פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.
 

כתבות שטח

על חלקים בתוכנו המבקשים להיוולד

יום העיון שאורגן על ידי פורום לימודי ביון באוניברסיטת תל אביב סיפק נגיעות משמעותיות בהגותו של ביון והעניק למשתתפים בו כמה רגעים מלאי יופי. הכנס עסק במושג המיכל-מוכל דרך אמנות, הורות, טיפול נפשי וטראומות חברתיות. הוא גם עסק בחוויית ה"היות O" של ביון ובחוויה האסתטית על פי חשיבתו. אקורד הסיום של יום העיון היה בניסיון מעניין לחבר בין הגותו של ביון לבין הכתיבה האוטוביוגרפית שלו. בסיכומו של דבר, עלתה דמותו של ביון כתיאורטיקן מלא תבונה ואומץ לב, אשר בנה את חשיבתו מתוך התבוננות מעמיקה בתופעות אנושיות מורכבות, ומתוך התנסויות אישיות הכרוכות בכאב נפשי.

מתפרסם מ 28/11/2012 | 15,277 צפיות

תגיות: |

 

על חלקים בתוכנו המבקשים להיוולד

רשמים מיום עיון על ביון

מאת ענת צור מהלאל

 

כנס "ביון במחשבה שלישית" אורגן בידי התכנית לפסיכותרפיה בביה"ס ללימודי המשך ברפואה, אוניברסיטת תל אביב ונערך ביום שישי ה- 09/11/2012 באולם לילי, אוניברסיטת תל אביב.

 

יום העיון שאורגן על ידי התכנית לפסיכותרפיה של אוניברסיטת תל אביב, נשא את השם היפה "ביון במחשבה שלישית". הוא היה מאורגן להפליא, הן במישור האדמניסטרטיבי והן במישור המקצועי, וסיפק לטעמי כמה רגעים מלאי יופי.

בבוקר הכנס, בעודי נוהגת מחיפה עירי לתל אביב נקלעתי למטח גשם כבד באזור נתניה, שבר ענן (אז עוד לא ידעתי, עוד לא יכולתי לדעת ששבוע אחר כך הארץ תופגז במטחים מסוג אחר לגמרי). חזרה לאותו יום שישי גשום של תחילת נובמבר, ברגע מסוים מצאתי את עצמי בתוך ענן. לא ראיתי כמעט דבר מלפניי, מצדדיי ומאחוריי, מלבד הבהובי אור קלושים של מכוניות. גם לא שמעתי דבר בשל הגשם הכבד הניטח על השמשות. לרגע קצר, שנחווה ארוך, דימיתי שהמנוע של מכוניתי כבה ושאני משייטת על נחשולי המים המציפים את הכביש. הרגע הזה בתוך הגשם המשיך להדהד בתוכי לאורכו של יום העיון. אחזור לכך בהמשך.

בכניסה לאולם בו התקיים הכנס, ניתנה לכל באיו חוברת ובה תמליל רוב ההרצאות שתוכננו להיכלל בו. התגובה הראשונית שלי הייתה הכרת תודה על הנכס היקר שניתן לי בנדיבות. לכאורה, מכלול הידע שיינתן ביום העיון, על ידי האנשים המלומדים שישאו בו דברים, נמצא בידי. במהלך הכנס מצאתי עצמי מהרהרת בחוויה זו, החדשה לי בימי עיון, של קריאה של המרצה והקהל בטקסט משותף. עיני כולם למטה בדפים, שם נמצא מוקד העניין הן של הדובר והן של הקהל. לעיתים הייתה לי הרגשה שהדוברים נותרים באופן זה מעט גלמודים על הבמה, איש כמעט לא מביט בהם, העיניים שלהם לא פוגשות את עיני הקהל. מחד, מתן הטקסטים של ההרצאות מאפשרת לקהל הקשבה מעמיקה ועקבית, גם כאשר הדוברים מדברים מהר או בולעים מילים. מנגד, מצאתי עצמי גם מתגעגעת להתבוננות רבת הקשב לאדם הנושא דברים, בעוד הטקסט שלו, האחוז בידו של הנואם (שהוא גם הכותב), מהווה עבור הקהל אובייקט תשוקה בלתי מושג.

הכנס היה בנוי משלושה מושבים מרתקים, אשר כל אחד מהם האיר היבטים שונים של הגותו של ביון, ובה בעת קיים דיאלוג מפרה עם המושבים האחרים. המושב הראשון דן במושג המרכזי של המיכל-מוכל, המושב השני התרכז בחוויה האסתטית על-פי ביון, והמושב השלישי התמקד בביון האדם ובקשר בין סיפור חייו, ובעיקר ילדותו, לבין הגותו הייחודית.

