מגורים מתחת לגשר
התמודדות החברה עם עולם הפדופיליה והפרוורסיה – בעין טיפולית
מאת נעמה בר-שדה
בכתבה שהופיעה באוגוסט 2012 באחד המוספים של עיתוני סוף השבוע (קדם, 2012), תואר מאבקם של תושבים בפדופיל שהשתחרר מן הכלא לאחר שריצה את עונשו המלא ונמצא מתגורר באזור מגוריהם. הכתבה מתעכבת על החרדה שאחזה בהורים ובילדיהם ואשר הניעה אותם לנהל מסע פרסום נרחב בכל אמצעי שעמד לרשותם, בניסיון למנוע מן הפדופיל אפשרות מגורים בקרבתם. הפדופיל, בעל רקע "נורמטיבי", איבד שליטה בתגובה למתקפה עליו ודפק ראשו בברזלים. ייאושו מזכיר את סיפורם של ארבעה עברייני מין אמריקאים (Brown, 2010), אשר נאלצו להתגורר יחד מתחת לגשר לאחר שהפכו לחסרי בית נושאי "אות קין". הם הוקעו מן החברה, בעקבות השלכות חוק מייגן (Megan's Law) האמריקאי, שנכנס לתוקף מ-1994 ומחייב את הרשויות ליידע את הציבור על מקום מגוריהם של עברייני מין.
הכתבה משדרת תחושת לחץ והיעדר מוצא מהולים באווירת לינץ' – נחלתם של ההורים וילדיהם מצד אחד, ושל הפדופיל והפסיכיאטר המטפל מצד שני. הקריאה בה מעלה מחשבות ותחושות מורכבות, גם בקרב מי שאין לו כל הכרות אישית עם הנפשות הפועלות המוזכרות בכתבה.
המקרה המתואר בכתבה מתאר דרך התמודדות של הציבור עם סיטואציה מציאותית שנוצרה, ואשר אפשרי שתיווצר גם בעתיד, שבו פדופיל המזוהה ככזה מגיע להתגורר באזור שבו חיים ילדים והוריהם. בכתבה הודגמה התמודדות חרדתית, אשר מגדילה את התלות בהגנות מאניות-אומניפוטנטיות ומעצימה את האכזבה המשתמעת במפגש עם המציאות והיבטיה המוגבלים. לטענתי, דרך זו אינה מהווה מקור תמיכה עבור הילדים, ומעוררת אצלם חרדות ופחדים נוספים. לחלופין, ניתן לבחור בדרך מווסתת יותר, אשר נשענת על מידע מעוגן במציאות. הסתמכות על מידע מקצועי מאפשרת ראייה של המציאות כמסוכנת פחות וברת שליטה יותר מכפי שמצטייר על פי המידע הלא מקצועי אודות פרוורטים המצוי בהישג ידו של הציבור – אשר לעתים הוא סטראוטיפי, סנסציוני ורווי דעות קדומות.
עניינו של מאמר זה להתייחס למצב בו החברה הישראלית מתקשה לקלוט לחיקה את עברייני המין שפגעו בה, פוחדת מהם, דוחה אותם בתקיפות ולעתים באלימות, ואף רודפת אותם. המאמר מבקש לגעת בשאלת הדעות הקדומות של הציבור ובמידת עדכניות הידע הנמצא ברשותו, ולהציע דרכי התמודדות אפשריות עם בעיה חברתית מורכבת ביותר, המדגישים את תרומתם האפשרית של הידע הטיפולי המקצועי.
חשיבות הברית הטיפולית עם המטופל הפוגע מינית
מטפל אשר עובד עם פוגעים מונע, בין השאר, על ידי המצוקה של הפוגעים עצמם והרצון האמתי והכן שלהם לשלוט בדחפיהם הסוטים. באותה מידה מופעל המטפל על ידי המפגש עם המצוקה הקשה של החברה – של הנפגעים, של משפחותיהם ושל אלו שחרדים להיפגע. נוכח שיעור הפגיעה הגבוה של הציבור על ידי פרוורטים (Seto, 2009; Ahlers et al., 2011), קיימת אצל המטפל שבחר לעבוד עם פוגעים ידיעה מוצקה שללא המוכנות של אנשי מקצוע לטפל בפוגעים, כשאנשים אלו יחזרו לחברה עם תום ריצוי עונשם, הם עלולים לפגוע בחפים מפשע (גם אם שיעור הפגיעה החוזרת נמוך מזה הרווח בדעת הקהל, כפי שיפורט בהמשך).
