לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
"מבט במראה הפנימית" – על מסע התיאוריות הפסיכואנליטיות ממבט מ"מבט במראה הפנימית" – על מסע התיאוריות הפסיכואנליטיות ממבט מ

"מבט במראה הפנימית" – על מסע התיאוריות הפסיכואנליטיות ממבט משקף למבט יוצר דרך דיון במקרה טיפולי

מאמרים | 4/11/2012 | 27,612

מי מגדיר מהו הטיפול הנכון או מיהו המטפל הטוב? האם המטפל? המטופל? ומהי המראה המשקפת לנו את עצמינו? האם המראה של המטופל, התיאוריה המשמשת לנו עוגן או הקהילייה המקצועית אליה... המשך

"מבט במראה הפנימית"

על מסע התיאוריות הפסיכואנליטיות ממבט משקף למבט יוצר דרך דיון במקרה טיפולי

 

מאת ריקי גוטליב

 

מאמר זה נכתב על בסיס הרצאה בכנס ישראל לפסיכותרפיה "המטפל הטוב? הטיפול הנכון?" (אונ' חיפה, 2012).

פרטי המקרה המובאים במאמר הוסוו על מנת לשמור על סודיות.

 

במאמרו "פסיכואנליזה וחיים: הרהורים על מטרות הטיפול" (ברמן, 2006) כתב עמנואל ברמן שהרלבנטיות של טיפול בגישה פסיכואנליטית לחייהם בפועל של אנשים היא נושא חיוני. הוא העלה במאמר את ההצעות הרבות שהועלו במהלך המאה האחרונה להגדרתו של טיפול: להפוך לא-מודע למודע, להביא את האני למקום בו היה הסתמי, להפוך אני-עליון ליותר גמיש ופחות רודפני, לסייע במעבר מפוזיציה פרנואידית-סכיזואידית לעמדה דיכאונית, התקדמות מהתייחסות אובייקט לשימוש באובייקט, לקדם אינטגרציה של העצמי וכו'. ברמן שאל, האם מושג המטרות כשלעצמו הוא בעייתי בחשיבה הפסיכואנליטית? האם מטרות הטיפול הן אוניברסליות או ייחודיות לכל טיפול? ומי קובע את המטרות – המטפל או המטופל?

נושא הכנס "המטפל הטוב? הטיפול הנכון?" החזיר אותי לתחילת שנותיי כמטפלת ולמשוב שקבלתי מאחת ממטופלותיי כאשר בתום הטיפול הרגישה מרוצה מאד מתוצאותיו ואילו אני נותרתי מאד מתוסכלת, בתחושה שלא היה כאן טיפול.

המטופלת, שנקרא לה ורד, היתה אישה בשנות השלושים המאוחרות לחייה, נשואה, אם לבן 12 הלוקה באוטיזם, עסקה באחד מהמקצועות החופשיים, והגיעה אלי כמה חודשים לאחר לידת בנה השני.

הסיבות לפנייתה היו תחושות האהבה וההתפעמות הבלתי נגמרות מבנה שזה עתה נולד, ורגשות הכעס שעולים בה עד כדי דחיה מבנה האוטיסט. היו אלה בעיקר תחושות קשות של אשמה על כך שהיא אוהבת את בנה התינוק, יותר, ואיך אימא יכולה לאהוב ילד אחד יותר מן השני.

התחלנו בעבודה המשותפת תוך כך שאני "מנרמלת" עבורה את התחושות השונות שעולות בנו כאימהות מול כל אחד מילדינו, גם כאשר התפתחותם תקינה, ואת התחושות השונות שכל ילד מעורר בנו. עלו בטיפול נושאים נוספים, כגון הזוגיות שלה, הפחד ללדת ילדים נוספים, הכוחות שנדרשו על מנת להרות שוב, האימהות שהייתה לה, החוויה שלה כילדה דחויה בעבר וכאם דחויה בהווה, וכן הפגיעה הנרציסטית האנושה עם לידתו של ילד פגום, החוויה של אם פגומה ואישה פגומה.


