מפגשי יעוץ לבני משפחה של מתמודדים עם מחלה נפשית
מודל להתערבות המבוסס על הגישה הדינאמית הממוקדת
מאת תמי קויפמן
טיפול דינמי ממוקד – רקע תיאורטי ועקרונות מנחים
הטיפול הדינמי הממוקד כולל טכניקות ותיאוריות להתערבות במשבר מתוך מטרה לבסס ולייצב תפקודים מנטאליים, פיזיים ופסיכולוגיים. הדגש בגישה זו הוא על מענה מהיר לבעיות אקטואליות בולטות, הסתמכות על כוחות המטופל, וקיצור זמן ההתערבות לכ- 6-8 שבועות (שפלר, 1988).
לפי אנטוני (1993, אצל רועה ועמיתיו, 2005) "החלמה היא תהליך של הסתגלות מחדש של הגישות, האמונות, התפיסות והאמונות שלנו לגבי עצמנו, לגבי אחרים ולגבי החיים באופן כללי. זהו תהליך של גילוי עצמי, התחדשות עצמית ושינוי. החלמה כוללת לרוב מרכיב רגשי והיא נוגעת ומעלה את הטראומה שממנה נובע הניסיון להחלים" (שם, עמ' 214).
בטיפול הדינאמי הממוקד חוזרים בספרות המקצועית והמחקרית ארבעה מאפיינים מרכזיים:
1. מוקד טיפולי
מוקד טיפולי מתייחס להיבט תוך-אישי, איזור מוגדר בחיי הנפש שמתקיים בו קונפליקט מרכזי, "כאב כרוני", או מגבלה אישיותית מרכזית. סביב הקונפליקט המרכזי נבנים מצוקה וכאב מתמשכים (מאן, 1982, אצל זלוטניק, 2008; שפלר, 2003).
מאן (1982, אצל שפלר, 1994) אבחן ארבעה קונפליקטים אוניברסאליים שניתן לאתר לפחות אחד מהם אצל כל מטופל, וסביב הקונפליקט הממוקד לבנות את ה"סוגיה המרכזית" (central issue): קונפליקט סביב עצמאות-תלות, קונפליקט סביב אקטיביות-פאסיביות, קונפליקט סביב הערכה עצמית תקינה-הערכה עצמית נמוכה או לקויה, קונפליקט שקשור בהיאחזות מול יכולת להיפרד ולהתגעגע (שם, עמ' 51-54).
הקונפליקטים מייצגים היבטים רגשיים בסיסיים: עצב, (צער, יאוש, חוסר תקווה) כעס, (רוגז, זעם, תוקפנות), שמחה, (שביעות רצון, שלווה, אופטימיות, תקווה) בהלה, (הימנעות, חרדה, אי שקט) ואשם (בושה, אי נוחות, קיפוח).
איתור המוקד דורש מהמטפל דריכות וקשב יחד עם יצירת סביבת טיפול אמפתית ונינוחה. באלינט (1972, אצל שפלר, 1994) התייחס לאיתור המוקד כאל רגע שבו מתרחש "הבזק" (flash) של הבנה שמאחד את המטפל והמטופל. מאלן (1976, אצל זלוטניק, 2008) ראה באיתור המוקד תהליך של "זיקוק" או "התגבשות" (Crystallization) שנבנה בתהליך משותף והדרגתי. זלוטניק (2008), מתייחס אל תהליך ההתמקדות כתנועה המתרחשת בין המטפל למטופל והיא "המנוע הטיפולי".
2. אקטיביות המטפל
בטיפול הממוקד המטפל אקטיבי ונוכח, מתכנן את ההתערבות ועובד יחד עם המטופל להבנת הקשיים, להשגת יעדים ומטרות. אקטיביות המטפל אינה חייבת להיות גלויה וישירה (כמו אמירות, הנחיות והכוונות ישירות), ולעיתים היא סמויה ופחות מילולית וישירה (כמו הקשבה סלקטיבית). לאורך התהליך כולו על המטפל להיות "שומר הסף של המוקד" ועליו מוטלת האחריות להבנה כיצד התוכן והתהליך הטיפולי בכל רגע נתון קשורים למוקד וכיצד הם מאירים היבטים אחרים בתוכו. שמירה זו על המוקד דורשת מהמטפל תשומת לב רבה והשקעת מאמץ מתמשך שבו מתקיימת תנועה משותפת מ"אי וודאות לוודאות" (גם אם חלקית וסובייקטיבית), מרגיעה ומקדמת שינוי (זלוטניק, 2008).