המטפל בפוגעים מינית נקרא להקפיד לבחור את המתאימים לטיפול מקרב הפוגעים על פי קריטריונים אשר נועדו להעלות את מידת הביטחון שהמטופלים לא יהוו סיכון לסביבתםתוך כדי התהליך הטיפולי. אני מציעה לראות במידת הכנות של מוטיבציית המטופל לשינוי, קריטריון קריטי המבטא חיפוש אחר רצון אמתי להתגבר על ההתנהגות הסוטה, גם במחיר ויתור על ההנאה שבצדה. בתהליך המיון, תנאי זה הוא תנאי בסיסי לקיומו של תהליך טיפולי אותנטי ומשמעותי.
ההמשך המתבקש בתהליך בניית ברית טיפולית מיוחדת זו, הוא התמקדות בכינון חוזה טיפולי ראשוני וקשיח, בו המטופל מתחייב בפני עצמו ובפני התהליך הטיפולי שלא לפגוע מינית בזולת, ולדווח בטיפול על כל משאלה לפגיעה או על פגיעה שבוצעה לא מכבר (על אף הידיעה שקיימת חובת דיווח).
בנוסף, יש חשיבות רבה להצהרת המטפל מראש שלא תינתן חוות דעת כלשהי על מצב המטופל, פרט לאישור קצר וענייני על כך שהוא נמצא בתהליך טיפולי. סירוב זה משרת את "חופש הטיפול", מאפשר "ניקיון" בטיפול וחשיפה מרבית ואותנטית, ומצמצם את הפתח לרווחים משניים כמו שימוש בתהליך הטיפולי כאמצעי להשפעה על תהליכים משפטיים או הקלה בתנאי שהייה במסגרת (בר-שדה, 2011). כך מתחזקת הברית הטיפולית ונסלל הנתיב לאפשרות של עבודה אקספלורטיבית דינאמית.
בהמשך העבודה המשותפת עם הפוגע, הברית ממשיכה להיבנות באמצעות דגש על כנות בטיפול, ביסוס הקשר הטיפולי כמֵכל, והתמקדות על תהליכים אמפתיים בטיפול, על מנת לאפשר לפוגע מינית להפסיק לראות בזולת הרחבה של עצמו המשמשת לסיפוק בלעדי של צרכיו. המטרה היא שבהמשך התהליך יתאפשר לו לראות את כאבו של הקורבן, ואולי אף יצליח להתגבר על הפיתוי לממש את הפנטזיה הפרוורטית (בר-שדה, 2008). כל אלה מהווים מסגרת טיפולית אשר מסייעת למטופל לשלוט על דחפיו הפרוורטיים.
עבריינות חוזרת – רצידיביזם
המחקר העוסק ברצידיביזם (עבריינות חוזרת לאחר הרשעה ראשונה) בקרב עברייני מין, לוקה בחסר מסיבות מתודולוגיות רבות (לרנאו ועוז, 2010), ביניהן העובדה שבחלקו העיקרי הוא מתבסס על דיווח עצמי של עברייני המין. המחקר אף איננו מבחין בין פוגעים מטופלים לאלו שאינם מטופלים.[1]
חרף בעיות אלו, קיימת הסכמה במחקרים ששיעור הרצידיביזם בקרב עברייני מין נמוך בהשוואה לשיעור הרצידיביזם בקרב עבריינים אחרים, והוא נמצא בטווח של 10%-15% בתקופה של 5 שנים מיום השחרור מן המאסר. במחקר בקליפורניה שהקיף בסך הכול 7,781 עברייני מין מפוקחים בחלוף חמש ועשר שנים מיום שחרורם, נמצא שיעור רצידיביזם של 3.25% ו-3.38% בהתאמה(CASOMB, 2008a, 2008b). בתקופות מעקב ממושכות יותר נצפה שיעור רצידיביזם גבוה יותר, עד כדי 24% (Hanson & Morton-Bourgon, 2004) ואף 35% (Harris & Hanson, 2004). שיעור הרצידיביזם בקרב פוגעים באמצעות גילוי עריות הוא הנמוך ביותר, בעוד שיעורו בקרב אנסים ופוגעים בילדים מחוץ למשפחה נצפה כגבוה ביותר (Lievore, 2004): הנתונים העכשוויים בארץ מצביעים על 28% מקרב עברייני המין שחזרו לרצות מאסר (שמולביץ, אצל: לרנאו ועוז, 2010).
