"שני זבובים על הקיר"
שתי סקירות בעקבות ערב צפיה בעבודתה של ד"ר ננסי מקוויליאמס
מאת נעמי טאובר ונפתלי אדרי
סקירת המפגש הראשון בסדרה 'כזבוב על קיר חדר הטיפולים - צפיה בטיפולים של פסיכולוגים מובילים' שאורגן על-ידי הקליניקה של ד"ר ארנון רולניק ב 10.12.12.
להציץ לאופן שבו 'הגדולים' פועלים / נעמי טאובר
הזמנתו של ד"ר ארנון רולניק לסדרת מפגשים שבהם יוקרנו הקלטות וידאו של מטפלים מהמובילים בעולם ומגישות שונות, עוררה בי סקרנות ועניין. חשתי שיש כאן הזדמנות מיוחדת ללמידה מסוג שאיננו פוגשים כמעט, וההזמנה אף פגשה פנטזיה ילדותית של הצצה לאופן שבו ה"גדולים" פועלים. יחד עם הסקרנות, התעורר בי "כאב בטן" כשחשבתי על הפולשנות שיש בצילום מפגש טיפולי. שאלתי את עצמי מי המטופל או המטפל שמסכימים לכך? איך ההצצה של זרים משפיעה על הקשר הטיפולי?
לשאלה הראשונה התבררה תשובה פשוטה: ננסי מקוויליאמס פוגשת מישהי לראשונה, לפגישת אינטייק, שאחריה תועבר הפונה למטפלת אחרת (הסרט לא מסביר לנו את ההיערכות לפרטיה). מידע זה צמצם מיד את הפנטזיות הנרחבות להבנת המעשה הטיפולי לעומקו, ופינה מקום להכרות בעלת מימדים צנועים ומציאותיים יותר. בשלב זה גם התאפשר לי לזהות מה חסר: אין דרך קלה לדעת מה ה"אני מאמין" של מקוויליאמס רק מצפיה במפגש המצולם, ועל כן חלק ממסקנותינו יהיו בהכרח פרי ההשלכות שלנו. אחת המשתתפות באירוע ניסחה זאת כך: "היינו רוצים להיות זבוב בתוך מחשבותיה של ננסי מקוויליאמס", אך אנו יכולים רק לשער מהן מחשבותיה מתוך מה שהיא אומרת ועושה. היה מסקרן לא פחות גם לנסות ולהבין מה מתרחש בראשה של מקוויליאמס כאשר היא אינה מתערבת אלא רק מקשיבה.
לאחר הפגישה מופיע בסרט דיון קצר עם מנחה מטעם איגוד הפסיכולוגים האמריקאי, המזמין את מקוויליאמס להבהיר את גישתה ולהתייחס למספר ויניאטות מהמפגש. דיון זה מספק הצצה מאירת עיניים למחשבותיה של מקוויליאמס, אך עדיין נשאר כ"מתאבן" שמעורר רצון להמשיך לדבר איתה ועם הפונה.
מקוויליאמס פותחת את המפגש במחווה מפתיעה, היא מודה כי חשה שהסיטואציה מלחיצה (הכוונה להיותן מצולמות ומוקלטות), ושהיא מתרגשת ומתוחה. היא משתפת את הפונה בתחושותיה תוך חשיפה עצמית מקרבת, המזמינה לשותפות בחוויה האנושית. נדמה לי שבכך היא אף מציבה מודל של אינטרוספקציה ושל הודאה ב"חולשה", כמשהו שאפשר לקבל בעצמך. מנחה הדיון שבסרט שאל אותה על כך, אכן זו לא הפתיחה שהיינו מצפים לה מפי הפסיכולוג הסטריאוטיפי. מקוויליאמס מבהירה שבעיניה אם יש "פיל" בחדר, אי אפשר שלא לדבר עליו, ונותנת לנו דוגמה נהדרת לכנות המרעננת שבגישה ההתייחסותית.