המושב הפותח של יום העיון היה הארוך מבין השלושה וכלל שלוש הרצאות ודיון. ההרצאה הראשונה הייתה של פרופסור ביאטריס פריאל בנושא "האמנות כמיכל: פונקציית ההכלה של האמנות". פריאל, ממכון תל-אביב לפסיכואנליזה בת זמננו, עסקה בהרצאתה באפשרות לדיאלוג מפרה בין האמנות לפסיכואנליזה. טענתה העיקרית היא כי המימד הצורני או האסתטי של יצירת האמנות מהווה מיכל לחוויה האנושית אותה היא מתארת. היא מדגימה את טענתה דרך אחת החוויות הקשות ביותר לעיכול של העת המודרנית, שואת יהודי אירופה. ביאטריס הדגישה כי ייחודה של האמנות, בהשוואה לתיעוד, הוא בכך שהיא לא מנסה לתת מידע על האובייקט שהיא מתארת, אלא "לדעת את". הידיעה המושגת דרך האמנות מושגת דרך הסמלה והקשרים שהיא יוצרת בין מציאות פנימית לחיצונית.

הטענה העיקרית של ההרצאה הודגמה דרך יצירתו של אהרון אפלפלד, "באדנהיים עיר נופש". פריאל מצטטת את אפלפלד שאמר, "זה לא מספיק לזעוק, חייבים למצוא צורה לזעקה". בחיפושו אחר מתן צורה לזעקה, טוענת פריאל כי אפלפלד המציא סגנון המבטא "קשר מיוחד במינו בין כתיבה מרוסנת מאד ומאופקת לבין הזוועה המאיימת שתוכן הסיפור מעלה".

דרך דוגמאות מהיצירה, הובאה לידי ביטוי האפשרות לקשר שלילי או פרזיטי בין מיכל למוכל. היצירה מספרת על עיירת נופש באירופה, בה מתחילים להופיע סימנים להגבלת זכויותיהם של יהודים, ואלה מקצינים והולכים. למרות סימני האפוקליפסה, הן האחראים והן האורחים משתפים פעולה עם המתרחש, תוך הכחשה מסיבית של המציאות. בעקבות התהליך המחריף והולך של עיוות האמת, אנו עדים, בשפתה של פריאל, "לעמדה של ידיעת כל, אשר מחליפה את הספק, את האינטואציה לגבי האמת ואת היכולת להבחין בין אמת לשקר".

בחווית הקריאה בנובלה, טוענת פריאל, נוצרת חוויה שונה מאשר הכחשה של המצב המתואר בה. בקריאה ביצירה של אפלפלד, לטענתה, "מצטבר מתח בין התוכן שהסיפור מעביר לבין האפקט שיש לסיפור על הקורא". ביצירה מתפתח מתח מיוחד במינו בין הצורה שלה המשמשת כמיכל ממתן, ברור וגמיש, לבין התוכן הכמעט בלתי אפשרי לעיכול, שהיא מתארת.

אפלפלד אמר כי בדרך כלל האמנות מעצימה את המציאות, אך במקרה של השואה היחס המתהפך, "על הכתיבה על השואה להוריד את הזוועה לתחום האנושי". על כן, האלימות מופיעה ביצירתו של אפלפלד רק במרומז או בעקיפין. זאת עד לפסקה החותמת את היצירה, בה הסיוט, שעד כה הכל נמנעו מלפגוש, מתממש. הרכבת אל הגיהנום מגיעה ולוקחת עמה את אורחי המלון.

"באדנהיים עיר נופש" היא דוגמה מאלפת, טוענת פריאל, לאופן בו יצירה נשארת נאמנה למציאות, למרות שאינה מבטאת אותה מפורשות. על כן יצירה זו מדגימה את פונקציית ההכלה של האמנות.

הרצאה זו הייתה עבורי התחלה מבטיחה ליום העיון. מצאתי אותה יצירתית ומעוררת עניין. הייתה לי מחשבה על כך שבפתחה של ההרצאה הודגש כי היא תעסוק בתהליך הקריאה ביצירה, ולא בתהליך כתיבתה. בהתאם להבחנה זו, נחתמה ההרצאה בציטוט מכתביו של ביון, "כך האמן עוזר ללא אמן לעכל". משמעות אמירה זו היא כי לאמן יש ידע שאינו נמצא בידי האדם הרגיל, יכולת עיכול או הכלה ייחודית, והוא מעניק לנו אותה דרך יצירתו. זו הייתה התפישה לגבי המשוררים ביוון הקלאסית, אך כיום לטעמי חשוב לעמוד על ההבחנה שבין האמן לבין יצירתו, הם אינם חופפים. האמן, לא פחות מקהלו, זקוק לצורה האסתטית של האמנות כהכלה לתכנים שהוא רוצה להבין ולהביא לידי ביטוי. בהמשך לדבריה של פריאל, הייתי אומרת כי הצורה האסתטית של היצירה האמנותית משמשת עבור כולנו מיכל לעיכול חוויות אנושיות קשות להכלה. שהרי האמנות היא כלי טרנספורמטיבי לא רק עבור הקהל שלה, אלא לא פחות גם עבור היוצרים אותה.