לאור הנתונים הבלתי עקביים, אני מציעה כי בבואנו לצייר פרופיל של הפרוורט ולנבא את התנהלותו יש לייחס משקל משמעותי גם להיכרות הקלינית המעמיקה של המטפל הפרטני, אשר מצליח לבסס יחסי אמון משמעותיים עם המטופל. על אף שהמטפל איננו עוסק במחקר, למידע המתקבל ממנו פוטנציאל רב העשוי לתרום להבנת המנגנונים, התהליכים ואופני ההתנהגות שאנשים פרוורטים מתנהלים לפיהם, ולעתים הוא יותר אמין מזה העומד לרשות מבצעי המחקרים, המקיימים אינטראקציה שטחית בלבד עם המרואיינים.
סיכון מבוקר
מהי רמת הסיכון לקהילה שבה מתגורר פדופיל מוכר? נראה כי קיים פער בין החרדה של הציבור לבין הידע המקצועי הטיפולי, שמסתמך על ההיכרות עם הדינאמיקה הפרוורטית.
א. מידת השליטה על הדחף הפרוורטי
הידע המקצועי מורה על כך שמגוון הפרוורסיות רחב: בקצה האחד של הרצף ניתן למנות את אלו שמתקיימות בין האדם לעצמו ללא שיתוף הזולת בפנטזיות או במעשים הפרוורטיים; בקצה המנוגד לו מצויות הפרוורסיות אשר הסובלים מהן כופים את הפרוורסיה שלהם על האחר באופן אלים. בין קצוות אלו יש מנעד רחב של אפשרויות, מבחינת עירוב הזולת בפנטזיות ובאקטים הפרוורטיים ומבחינת מידת האלימות המעורבת באקטים, רמת הדחף והיכולת של הפרוורט לשלוט בו. החברה, שאינה מודעת למגוון זה, מתייחסת לתוויות הממיינות את הפרוורטים כקבוצות בעלות מאפיינים אחידים וקבועים – ומגיבה בהתאם. כך, למשל, כל הפדופילים נחווים זהים, מאיימים ומסוכנים באותה מידה.
במקרה המתואר בכתבה שהוזכרה לעיל, למשל, הציבור לא ייחס משקל לחוות דעתו של הפסיכיאטר המטפל (שהתראיין גם הוא לכתבה), אשר בטח בו עד כדי כך שהציע למטופל להתגורר אצלו עד שימצא לו מקום מגורים קבוע. הצעת המטפל מובנת כעדות לכך שלא העריך את מצבו הנוכחי כמסוכן לציבור. ואכן, תפקידו של המטפל הפרטני ושל הגופים הציבוריים המטפלים באוכלוסייה הסובלת מפרוורסיה לעשות אבחנה מבדלת, אשר תאפשר את ההתייחסות ההולמת למקרים השונים. התייחסות זו תשפיע גם על יכולתו של הציבור לחיות באווירה נינוחה יותר עם תחושה של שליטה וסדר.