לאחר מכן מקוויליאמס מספרת לפונה מה היא כבר יודעת על אודותיה, ומזמינה אותה לאשר או לתקן וכמובן להוסיף, והפונה אכן מתקנת אותה לגבי כמה פרטים משמעותיים. דרך זו לפתוח הכרות עוררה דיון ער בין המשתתפים בצפייה, ורבים מאיתנו שאלו למה לא לפתוח דף חלק ולהזמין את הפונה להציג את עצמה כבחירתה. מקוויליאמס מבהירה את המחשבה שבבסיס בחירה זו – היא רוצה ליצור תחושה של שקיפות ואמון ולא להסתיר את מה שכבר נאמר לה. באותה הזדמנות היא מצליחה להעלות אצל הפונה (אשה מוכה עם רקע של חסך ודיכוי מתמשכים) את האומץ לסתור את דברי המטפלת ולתקן אותה.
בהתערבות הבאה מיד אחר כך, שואלת מקוויליאמס את הפונה מה היתה רוצה לדעת עליה כדי להרגיש בנוח, לסמוך עליה ולהיפתח בפניה. שוב אנו רואים התערבות התייחסותית המזמינה לקשר ולתיאום. הפונה דוחה את ההזמנה ונשארת בעמדה מרצה: "לא צריכה כלום. נוח לי אתך כי את אשה, כי את מבוגרת יותר וכי את מקצועית, אחרת לא היית כאן". הפונה אף מוסיפה במפתיע וכמעט בהתרסה: "האדם היחיד שאני לא יכולה לסמוך עליו הוא אני". מקוויליאמס אינה מחמיצה את הרגש הנסתר בתוכן, אף שאינו מובע בטון דבריה של הפונה, ומגיבה מיד ב-"וואו" של אנחת צער, המסמנת את הכאב הסמוי, ומזמינה את הפונה לומר עוד על כך. הפונה מתחילה מיד לדמוע ומספרת שהיא יודעת ששקרה לעצמה במשך שנים רבות וכעת היא מנסה להיות כנה יותר עם עצמה.
הרצף הזה מסמן את ההמשך. לאורך המפגש כולו מדברת הפונה בשטף וברהיטות, ומציגה שפע התבוננויות על חייה, אך היא מדברת בטון שכלתני ומעשי, ללא רגש,גם כשהיא מספרת על הדברים האיומים בעברה, ומביעה עמדה ביקורתית-קטלנית כלפי עצמה. בעת שהפונה מדברת, מקוויליאמס לרוב מהנהנת ומהמהמת באמפטיה ומתערבת מעט יחסית, לרוב בנסיון ליצור חיבור רגשי.
באחת ההתערבויות מתנצלת מקוויליאמס על שהיא קוטעת את הפונה ומסבירה לה שהיא בדרך כלל מאפשרת לדבר ללא הפסקות, אבל כעת היא מרגישה צורך לברר נקודה מסויימת. אנו, הצופים בסרט יכולים להתייחס להתנצלות בדרכים שונות. אפשר אולי לראות בהתנצלות עוד מגע עדין כחלק מהאופן שבו מקוויליאמס טווה את ההזמנה לשיתוף רגשי במקום מוגן, בלי להצהיר עלכך אלא לממש את זה בפועל.
נושא נוסף שעלה בדיון שהתפתח במפגש הוא שאלת האחריות הניצבת לפתחנו כמטפלים כשאנו נחשפים לפגיעה מתמשכת, ובמיוחד לפגיעה בילד. הפונה, בת 35, עם היסטוריה מורכבת של חסך, דחיה ופגיעה, מגדלת בביתו של בן הזוג המתעלל את בתם המשותפת, בת ה-5. כשצפיתי בסרט לראשונה, תהיתי אם בסיטואציה דומה הייתי מצליחה להימנע מהתערבויות מבקרות, דוחפות, וממאמץ לתקן במהירות את המצב הקשה הנפרש במפגש. שאלתי את עצמי אם הייתי מצליחה להישאר עם הפונה ולא להפוך לסוכנת שלומה של הבת. בהיבט זה, בודקת מקוויליאמס בעדינות רבה את תפיסותיה וכוחותיה של הפונה בנוגע למצב (האם את חוששת לשלומך? האם הכנת לך דרכי מילוט? ועוד). מקוויליאמס מתייחסת אליה כמי שלגמרי יכולה לשאת באחריות, ונמנעת מכל התערבות ידענית. לכל היותר היא רומזת בסגנון "אילו היית אומרת לי שאת חשה שאת בסכנה, הייתי אומרת לך ש...".
