עוגת יום הולדת:
על אירוע של שיתוף מטופלים ביום ההולדת של המטפלת
מאת חנה דויד
פרטי המקרה המתואר הוסוו לשם שמירה על פרטיות המטופלים ומשפחותיהם.
האם ראוי, או לכל הפחות האם אפשר, לשתף את המטופלים בחיי המטפל? שאלה זו מעסיקה, ותעסיק אל נכון, תאורטיקנים רבים. אולם אנשי מקצוע שפוגשים מטופלים על בסיס יומיומי צריכים להתמודד עם שאלה זו באופן קבוע, שכן כל שיתוף מסוג זה הוא מקרה חד-פעמי הקשור בנסיבות מסוימות ובמצב מסוים של המטופל – וגם של המטפל.
כאשר מדובר בטיפול בילדים המצב עשוי להיות מסובך אף יותר. טיפול בילדים נעשה בדרך כלל, כפי שאנו יודעים, בליווי פגישות קבועות, יחד עם ההורים, בתדירות המשתנה על פי קריטריונים רבים. למטפל אין "מנדט" לטפל בהורים אך עם זאת, עליהם להבין שהטיפול בילדם מצריך השתתפות מלאה שלהם. על ההורים לקחת חלק החל מהשלב שבו נערך ה"חוזה" ומטרות הטיפול והציפיות ממנו מנוסחים בבהירות, דרך כל שלבי הטיפול שבמהלכו (בפרט אם הוא מוצלח) הילד חווה שינויים, ועד לרגע שבו מתקבלת ההחלטה שהמטרות הושגו והטיפול מסתיים. ההורים צריכים להסתגל לשינויים שעובר ילדם, ולעתים קרובות גם הם עצמם צריכים להשתנות כדי שהילד שעובר שינויים, לפעמים משמעותיים עד מאוד, יסתגל היטב למערכת הביתית-משפחתית שנקבעה בטרם החל הטיפול.
להלן אדגים חריגה מעמדת "המטפל שאינו מערב את המטופלים בחייו" בעזרת הסיפור על עוגת יום ההולדת שלי.
יום הולדתי ה-60
ב-11 באוגוסט 2012 מלאו לי 60. במסכת אבות ה' כ"א נאמר: "בן שישים לזקנה". גיל 60 היה גיל הפרישה הרשמי לנשים בארץ עד לפני זמן קצר, אך אפילו בתרבות שלנו, שבה "30 הוא ה-20 החדש", יום ההולדת 60 הוא בעל משמעות רבה ביותר, אולי אפילו מכל יום הולדת אחר שבו "מחליפים קידומת". עם זאת, דווקא מאחר שאני עובדת עם ילדים, חלקם צעירים מאוד, לא הרגשתי במשך זמן רב שאני "כמעט זקנה". ילדים צעירים, בניגוד למבוגרים, אינם חוששים בדך כלל לשאול לגילם של אחרים וכאשר עונים להם הם נוטים לקבל את התשובה בפשטות וללא ההערות הנפוצות אצל מבוגרים כמו: "לא רואים עלייך", "את ממש צעירה לגילך" או אפילו "למה את לא משקרת קצת?"
כאשר מדובר בילדים מחוננים יש לתשובה המיידית, האמיתית, ערך נוסף. ילדים מחוננים רבים עסוקים בשאלות פילוסופיות כמו חיים ומוות, מחלות ותדירותן, אסונות טבע ואסונות ידי-אדם, ונושאים קשים כיוצא באלה. המבוגרים סביבם לא תמיד ששים לענות על שאלותיהם בנושאים אלו, דבר שגורם לא אחת להעצמת החששות ולהרגשה ששאלו משהו לא ראוי או שאולי לא היו צריכים להרגיז את המורה, את אמא או את הדוד בנושאים שברור שהם לא רוצים לדבר עליהם. לכן כאשר ילד בן 7 אומר לאמו בפגישתנו הראשונה: "היא לא כל כך צעירה, אבל היא ממש אחלה" אני רואה זאת כמחמאה. הילד אולי לא ציפה לפגוש מישהי בגילי כי בבית הספר ובכל החוגים בהם הוא משתתף המורות והמדריכים צעירים ממני, חלקם בעשרות שנים, אבל הוא מציין את עניין הגיל ללא כל קונוטציות שליליות. נדמה כאילו הוא אומר "חנה היא אשה מבוגרת, אבל (אולי בניגוד לאנשים אחרים שאני פוגש) היא ממש בסדר ואני רוצה, כבר אחרי הפעם הראשונה שפגשתי אותה, להמשיך לבוא אליה באופן קבוע".