ב. המאסר והחיבור להרתעה ולבושה
הקלינאי מכיר בערכו המרתיע של המאסר עבור עבריין המין והפדופיל בכללו. השהייה בכלא בגין עבירה הנחשבת בזויה, מחדדת ומעצימה את הבושה הקיימת ממילא עקב העיסוק הפרוורטי שלו. בושה זו היא חלק ממנגנון דיסוציאטיבי (De Awaan, 1991), אשר בעזרתו הוא מבודד את האקט הפרוורטי מהחיים ה"נורמליים" ובכך מעצים את החוויה הארוטית מצד אחד, ומקיים חיים תקינים ונורמטיביים מצד שני. לפיכך, כאשר מביאים נתונים אלו לבחינה משותפת, ניתן להניח שהפוגע המזוהה ומסומן על ידי סביבתו הקרובה, ואשר מופעל על ידי מנגנונים שלשמירה על העצמי, ישתדל להימנע ממצב שיסגיר אותו. גם אם ימשיך להתנהל באופן פרוורטי, הרי צפוי כי יקפיד לעשות זאת שלא בתחום מגוריו הקרוב בו סומן וזוהה, כיוון שרבים סיכוייו להיתפס. נראה שבמצבים אלו מנגנון השמירה על העצמי חזק מן המנגנון הדיסוציאטיבי ולא מאפשר לו לפעול, וכך הבושה משפיעה עליו שלא יפעל באזור בו הוא מוכר ועלול להיחשף.
אני מניחה, כי דווקא העובדה שהפרוורטים, והפדופילים בראשם, מבצעים בדרך כלל אקטים פרוורטים רבים לפני שהם נתפסים על ידי רשויות החוק (מעשים אשר נשארים כמוסים בתוכם גם לאחר שנעצרו), מצביעה על כך שהם מוצאים לעצמם את האיזון בין חוויית הסיכון שמגבירה את ההנאה הפרוורטית, לבין מנגנון השמירה על העצמי.
ג. האינטראקציה בין רודפנות החברה ומסוכנות הפרוורט
הידע המקצועי מצביע על הסכנות במצב שבו החברה אינה מוכנה לקלוט את עברייני המין בתוכה, דוחה אותם באלימות, רודפת אותם ללא הבחנה וללא התייחסות למידת המסוכנות של כל פרט ופרט. במצב כזה מתעורר מצב לחץ העלול לפגוע בעכבות (Cohen et al., 2002) ולהביאם לביצוע אקטים – כשאצל פדופיל או פרוורטבכלל, אקט הנובע ממקום של מצוקה עלול להיות גם אקט מיני פרוורטי.
הבנה זאת מתבססת בין השאר על התיאוריה הרואה בפרוורסיה מנגנון שנועד לשמירה על שיווי המשקל הנפשי ולמניעת פסיכוזה (Chasseguet-Smirgel, 1985). לפי הפסיכואנליטיקאית שסגה-סמירג'ל, בכל פעם שהפרוורט חש בסיכון, החלק המפוצל שלו יוצר פעולה מאגית-פנטסטית, וכך מתאפשר לו להכחיש את הפחד מהכחדה, מדיסאינטגרציה ומאובדן זהות. דרך המאגיה של הדמיון הוא עושה סקסואליזציה של התוקפנות והחרדה – וכך כל מה שמסוכן הופך לארוטי ומעורר.
במקרה המתואר בכתבה, הפסיכיאטר עדיין תומך במטופל שלו. אולם בהקשר של הבנות אלה יש מקום לשאול, מה יקרה כאשר אורך הנשימה של הפסיכיאטר יסתיים? לחילופין, מוצע לתהות מה יתרחש כאשר המטופל יפרש אמירה או מחווה כלשהי של המטפל כדחייה או נטישה, וכתוצאה מכך תעלה תחושת חוסר האונים והבדידות שלו. כיצד המטופל יגיב? האם ייהפך אז לאותה "מפלצת" שהסביבה כה חוששת מפניה?
ד. התגוננות בפני פתיין מזוהה לעומת סמוי
הסתמכות על הידע המקצועי מעלה את האפשרות שדווקא כאשר הפדופיל מוכר לקהילה ומזוהה ככזה קל יותר להתגונן מפניו. סברה זאת מבוססת ראשית על ההבנה כי מרבית הפדופילים נמנים על הסוג שאיננו אגרסיבי. אלו נוהגים לפתות את קורבנותיהם לבוא עימם למקומות מסתור ואינם תוקפים אותם באלימות מלכתחילה. בהתאם לכך, לעתים קרובות גם המשך הפגיעה לא מתנהל באלימות גלויה – אלא בפתיינות, שכנוע, שיתוק ההתנגדות והטלת אלם על ידי עמדה של סמכותיות מניפולטיבית, המביאים את הקורבן לשיתוף פעולה כביכול. לכן, הכנה מותאמת של הילדים לעמידה בתהליכי פיתוי ראשוניים אלו, יש בה כדי לערוב לשלומם במידה רבה.