ההרצאה הבאה בסדר ההרצאות הייתה של חני בירן, אך מכיוון שההרצאה השלישית של המושב, שנישאה על ידי רובי שונברגר מהחברה הפסיכואנליטית בישראל, התכתבה באופן רב עניין עם ההרצאה הראשונה, אעבור אליה ובהמשך אחזור להרצאה של בירן. שם ההרצאה השלישית "ילקוט הכזבים: מחול מיכל-מוכל שלילי". הרצאתו המרתקת של שונברגר גם היא עסקה בקשר בין הספרות לפסיכואנליזה, אך לא דנה בכך ישירות. באופן מעניין, גם במרכז הרצאה זו עמדה יצירה אשר עוסקת בשואה. יתכן כי עיסוק בפונקציית ההכלה מתקשר לרבים מאיתנו לשואה, שמהווה פצע פתוח בתולדות עמנו, בלתי ניתנת להבנה ולהכלה. ההרצאה הקודמת יצאה מהתיאוריה הפסיכואנליטית אל הספרות, ואילו שונברגר יצא מהטקסט הספרותי אל התיאוריה של ביון.

הוא פתח בהקראת פרגמנטים (יפהפיים) מפתח ספרו של רומן גארי, "ריקודו של ג'ינגס כהן". דרכו הוא ביקש להבין לעומק את המושג של מיכל-מוכל שלילי. היצירה של גארי עוסקת בקשר בין קצין אס. אס ליהודי יוצא דופן, אותו פקד הקצין להרוג בזמן המלחמה. הקשר בין קצין האס.אס החי לבין קורבנו המת, ממשיך להתקיים עשרות שנים לאחר תום המלחמה בנפשו המסויטת של הקצין. מושג המיכל-מוכל השלילי מתייחס לקשר בין מיכל למוכל שבו שני הצדדים לכודים בהזדהות השלכתית פרמיטיבית. זהו קשר טעון בחלקיקי ביתא ראשוניים ובעל אופי התמכרותי. בטווח הארוך, קשר מסוג זה מביא לשותפים בו סבל רב, והם מוצאים את עצמם לכודים בו ללא יכולת להיחלץ ממנו. קשר זה מבוסס על הכחשה משותפת של המציאות על היבטיה השונים ולהבנתי, "ילקוט הכזבים" אליו התכוון שונברגר מתייחס לרכיב הכחשת המציאות שמאפיין את המיכל-מוכל השלילי.

אחד הכזבים העיקריים שמדגיש שונברגר הוא אשמה רודפנית. על כך אמר ביון (1962/2004) בספרו "ללמוד מן הניסיון" כי הקשר מיכל-מוכל שלילי מאופיין פעמים רבות בייסורי אשמה של אחד הצדדים או שניהם, אך "מדובר בניסיון לשמר כוח כדי לעורר אשמה כיכולת חיונית... האשמה הינה חסרת משמעות" (עמודים 116-117). מבחינת ביון, אם כן, האשמה ביחסים אלה מהווה תחליף למצפון. במילותיו של שונברגר, האשמה פוטרת את הסובייקט האשם, לא מבלי ששילם על כך מחיר של ייסורים, מן הצורך בפעילות נפשית בונה, אשר מתלווה אל מהלכו של המצפון. כמו למשל בדינמיקה של החרטה. שונברגר מדגיש כי ביחסי מיכל-מוכל מסוג זה, תמיד שני הצדדים שותפים לאופיו השלילי של הקשר. ייסורי האשמה מהם סובל אחד השותפים לקשר, כמו קצין האס.אס ביצירתו של גארי, אין משמעם כי האדם עובר תהליך נפשי טרנספורמטיבי. עמדה של שיפוט רודפני כלפי העצמי, פוטרת מתהליך של ביקורת נוקבת ומעמיקה כלפי העצמי ומונעת ממנו לעבור לעמדה של חרטה, שהיא העמדה הטרנספורמטיבית במקרה זה.

תהליך הבדיקה העצמית חסרת הפשרות, בה מאמין ביון, היא תהליך חשוב גם עבור אלה העוסקים במלאכת הטיפול הנפשי. שונברגר טוען כי אחד הכזבים של מטפלים, אשר הודגש על ידי ביון, הוא זה המתייחס לפרשנות פסיכולוגיסטית פיקטיבית. כל תפקידה של פרשנות מסוג זה הוא להסתיר את בורותינו. שונברגר הציע מושג חדש לפרשנות זו, "פרשנות קונפקציה". קונפקציה היא מטאפורה, אשר הושאלה מתחום האופנה, ובמקור משמעה ייצור המוני של בגדים. זוהי מטאפורה לאופן בו אנו עלולים להנפיק פירושים תחת פס ייצור המוני, על מנת לעקוף אימה ואי ידיעה הקיימים בתוכנו.

