הפיכת הסימפטום המעיק לסימפטום שניתן לחיות עמו באמצעות הכתיבה
בעקבות הספר "נוצת יען" מאת מרים רום
מאת אסתי הראל
המאמר מבוסס על הרצאה שהוצגה בכנס הבינלאומי של ה-NLS (ה-New Lacanian School) שנערך ביוני 2012 בתל אביב.
הסיפור "נוצת יען" (גוונים, 2007) מגולל את סיפור מסעה של המחברת מרים רום, ניצולת שואה, בעקבות אב אבוד. תחושה פנימית של מועקה אינסופית שליוותה את איון קיומו של אביה מולידה, האב הביולוגי, מאז היתה ילדה, שולחת את המחברת לצאת למסע לגילויו של האב. לכאורה זהו עוד ספר על גלגוליו מלאי הנס של ניצול שואה. אולם כאן מביסה רום כל ציפייה לסיפור מאותו הסוג. היא מפתיעה את הקורא בהכניסה אותו לנבכי הניתוחים האנליטיים שהיא יוצרת אודות הגיגיה, רגשותיה וכמיהותיה הכמוסים והנסתרים הסוחפים אותה לשינוי כיוון בסיסי בהלך חייה.
סיפור המסע מורכב משני רבדים: הרובד המעשי, של התחקות אחר מקורות שיעידו על קיומו של האב, והרובד הדמיוני, שהוא לטעמי ייחודו של הספר, שבו רום מעניקה לעצמה חירות לקרום עור וגידים לאותה דמות כמעט מחוקה וערטילאית שהִנָּהּ אביה. המצאת האב באופן דמיוני, מתהווה במהלך תיעוד המסע, והיא משתלבת בד בבד בתגליות שרום מגלה אודות אביה. שילוב זה שבין פיקציה ומציאות אִפשר לרום לטוות סיפור חיים ומורשת אשר פיצה אותה על החסר רב השנים והביא לשחרורה מאי הוודאות, ומן הסימפטומים שהיו בני לווייתה במשך יותר מחצי מאה.
כפסיכואנליטיקאנית הופתעתי מעצם עומק הניתוח האנליטי שמציגה המחברת ומהתובנות בעקבות ניתוח זה שהיא מגיעה אליהן. רום לא עושה לעצמה הנחות. באומץ לב מעורר השתאות ובחתירה בלתי נלאית אל האמת היא מזמנת לעצמה אין ספור הרהורים ולבטים אותם היא מתעדת ללוא משוא פנים. ולא, היא לא עברה כל טיפול מכל סוג שיכול היה להקנות לה התנסות אנליטית.
שוחחתי עם בתה של רום, נטע, שהעידה כי אמה הפכה לאחרת לאחר הכתיבה. זאת גם ניתן היה להבין מקריאת הספר עצמו. האישה שכתבה את תחילת הספר אחזה בעמדה שונה לחלוטין מזו שכתבה את סיומו של סיפור המסע. אי הוודאות נמוגה ועמה גם הסימפטומים. הופיעו אחרים, אבל איתם ניתן היה לחיות.
סיפור חייה של המחברת
רום לא הכירה את אביה. היא נולדה בפולין לאחר היעלמו במרתפי הגסטאפו במלחמת העולם השנייה. בגיל ארבע אומצה על ידי טוניו, שהפך לבעלה של אמה. מאז נשאה את שמו. דבר היותה בת לאב אחר נודע לה באקראי, מתוך שיח שתי רכילאיות, שאותן שמעה מסתודדות בפולנית, שפה שאותה הבינה היטב. "נו רוזה, את בטח יודעת שהגדולה והתינוקת הן לא מאותו אבא". ידיעה מטלטלת זו, שאותה גילתה בגיל שמונה, החלה את מסעה של רום לגילוי זהותה. תחילתו של המסע בהכחשה של ילדה שמסרבת להכיר בידיעה שנפלה לאוזניה כנכונה, והמשכו בחיפוש אחר עדויות שיאששו את אשר שמעה. העדויות שהתגלו הלכו והעמיקו ביסוסה של אמת, שאכן היה לה אב אחר וטוניו אינו אביה האמיתי. בתחושה הבינה כי עדיף שתימנע מלהזכירו בנוכחות הוריה, ולו רק בשל העובדה שהאם הכחישה את דבר קיומו והתחמקה מכל שיחה אודות אב כזה.