3. זמן תחום ומוגבל
משך הטיפול הממוקד הוא עד 15 מפגשים בהתאם לגישה הטיפולית כאשר ניתן להאריך את ההתערבות בהתאם למטרת הטיפול, מורכבותו ובהתאם למשאביו של המטופל. הגבלת הזמן אינה נתפסת כמכשלה אלא היא כלי טיפולי המניע את המטופל ואת המטפל לעבודה אינטנסיבית ומגייסת כוחות לשינוי. יחד עם זאת הגבלת הזמן מעוררת באופן חד את הסבל האוניברסאלי הנחווה בפרידה. לפיכך מתחייבת יצירה מהירה של ברית טיפולית ומבחינת המטפל דרישה זו מצריכה יכולת להגיע במהירות לעמדה אמפתית ותומכת שתבוא לידי ביטוי ככלי טיפולי ראשון במעלה.
4. מיון המטופלים
טיפולים דינאמיים ממוקדים אינם מתאימים לכל מצב או לכל מטופל. הגישות השונות מעלות קריטריונים שונים וההתאמה תלויה בגישה הטיפולית, בסטינג הנבנה ובדרכי הפעולה בטיפול. סינפאוס (Sinfeos, 1979) מונה את המאפיינים הנדרשים ממטופל בטיפול ממוקד: מוטיבציה, תקשורתיות, יכולת התבוננות עצמית, כוחות אגו, יכולת ונכונות לעמידה בתסכול הנובע ממגבלת המציאות הנוגעות להתערבות קצרת מועד ממוקדת, ובסיס בריא למדי של יחסי אובייקט (שם, עמ' 57-80). שפלר (1988) מונה ארבעה קריטריוני התאמה: הופעה אקוטית של בעיה, הסתגלות קודמת טובה, יכולת טובה להתייחס לאחרים, ומוטיבציה ראשונית גבוהה לטיפול.
מודל העבודה לאור עקרונות הטיפול הדינמי הממוקד
נוכח הרקע התיאורטי שעליו נשען המודל חשוב לזכור מספר נתונים מרכזיים המלווים את ההתערבות המוצעת:
מאחר ומספר המפגשים קבוע ומוגבל, ההתערבות אינה מאפשרת תהליכים ארוכי טווח ואינה תואמת בהכרח את הצרכים ואת ההתפתחות הטבעית של התערבות נפשית. הגבלת הזמן והשאלה כיצד הגבלה זו מקדמת או מעכבת את התהליך הטיפולי הינה אחת השאלות המרכזיות בה נתקל הצוות המטפל. אין ספק כי אילוץ חיצוני זה, מעסיק ומציב אתגר בפני המטפל ובפני בן המשפחה.
מסגרת הייעוץ אינה מאפשרת "לבחור" בני משפחה שמתאימים יותר להתערבות קצרת מועד. ההתערבות מוצעת לכל בן משפחה ללא קשר לשלב המשברי בו הוא נמצא, למצבו הנפשי, לאישיותו, לצרכיו, למשאביו, ולניסיון קודם בטיפול.
הפתרון לסוגיות אלו צריך לכלול שיקול דעת שתהיה בו גמישות טיפולית על פי צרכי הטיפול וצרכי בן המשפחה. במידה ובהערכה הראשונית של המטפל יעלה כי התערבות ממוקדת לא תהיה אפקטיבית ו/או לא תיתן מענה לצרכי בן המשפחה, הרי שתבחר התערבות שונה כמו: עבודה קוגניטיבית התנהגותית, התערבות תמיכתית, או מתן כלים ומיומנויות.
בכל תהליך של התערבות ייעוצית, טיפולית, גם אם היא קצרת מועד וגם אם היא ארוכת טווח, מתקיימים 3 שלבים מרכזיים: בניית ה"חוזה הטיפולי" וה"ברית הטיפולית", תהליך התערבות, סיכום ופרידה. במסגרת הייעוץ המוצע יתקיימו תהליכים אלו תוך שמירה על עבודה ממוקדת.
מפגש ראשון
מטרה: איסוף אינפורמציה וחשיפת "המוקד הטיפולי". חוזה טיפולי ותחילתה של ברית עבודה.