שונברגר סיים את הרצאתו בחוסר היכולת שביון זיהה אצל חבריו ללחימה במלחמת העולם הראשונה להיחלץ היחלצות נפשית מהטנק שהגן עליהם בזמן הלחימה. הטנק הממשי הפך לטנק נפשי, מטאפורי. ההישארות בו תבעה מאותם חברים מחירים כבדים, מבחינת עצירת תהליכי התפתחות ויצירה בחייהם. לדבריו של שונברגר, "יש הגורסים, כי ביון עצמו נאבק חיים שלמים כדי להיחלץ מהטנק עליו פיקד, מיחסי מיכל-מוכל שליליים אותם חווה באינטנסיביות ובעוצמה".

הרצאתה של חני בירן הייתה דידקטית יותר באופיה, ביחס לשתי ההרצאות הקודמות, אך מרתקת לא פחות. בירן, ממכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו, חיה ונושמת את ביון במשך שנים ארוכות והרצאתה הייתה מלאת עומק ועניין. בירן תיארה את פונקציות המיכל-מוכל דרך חוויות הטיפול הראשוני של האם בתינוק ודרך וונייטה טיפולית. בירן פתחה בכך שהמיכל הראשוני הוא האם. האם ממלאת שתי פונקציות עיקריות של הכלה, פונקציית התרגום ופונקציית הרברי. פונקציית התרגום, מתייחסת לטרנספורמציה של חלקיקי ביתא לחלקיקי אלפא (תהליך המכונה "פונקציית אלפא"). בתחילה, מדובר ביכולת המתפתחת של האם לחשיבה. יכולת אשר בהמשך הופכת לאזור יצירה משותף של האם והילד. לבסוף, מתפתח בנפשו של הילד מיכל משלו. הפונקצייה השנייה של המיכל הוא הרברי. הפירוש שבירן נתנה לפונקציה זו היא היכולת להזות קדימה, ובמקרה של האם לתינוק הרך, היכולת להזות קדימה תמונה שלמה. מה שנראה באותו רגע כקטסטרופה, יתברר ויתהווה כשינוי קטסטרופי, אשר יוליד מתוכו צמיחה מחודשת.

בירן הדגישה נקודה אשר מצאתי מעוררת מחשבה, והיא כי הקשר בין המיכל למוכל הוא הדדי במהותו. לא רק המיכל מעצב את המוכל, אלא שגם המוכל יוצר את המיכל. גם בקשר אם-תינוק וגם בקשר מטפל-מטופל, איכות פונקציית ההכלה מושפעת מיכולותיו של המיכל, אך לא פחות גם ממאפייניו של המוכל. הבנה זו משחררת לטעמי מתפישת עמדה של אחריות יתר של האם או המטפל על תהליך ההכלה. עמדה זו עשויה לעורר אשמה רודפנית, המאפיינת יחסי מיכל-מוכל שלילי, כפי שנטען בהרצאה הקודמת, ואינה מביאה להתפתחות נפשית.

בהקשר זה, גם בירן מדגישה, ברוחו של ביון, ובדומה להרצאה של שונברגר, עד כמה חשוב לנסות להימנע מקלישאות, באופן בו אנו בוחנים את החוויה ההורית והטיפולית שלנו ושל מטופלינו. פונקציית המיכל-מוכל בטיפול דומה מאד לזו של האם והתינוק. העשייה הטיפולית היא, על פי ביון, מלאכת מחשבת, סוג של אמנות. ביון טען כי על מנת שתתרחש הכלה טרנספורמטיבית, על המטפל להיות מיכל פנוי לקליטת המוכל. הכוונה למיכל פנוי מתיאוריות, פנוי מזיכרונות (אשר אינם עולים בטבעיות), פנוי מציפיות. על כן כה חשוב לבוא לסיטואציה הטיפולית כל פעם מחדש ללא זיכרון וללא תשוקה. בירן מנתה שלוש פונקציות נוספות של המיכל: המיכל כפונקציה פנימית, המילה כמיכל והמיכל בהיבט הקבוצתי או החברתי. למשל, ביכולת לשאת בתוכנו הן את הסבל של עמנו והן את סבלו של העם השכן, מבלי להכחיש את סבלו של אחד הצדדים.