- פרסומת -

ורד הגיעה לפגישות בקביעות כשהיא לבושה בקפידה. השפה שלה היתה רהוטה, ותמיד תיארה את ביתה כ"מתוקתק", כל דבר במקום, הילדים "מצוחצחים". המילים בושה וגועל ריחפו בחדר, אך היה קשה מאד לגעת בהן. ורד שלטה במציאות החיצונית ללא עוררין. משפט שנאמר על ידה פעמים רבות היה "לא רואים על מתן שהוא פגוע" ומתוך המשפט הזה דברנו על רואים/לא-רואים (מראה חיצונית) וכמה היא מסתירה מעצמה את רגשותיה שלה (מראה פנימית). אט אט ורד נפתחה ותיארה את תחושותיה לגבי הטיפול האישי בתינוק והטיפול האישי בבנה המתבגר, כאשר זה האחרון נגמל מחיתולים בגיל מאד מאוחר. ורד ניקתה אותו לאחר עשיית הצרכים והרגישה גועל כאשר עשתה זאת, גועל מעצמה וגועל מהילד. הדאגה לניקיונו של בנה המתבגר היתה מלווה בכעס ובזעם. לא רק ההתעסקות בצואה, אלא אף הריח הנודף ממנה, לעומת הריח הנודף מהחלפת חיתוליו של התינוק, שמלווה בשמחה ובקריאות התפעלות.

ורד הרגישה בושה גדולה לגבי התחושות הללו והן החלו להשפיע על יחסה גם להפרשותיו של התינוק, שתוצריו המבורכים הפכו למקוללים כמו של הבן המתבגר. בעיה נוספת שהעיבה על היומיום של ורד הייתה האוננות בפרהסיה של הבן המתבגר. היא הייתה בקבוצות הדרכה להורים, אך לא הצליחה להביאו למקומות שרצתה. תחושות הגועל שעלו בה בכל פעם שנאלצה לטפל בהפרשותיו העיבו על חייה ובעיקר העלו בה תחושות אשם כבדות ככל שאהבה יותר את תינוקה.

ורד הרגישה שהעיסוק בהפרשותיו של הבן הבכור והדאגה לניקיונו האישי לאחר היציאה בשירותים או לאחר האוננות, הוא הוא הדבר שהיא רוצה לטפל בו. היא שוב ושוב סיפרה על קבוצות ההדרכה להורים שהשתתפה בהן ואף על הדרכה הורית פרטנית שהייתה בה, שכותרתה הייתה "חינוך הילד לניקיון אישי ולעצמאות", אך למרות ההדרכות לא הצליחה להתמודד מול בנה. שוב ושוב, כלאחר ייאוש, המשיכה לנקות אותו.

ניסיתי לדבר עם ורד על עניין ה"בושה" ומה זו בושה בעצם. בושה היא חוויה של להרגיש משהו שאני לא יכולה לתקשר אותו עם האחר. זוהי חוויה קשה המלווה בעצב גדול, שהיא סוחבת איתה הרבה שנים. היא לא יודעת למלל אותה ולכן קשה לה להודות שזה קיים – וזה מה שטיפול אמור לעשות. לתת מילים לדבר הזה אפשר רק בשניים. צריך "מישהו להתבייש איתו".

מוריסון (Morrison, 1983) במאמרו "Ideal Self and Narcissism Shame" כתב על הבושה כאפקט שהוזנח בספרות הפסיכואנליטית משום שהיה קשור במבנה שלא השתלב היטב במושגים הפרוידיאניים – מבנה העצמי, ה- Self. מוריסון הבחין בין "אני אידאלי" ל- "עצמי אידיאלי", כשאני אידיאלי הוא "מרכז מטרות" בלשונו של מוריסון (כלומר מרכז תפקודי) ועצמי אידיאלי הינו תחושת עצמי יותר סובייקטיבית, פחות קוגניטיבית, אשר כלפיה שואף הפרט בהקשר של אידיאלים וסטנדרטים. במקרה של ורד, הפער בין תחושות העצמי שלה כאם לבין האימהות האידאלית הוא אחד הגורמים לחווית האשמה והבושה. מוריסון הוסיף שלדעתו כישלון בייצוג העצמי האידיאלי משתקף בתחושה הסובייקטיבית של פגם בעצמי, שהוא מרכזי לחוויית הבושה. אחזור לקוהוט ולעצמי האידיאלי הפגום של ורד מאוחר יותר.