איתור ואבחנה של המוקד תוך הקשבה אמפתית הם הצעד החשוב בבניית הסוגיה המרכזית שנוגעת בקונפליקט מרכזי שמהווה ציר שסביבו נמצא "כאבו" של בן המשפחה. לדעתו של מאן (1973, אצל דסברג, 1989) כל סוגי הקונפליקטים המרכזיים מתעוררים אצל האדם בתגובה למצבי פרידה והיפרדות. מחלה של בן משפחה על כל האבדנים והפרידות הכרוכים בה מעוררת ביתר שאת את הקונפליקט המרכזי.
מאן (1973, אצל שפלר, 1990) שם את הדגש על התכנים והביטויים של הקונפליקט בהווה, בהיבט התפקוד בהווה ובהיבט המצוקה הנחווית בהווה. המטפל מאתר את המוקד דרך תשומת לב למצוקה ולקשיי התפקוד של בן המשפחה ב"כאן ועכשיו". המטפל חייב להיות רגיש וער לכאב הכרוני הנמשך בהווה – כאב שבן המשפחה חש כל חייו במצבים שהם משמעותיים עבורו.
הבחירה במוקד טיפולי מאפשרת למטפל ולבן המשפחה לאתר אופנויות תגובה מייצגות (רגשיות, מנטאליות והתנהגותיות) וההתבוננות בקונפליקט המרכזי האחד שנבחר מתפתח ומתרחב כדי לפגוש את המורכבות וה"ריבוי" של הופעתו. "ריבוי ה"אמיתות" עובר דרך השער האחד ומקושר שוב ושוב לנושא המרכזי (זלוטניק, 2008).
דוגמא: הורה מגיע לטיפול ומספר על לחצים וקשיים שמקורם במחויבות ונתינה, נתינה שהופכת אותו לקורבן. הוא מקריב את חייו למען הבן החולה. הוא אקטיבי ביחס לבן, ופסיבי לחלוטין ביחס לעצמו. יחד עם עם הנתינה והסיפוק הוא מרגיש פגוע, שחוק, מתוסכל, חסר אונים, בלי שליטה על חייו. התנהלות זאת תיבחן בטיפול בהיבטיה הרגשיים (כמו: מחויבות, נאמנות, תחושת קורבנות, כעס, צער ואבל) ההתנהגותיים (כמו: התמסרות טוטאלית יומיומית למען צרכיו של הבן), והמנטאליים (כמו: התעסקות בלתי פוסקת ותפיסות נוקשות סביב דרך הפעולה), כמו-כן תיבחן התנהלות זו כמאפיין ביחסיו הבינאישיים, במסגרות חברתיות משפחתיות נוספות, עם עצמו, בהווה, בעבר, וכ"סגנון חיים" (אדלר, 1984, עמ' 55-67).
הייעוץ המוצע לבני משפחה מאלץ את המטפל לזרז תהליכים טיפוליים והאחריות לכך מוטלת עליו. פרנצי (1951, אצל שפלר 1988) מנסח זאת כך: "ראוי שהמטפל יהיה אקטיבי מבחינה רגשית, התנהגותית וורבאלית" (שם, עמ' 116).
לא תמיד המוקד המאותר משיק לסיבת הפניה לטיפול. יחד עם זאת הוא מהווה "מנוע רגשי" מודע או לא-מודע לפניה לטיפול ולכן, איתורו מהותי לתהליך כתנאי להבנת המוטיבציה לטיפול ובעקבותיה קביעת המטרות הטיפוליות הנגזרות מכך. היכולת לגעת בכאב יכול לתת סיכוי לבן המשפחה להתחיל תהליך של השלמה וקבלה, ובניית תקווה ריאלית עבור עצמו ועבור הבן.
בתום פגישת הייעוץ הראשונה יימסר "המוקד הטיפולי" למשפחה וילווה בדיאלוג לגבי ההנחה המרכזית העומדת בבסיסו. הצגת המוקד הינה הצהרה, אינטרפרטציה המייצגת את הבנתו של המטפל את הקושי המרכזי בחייו של בן המשפחה, אשר מוצא את ביטויו גם בבעיה שאיתה הוא מגיע.