בנוסף, אנחנו מנסים לשכוח שהפרוורטים בכלל והפדופילים בפרט מצויים בקרב כל שכבות האוכלוסייה ובכל מעגלי הקרבה. לעתים קרובות איננו יכולים לזהותם, אלא כשהם מבצעים את האקט הפרוורטי. התנהגותם ביומיום נראית "נורמטיבית" לכל דבר. בדרך כלל איננו חושדים בקרובים לנו – בהורינו, אחינו, בני הדודים, השכן שבדלת ממול ובמקורבים אחרים. איננו נוטים לחשוד באלו המסמלים עבורנו את עילית החברה – בנשיאים, ברופאים, בעורכי דין, במורים, בטייסים, בבני קיבוצים... אנו זקוקים לאמון כדי להתנהל בחיים ברוגע, בשקט ובביטחון בסיסי.
היבטים אלו הם שמובילים להעלאת התהייה, מתי קל יותר להגן על ילדינו והקרובים לנו – כשהפוגע גלוי או שמא כשהוא סמוי: האין העובדה שהפדופיל המתגורר בשכונתנו מזוהה[2] מקלה במובנים מסוימים על אזהרת הילדים מפני קרבתו? יתכן שאז פשוט יותר להנחותם כיצד לנהוג אם הוא פונה אליהם, לעומת הנחייתם כיצד להתגונן בפני מישהו מאוד קרוב, קרוב למחצה, או זר בלתי ידוע אשר עלול להתגלות כפדופיל או כל פרוורט אחר.
מניעת המשך הפגיעה
הדיון על התמודדות הקהילה עם עברייני מין שסיימו לרצות את עונשם ראוי שיתמקד יותר מכול בתכנית מניעה שתקטין משמעותית את הסיכוי להישנות הפגיעה. בהקשר זה, בבואנו להתייחס למצב הטיפול בפרוורטים ובעברייני המין במדינת ישראל כיום, קשה לראות בהחזקת אנשים אלו בבתי סוהר כמצב המניח את הדעת. מכיוון שמדובר בהפרעה נפשית קשה, אשר מביאה להתנהגות פלילית של פגיעה בזולת, נכון יותר שהפוגעים יוחזקו במוסדות טיפוליים בעלי רמת מגורים נאותה, שבהם תהיינה מחלקות מגוונות מבחינת הצרכים הנפשיים ורמת ההגנה שלהן – ממחלקה סגורה ועד לאשפוז יום. בנוסף, חיוני שתהיה מרפאת מעקב אליה ישתייכו המטופלים באופן אקטיבי כל ימי חייהם, בהתאם למידת האינטנסיביות המומלצת על ידי הגורמים המטפלים. הצעת החוק המקורית של "חוק ההגנה על הציבור מפני עברייני מין" (התשס"ו 2006) תמכה למעשה בעיקרון זה (לרנאו ועוז, 2010), אולם לרוע המזל בחוק שהתקבל הושמט סעיף הטיפול – ככל הנראה מסיבות כלכליות.
חיוני שהמחלקה הסגורה תהייה בנויה סימבולית כבית, כיוון שיש לקחת בחשבון את מצבם של פרוורטים שבשל רמת הסיכון שלהם לעולם לא יוכלו להתגורר בחברה החופשית. בהיותם בני אנוש בעלי הפרעה נפשית כרונית קשה שהתהוותה בגיל מוקדם ולא מתוך בחירה אישית, אנשים אלה ראויים גם הם לאיכות חיים סבירה. חברה נאורה היא חברה שתבחר להתייחס לבעיה במושגים פסיכולוגיים-טיפוליים, לצד ההקפדה החד-משמעית על הגנת חבריה וזכויותיהם – ובכללם גם על זכויות פיצוי, ומניעת פגיעה נוספת בחפים מפשע.