באיזה שהוא שלב של הטיפול ורד אמרה לי: "אנחנו מדברות כאן הרבה על הרגשות שעולים בי מול הפרשותיו של המתבגר ושל התינוק. אני לא מרגישה שזה עוזר לי. אולי אני מרגישה קצת פחות אשמה מאז שהגעתי לכאן, אבל אני רוצה שמתן (שם בדוי) יתנקה בעצמו, אני רוצה להיות מסוגלת ללמד אותו את זה. את יכולה לעזור לי?!"

יכולתי להתמודד עם בקשתה של ורד בכמה דרכים. האחת, טיפולית למהדרין, היתה לומר לה שמתוך התהליך של עיבוד רגשותיה וההבנה של מקורותיהם תבוא גם ההקלה במפגש עם ההפרשות. יכולתי, בניסיון לשמור על סביבה טיפולית סטרילית בה אנו נותנים מקום למציאות הפנימית בלבד, לשלוח אותה שוב להדרכת הורים ולומר "כאן זה טיפול. זו לא הדרכה".

כיום, במבט לאחור, כמטפלת מנוסה יותר, אני מבחינה בכך שהייתי אמפתית למצבה של ורד ולבקשתה מתוך הבנה עמוקה של התחברות לצורך שלה. אני אומרת זאת תוך שאני לוקחת בחשבון את עמדתי הטיפולית דאז שאף לי, כמטפלת מתחילה, היה יותר נכון ואולי בטוח להיות במקום ההדרכתי ולא הטיפולי. אך אולי אלה אותם מקומות? מי הקובע מהו טיפול או מהו טיפול נכון? המטפל? המטופל?


- פרסומת -

אני הגעתי אל עולם הטיפול מהחינוך המיוחד (מה שלא היה ידוע לורד) וידעתי שאני יכולה לעזור לורד (מה שכנראה גם היא הרגישה במובן העמוק). הרגשתי שהסביבה המאפשרת, הבטוחה, נטולת הביקורת והשיפוט תעזור לה להתמודד עם מתן ולהפסיק להתעסק בהפרשותיו. במונחים פרוידיאנים ניתן לתאר שינוי זה כהגמשה של הסופר אגו של ורד תוך כדי התהליך הטיפולי. במונחים קוהוטיאנים יהיה השינוי מנוסח כטיפול בעצמי האידאלי הפגום שלה על-ידי ההתמזגות עם זולתעצמי תומך, נענה ואמפתי. דברנו על דרכים אחרות לטפל במתן והתחלנו בעבודה תוך שאני מלמדת את ורד כיצד להנחות את מתן מאחורי דלת השירותים הסגורה וכיצד גם לוותר ולהתגמש במקום שהוא לא יצא נקי כפי שיוצא אצלה.

תוך מספר מועט של מפגשים מתן למד לנקות עצמו לבד הן אחרי יציאה והן אחרי אוננות.

מה איפשר זאת? מה קרה בשעה הטיפולית שלי עם ורד שלא קרה בהדרכות הרבות שקיבלה? האם זו הייתה הדרכה? האם זה היה טיפול?

לאחר שנה של עבודה משותפת בעלה של ורד קיבל תפקיד בחו"ל והמשפחה הצטרפה אליו. כאשר נפרדנו, וסיכמנו את השנה שלנו יחד, ורד אמרה לי: "הדבר שהכי עזר לי בטיפול ושאני הכי מודה לך עליו זה שהשתחררתי מהטיפול הפיסי במתן. הוא גם מתרחץ לבד, ככה פתאום, והכל איתו נהיה לי הרבה יותר קל ופשוט. מבחינתי זהו ההישג הגדול של הטיפול". אמירה זו של ורד הותירה אותי אז מאד מתוסכלת. זה מה שהיא לקחה מהטיפול?! מתוך שנה שלמה עסקנו מספר שבועות בעבודה יותר התנהגותית-הדרכתית וזה היה עבורה הטיפול?!

אם כן מהו הטיפול הנכון? ומיהו המטפל הטוב? ויותר מכך, מי קובע? האם המטפל קובע מהו הטיפול הטוב או האם המטופל? מי קובע מה נכון, המטפל או המטופל? ואם אנחנו טובים ונכונים, מול מה? מול התיאוריה? מול הקולגות? מול עצמינו?