ההחלטה על עוגת יום ההולדת
הרעיון לקנות עוגת יום הולדת עבור הילדים "שלי" צץ כבר לפני כחצי שנה, כאשר אחד מהילדים המטופלים אצלי הביא לי פרוסה מעוגת יום ההולדת שלו. הילד הזה הבין מצוין שלא אגיע למסיבת יום ההולדת בביתו, מסיבה שבה השתתפו אנשים רבים, ובהם כל האנשים היקרים לו. מצד שני, אני כנראה אחד האנשים המשמעותיים בחייו ולכן היה לו חשוב לשתף אותי באירוע החשוב שלו. העוגה היתה מצוינת, וגם למדתי שהוא מעדיף עוגות שוקולד. אבל בשלב זה עדיין לא החלטתי שאקנה לילדים עוגה מיוחדת. ההחלטה התגבשה אצלי רק כארבעה חודשים לאחר מכן. בשיחה שבה הוא סיפר לי על התקדמותו בקריאת כל סדרת "הארי פוטר", הוא אמר: "אני שולח אלייך קסם של אהבה". רציתי להיות בטוחה שהבנתי ולכן שאלתי אותו למה התכוון. הוא אמר שהוא שולח קסם שיגרום לי לאהוב אותו. ברור שהכי קל היה לי לומר מיד שאני לא צריכה קסם כדי לאהוב אותו ושאני כבר אוהבת אותו, אבל כפי שאני נזהרת מנגיעה פיזית אני נזהרת מ"נגיעה נפשית". במקום זה אמרתי שזה נהדר שהוא יכול לגרום לאנשים לאהוב אותו. הילד שמח מאוד על מה שאמרתי כי הוא הבין שזה נכון ושתכונה זו שלו גורמת לו אך טוב. ה"קסם" הזה הוא הצהרת אהבה, והיא זו שגרמה לי להחליט בדבר עוגת יום ההולדת.
איזו עוגה מתאימה?
בגיל 31 עם הולדת בני השני, הפסקתי לאפות. כמובן שאני עדיין יכולה לאפות, אבל החלטתי שעדיף לקנות לעצמי עוגת יום הולדת וגם לומר זאת לכל הילדים שיאכלו ממנה. לא רציתי לעבור את הגבול שבין לתת אוכל לבין להכין אוכל. כל עוד נשארים בקטגוריה של לתת אוכל – בייחוד אם מדובר בעוגת שוקולד רב שכבתית מפוארת – אין כאן מרכיב ברור וחד-משמעי של הזנה ואפשר להישאר, אולי מעט בדוחק, בשדה של "כיבוד". עוגה כזאת קניתי.
מי קיבל פרוסה מהעוגה ולמה?
בסופו של דבר ארבעה ילדים קיבלו פרוסה מהעוגה.
הראשונה היתה שי בת ה-14. שי היא נערה נאה, חמודה ומעט ביישנית. שי גדלה במשפחה בה כולם חוץ ממנה, סובלים מעודף משקל. שי אינה רזה, אבל היא בעלת הרגלי אכילה טובים, היא עוסקת בספורט ואינה מצויה על פי שום מדד בסכנה של השמנה או של הפרעת אכילה חלילה. עם זאת, בביתה של שי האוכל נתפס כחטא, כפיתוי, כמשהו שצריך להימנע ממנו אם רק אפשר.
למעשה, לא הייתי בטוחה ששי תאכל מהעוגה שכן הפגישה השבועית אִתה היתה יומיים לפני יום הולדתי ובשבוע לאחר מכן היא היתה בחופשה משפחתית, כך שאילו הייתי מתמהמהת בקניית העוגה לא הייתי יכולה לשמור לה פרוסה במשך שבועיים עד לפגישה הבאה. היא גם היתה היחידה, בשל גילה המבוגר יחסית, שלא הייתי בטוחה אם מן הראוי להציע לה פרוסת עוגה או לא. בסופו של דבר החלטתי שאראה כיצד מתקדמת הפגישה אִתה ואחליט בו-מקום.
לא כאן המקום להיכנס לשאלה למה החלטתי לא להציע מהעוגה להורים של הילדים. מכל מקום – מבחינתי העוגה נועדה רק לילדים, וליתר דיוק רק לילדים מסוימים. לנערה מחוננת זו, בת ה-14, יכולות קוגניטיביות גבוהות יותר מאשר מבוגרים רבים ויכולות רגשיות גבוהות יותר מאשר למרבית המבוגרים שהכרתי.