בירן גם הביאה דוגמה קלינית יפה, בה תיארה כיצד המטופל והיא מתמודדים באומץ עם דיסהרמוניות ביניהם פעם אחרי פעם, מבלי להכחישן, וכיצד מנוצלים אותם רגעי משבר בטיפול כאפשרות לטרנספורמציה. ברגעים של רברי, בירן סיפרה, כי היא נוהגת "להזמין תמונה" ובכך לטעמי מצאה דרך יפה לממש את פונקציית הרברי בטיפול. הזמנת תמונה משולה בעיני להזמנת מרחבים נפשיים חדשים בתוכה. זאת, לשם הבנה מעמיקה יותר של ההתרחשות האנליטית באותה עת ושל עולמו של המטופל.

המושב השני של יום העיון נבנה משתי הרצאות, הראשונה של משה לנדאו והשנייה של ד"ר שי פרוגל. משה לנדאו הוא פסיכולוג קליני אשר עוסק שנים רבות בהגותו של ביון ומרכז את פורום ביון בבית הספר לפסיכותרפיה. הוא גם היוזם של הכנס הנוכחי. לנדאו, בדרכו המלומדת והסבלנית, תיאר את החוויה הרגשית של "היות O" בטיפול ובכלל. הוא פתח בשינוי שעברה הגותו של ביון מנקודת מבט מדעית ומשימוש בכלים מתמטיים, לנקודת מבט פילוסופית ואסתטית עם השפעות מיסטיות.

על-פי לנדאו, ביון התייחס ל"היות O" כנקודת מוצא להתפתחות הרגשית. הדגש של ביון הוא על התפתחות רגשית מהלא ידוע לידוע, מהפוטנציאל למימוש, וממשהו שעדיין לא נחווה לחוויה עצמה. במילותיו של לנדאו, "היות O" הוא מימד בראשיתי שיש בו פוטנציאל התפתחותי, וחלקים ממנו יישארו לא ידועים לנו עצמנו, ועשויים להשתנות בכל רגע נתון. זהו מצב רגשי של נגיעה פנימית, על ידי האינטואיציה. מדובר על חוויה שמטבעה היא זמנית, טמונה ברגעים בהם אנו מגלים משהו חדש על עצמנו ועל העולם, וחווים חוויה רגשית שהיא מחד חדשה, אך מאידך, אנו מזהים אותה אינטואיטיבית כחלק מעצמנו. לנדאו מדגיש את הפוטנציאליות הרגשית של הרגע, כשהדגש הוא על התהליך, לא פחות מאשר על התוכן המתגלה בו.

אחד המרכיבים המרכזיים בחוויה זו היא של אמת, ואחד מהשמות שביון נתן לה הוא "אמת אבסלוטית". אין מדובר על אמת אובייקטיבית הניתנת למדידה, אלא על אמת ברמה החוויתית, על חיבור שלנו לחוויה אותנטית עמוקה לגבי עצמנו. לנדאו מדמה את החוויה של "היות O" להתבוננות במיקרוסקופ פנימה אל תוך נפשנו ללא הסחות דעת חיצוניות. ביון גם מדבר על אמונה בהקשר זה, אמונה כי האמת הפנימית של רגע נתון אכן קיימת ותבוא בבוא הזמן. עלינו להמתין עד כמה שניתן במיכל פנוי מזיכרון ותשוקה, וכן חשופים מהגנות,Until a pattern will emerge .

רגעי ה"היות O" מאופיינים בחוויה רבת עוצמה של גילוי ושינוי, אך יחד עמה עשויה להתעורר גם חרדה עזה מן השינוי, ובשפתו של ביון, "מן השינוי הקטסטרופי והכאב הנפשי". לנדאו מדגיש כי על אף הכאב והעצב שמייצרים רגעים אלה, הם גם מייצרים "תהליך של התרחבות פנימית, מעין חיבור למימד אסתטי ראשוני, הגילוי של היופי והחיים, של גילוי מחדש את פני האם".

בדבריו היפים של לנדאו על החוויה האסתטית ב"היות O", הוא התחבר לחלק מההרצאות הקודמות שנישאו ביום העיון, שגם הם עסקו בהיבטים של החוויה האסתטית בהגותו של ביון, וזאת דרך החיבור שבינה לבין אמנות.