דוד קיטרון (2003), בהקדמה לספרו של מיטשל "פחד ותקווה בפסיכואנליזה" (1993) השתמש בציטוט של מיטשל מתוך שיר של "האבנים המתגלגלות": "לא תמיד תוכל לקבל את מה שאתה רוצה, אבל אם תנסה לפעמים, אולי תגלה, שאתה מקבל את מה שאתה צריך". בפראפרזה על הציטוט הנ"ל, כתב קיטרון, ניתן לומר שמיטשל מציע למטפל את ההנחיה הבאה: "לא תמיד תוכל להעניק את מה שהמטופל רוצה, אבל אם תתאמץ במשא ומתן מתמיד, תוכל להעניק למטופל את מה שהוא זקוק לו".

האם בטיפול הענקתי לורד את אשר הייתה זקוקה לו? או שהענקתי לה את מה שרצתה? או שמא מה שרצתה היה מה שהייתה זקוקה לו והיא ידעה זאת טוב ממני?

באלינט (1968) דיבר על אבחנה שעלינו כמטפלים לעשות בין תובענות לצורך: מתי המטופל תובעני ומתי הוא פונה אלינו מתוך נזקקות/צורך.

מיטשל (1993) הבחין בין "צרכי אגו" אותם יש לספק לבין "משאלות איד" שאותן אין לספק. הוא גרס שזוהי אבחנה בעייתית והדגש צריך להיות מוסט לתהליך של משא ומתן בין-אישי בין המטופל למטפל בנושא הצרכים והמשאלות.

מה היו צרכי האגו של המטופלת ומה היו משאלות האיד?

ניתן לערוך השוואה בין התיאוריות השונות במסורות הפסיכואנליטיות לגבי השאלה שעמדה במרכזן ולנסח הפרדה בין שתי קבוצות עיקריות: השאלה ששואלים פרויד והתיאורטיקנים הקלאסיים היא "לדעת או לא לדעת?", ואילו השאלה ששואלים ויניקוט וקוהוט היא "להיות או לא להיות?". נראה שאצל ורד האפשרות שלה "להיות" הייתה אך ורק מתוך "ידיעה" וקבלה של כל החלקים של אימהותה.

מאז ימיה הראשונים של הפסיכואנליזה אנו עדים להשפעה ההדדית שיש לקליניקה על התיאוריה ולתיאוריה על הקליניקה. אחת מהשאלות חוצות זמן ותיאוריה היא מהו הגורם הקורטיבי בטיפול: האם זו הפרשנות המושגת מתוך התבוננות או שמא כינונה של מערכת יחסים אחרת בין המטפל למטופל1?

בספרו "בין התנזרות לפיתוי" שאל ענר גוברין (2004) מה הייתה מטרת האנאליזה על-פי פרויד. לטענתו, פרויד נשאר עקבי ונקט לכל אורך הדרך עמדה פוזיטיביסטית לפיה מטרת הטיפול היא להפוך את הלא מודע למודע. האידיאל של פרויד היה ונשאר אחד: המטפל מחפש תמיד אחר האמת ושואף להגיע לידע תקף על המטופל. תפקידו של המטפל הוא להתיר את תסביכיו הנוירוטיים של המטופל ולהשתחרר מהתנגדויותיו (פרויד, 1904). בהתייחסו למטפל אמר פרויד כי הוא נדרש להיות "לוח חלק" להקפיד על "קור רגשי" של מנתח ולהימנע מהצורך האנושי להתקרב למטופל. פרויד המליץ על התנזרות המטפל (למרות שהוא עצמו לא נהג כך) מכל תגובה אנושית וכן מתחושות שעולות בו מול המטופל. הוא לא נתן מקום להעברה הנגדית שמתעוררת במטפל וראה אותה כמשבשת את המהלך הטיפולי. בעצות לרופא על הטיפול הפסיכואנליטי (1912) כתב פרויד: "על הרופא להישאר אטום למטופליו ובדומה למראה [בקמץ] לא להראות דבר זולת מה שמראים לו". המבט המומלץ על פי פרויד הוא מבט המשקף/המראה (בסגול) למטופל את מה שהוא עצמו רואה.


- פרסומת -

האם זהו המבט שהתאים לטיפול בורד?

מבחינת ה"מבט", הפרוידיאני בפרט והקלאסי בכלל, אולי לא היה כאן טיפול; לא היה חיפוש של "אמת". לא היה ניסיון לזהות פנטזיות קלייניאניות לא מודעות או צרכי איד לא מסופקים.