כאשר הפונה מתארת איך בתה מסרבת לומר לאביה בטלפון ב"יום האב" כי היא אוהבת אותו, (על אף שהאם חוזרת ומבקשת) אלא מביעה זעם כלפיו, נמנעת מקוויליאמס מכל שיפוט, היא נשארת במגע רגשי ואומרת :"זה בוודאי שבר את לבך".
במהלך הצפייה, היו משתתפים שתפסו את מקוויליאמס כרכה מדי, כמזמינה לרגרסיה ולא מעצימה את הפונה על הצדדים החזקים שבה.
בסופו של דבר, בהזמנת המטפלת, מסמנת הפונה כיעד לעתיד לגרום לבן זוגה להגיע איתה לטיפול זוגי. יחד עם זאת הפונה גם מכירה בסבירות הנמוכה שתצליח ומטילה ספק בתועלת של טיפול זוגי במצבם, וכן מצהירה שתפנה לטיפול אישי ותתעקש עליו מול בן הזוג המטיל ספק בנחיצותו.
בהמשך הפגישה, מסכימה הפונה עם השיקוף של מקוויליאמס שהיא אוהבת את בן זוגה למרות הכל, אך טוענת שלא בהכרח תמשיך לחיות איתו. נראה כי העדינות של מקוויליאמס, יחד עם הדיוק שלה ביצירת החיבור הרגשי, הביאו לכך שהפונה מסמנת יעד שנראה לה בר ביצוע. הצהרה זו של הפונה מבטאת פשרה אפשרית בין מה שהיא מדקלמת לעצמה ולאחרים שהיא צריכה לעשות (לעזוב), לבין נטיית לבה (להישאר ולדבוק בעמדת הקרבן הצודק, לכעוס ולקוות שהוא יבין אותה וישתנה). דומה שהיא מגיעה למסקנה אותנטית ולא משלמת מס-שפתיים בלבד. מהיבט זה רובנו סברנו לבסוף שהרכות "השתלמה" ולמעשה העצימה את הפונה.
נקודות המבט השונות והמגוונות שהביאו המשתתפים בדיון שנערך במהלך הצפייה, העשירו מאד הן את הבנת מהלכיה של מקוויליאמס, והן את הנסיון להבין את מיקומה בעולם הטיפולי ואפשר לשער שסייעו להטמעת הלמידה.
לסיכום הסרט אפשר לומר שמקוויליאמס העניקה לפונה חוויה מעצימה של הקשבה והבנה, ועברה איתה תהליך של חיזוק השאיפות התומכות בגדילה: להיות ישרה יותר עם עצמה ולדבוק בנחישות בסיוע שיוענק לה בתהליך הגילוי העצמי. כל זה נאמר וחוזק במושגים מעשיים ובני ביצוע. אני רואה בכך הישג בעל ערך רב, בוודאי במגבלות של פגישה חד-פעמית.
ומילה אישית: תהליך הכנת האירוע, ההשתתפות בהנחייתו והכתיבה עליו, הביאו אותי "להיכנס לנעליה" של מקוויליאמס באינטנסיביות. בעקבות זאת מצאתי עצמי מדברת יותר "מקוויליאמסית" עם מטופלי בשבועות האחרונים... אני קצת יותר שקטה ומקשיבה, קצת יותר ממוקדת בחיפוש קצה החוט של שאיפתם להתחבר לאמת שלהם, ולעתים אחרת מאד ממנה, אך עם דיבור פנימי המזהה את צומת הבחירה. אפשר לומר שצירפתי אותה לרשימת המדריכים שלי, וזה רווח גדול.