ד"ר שי פרוגל הוא ד"ר לפילוסופיה מאוניברסיטת תל-אביב וחבר במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו. מיד בפתח דבריו, הוא הצהיר שהוא "אינו מטפל" ובכך מיקם את עצמו בתפקיד האחר, ביחס לדוברים האחרים. הוא שיתף במחשבה מעניינת לגבי מושג המיכל-מוכל. הוא טען כי מבחינה פילוסופית לא מדובר במושג, כי אם במטאפורה. הוא טען שככלל הפסיכולוגיה נוטה לבלבל בין מושגים למטאפורות. אך העלה השערה שחשב עליה בהרצאותיהם של קודמיו, והיא כי מטאפורת המיכל-מוכל התעוררה בו עקב חוויותיו בטנק כחייל. דבריו על ההבחנה שבין מושג למטאפורה עוררו הדים בהמשך היום. בעיקר, נשאלה השאלה האם מטאפורה שמדברת אל נפשם של רבים כל כך, חורגת כבר במעמדה מתחום המטאפורה והופכת למושג. עיקר הרצאתו של ד"ר פרוגל עסקה בחוויה האסתטית על פי קאנט. מטרתו העיקרית הייתה להגיע לשאלה "מהי משמעות הטענה שהטיפול מוביל לחוויה אסתטית". זוהי שאלה מעניינת ביותר, אך למצער, הוא לא הספיק להגיע אליה. ד"ר פרוגל נתן מבוא מרתק על משנתו של עמנואל קאנט והבנתו לגבי מהותה של החוויה האסתטית, אך ההרצאה נקטעה באיבה. בנוסף, תהיתי במהלך ההרצאה עד כמה מכיר המרצה את כתביו של ביון. לא קל להגיע ליום עיון פסיכואנליטי בתור נציג "החשיבה האחרת", אסכולה שונה. הדבר דורש מאותו נציג מחד ליצור מכנה משותף בינו לבין השיח העיקרי, ומאידך, דורשת ממנו לתת ביטוי לייחודיות שלו. נדמה לי שד"ר פרוגל בהרצאתו זו נטה יותר לאפשרות השנייה. עם כל זאת, מדובר באדם מעניין עם חשיבה רוחשת ומעיזה, ואני מוצאת את השילוב של חשיבה פילוסופית ביום עיון אשר עוסק בתורתו של ביון, נכון ומרענן.

המושב השלישי היה בעיני סגירה מרתקת ליום העיון הזה, ושמו, "יולנדה גמפל ואתי לנדאו משוחחות על ביון". פרופסור יולנדה גמפל ואתי לנדאו, שתיהן מהחברה הפסיכואנליטית בישראל, בחרו להתמקד בחלקים נבחרים מתוך סיפור ילדותו של ביון, כפי שמופיע באוטוביוגרפיה שיצאה לאחר מותו, "סוף השבוע הארוך" (Bion, 1982). הקטעים היו יפים מאין כמוהם וכך גם השיחה בין השתיים.

אתי לנדאו אמרה שבעיניה ביון היה מעין "ילד O", ילד אשר נמצא כל העת בתוך החוויה. גמפל אמרה כי על פי ראות עיניה, ביון מתאר חוויות של סבל רגשי גדול מילדותו. מהן עולה כי ביון היה ילד שלא נאסף, שלא היה מי שיאסוף אותו מבחינה נפשית. מה שכנראה אסף אותו פעם אחר פעם הייתה החשיבה שלו, היא הצילה אותו ממוות רגשי.

גמפל הקריאה קטע קצר מספרו "קשב ופירוש" (Bion, 1970). שם הוא כותב על כך שהגאון הוא אדם אשר יודע לתרגם את חלקי אישיותו הפסיכוטיים לחלקים שניתן לחשוב אותם. גם היא, בהמשך למשה לנדאו, התייחסה לשינויים שעברה הגותו של ביון לאורך השנים. ביון המאוחר, לטענתה, נטש את רעיונותיו המוקדמים לגבי ההבחנה בין האישיות הפסיכוטית והלא-פסיכוטית (ביון, 1967/2003, עמודים 52-70). עם השנים הוא ראה יותר ויותר את האישיות כמכלול של חלקים נפשיים אשר נמצאים ברמות התפתחותיות שונות. גמפל הדגישה כי ביון חשב כי בכל אחד מאיתנו יש חלקים עובריים שמחכים להיוולד, עובריים במובן של גולמיים, ובמילותיה של גמפל, לא אסופים, אשר ניתן גם לכנותם פסיכוטיים.

דבריה של יולנדה גמפל היוו עבורי מעין סיכום ליום העיון המרתק הזה. חשבתי על ראייתו של ביון את האישיות כפוטנציאל אינסופי להתהוות. על מנת לממש עוד ועוד חלקים שלנו, על פי משנתו של ביון, עלינו להתמסר לתהליך של עיבוד החוויות השונות בתוכנו, המפותחות יותר והמפותחות פחות. משמעות הדבר היא גם לחוות שוב ושוב חלקים פסיכוטיים באישיותנו. הכוונה לחוויה המאפשרת עיבוד באמצעות פונקציית אלפא. זהו תהליך שדורש אומץ ונחישות, אמונה בחיפוש האמת הפנימית כחובה התפתחותית ומוסרית.