ורד הגיעה אלי כשהיא מאובנת, כשאותם חלקים שמחים ונענים של אימהות חדשה ומרגשת קפאו אט אט והמתינו להתמוסס. המפגש האישי שלי עם ורד, הרגשות שהיא עוררה בי, ההשתתפות בכאבה, הצער והעצב באימהות לילד פגוע, ה"היות" שלי בכאבה, בסבלה, כל אלה איפשרו, בעיני, לורד להתניע בתוך עצמה שוב את אותם חלקים ששותקו.

אם כן מהו אותו מבט יוצר, בורא?

המבט היוצר בשונה מהמבט המשקף אינו מצביע רק על משהו שישנו, שקיים. אלא מכונן משהו חדש שלא היה שם קודם (קולקה, 1984).

ויניקוט במאמרו "תפקיד הראי של האם והמשפחה בהתפתחותו של הילד" (1967) אמר שהתינוק המשתקף בפניה של אימו אמור לראות את עצמו משתקף בעיניה האוהבות המתפעלות. אם התינוק רואה את עיניה של אימו ולא את עצמו הוא כבר עסוק בה ובבעיותיה. ויניקוט דיבר על המבט האימהי שתפקידו לכונן את קיומו של התינוק. מי שרואים אותו יכול לצמוח. ויניקוט מביא גישה אופטימית שאומרת שבתוך ה-Setting הטיפולי אפשר לתת הכרה ותיקוף לחוויות של הפציינט, ולאפשר לו להשיב את עצמו לעצמו (על-ידי השלת ה- False Self). כתב ויניקוט: "הפסיכותרפיה אינה נתינת פירושים מחוכמים והולמים; בעיקרה היא ההשבה ארוכת הטווח שאנחנו משיבים למטופל את מה שהוא מביא. זוהי נגזרת מורכבת של הפנים המשקפים את מה שישנו שם לראות. כך אני מעדיף לראות את עבודתי, ולהאמין שאם אעשה אותה מספיק טוב, ימצא המטופל את העצמי שלו ויהיה מסוגל להתקיים ולהרגיש ממשי. הרגשת ממשות היא יותר מהתקיימות; פירושה מציאת דרך להתקיים בתוך עצמך, ולהתייחס אל אובייקטים בתוך עצמך, ולהיות בעל עצמי, אשר אל תוכו אפשר להתכנס לשם התרגעות" (שם, עמוד 133). כאשר ויניקוט כתב על ההסתכלות במראה הוא לא התכוון למה שרואים ברמת הפרספציה, אלא במובן האפרספציה (התפיסה). זוהי כעין התהוות גומלין: אין אובייקט נצפה ללא המתבונן; אין התהוות ללא המתבונן; האופן שבו הצופה רואה הוא המחולל את האובייקט שצופים בו.

ויניקוט היה הראשון שהעניק למצבה הרגשי של האם (מציאות חיצונית עבור התינוק) ולנתוניו הרגשיים של התינוק (מציאות פנימית) מעמד שווה ערך. הוא טען שדווקא כאשר האם – שלהשפעתה הקריטית על התינוק אין אח ורע – יודעת לצמצם את נוכחותה אזי מתאפשרת המשכיות קריטית בהווייתו של התינוק. טענה זו מדגימה את חשיבתו הפרדוקסלית של ויניקוט, שעוברת כחוט השני בין כל כתביו.

בעיני ויניקוט הדגם היסודי לתהליך האנאליטי הוא היחסים הלא מילוליים בין האם וילדה. ההישענות על דגם זה משנה את תפקיד הפרשנות הטיפולית.

מה ביחסים הלא מילוליים שלי עם ורד איפשר את השינוי? האם הסביבה המאפשרת בתוך החדר איפשרה גם את "קבלת ההדרכה" ואת יישומה?

לפי גישה זו, אני כ'אם-סביבה', המחזיקה עבור ורד את החלקים הבלתי נסבלים עבורה, איפשרתי לה את המעבר אל מעבר לדלת השירותים דרך עבודה על הפיצול שהיה קיים אצלה בין האם הטובה (זו שבתוך חדר השירותים) לבין האם הרעה/הנגעלת/המזניחה (זו שמחוץ לחדר השירותים). כלומר, השאלה הטיפולית היתה יכולה להיות מנוסחת כ"כיצד להפוך את קיומה המפוצל לקיום של כוליות?".