שי סיפרה לי שיצאה עם הוריה ואחיה לבאולינג ונהנתה מאוד. מאחר שלא הספיקה לאכול ארוחת בוקר מלאה, העיסוק הספורטיבי גרם לה תחושת רעב והיא ביקשה מהוריה לאכול בקפיטריה של אולם הבאולינג. ההורים הסכימו לבדוק מה יש שם, אבל כאשר ראו את התפריט החליטו שהוא לא בריא ו"סתם משמין". שי חשה מאוד פגועה, כאילו כולם נגדה, היא הרגישה שלא זו בלבד שמונעים ממנה ליהנות מאוכל אלא גם כופים עליה את הסבל שברעב. התגובה לא איחרה לבוא ובפתח הקפיטריה היא אמרה להוריה שהם ממש לא בסדר. היא אמרה לי: "יש לי תיאבון בריא. מה רע בזה?" אמרתי לה שלדעתי תיאבון בריא כשמו כן הוא ושאוכל הוא אחת מהנאות החיים העיקריות. הוספתי גם שהיא צריכה להיות שמחה ומרוצה מכך שהיא נהנית מאוכל כי זה דבר שנשאר לכל החיים ומאפשר לצבור חוויות חדשות באופן מתמיד מאחר שיש כל כך הרבה מאכלים מסוגים שונים ומגוונים. אוכל גם עוזר להכיר אנשים, למשל מסביב לשולחן באירועים, ומאפשר בילוי זמן בצוותא עם אנשים בכל מיני דרגות קירבה. שי ענתה: "אני יודעת. אבל מה לעשות?" באותו רגע הרגשתי שצריך "לעשות מעשה". אמרתי לה: "את יודעת, הסיפור שלך הגיע ממש בזמן. מה דעתך להתכבד בפרוסה מעוגת יום ההולדת שלי?" "בשמחה" היא ענתה.
הפרוסה השניה היתה של גלעד בן ה-10. שאלתי בעוד מועד את הוריו, כמו את הורי הילדים הצעירים האחרים, אם זה בסדר מבחינתם שהילד יקבל פרוסת עוגת שוקולד. כמו כן הסברתי שתשובה שלילית תתקבל בברכה כמו תשובה חיובית, כי ההורים ורק הם קובעים אם ילדם יורשה לאכול מאכל כלשהו או לא. מאחר שההורים לא סיפרו לו על העוגה, הוא היה מופתע כשהצעתי לו פרוסה מעוגת יום ההולדת שלי וענה בחיוב ובחיוך רחב. אמרתי: "במקרה הכינותי" והוצאתי מהמקרר את הפרוסה שהיתה מוכנה על צלחת פלסטיק ועם מזלג פלסטיק והוא אכל בהנאה רבה.
גלעד הוא בן לאב מבוגר יחסית שאלו נישואיו השניים ושלאחרונה עבר ניתוח לב פתוח. הפחד ממחלות וממוות הוא נושא המעסיק את גלעד עד מאוד, והוא נעשה כמעט "מומחה" בנושא של תוחלת חיים בקרב גילים שונים של גברים ונשים ובהתחשב במחלות שונות, בתזונה ובשאר גורמים הקשורים באורח חיים. מאחר שאני האדם המבוגר ביותר שעמו גלעד נפגש על בסיס קבוע, הרגשתי שהחוויה החיובית שאני עוברת עם יום הולדתי ה-60 יכולה לעזור לו. הוא ידע שאני אדם פעיל וספורטיבי ושהוא יכול לשתף אותי בדברים שמעסיקים אותו, הוא מעולם לא חש שלא אבין כי אני "זקנה" מדי. ללא מלים הוא נתן לי אישור שאולי מבחינה כרונולוגית אני בת 60, אבל גילי האמיתי הוא איך שאני מרגישה ומתנהגת.
אורין בת ה-6 היתה השלישית שקיבלה פרוסה מעוגת יום ההולדת שלי. למעשה זו היתה גם עוגת יום הולדת שלה כי לשתינו יום הולדת באותו תאריך. אורין היא ילדה בעלת יכולות מתמטיות יוצאות דופן ומאוד נהנתה לגלות שגילי עכשיו "רק" פי 10 מגילה, בעוד שלפני שנה כאשר הגיעה אלי לראשונה, גילי היה פי 11.8 מגילה, בדיוק המספר שהוא גם תאריך יום הולדתנו המשותף. אורין גם אמדה את קוטר עיגולי השוקולד שעיטרו את העוגה, אבל למזלי לא ביקשה למדוד אותם כדי לגלות עד כמה היה האומדן שלה קרוב מציאות.