מחשבותיי הלכו בעקבות ביון כילד צעיר ובודד, אשר נשלח בגיל צעיר מדי לפנימיה מרוחקת מדי ולא ראה עוד את הוריו מאז, פרט להזדמנויות בודדות. נזכרתי בטקסט אוטוביוגרפי מקסים נוסף של ביון (1985), שגם הוא יצא אחרי מותו. שמו בתרגום חופשי "שיזכרו-נא כל חטאיי" (All My Sins Remembered). הספר נחתם בזיכרון שלו כהורה לבתו בשנה הראשונה בחייה. הייתה זו תקופה קשה בחייו, לאחר רצף אירועים טראומתיים, האחרון שבהם היה פטירתה של אשתו בעת הלידה.

הוא מתאר זיכרון קורע לב, בו שהה עם בתו התינוקת בחצר הבית. היא קראה לו שוב ושוב והוא נותר קפוא לחלוטין. הוא מתאר, במעין עמדה של קור רוח מקפיא לכאורה, כיצד נותר בקפאונו, אל מול המצוקה ההולכת וגוברת של בתו. האימה שאט אט משתלטת על התינוקת הרכה, משתלטת גם על הקורא, בעוד הוא מדמיין אותה זוחלת, מתקרבת נואשות אל אביה, בוכה בכי מר, והוא אינו מגיב. הוא אף אסר על המטפלת של הילדה, שלא יכלה לעמוד עוד בסבלה, לגשת אליה. על כך הוא כותב (בתרגום שלי לעברית): "היה זה הלם, הלם צורב, למצוא עומק כזה של אכזריות בתוכי. מאז עלו בתוכי פעמים רבות מילותיו של שייקספיר, 'הו נימפה, בתפילותייך שיזכרו נא כל חטאיי'"(עמוד 70).

הציטוט שמביא כאן ביון משייקספיר הוא מסיומו של המונולוג המופרסם ביותר של המלט, של "להיות או לא להיות" (מערכה 3, תמונה 1, תרגום: דורי פרנס). במילים אלה החותמות את הפרק נקרא גם הספר כולו, "שיזכרו נא כל חטאיי" (All My Sins Remembered). בעקבות יום העיון, אני חושבת שיש כאן דוגמה מרגשת למעבר מעמדה של אשמה מייסרת, שמאפיינת כאמור יחסי מיכל-מוכל שלילי, ומאפיינת פעמים רבות עמדה הורית או טיפולית, אל עבר עמדה של התבוננות אמיצה על חטאיו, דרך הכתיבה האוטוביוגרפית. אני מקווה כי דרך הכתיבה, הצליח ביון לעבור מעמדת אשמה לעמדה של חרטה, ולא רק לזכור את חטאיו, אלא גם לסלוח לעצמו עליהם.

בדרכי הביתה במכוניתי, ה"טנק" הפרטי שלי, חשבתי על החלקים בתוכנו המחכים להיוולד, על מנת לממש את הפוטנציאל הטמון בנו. הרהרתי בחוויה שלי מהבוקר בגשם השוטף, החוויה בה לרגע דימיתי דברים מפחידים ומוזרים. חשבתי שביון היה אולי הראשון שהעז להתבונן בחוויות מסוג זה ולמצוא בהן משמעות, לראות בהן דרך נפשית פוטנציאלית. חשבתי עליו, על הסבל הרב שידע בחייו, ועל כך שדרך הסבל למד שלעיתים אין ברירה אלא להישיר מבט לאימה, לשיגעון ולייאוש שבתוכנו. לחוות אותם, לחשוב אותם, לכתוב אותם. בכתביו האוטוביוגרפיים הוא מתאר חוויות של סבל נפשי, ואת האופן בו, בדומה להמלט אותו הוא ציטט, כל פעם מחדש הוא בחר בחיים. כמה פעמים לאורך הכנס הועלתה השאלה כיצד ניתן להסביר את העניין הגובר והולך בביון בשנים האחרונות, איך ניתן להסביר עד כמה הוא ממשיך לדבר לנפשם של רבים כל כך. נראה לי כי האומץ שלו להישיר מבט לפחדים האנושיים הגדולים ביותר ולראות בהם חלק מהחיים וממלאכת החיים, מהווה מקור השראה ונחמה עבור כולנו, כמטפלים, ובעיקר כמובן, כבני אדם.

 

מקורות

ביון, ו.ר. (1962/2004). ללמוד מן הניסיון. תל-אביב: תולעת ספרים.

ביון, ו.ר. (1967/2003). במחשבה שנייה. תל-אביב: תולעת ספרים.

Bion, W.R. (1970). Attention and Interpretation. London: Tavistock Publications.

Bion, W.R. (1982). The Long Weekend: 1897-1919 (Part of Life). Abingdon: The Fleetwood Press.