אם נזכיר את מלני קליין אזי המעבר מקיום מפוצל לקיום כולי עוברת דרך תהליך של אבל. קליין אמרה שהיכולת שלנו להחזיק את עצמינו שלמים, ללא פיצול, מבוססת על הימצאותו של טוב שמאפשר הפנמה של אובייקט שלם, שכולל הן את החלקים הטובים והן הרעים של אימא. זוהי מורכבות גדולה של קיום. קליין ראתה בתהליך זה של איסוף המפוצל וחיבורו מחדש למרקם העצמי, המלווה בכאב נפשי ובחרדה מתאבלת, את הבסיס לצמיחה תיקון, יצירתיות ואהבה (דורבן, 2002).

בחוויה של ורד אימה מופנמת כאובייקט רע. ורד חוותה אם קרה, ביקורתית, מסרסת ודוחה. באימהותה למתן היא נאלצה להכחיש את החלקים הללו בעצמה. משנולד תינוקה החדש החלקים הללו עלו ללא שליטה כלפי מתן. ורד נדרשה לתהליך של אבל, שהיווה רה-טראומטיזציה של אובדן האם האידיאלית שלה עצמה ואובדנה היא כאם אידיאלית למתן.

בטיפול בורד, העמידה שלי איתה יחד (באופן מטאפורי) מחוץ לחדר השירותים איפשרה לה להרגיש שהיא לא לבד. לא נטשתי אותה כאשר הפנתה אלי את בקשתה לעזור לה בהתמודדות מול בנה הפגוע, נותרתי איתה באותו מקום מייאש וחסר אונים תוך שאני מחזיקה את שלל החלקים של אימהותה – האהבה והמסירות מול השנאה, הזעם והגועל – ומתוך שהותנו המשותפת ורד קיבלה את הכוחות להכיר בהם.


- פרסומת -

במושגים ויניקוטיאנים הטיפול של ורד איפשר לה לשהות בסוג של מרחב פוטנציאלי בו קיים פוטנציאל ליצירה ובריאה מחדש של אימהותה הפצועה. בשפה קוהוטיאנית, בתוך מטריצה של עצמי-זולתעצמי אמפתית איפשרתי לורד תחילתו של תהליך איחוי של אימהותה השבורה. ניתן לתאר את האינטראקציה הטיפולית שלי עם ורד כמספקת "החזקה" על-פי ויניקוט, "הכלה" על-פי ביון ו- "הבנה אמפתית" על-פי קוהוט.

קוהוט, שראה עצמו כממשיכו של פרויד ולא התייחס בכתביו לויניקוט ולהמשגתו את התהליך, דיבר גם על חוויה של עצמי קוהסיבי (יש ויאמרו שזהו "העצמי האמיתי" של ויניקוט). קוהוט הציע מבט חדש, הסתכלות חדשה על האדם: את ה"אדם האשם" של פרויד הוא מחליף ב"אדם הטרגי" (קולקה ,1984). המבט על האדם הוא מבט יותר חומל. הפתולוגיה הנפשית נוצרת בהעדר מטריצה אמפתית.

קוהוט ראה את הסיטואציה הטיפולית כחוויה מרפאה דרך שני אלמנטים מרכזיים: מהות הנוכחות הטיפולית והחוויה הרגשית בתהליך. המטפל אמור להוות עבור המטופל זולתעצמי ראשוני, כלומר, על המטפל להוות נוכחות אקטיבית, נוכחות רואה, נוכחות מתפעלת, מתמזגת וכל זה מותנה בהתקיימותה של מטריצה אמפתית שלמה, קרי: הקשבה אמפתית-הבנה אמפתית-תגובה אמפתית.

בטיפול עם ורד הנוכחות הרואה שלי, המתפעלת מיכולותיה האימהיות, המכירה בקושי ובפגיעה הקשה של גידולו של ילד פגוע, איפשרו לה אט אט להיות היא עצמה.