באותה מידה שהמוקד יוצג לבני המשפחה הוא גם יגדיר מה יישאר מחוץ לזרקור ההקשבה וההתערבות בטיפול, לכן, יאמר למשפחה כי "במסגרת העומדת לרשותנו לא נוכל להקיף את הנושאים הרבים שעולים אך אולי נצליח להאיר ולהתמקד בנושא מרכזי שמקשה עליכם בהתמודדות עם המשבר הנפשי של יקירכם".
ניסוח הסוגיה המרכזית על פי מאן (1973, אצל שפלר, 1994) כולל : מסר חיובי, תמיכתי, התייחסות לגורם הזמן, הדימוי העצמי (יחס המטופל לעצמו), הכאב המתמשך או הקונפליקט, ומרכיב הרגש. יש לזכור כי צריכה להיות זהירות כדי לא לחטוא בסכמטיות ודטרמיניזם, ולשמור על תנועה בין "זה היודע" לבין "זה שאינו יודע" ומוכן לנוע אל הידיעה.
דוגמאות ל"מוקדים" שיכולים להימסר לבני משפחה:
• הורים – "אתם מאד מסורים ומחויבים לבן, במשך שנים הצלחתם לעמוד במשימות שנדרשו מכם כהורים ולמרות זאת לאחרונה אתם מתקשים ומרגישים שאתם מאכזבים. מצד אחד אתם רוצים להמשיך לתת לבן את ההגנה שנתתם לו עד היום ומצד שני אין לכם כוחות, אתם מתוסכלים, כואבים ואולי גם כועסים". (התמקדות בהערכה העצמית)
• בת זוג – "את אישה עם כוחות. כל חיי הנישואין שלך החוסן שלך והיוזמה החזיקו את המשפחה, הבית והילדים. לאחרונה, את חשה שאת נכשלת במשימה. מתעוררות אצלך שאלות בנוגע להמשך דרכך ואת נקרעת בין הנאמנות שלך למשפחה ולבין הרצון שלך לדאוג גם לעצמך. את מבולבלת, כואבת ומרגישה פחד וחוסר אונים". (קונפליקט בין תלות לעצמאות)
• אח - "אתה מצליח בעבודה, בלימודים, יש לך זוגיות טובה ובכל זאת אתה לא מאושר, לא מסופק ומרגיש החמצה. אתה דואג לאחיך הצעיר ולהוריך המזדקנים ואתה נקרע בין המחויבות שלך למשפחה שזקוקה לך לבין הגשמת השאיפות האישיות שלך, מצב שמשאיר אותך ממורמר כועס ועצוב. (התמקדות בהערכה העצמית)
• אם – "את עושה מאמצים רבים לשמור 'על שפיות' בבית שכדבריך: 'אין בו שפיות'. את שומרת על חיי חברה, לומדת, מבלה ולא מוותרת על עצמך אך יחד עם זאת, את מרגישה צער, עצב וחוסר אונים. כל משבר ותנודה במצבה של הבת, קטן כגדול, מביא אותך למעורבות מוחלטת, ומטלטל את חייך. (התמקדות באובדן בלתי פתור)
ניסוח סוגיה מרכזית אינו פשוט ודורש מהמטפל ידע והבנה של התיאוריה ויכולת אינטואיטיבית גבוהה. המטפל צריך להיות מסוגל להעז להביא לידי ביטוי באופן מהיר את הבנותיו בפני בן המשפחה לגבי תהליכים נפשיים שהוא מזהה. שלב זה יכול לעורר אצל המטפל חרדה לגבי יכולותיו המקצועיות. שפלר (2003) מציין כי למרות שמדובר במשימה שדורשת ניסיון מצטבר, אימון והדרכה, הרי שהבנה אמפתית וקווי הנחיה הקיימים בספרות יכולים לתרום להצלחת המשימה.
מפגש שני
מטרה: הצפת המוקד, ה"כאב", חשיפת סגנון ההתמודדות על חלקיו המקדמים והמעכבים וחשיפת האינטראקציות המרכזיות המייצרות, מתקפות, משמרות את הקושי.
שפלר (1988) מנה ארבעה סוגי התערבויות: תהליך גילוי, אזכור המוקד, התייחסות להיבטים רחבים שבהם מופיע המוקד וקישור למקורות המוקד בעבר.