כשהתאוריות מפנות את מקומן ליחסים / נפתלי אדרי
זה היה ביום שני, בחוץ ירד גשם, ובפנים ישבנו, כמעט 30 מטפלים מהקשת הקלינית, לערב צפייה ביתי מקצועי בטיפול של ד"ר ננסי מקוויליאמס, במפגש הראשון של הסדרה "כזבוב על הקיר בחדר הטיפולים".
בדברי הפתיחה שלו, הזמין ד"ר ארנון רולניק, יוזם המפגש, את המטפלים המתבוננים והמאזינים, לחשוב ולשתף את האחרים במחשבותיהם על תהליך הטיפול. בתחילת הצפייה בסרט כל משתתף קיבל דף, בו היה יכול לרשום את מספר הדקה ולידו את האירוע בטיפול אותו רצה לציין לעצמו ואולי גם לשתף בו את האחרים. בכל 10 דקות של טיפול נעצרה ההקרנה וכל אחד שרצה היה יכול להעלות נקודה לדיון.
המטפלת, שניכרו ניסיונה רב השנים וכן רגישותה הרבה, רשמה, הנהנה, מצמצה, נשמה, שאלה – והכול מול עיננו ולאוזננו. ננסי מקוויליאמס הדגימה מפגש ראשוני עם מטופלת, ובשניות הראשונות שיתפה אותה בחוסר הנוחות שהיא חשה מהסיטואציה ומנוכחות המצלמה, שאלה אם יש משהו שהמטופלת רוצה לדעת עליה, וכן מה יכול להקל עליה לדבר על הדברים. לאור המסגרת הפסיכואנליטית ממנה מגיעה ננסי מקוויליאמס, אפשר היה אולי לחשוב שאמירות מעין אלה לא יופיעו כאן, כמו גם לא מעט שאלות ישירות, ביטויי אמפתיה רבים, וחיזוקים מגוונים שהופיעו בהמשך המפגש. המטפלים הקוגנטיביים התנהגותיים שצפו בסרט, התייחסו להתערבויות החדות של מקוויליאמס (כפי שניתן היה לראות בתגובות המטופלת) כטכניקות ועמדות לעבודה קוגניטיבית התנהגותית.
עם זאת, המטפלים הדינמיים התייחסו לעתים לאותם אלמנטים, לאותה מטפלת ולאותה עמדה טיפולית, כמייצגים כיאות את המסגרת הפסיכואנליטית. למעשה נראה שחלק גדול מהקהל לא ייחס את עצמו לכאן או לכאן (או ייחס עצמו לכאן ולכאן). למשל, כפי שעלה בדיון, המטפלת הקפידה על תגובות מילוליות מינימליות יחסית, כמעט לא סיפקה הסברים וכן שיקפה את הצדדים השונים מבלי לומר למטופלת מה לדעתה עליה לעשות. כל זאת נעשה מול קונפליקט מורכב שהעלתה המטופלת: האם לעזוב את בעלה המפנה כלפיה אלימות רבה? אתם יכולים לדמיין כמה קשה במצב שכזה להכיר לא רק "באכזבה, בכעס, ובכאב" (במילותיה של המטפלת) כי אם גם באהבה של המטופלת כלפי בעלה, ברצון שלה להגן עליו, בפחד מפני נטישה ובדידות, ובתחושת חוסר יכולת.