ההתבוננות של תיאוריית העצמי של קוהוט על האדם היא אחרת, זו אינה ההתבוננות הפרוידיאנית על האדם הקרוע בין דחפיו באופן חסר תקווה, אלא התבוננות על האדם הטרגי במובן של חיפוש ותקווה לממש את תכניות חייו, את ה- Blueprint (תוכנית האב) שלו, והטרגיות שכנראה לא יוכל לממש, שחייו הם מוגבלים. האדם הטרגי מחפש לגלות את העצמי הכי פנימי שלו והטרגיות היא בחיפוש הבלתי פוסק אחר האדם שרצית להיות. המסע של האדם הטרגי הוא להיות שלם.

הטרגיות של ורד היא במוגבלות המימוש שלה כאם וכאישה. ורד יוצאת אל העולם כשהיא פצועה, היא אם כואבת שנגזר עליה לחיות עם תחושות אשם והחמצה. מוריסון, במאמר שהזכרתי בתחילת ההרצאה על "בושה, עצמי אידיאלי ונרקיסיזם", טען שחווית הבושה אצל פציינטים כמו ורד שמעולם לא עברו שינוי באמצעות תגובות אמפתיות וריאליסטיות על-ידי זולתעצמי תומך, פציינטים אלה נכשלים שוב ושוב במאמציהם לממש את האמביציות הבלתי מציאותיות שלהם. הבושה שלהם נחווית בקשר לכישלון החוזר ונשנה למלא אחר האמביציות שלהם ובשל כך קשה להם להשיג קבלה עצמית והם אינם מאמינים שמישהו יוכל לקבל אותם.

ורד הרגישה חצויה באימהותה לשני ילדיה. המטריצה האמפתית שאיפשרתי לה בטיפול, יתכן ואיפשרה את איחויו של השסע בתוך עצמה בין האם כפי שהיא לבין האם שהייתה רוצה להיות. ורד מגיעה אלי מבוישת כיוון שאינה יכולה לעמוד בצו של העצמי שלה ולכן מרגישה שנכשלה לעמוד באידיאליזם שהעצמי הגרעיני שלה מכיל. הבושה הנגזרת היא מאי היכולת לעמוד באידיאלים. המראה הפנימית בה ורד משתקפת לעצמה היא מראה סדוקה, שבורה. המבט היוצר, שלא כמו המבט המשקף, הוא מבט הרואה את הפוטנציאל בעצמי המתהווה, מבט המספר לורד משהו על עצמה שאינה יכולה לראות או שאינה מאפשרת לעצמה לראות ומאפשר את התהוות העצמי שלה בתהליך בריאה מחדש.

ובשולי ההרצאה: הכותרת של ההרצאה "מבט במראה הפנימית" היא שמו של ספר שיריו של המשורר הקטלוני ז'ואן מרגריט. בשיר הנושא את אותו שם כתב מרגריט על מבטו במראה הפנימית של מכוניתו בה הוא רואה את ביתו המוגבלת. חשבתי על הבחירה בכותרת להרצאה מבלי שנתתי את הדעת על תוכן השיר של מרגריט, כיצד הוא מלווה במבטו ובנפשו את ביתו תוך שהוא שוכח שעיניו הן המביטות מן המראה.

 

מבט במראה הפנימית

לאט לאט הסכנו שנינו,

ז'ואנה, לאיטיות הזאת שלך ברדתך

מהמכונית משעינה את קביך,

ועלבון צופרי המכוניות האדיש, הדוחק מאחור.

נוכחותך מרעיפה עלי אושר,

חיוכו של גופך כה רחוק

מאמות המידה של היופי;

היופי ההוא המיגע והמנוכר.

המרתי אותו לטובת

רכות מאירה שהטביעה

התבונה הפגועה בפניך.

וכשאני נועץ מבט במראה הפנימית

של המכונית נבטות אלי עינים שאיני מכיר,

שהרי קורנת מהן האהבה

שהשאירו מבטיך והאור והצל

של כל אשר ראו עיני,

והשלווה שעודני שואב מאטיותך

שאני נושאה במו קרבי

שפע זה כה נגדש וגואה על גדותיו

שאני שוכח שעיני הן המביטות בי מהמראה.

 

ז'ואן מרגריט

 

 נושא זה נידון בהרצאה של טמיר, י. בשם "מתווה כללי של פסיכולוגית העצמי: היבטים תיאורטיים וקליניים", שניתנה בכינוס של האיגוד הישראלי לטיפול משפחתי, 2008. 