בשלב זה נעשה איסוף "תמונות מחיי המשפחה"– ניתנת תשומת לב להתנהגויות, תגובות גופניות, תגובות מילוליות, אינטראקציות בינאישיות ומשפחתיות, מחשבות, רגשות, שמייצרים את ה"ריקוד" המשפחתי והאישי. המטפל מגביר את מודעות בן המשפחה למוקד. יאובחן דפוס אישיותי, התנהגותי, שחוזר ומשמר את המוקד, כמו: הימנעות, דפוס אישיותי קורבני, הערכה עצמית נמוכה, היאחזות וקושי להיפרד, אבל לא פתור.
דוגמא: בני זוג נוהגים להתקשר לבן המתמודד, בן 28, במהלך היום 6-7 פעמים כדי לוודא ש"הכול בסדר", נמנעים מלצאת לחופשות, נוהגים להעיר אותו בבוקר כדי שיגיע בזמן לעבודתו. האם מכינה לו כריכים כ"צידה לדרך", בני הזוג מזמינים אותו לבילוי משותף עם חבריהם ונוהגים לקיים שיחות יומיות ממושכות על מצבו של הבן. בשיחה מאוזכר המוקד על היבטיו הרחבים, נבחנת דרך ההתמודדות עם החרדה הכובלת ועם התקבעות יחסי תלות, נבחנת דרך ההתמודדות בעבר במצבים הנוגעים לבן ובמצבי חיים אחרים. הדפוסים אינם מקבלים פרשנויות ביקורתיות או שליליות, אך נבדקת יעילותם ונוכחותם במרחבי חיים נוספים כמו מקומות עבודה, לימודים ויחסים חברתיים.
עבודה ממוקדת שבה המטפל ובן המשפחה "רוקדים" סביב נושא שניתן לזהותו ולהסכים עליו כמוקד של קושי מחזקת תחושת הבנה, ומגבירה מודעות לצורך בשינוי. יחד עם זאת, יש לזכור כי מפגש הממקד קושי ואינו פתוח להתייחסות לקשיים חשובים נוספים מעורר פעמים רבות התנגדות ותסכול הן אצל המטפלים והן אצל בני המשפחה.
בתום המפגש, אם ניתן, משורטט תרשים זרימה המתאר את "הריקוד המשפחתי", הדפוסים החוזרים המשמרים ומקבעים את הקושי. במידת האפשר ניתן לתת "משימות שעורי בית" (Flegemeimer, 1982), שבהן בן המשפחה מוזמן להתבונן ולזהות "איך מה שדיברנו כאן בחדר קורה בשטח". המטפל מחליט על משימה אפשרית לביצוע שלאחריה ניתן יהיה לעשות מעקב בטיפול על ה"ממצאים" העולים מתוך המשימה המבוקשת.
מפגש שלישי: "מעבר מסימן קריאה לסימן שאלה"
מטרה: חיזוק ההבנה והמודעות ל"מוקד" ובדיקת האפשרות להרחיב את נקודות המבט, את הדפוס, התבנית הרגשית, ההתנהגותית והמחשבתית, שעומדת בבסיס הקושי.
הטיפול, שמתאפיין במעורבות ובנוכחות של המטפל, פוגש ומציע התבוננויות ותחושות חדשות ייתן סיכוי לשינוי, אפילו קטן, בהתבוננות ובחוויה הפנימית. מאותר "המקום" להתערבות דרך איתור הכוחות ו"התקווה האפשרית" (קויפמן, 2011).
הרחבת נקודת המבט של בן המשפחה מושגת דרך שאלות כמו: איך אחרים תורמים למצב? מי הכי מרוויח מהמצב? מי הכי מפסיד? איך זה "מתנהג" עם הילדים האחרים? מה מחזק את ההתנהגות? מתי את מצליחה להרגיש/להתנהג אחרת?, מה מחליש את "הכאב"? איזה "ציון" מ- 1-10 היית נותן לשביעות הרצון שלך מהמצב? לאיזה מספר אתה רוצה להגיע? מה יכול/צריך לדעתך לקרות כדי שזה ישתנה? מה היית רוצה שיקרה? מי יכול, או מה יכול לסייע לך להצליח לשנות?
הפרשנויות וההבנות של המטפל והשמירה שלו על המוקד הנבחר כוללים "קשב סלקטיבי" (תשומת לב סלקטיבית), "פרשנות סלקטיבית" ו-"התעלמות סלקטיבית" (Malan, 1976, p. 32).
