העברה בין דורית לפי תיאורית יחסי אובייקט
מאת יהודית הראל ורעיה אבימאיר
תקציר הסדנה שהועברה בכנס הפסיכולוגים ההתפתחותיים, פברואר 2003 . סוכם על ידי דפנה תומר.
הגלים בהתפתחות התיאוריה הפסיכואנליטית
דחף
אגו
יחסי אובייקט
עצמי
התייחסותי
הגל של תיאוריית יחסי אובייקט:
פייברן, מאהלר,קליין, וויניקוט
תיאוריית ההתקשרות שייכת לאותו גל, זכתה ליותר התייחסות מחקרית. מדברת על מודל עבודה פנימי של יחסים (מעמ"י). בתיאוריית יחסי אובייקט קוראים לזה ייצוגים ובמובן הזה יש דמיון בין שתי הגישות.
עולם הייצוגים של הילד
כולל בתוכו את העצמי, האחר והיחסים.
האינטראקציה בין הילד וההורה משפיעה על הייצוגים שלו. היא מושפעת מהייצוגים של ההורה, ומשפיעה על היחסים שלו בעתיד.
התיאוריה מסיטה את המוקד מהדיון בדחפים ליחסים. היא מעבירה אותנו מ one person psychology לtow person psychology . יותר נכון לפסיכולוגיה של אדם אחד בתוך פסיכולוגיה של שני אנשים, כי אנחנו מדברים על הייצוגים של האדם ולא על היחסים במציאות. הייצוגים הם מצד אחד תבנית קבועה שמעצבת את ההתייחסויות החדשות, אבל יש גם עדכון של הייצוגים.
הפונקציות של הייצוגים המופנמים:
- לספק תחושה של בטחון- ברגע שיש ייצוג של אמא בתוכי אני יכול להיפרד ממנה
- וויסות – וויסות הוא לא רק מבני אלא גם תוצאה של יחסי האובייקט. ילד לומד לווסת את עצמו ע"י כך שיש אחר שעוזר לו להירגע. כל מה שהאובייקט עושה כדי לווסת הילד מפנים ואח"כ עושה בעצמו.
- לספק אוטונומיה- ברגע שיש דברים מופנמים אני כבר לא תלוי בהורה.
- לווסת את תחושת הערך העצמי – אובייקט טוב עוזר לילד לשמור על הערך העצמי גם מול כישלונות.
- הסופר אגו והעצמי האידיאלי- קול המצפון היה קודם הקול של ההורים והוא מופנם. לידו נמצא האני האידיאלי, משהו ששואפים אליו.
איך נבנה עולם הייצוגים?
בהתפתחות התקינה זה קשור לקביעות אובייקט. בהתחלת ההתפתחות אין אבחנה בין ייצוגי עצמי לייצוגי אחר. לאט לאט נוצרים אשכולות נפרדים של ייצוגים: אמא טובה , ילד טוב, אמא רעה, וילד רע. במהלך ההתפתחות הילד לומד שהאם הטובה והאם הרעה הם אותה אמא, והוא מגיע לעמדה אמביוולנטית. זהו הישג התפתחותי, כי לפני זה יש split. ההישג הזה מתאפשר הודות לכך שמתחילה בניה של ייצוג אינטגרטיבי. אמא אחת שהיא בעיקר טובה וקצת רעה, וילד אחד שהוא בעיקר טוב וקצת רע. לפי תיאוריית יחסי אובייקט עולם הייצוגים הוא לא שחזור מדויק של המציאות. זו לא תמונת מראה. וזו אחת המחלוקות הגדולות בין תיאוריות יחסי אובייקט לתיאורית ההתקשרות.
The internal world - העולם הפנימי הוא כמו תיאטרון והבמה היא הציוד שהילד מביא איתו. המחזה נקבע לפי התרבות כמו למשל המחזה האדיפלי,שבתרבות המערבית קיים בכל המשפחות. אבל בכל משפחה יש את הוורסיה שלה.
איך נבנים הייצוגים? שטרן אומר שאבני הבניין הן ייצוגים של אינטראקציות שעברו הכללה
RIG- Representation of interaction that have been generalized
הילד מסוגל להוציא את המאפיינים המשותפים מסיטואציות דומות ובונה מהם הכללה. למשל אני ואמא בהנקה. ה-RIGs האלה בונים את הייצוגים. מה ששטרן אומר עוד שלמשל בכל פעם שהילד יריח חלב אמא תעלה בזיכרון, זאת אומרת שהוא אף פעם לא יהיה לבד. הוא קרא לזה evoked companion.
מה ההבדלים בין מודלים של RIG לבין התקשרות?
RIG הוא יותר קטן ממודל ההתקשרות כי לא מדברים על מודל פנימי אחד של התקשרות בטוחה או לא בטוחה אלא על הרבה ייצוגים, אבל הוא גם יותר גדול כי הוא מדבר על ייצוגים נוספים מעבר לתחושת הביטחון שעליה מדברת תיאורית ההתקשרות. הבדל נוסף הוא ברמה הקוגניטיבית....
לאינטראקציה ביניהם גם ההורה וגם הילד מביאים את הייצוגים של שניהם ומה שאנחנו רואים בהתנהגות זה את הממשק בין שניהם.
דניאל שטרן מדבר על מצב האם כשנולד תינוק כעל הקונסטלציה האימהית. המשולש הידוע בפסיכולוגיה הוא המשולש האדיפלי, כאן יש משולש חדש אמא-סבתא- תינוק. הדמות המשמעותית לאמא שיש לה תינוק הוא אמא שלה. מה שאמהות צריכות בשלב הזה זה סבתא טובה, וזה התפקיד החשוב של המטפל בתקופה הזו. אין טרנספרנס שלילי.