במוסד הטיפולי ראוי שיעבדו אנשי מקצוע עם הכשרה בתחום בריאות הנפש ובתחום המשפטי (הפורנזי), אשר חלקם מיומנים לבצע הערכות מסוכנות. כאן המקום להעיר שגם הכלי של הערכות מסוכנות מעורר חילוקי דעות: מדובר בתהליך הכולל ריאיון אישי, אשר מוכר כבעייתי בקריטריונים סטטיסטיים, נתון להטיה, בעל שיעור גבוה של טעות ושיכולת החיזוי שלו אינה עולה על 50% במקרים שאינם מובהקים (Hanson & Morton-Bourgon, 2009). לפיכך אני ממליצה כי הקריטריונים ליציאה לחופשהבמרכז הטיפולי יהיו תוך בחינה עמוקה של מצבו הנפשי ומידת שליטתו על דחפיו הסוטים של המטופל.
המטפלים יידרשו להיות קשובים למנגנוני ההגנה המודעים והלא מודעים האופייניים לאוכלוסיית הפדופילים, כמו מידת המניפולטיביות, השימוש בהכחשה לא מודעת ובהכחשה ממאירה (בר-שדה, 2008). יתכן שיידרש גם טיפול תרופתי לדיכוי הדחף המיני והיכולת המינית. הניסיון הקליני מורה, כי הנכונות לבחור בטיפול זה, משמשת גם כאות למוטיבציה של המטופל לוותר על הנאת הפרוורסיה.
הטיפול בהפרעה כה קשה מחויב להיות אינטנסיבי, ולכלול מגוון גישות טיפוליות אשר יתאימו לשלבים השונים של התהליך הטיפולי ולאישיות המטופל. מוצע שהוא יכלול טיפול דינאמי פרטני, טיפול קבוצתי, טיפול קוגניטיבי, טיפולים לא וורבאלייםוטיפול תרופתי. בנוסף, חשוב שיהיו למטופלים מקורות תעסוקה ההולמים את כישוריהם, ואפשרויות לימוד אשר יעזרו בפיתוח הדימוי העצמי וההערכה העצמית.
התוכנית המוצעת, המתוארת בקצרה, נראית אולי גרנדיוזית ומחייבת משאבים כספיים ניכרים. אולם כיוון שלא מדובר רק בטיפול שיקומי לפוגעים, אלא בטיפול מניעתי המשרת את האוכלוסייה כולה, יש לראות בו צו אתי הומאני חיוני.
יש יסוד סביר להניח, כי כאשר תהיה מערכת טיפולית כזו, הציבור ילמד להכירה וידע שכאשר משתחרר פרוורט שביצע עברות מין, הוא משתחרר לאחר שעבר תהליך טיפולי משמעותי ולאחר שהצוות הטיפולי העריך שאיננו מסוכן לציבור – ולא רק כיוון שריצה את העונש שהקצה לו החוק ללא קשר למידת מסוכנותו בעת השחרור. ראוי שהמצב יהיה דומה לזה של מטופלים אחרים אשר אושפזו בבתי חולים פסיכיאטריים עקב פגיעה בזולת, לאחר שאובחן כי הפגיעה בוצעה בגין מצב זמני או קבוע של אי שפיות. שחרורם של אלה מותנה בהערכה פסיכיאטרית המורה על כך שמצבם הרפואי מאפשר שחרור והם מתקבלים בדרך כלל בחברה ללא אווירת לינץ', גם אם באופן טבעי עלולה להתעורר חרדה שמא יתערער מצבם הנפשי ויפגעו שוב בחפים מפשע.
סיכום
המאמר עסק בקשר החיוני שבין הידע הקליני לבין השדה, בהקשר למפגש שבין הפרוורסיה וחרדת החברה מפניה. הוצע, כי בכוחו של הידע המקצועי למקם את הציבור בחוויה פחות רודפנית ויותר מאוזנת וברת שליטה.