מאחר שאורין כה עסוקה בעולמה האינטנסיבי (על אינטנסיביות בקרב מחוננים ראו למשל Daniels, & Piechowski, 2009; Mendaglio, & Tillier, 2006; Piechowski, 2006) ובשל גילה הצעיר, היא עדיין לא נתקלה בנסיונות להסתרת הגיל או בבושה שפעמים רבות מוצאים אצל אנשים מבוגרים שנאלצים לחשוף את גילם. מאחר שהיא כה מוקסמת ממספרים גיל הוא מבחינתה עוד תחום שמאפשר לה לחשב חישובים מעניינים ותו-לא. חשיפה מוקדמת אך עניינית לאנשים בכל הגילים, והיכרות קרובה עם אנשים מבוגרים היכולים להעניק לה יותר מאשר מרבית הצעירים אותם היא מכירה, אולי אפילו יעזרו לה להתחסן כנגד הלכי רוח נפוצים בחברה שלנו, חברה המאדירה דווקא גיל צעיר ואינה נותנת לחכמת החיים ולנסיון החיים את המקום הראוי להם.
הילד הרביעי שנהנה מעוגת השוקולד היה איתי בן ה-7. איתי הוא הילד שבגללו חשבתי מלכתחילה על הרעיון לקנות עוגת יום הולדת מיוחדת לילדים, ובחרתי דווקא בעוגת שוקולד משום שזוהי העוגה האהובה עליו. איתי היה הילד היחיד שלא נראה מופתע כשקיבל את פרוסת העוגה (לאחר ששאלתי אותו אם הוא רוצה, כמובן). אולי הסיבה היתה שרשרת חגיגות יום ההולדת שערכו לו בני משפחתו בסוף השבוע, לאחר מסיבת יום הולדת שנערכה בקייטנה בה השתתף, שהיתה הפתעה להוריו. יתכן גם שהסיבה לכך היא שהוא זכר שסיפרתי לו לפני מספר חודשים על חודש הולדתנו המשותף. שוב נוכחתי לראות שהזכרון המעולה לטווח ארוך, האופייני לכך כך הרבה ילדים מחוננים (Chan, 2006; Pfeiffer, 2012), הוא מאפיין חשוב ביותר המשפיע על יכולותיהם החברתיות והרגשיות ולא רק על היכולות האקדמיות.
אפילוג
כנראה שלעולם לא אדע אם טוב עשיתי, אני יכולה רק לסכם ולומר שמה שעשיתי היה מאוד נעים לי ולארבעת הילדים אותם תיארתי.
אני מניחה שלא הייתי יכולה להחליט החלטה שהיא כה דראסטית מבחינתי, כה "שוברת סטינג", אם מדובר היה בילדים שאני לא מכירה היטב או כאלה שהקשר אתם הוא אחר. למזלי הרב, אף על פי שטווח הגילים של הילדים היה גדול, כולם הבינו היטב שזה היה אירוע חד-פעמי. האם פתיחת הצוהר הקטן לעולמי, כפי שעשיתי כאשר סיפרתי להם מתי חל יום הולדתי, הוא בעל השפעות פוטנציאליות שליליות? לזמן פתרונים. אולם כל הילדים הללו, שדרגת מחוננותם היא מבינונית עד גבוהה מאוד, אינם בקבוצת סיכון לשבירת גבולות או לנסיונות ל"מתיחת החבל הטיפולי". לדוגמה היות וכולם הפנימו לאחר 3-4 פגישות את כל כללי האסור והמותר אצלי, כולם מודעים היטב למשמעות המשפט "סיימנו להיום", גם כאשר הם ממש באמצע משהו מרתק. כמו כן, אצל כולם כבר קרה שלא רצו להפסיד פגישה ולכן הגיעו אלי אחרי הצהריים אפילו כאשר היו חולים מכדי להגיע בבוקר למסגרות הלימודים הרגילות שלהם. לפיכך אני נוטה להאמין שפרוסת העוגה אפשרה להם לראות אותי מפרספקטיבה אחרת מזו שאליה הם רגילים, ואולי אפילו עשתה אותי בעיניהם ליותר נגישה, יותר "כמוהם".
מקורות
Chan, D.W. (2006). Perceived multiple intelligences among male and female Chinese gifted students in Hong Kong: The structure of the student multiple intelligences profile. Gifted Child Quarterly, 50(4), 325-338
Daniels, S., & Piechowski, M. M. (2009). Living With Intensity: Understanding the Sensitivity, Excitability and Emotional Development of Gifted Children, Adolescents and Adults. Scottsdale, AZ: Great Potential Press
Mendaglio, S. & Tillier, W. (2006). Dabrowskis Theory Of Positive Disintegration and giftedness: Overexcitability research findings. Journal for the Education of the Gifted, 30(1), 68-87
Pfeiffer, S.I. (2012). Current perspectives on the identification and assessment of gifted students. Journal of Psychoeducational Assessment, 30(1), 3-9
Piechowski, M. (2006). “Mellow out,” they say. If I only could. Intensities and sensitivities of the young and bright. Madison, WI: Yunasa