לדוגמא: במידה והקושי שאובחן נוגע להורות שיש בה דפוסים של אבל לא פתור, הרי שאם עולים תכנים הנוגעים לזוגיות וליחסי בני הזוג כמרכיב מעכב, המטפל יבחר אם להצביע על כך, ובמידה וכן, יבהיר שלמרות חשיבות הנושא לא ניתן לו מקום בשלב זה של ההתערבות.
מקומו של המטפל רגיש ומורכב. הוא צריך להיות מוכן לספוג כעס ותסכול על האלטרנטיבות שהוא מציע בהתבוננות על המציאות. התנגדות לפרשנויות המוצעות או התמקדות שונה של בן המשפחה צריכה להשאיר את הדיאדה הטיפולית במרחב אפשרי תוך התבוננות וקשב למוקד שמביא בן המשפחה באותו השלב. במקביל, מגבלות של התערבות סלקטיבית (קשב, פירוש, התעלמות) עלולות לתסכל ולהיות בלתי אפשריות למטפל ולבן המשפחה. במהלך כל ההתערבות נשמרת ההתבוננות ב"כאן ועכשיו" וזאת כדי להימנע מכניסה למרחב שיציף רגרסיה ויחסי העברה-העברה נגדית.
בשלב זה המטפל ובן המשפחה מתמודדים עם תחושת הזמן האוזל של ההתערבות ונוכח זאת עולים ספקות בנוגע לסיכוי לחולל שינוי. בפגישה נבחנת ה"תקווה האפשרית" שתוגדר יחד עם בן המשפחה. גם המטפל וגם בן המשפחה מתמודדים בשלב זה עם ההבנה והידיעה הנוגעת למגבלותיהם וליכולתם לקיים "מהפך" ונבחנת יכולתם להשלים עם "התקווה האפשרית" (קויפמן, 2011).
מפגש רביעי
מטרה: מתן "עוגנים" קונקרטיים ורגשיים להמשך, סיכום ופרידה.
בפגישה נעשית התבוננות על תהליך ההתערבות ונעשה בירור צרכים עכשוויים ומתן ידע, חיזוק והכוונה למשאבים קיימים ולמסגרות תמיכה להמשך בהתאם לצורך, כמו: מתן מענים קונקרטיים, מעשיים וענייניים בנוגע לאופני פניה, מסגרות רלוונטיות, זכויות ומשאבים בקהילה. לעיתים מתרחב הצורך להכיר ולפגוש בני משפחה שעוברים תהליכים דומים ואז מופנה המטופל לערוץ של טיפול קבוצתי המתקיים במקום. במידה ועולה צורך בהמשך טיפול פרטני הרי שבן המשפחה יופנה למסגרות מתאימות שבהם יוכל להמשיך את התהליך.
המפגש הטיפולי הממוקד ושלביו השונים מביאים לידי ביטוי חוויה רגשית ומנטאלית אינטנסיבית ביותר למטופל וגם למטפל. בהיות הטיפול קצר ואינטנסיבי נדרשת מהעובדים יכולת הכלה של עומס רגשי ומנטאלי כבד וקיימת סכנת שחיקה. מגבלות של התערבות סלקטיבית (קשב, פירוש, התעלמות) עשויים לתסכל ולהקשות על תהליך ההתערבות. הבחירה בהתערבות ממוקדת במרכז הייעוץ לבני משפחה דורשת אימון והדרכה, למידה והתבוננות אמפתית תוך כדי התהליך. בן המשפחה מגיע לטיפול עם "פנטזיית פיצוי" (קויפמן, 2011), דרישה לפתרונות קסם ולתקווה. שני השותפים לתהליך, המטפל ובן המשפחה, מתמודדים עם מציאת המצוי מול הרצוי.
מסגרת הטיפול הקצרה הופכת את הפרידה והסיכום ל"נוכחים" משך כל ארבעת המפגשים. גם אם נעשית הכחשה והדחקה של רגע זה, וגם אם הוא ידוע מראש ומאוזכר, הרי שכשהוא מגיע ההתמודדות עימו מורכבת ואינה פשוטה, הן עבור המטפל והן עבור בן המשפחה. על פגישת הפרידה משפיעים גורמים רבים, כמו: כוחות אגו, ניסיון בטיפול, שלב בו נמצא בן המשפחה ביחס למשבר, (כגון: הלם, הכחשה, בושה, מודעות ותקווה), היכולת להתמודד עם פרידה, כלים ומיומנויות קיימים, עצמאות ונפרדות. על פי מאן (1973, אצל דסברג, 1989), הרי שבצד הכאב והתסכול על הפרידה ואבדן היכולת להיעזר מתקיים בחוויה זו פוטנציאל לתהליך של צמיחה, התפתחות, עצמאות והעצמה.