הוצעה גם תכנית טיפולית מערכתית עבור פרוורטים, למניעת הישנות הפגיעה ולהגנה על האוכלוסייה.
קיומם של שני התנאים באינטגרציה, יאפשר לציבור תחושת רוגע וביטחון עם יכולת לנהוג בהומאניות ומתוך עמדה טיפולית כלפי הפרוורט, מבלי שהדבר יהווה סיכון כלשהו עבור חפים מפשע.
[1] בנוסף על המורכבות המחקרית הכללית בתחום, למחקרים הלוקחים בחשבון השפעת טיפול בפוגעים על הישנות הפגיעה מורכבות נוספת, הנובעת מההשלכות ההבדלים בין הגישות הטיפוליות השונות על אפקטיביות הטיפול.
[2] אני מבקשת להדגיש כי אין בדבריי כדי לצדד בחוק דוגמת חוק מייגן, אשר השלכותיו האתיות והמעשיות סבוכות ביותר, והדיון בכך איננו מעניינו של מאמר זה.
מקורות
Ahlers, C. J., Schaefer, G. A., Mundt, I. A., Roll, S., Englert, H., Willich, S. N. and Beier, K. M.,(2011), How Unusual are the Contents of Paraphilias? Paraphilia-Associated Sexual Arousal Patterns in a Community-Based Sample of Men. The Journal of Sexual Medicine.
Brown, J. (2010), For Julia Tuttle Sex Offenders, No Escape From Cold, MIAMI
HERALD, http://www.miamiherald.com/news/miami-dade/story/1414991
.html.
CASOMB (California Sex Offender Management Board) (2008a), Recidivism Of Paroled Sex Offenders—Five (5) Year Study, www.defenseforsvp.com/R..._w-graph.pdf
CASOMB (California Sex Offender Management Board) (2008b), Recidivism Of Paroled Sex Offenders—Ten (10) Year Study, www.defenseforsvp.com/R..._w-Graph.pdf
Chasseguet-Smirgel, J. (1985), Creativity and perversion. London: Free Association Books.
Cohen L.J., McGeoch, P.G., Watras-Gans ,S., Acker, S., Poznansky, O., Cullen, K., Itskovich, Y.,& Galynker, I. (2002), Personality Impairment in Male Pedophiles. J Clin Psychiatry;63:912-919.
De Awaan, A. Preface. (1991). In: Halberstadt-Freud, H.C. (1991). Freud, Proust, Perversion and Love. Swets & Zeitlinger, Amsterdam.
Hanson R.K., &Morton-Bourgon, K.E. (2009), The Accuracy of Recidivism Risk Assessment for Sexual Offenders: A meta-Analysis of 118 Psychological Assessmet; 21(1),1.Prediction Studies,
Hanson, R. K.,& Morton-Bourgon, K. (2004), “Predictors of Sexual Recidivism An Update Meta-Analysis", Public Safety and Emergency”:Preparedness, Canada.
Harris, A.J.R & Hanson, K. (2004), Sex Offender Recidivism: A Simple Question, Public Safety and Emergency Preparedness.
Lievore, D. (2004), Recidivism of Sexual Assault Offenders: Rates, Risk Factors and Treatment Efficacy, The Australian Institute of Criminology.
Seto, M.C. (2009), Pedophilia. Annual Review of Clinical Psychology, 5:391–407.
בר-שדה, נ. (2008), במה שונה קורבן התעללות מינית מבובת מין. תהליכים אמפתיים בטיפול בפוגעים מינית. שיחות, כרך כ"ג, נוב', ( 1).
בר-שדה, נ. (2011), חופש הטיפול והחופש לטפל: כשהמטפל הוא גם עד מומחה. רפואה ומשפט, 43.
לרנאו, ח., עוז א. (2010), למה אסור להתאהב בחוק הגנה על הציבור מבט ביקורתי מפני עברייני מין . הפרקליט, נ"א, תשע"א. http://www.justice.gov....kpikuach.pdf
קדם, א. (2012), "ניסו להכניס לנו עבריין מין", ידיעות אחרונות, מוסף ידיעות רחובות, גיליון 1142, 24.8.12.