Bion, W. R. (1985). All My Sins Remembered (Another Part of Life) and The Other Side of Genius: Family Letters. London & New York: Karnac Books.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

צור מהלאל, ע. (2012). על חלקים בתוכנו המבקשים להיוולד. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 13/12/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2885

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

שוש גלילישוש גלילי1/1/2013

איזה יופי של תנועה בין החוויה לחשיבה.. בכתיבה שלך העברת עיבוד מקסים של חוויה למילים, באופן נוגע מחבר ומעורר מחשבה. אני מסכימה עם מי שכתב על דבריך "יצירה בפני עצמה". אהבתי.

ענת צור מהלאלענת צור מהלאל5/12/2012

מחשבה שעלתה בי מקריאת התגובות. תודה רבה על התגובות החמות. אני מרגישה מבורכת בהן.
מקריאת הדברים שנכתבו, אולי במיוחד אלה של איה, עלתה בי מחשבה על כך שלעיתים דיבור על תיאוריה דרך הסיפור האישי (של זה שכתב אותה, או של הקוראים בה), מקל על הבנתה.
קצת כמו חדר המואר בתאורה פלורסנטית, המוחלפת ברגע מסוים לתאורה רכה ואינטימית יותר.
אז היא מצליחה לפעמים לפלס את דרכה אל הלב.

איה ענבראיה ענבר4/12/2012

סיור מודרך בארץ החתחתים הביוניאנית. שלום ענת,
נבצר ממני להשתתף בפועל ביום העיון ועל כן,בנוסף לקריאה בחוברת,שמחתי לקרוא את מאמרך.עבורי זה היה
יותר מסיכום מלומד ורגיש של חוויה .עבורי זה מעין יומן מסע של מדריכה מעמיקה וחושבת בארץ חתחתים שמהווה
הקריאה בביון. שנים שאיני "מתחברת" לחלקים נכבדים בכתיבתו ובודדים הם אלה שהצלחתי להיעזר
בתיווכם (חני בירן,כמובן,נמנית עליהם ולטעמי זה בעיקר בשל האופן הייחודי שבו היא מבהירה תפיסות ומטאפורות).והנה
מתוך כתיבתך יכולתי לשמוע את אוסף הקולות וההדים של המבקרים(=המרצים) המתארים את הרפתקאותיהם בטופוגרפיה הביוניאנית ולחוש את פעמי הטיול שערכת איתם ואת האוצרות שהבאת משם.
תודה
איה ענבר,ת"א
הסוערת והכ"כ לא נגישה לי.

דלית רונן-פינדלדלית רונן-פינדל4/12/2012

הפלאת לתאר. ענת יקרה
לצערי לא יכולתי להגיע ליום העיון. התאור שלך עשה עבודה טיפולית אליבא דה ביון. מחד-הגביר את צערי על כך שלא הייתי ומאידך היה מרתק ומרגש לכשעצמו גם בשל תוספת החוויה האישית שלך.
תודה רבה!

גלית איסלרגלית איסלר3/12/2012

מרתק, ממצה ומעביר את החוויה שלך האישית כל כך יפה..

מיכל אלמגורמיכל אלמגור2/12/2012

סקירה מרתקת. ענת, נהניתי מאוד לקרוא את דברייך, זה הרגיש קצת כמו להיות שם. תודה!

ענת צור מהלאלענת צור מהלאל2/12/2012

למריאנה, חני ודורון. תודה רבה על התגובות מחממות הלב.
זה דורש אומץ (עבורי לפחות) לכתוב ובעיקר לפרסם, ולכן תגובותיכם יקרות לליבי.
ואם את, חני, מורתי המוערכת כל כך להגותו של ביון, כותבת שכתבתי ברוחו, אז אין לי מחמאה גדולה מזו!

חני בירןחני בירן2/12/2012

כתובת מייל. התגובה של דורון לוינשטיין הגיעה בטעות לכתובת מייל שלי במקום לכתובת של ענת. חני בירן.

דורון לוינשטייןדורון לוינשטיין2/12/2012

תודה. רציתי להודות לך ענת על השיתוף ברשמים שלך מיום העיון , הדברים שכתבת מעוררים מחשבה וסקרנות, הם "מאמר" בפני עצמו. דורון

חני בירןחני בירן2/12/2012

סיכום מרשים. ענת, הסיכום שלך מאיר עיניים. כתבת אותו ברוח ביון , תוך שיתוף בחוויות ובאסוציאציות שלך. סיפקת מיכל לאנשים שלא היו ביום העיון. אני רוצה להודות לך מאוד על האופן המעניין ועל הרוח הסובייקטיבית שבה כתבת את דברייך. חני בירן

מריאנה גייטינימריאנה גייטיני2/12/2012

תודה ענת!. מעניין מאד. הכתיבה שלך היא כמו הרצאה נוספת ביום עיון. טוב לנו שנסעת וטוב לנו שכתבת...