במודל זה מרכיב הזמן המוגבל הינו דרמתי ומשמעותי. חוויה של זמן מוגבל בטיפול, על אף היותה לעיתים קשה ומתסכלת, הרי שהיא מביאה לתפיסת זמן בוגרת, לניצול טוב יותר של הזמן המוגבל בכוון של השגת יעדים ומטרות.
הזמן האובייקטיבי העומד לרשות בן המשפחה לטפל בעצמו ובמשבר האישי והמשפחתי הפוקד אותו הוא זמן מוגבל וכך גם הזמן העומד לרשות המטפל ללוות את בן המשפחה בתהליך. מאן (Mann, 1973) מגדיר "זמן קלנדרי" כזמן שיש בו סופיות, אובדן ופרידה בלתי נמנעת. הוא מנגיד בינו לבין "זמן ילדי" שבו ישנה חוויה של זמן אינסופי, נצחי והרמוני – כמו חוויית הזמן של התינוק שכל צרכיו מסופקים והוא איננו ער לזמן האובייקטיבי, אלא נמצא בחוויה של סיפוק ללא צורך בשינוי. מאן סבור שטיפול שיש בו נסיגה לתחושת "זמן ילדי", יכול לבלבל את המטפל ואת המטופל בעוד חוויה של "זמן קלנדרי" בטיפול תביא לתפיסה בוגרת יותר של מושג הזמן, ולניצול טוב יותר של הזמן העומד לרשותם.
גם אם מסגרת הטיפול המוצע כוללת ארבעה מפגשים בלבד, הרי שהפתח שנפתח בפני בני משפחתו של נפגע הנפש לבחון באופן ממוקד סוגיה מרכזית כואבת ומתמשכת, להאיר סוגיה זו, להביאה למודעות, לבחון אלטרנטיבות להתבוננות ולפתוח פתח לתקווה אפשרית, כל אלו הם עולם ומלואו במרחב שבו נעים יחדיו שניים שחוברים למציאת כוון אפשרי לשינוי.
מקורות
אדלר, א. (1984). אתה וחייך. תל אביב: הצאת מכון אדלר.
רועה, ד., צ'ופרה, מ., חסון אוחיון, א., שור, ש., לכמן, מ. ורודניק, א. (2005). התפתחויות מחקריות והמשגתיות באשר להפרעות נפשיות קשות והשלכותיהם על תחום השיקום הפסיכיאטרי, חברה ורווחה, כה' (2), עמודים 207-222.
דסברג, ח. (1989). פסיכותרפיה דינאמית קצרת מועד, סקירה היסטורית. בתוך: פסיכותרפיה קצרת מועד. עורכים: דסברג, ח., איציקסון, י., שפלר, ג. ירושלים: מאגנס, עמודים 20-39.
זלוטניק, ש. (2008). על יתרונותיו של הטיפול הדינאמי הממוקד. אתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/a...s.asp?id=144
קויפמן, ת. (2011). שותפים לתקווה. אתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/a....asp?id=2609
שפלר, ג. (1988). טיפולים דינאמיים קצרי מועד – התפתחותם ומרכיביהם הטכניים המשותפים, שיחות 2 (2), עמודים 111-121.
שפלר, ג. (1994) פסיכותראפיה מוגבלת בזמן; תיאוריה, טיפול, מחקר. ירושלים: מגנס.
שפלר, ג. (1990). טיפול דינאמי קצר מועד בשיטת ג'יימס מאן: מושגי יסוד ומודל טיפולי. שיחות, ד' (3) , עמודים 181- 195.
שפלר, ג. (2003). עוד על פסיכותרפיה מוגבלת בזמן. ירושלים: מאגנס.
Flegemeimer, W. (1982). Techniques of Brief Psychotherapy. N.Y: Jason Aronson.
Malan, D.H. (1976). The frontier of brief psychotherapy. N.Y: Plenum.
Mann, J. (1973). Time Limited Psychotherapy. Cambridge: Harvard University.
Sinfeos. P.E. (1979) Short – term dynamic psychotherapy: Evaluation and Technique. N.Y: Planum.