קצת יותר משעתיים ישבנו, התבוננו, הקשבנו, חלמנו, שוחחנו, שאלנו – והכול תוך מגע ישיר עם חומר קליני מתוך חדר הטיפולים. הפעם לא היו אלה התאוריות שעוררו את סקרנותנו, שכן הגבולות בין השיטות נעשו פחות ופחות משמעותיים, ומה שנותר הוא הקשר האנושי והאינטראקציה שהופיעה מול עיננו. במקרים מסוימים התמונה הייתה תקריב של המטפלת והמטופלת – בשמאל וימין המסך – ואפשר היה ממש לראות את היחסים הנרקמים ביניהן. הדיונים המעניינים שעלו מהצפייה וההקשבה העלו באופן טבעי מושגים כמו "סינכרון", "הדהוד", ו"נוכחות רגשית" שבאה לידי ביטוי בהנהונים רבים ובביטויים לא מילוליים של המטפלת שכמו נועדו לומר: "אני מתעניינת", "אני מבינה" או "אני רוצה לשמוע עוד". עלו פרשנויות מעניינות לאספקטים לא מילוליים בתקשורת של המטפלת, וכן ביקורת כלפי מה שנראה לחלק מהמשתתפים כגוננות יתר מצידה. ניתן היה ממש לשמוע בקולה את האמפטיה הרבה, להבחין באופן ישיבתה המשקף ומתקרב, לראות את מבטה המזדהה במבע שפתיה עיניה ומצחה. היו גם רגעים עליהם היה קשה להסכים מה קרה ולמה, למשל מדוע לאחר ששאלה את המטופלת אם היא חוששת לחייה בעקבות אלימות בעלה, הוסיפה המטפלת שהתכוונה גם לשאול אותה, אם הייתה משיבה בחיוב, אם כתבה צוואה.
אין ספק כי בטיפול קורה הרבה יותר ממה שנגלה לעין ולאוזן, יותר ממה שיכול להיות מודע, והניסיון להבין יחד את המתרחש בין שני האנשים, באמצעות שפע המידע שנתגלה, קירב אט אט בין היושבים בחדר. היה מאוד מסקרן לגלות כיצד השיטות השונות והתאוריות מפנות את מקומן לדגש על היחסים, כפי שנתגלו מבעד לנקודות המבט של המשתתפים השונים. הפעם לא מדובר היה במאמר או בספר כי אם פשוט בטיפול, מה שאיפשר להביט ולהקשיב לפרטי הפרטים של הטכניקות הטיפוליות, וכן במה שמעבר להן.
לקראת סיום הערב, צפינו בחמש הדקות האחרונות של הטיפול ודנו בשאלה כיצד לסיים מפגש טיפולי. נושא זה, שכמעט אינו נדון בספרות, התגלה כמעניין ומשמעותי מאוד למשתתפים בדיון. ד"ר מקוויליאמס, בחמש הדקות האחרונות של המפגש הטיפולי, שאלה את המטופלת: "איך הרגשת היום?", "האם היה משהו שפחות התאים?" וגם: "יש משהו ספציפי שאת רוצה ממני לפני שנסיים היום?" בנוסף, ד"ר מקוויליאמס, לשעבר יו"ר החטיבה הפסיכואנליטית של איגוד הפסיכולוגים האמריקאי, אמרה למטופלת לפני הסיום "שמחתי לפגוש אותך", "אני שומעת את הביקורת העצמית, אבל גם את הכוחות" ואף שיתפה אותה לפני סיום ב"הדבר שהכי מרגש אותי כאן...".
בסוף המפגש שאל גם ד"ר רולניק אם יש משהו שאנחנו רוצים לומר לפני שנסיים, הקהל הביע את הנאתו ואת שביעות הרצון מהפרגמטיות של התהליך הלימודי, אך התחושה בחדר, מעבר למילים עצמן, הייתה משמעותית לא פחות. מעבר לעיסוקנו הטיפולי הספציפי וכן מעבר למסגרת התאורטית עמה אנו נוטים להזדהות, הייתה תחושה טובה ופשוטה של שיתוף ולמידה, של סקרנות ותהייה, ושל חיבור בין המטפלים. נאספנו כולנו להתבונן באומנות הקשר האנושי ולהאזין לה, אומנות אשר הכמיהה אליה וההתמסרות המקצועית להבנתה משותפת לכולנו.