 

מקורות

באלינט, מ. (1968/2006). השבר הבסיסי. תירגום: חני גלעד. עם עובד, תל-אביב.

ברמן, ע. (2006). פסיכואנליזה וחיים: הרהורים על מטרות הטיפול. שיחות, כ', עמ': 129-139.


- פרסומת -

גוברין, ע. (2004). בין התנזרות לפיתוי. גלגוליה של הפסיכואנליזה באמריקה. כנרת, זמורה-ביתן, דביר, אור יהודה.

דורבן, ש. (2002). על אהבה, שנאה וחרדה – מבוא לחשיבה הקלייניאנית. בתוך: מלני קליין, כתבים נבחרים. תולעת ספרים, תל-אביב.

ויניקוט ד. ו. (1967/1996). תפקיד הראי של האם והמשפחה בהתפתחותו של הילד. בתוך: משחק ומציאות. תירגום: יוסי מילוא. עם עובד, תל-אביב.

מיטשל, ס. (1993/2003).תקווה ופחד בפסיכואנליזה. תירגום: אורה זילברשטיין. תולעת ספרים, תל-אביב.

מנדלוביץ', ש. (2009). על הסדר החברתי של העצמי-ים המרובים. רסלינג, תל-אביב.

מרגריט, ז'. (2008) מבט במראה הפנימית. תירגום: שלמה אביו. קשב לשירה, תל אביב.

פרויד, ז. (1912/2002) עצות לרופא על הטיפול הפסיכואנליטי. בתוך: הטיפול הפסיכואנליטי. תירגום: ערן רולניק. עם עובד, תל-אביב.

קולקה, ר. (1984). בין טרגיות לחמלה. בתוך: כיצד מרפאת האנליזה? עם עובד, תל-אביב.

קיטרון, ד. (2003). הקדמה לספר תקווה ופחד בפסיכואנליזה. בתוך: תקווה ופחד בפסיכואנליזה. תולעת ספרים. תל אביב.

 

Morrison, A.P. (1983). Shame, Ideal Self and Narcissism. Contemporary Psychoanalysis. 19: 295-318.

 

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: תיאוריה והמשגות תיאורטיות, אוטיזם, פסיכותרפיה, תיאורי מקרה, פסיכולוגיית העצמי, אמהות
ליבנה כץ
ליבנה כץ
פסיכולוגית
מורשה לעסוק בהיפנוזה
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק)
דגנית שיין שרון
דגנית שיין שרון
עובדת סוציאלית
רחובות והסביבה
אירינה ברינשטיין
אירינה ברינשטיין
פסיכולוגית
חיפה והכרמל
טל שפירא מסרי
טל שפירא מסרי
פסיכולוגית
אונליין (טיפול מרחוק)
לודמילה שליפר-דניאלי
לודמילה שליפר-דניאלי
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
עכו והסביבה
דימה גוטמן
דימה גוטמן
עובד סוציאלי
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק)

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

עינת גבעעינת גבע14/11/2012

מצטרפת למגיבים הנוגעים והמדייקים. אכן, מאמר עמוק ומעורר למחשבות, תודה, עינת גבע.

גל יעקביגל יעקבי11/11/2012

תודה. תודה על מאמר מעמיק. היה לי מעניין ומפרה לקרוא על הרבדים השונים ואת הקישורים התאורטיים. השיר מרגש.

שושנה הלמןשושנה הלמן11/11/2012

מעניין ומעורר מחשבה. השאלות שהעלת במאמר מאד רלבנטיות ומעוררות מחשבה. אהבתי! גם את השילוב של הרקע התיאורטי בהצגת המקרה.

יובל שץ (בת)יובל שץ (בת)4/11/2012

מאמר מרתק , שיר נוגע.

דור איגלהדור איגלה4/11/2012

מאמר מעניין. נהנתי לקרוא את מאמרך. זוהי אכן שאלה שמעסיקה הן מטפלים והן מטופלים.
במקרה של המקרה שהבאת במאמר, ורד אמרה שעזרת לה. ואולי זה מה שחשוב..
להקל ולעזור ולא משנה תמיד באיזו דרך טיפולית. אם ביצירת מצב סטרילי בטיפול או בעזרה אופרטיבית.
מאמר מצויין ומעלה הרבה שאלות שלא בטוח שיש להם תשובה ברורה.
דור.