כדי שהייצוגים יהיו קבועים ומופנמים צריך שיהיו יותר התייחסויות חיוביות מאשר שליליות. חשוב שתהיה עקביות ויציבות בשביל קביעות אובייקט ובניה של הייצוגים. אמא שהיא "טובה דיה" מצליחה ב-35% עד 50% מהמצבים. וויניקוט מדבר על כך שחשוב שלפעמים יהיו כישלונות ביחסים. החסר בונה את היכולת לבנות משאלה וכך מתפתחת סימבוליזציה.
בהתפתחות פתולוגית
הזדהות השלכתית
ליברמן מדברת על כך שכשתינוק נולד ההורה משליך עליו את הפנטזיות שלו. סלמה פרייברג אומרת שככל שההשלכות רבות יותר לא נשאר לתינוק מקום להיות עצמו.
מנגנון ההזדהות ההשלכתית מורכב משלושה שלבים:
השלכה- האם מרגישה בתוכה משהו שהיא לא יכולה להכיל ואז היא משליכה אותו על התינוק.
האם מפעילה לחץ על התינוק לציית להשלכה. עם היא משליכה עליו כעס היא מתנהגת אליו כך שהוא יהיה כעסן
הזדהות- התינוק מזדהה עם מה שהאם השליכה עליו. משהו מהעולם הפנימי שלה הופך להיות שלו. למה זה קורה? כי אחרת הוא יאבד אותה.
יש גם הזדהות השלכתית חיובית, אבל עכשיו אנחנו מדברים על המצב השלילי שמעכב את ההתפתחות של הילד.
דוגמאות: ברזלטון וקרמר דיברו על התינוק שמייצג אובייקט מת של ההורה. זה פוגע בהתפתחות העצמי של הילד. דוגמא אחרת היא ההורה שהופך את הילד להורה של עצמו.
ייחוסים attribution
ההבדל בין ייחוס להזדהות השלכתית הוא שייחוסים הם מודעים, האם מייחסת לתינוק דברים שאינם קיימים בו עדיין, אבל באופן גלוי. אצל ילדים אפשר הרבה פעמים להשיג שינוי בלי להיכנס לרמה הלא מודעת, אלא להישאר ברמת הייצוגים.
עיקר ההבדלים בין תיאורית ההתקשרות ליחסי אובייקט:
בולבי טען שיש הלימה בין העולם הפנימי והחיצוני.
שטרן אמר- מודל העיוות- ככל שאתה יותר פתולוגי אתה מעוות יותר את המציאות. כלומר המדד לפתולוגיה הוא מידת העיוות של העולם הפנימי לגבי העולם החיצוני. מודל התימה הדומיננטית- יש בעולם כל מיני דברים שקובעים אבל בנפש אנחנו בוחרים להתעסק עם מספר תימות מרכזיות. יש התבוננות סלקטיבית. למשל לתרגם את כל נושא היחסים האישיים לנושא של שולט ונשלט. לכל אחד יש את התימות שלו. אצל ילד יש תימות שונות עם אמא ועם אבא.
מודל הקוהרנטיות – מה שגילו לגבי הייצוגים של ההורה הוא שלא משנה מה היה אלא מה מידת הקוהרנטיות שבה הוא רואה את הסיפור שלו. לא חשוב התוכן אלא איך מספרים את הסיפור. מרי מיין אמרה שמה שמבחין דפוסי התקשרות של מבוגר הוא התהליכים המטה קוגניטיביים. יכולת ההורה לחשוב על החשיבה היא זו שמאפשרת לו לבנות סיפור קוהרנטי וזה הורה בטוח.
פיטר פונגי והקבוצה שלו דיברו על reflective function . זה כל התכנים של ה- mind. הקופסה השחורה. פונגי אומר שהיכולת הרפלקטיבית היא מה שמבחין בין הורה בטוח והורה לא בטוח. כי הורה שיש לו יכולת רפלקטיבית חושב למה הילד שלי מתנהג ככה, מה זה עושה לי.וכו. בטיפול דיאדי אנחנו מעודדים את ההורה להיות רפלקטיבי. לחשוב מה הרגשות והמחשבות של הילד. כי מה שפונגי אומר שזה לא מה שחשבנו פעם שהילד מזדהה עם התכונות של ההורה והופך אותם לשלו. להורה יש ייצוג של הילד, וצריך להיות ביצוג הזה ייחוס של מינד לילד. כשההורה חושב על עצמו כעל מישהו עם עולם פנימי הילד מפנים את זה והופך לבעל עולם פנימי משלו. זו הנקודה החשובה בהעברה בינדורית. הפונקציה הרפלקטיבית היא לא משהו שיש לך או אין לך. לפעמים משתמשים בזה יותר ולפעמים פחות. הרבה פעמים כשלא משתמשים בזה זה לא מפני שזה איננו אלא מטעמים הגנתיים. ולכן בטיפול אפשר להחזיר את ההורים להשתמש בזה. הורים הרבה פעמים חושבים שדברים קשים בעברם לא משפיעים אם לא חושבים עליהם אבל ההפך הוא הנכון ולפעמים צריך להסביר את זה. צריך להסיר את החסימות ההגנתיות.לפעמים יש הבדל אצל הורה אחד שעם ילד אחד הוא יכול להפעיל את הפונקציה הרפלקטיבית, ועם ילד אחר לא.