חשיפת תעודות מוסתרות במגירה צדדית בארון הבגדים, שאותן פתחה בהעדר הוריה מן הבית, לא הותירה מקום לספק: הרישום בהן העיד כי אביה משה גריובר שמת במלחמה הוא אביה הביולוגי, ואילו טוניו הינו אביה המאמץ.
מאז, כותבת רום, התהלכה במשך השנים בתחושת ריק מלווה במחנק בגרון שנקשר לדבר קיומה של ישות אחרת שהיא אביה: "מאז אותו משפט בלתי נשכח שאמרה התופרת, לא חדלתי לשאול את עצמי, אז איפה אבא שלי?... היתה לסוד שלי מהות ממשית: גוש מוצק וחונק בגרון" (עמ' 51). סימפטום גופני זה נקשר לעובדת היותה בת של מישהו שאין לו כל סימן של קיום במציאות, היותה בשר מבשרה של דמות מאוינת, שאין לה כל זכר. דמות שנמחתה לא רק על ידי הגרמנים, אלא גם על ידי אלה שגידלו אותה, הוריה וחבריהם מארץ מוצאו של האב, בבקשם "לשמור את טובתה". "מאוחר מדי הבנתי שכל חיי הכרתי אנשים שהיו חבריו הטובים של אבי ואני לא ידעתי... התקשיתי שלא לכעוס. מדוע מנעו ממני לונקה וטוניו להתוודע אליהם כבתו של אבי?..." (עמ' 50).
שני גילויים היו אם כן בידיה של רום, שעליהם שמרה לאורך כל השנים: האמירה ההיא ששמעה בגיל שמונה, והתעודות שהיו נעולות במגירה ואשר העניקו לה שם אחר מזה שנשאה.
הסימפטום
מאז גילוי האב האחר בילדותה מתפצלים חייה של רום לשניים. חייה הגלויים, שבהם היא רואה הצלחה בלימודיה ובקריירה, בהיותה אשת טייס מצליח שהעפיל לדרגת אלוף בצה"ל, בגידול שלושה ילדים מוצלחים, בחוסן ובכושר הישרדות שהיא מפגינה כאשר בעלה נופל בשבי המצרי, ואחר כך, בהתמודדות עם גידול במוח ועם הריונות קשים. לכל אלה, החיים הגלויים, מתלווים כצל ענק ומאפיל חייה הנסתרים. אלה מלווים במועקה כבדה ובתחושת ריק ואיִן אשר, כעדותה בספר, לעתים הם גואים ולעתים הם בשפל, אך הם תמיד שם איתה כבני לוויה אשר לעולם אינם חדלים. שהרי היא, בעצם קיומה, מהווה עדות חיה יחידה וממשית למי שאינו אלא אַיִן. אַיִן הנושא שם שהוא אף שמה. "מגיל שמונה אני מחפשת אחריו, אמנם לא תמיד באותה התקדשות. היו שנים שהרפיתי, שהלהבה בערה על אש קטנה. אבל מזה חמש שנים ויותר שאיני מפסיקה את חיפושיי" (עמ' 29), היא כותבת.
רק בגיל מאוחר למדי, בהיותה כבת ארבעים, נפתחה שיחה בין רום לבין אמה אודות אביה מולידה, תוך שהאם פורשת פרטים, תמונות ומסמכים אודותיו. לא יותר מדי פרטים. האב כאילו נמחק מתודעתה.
מפגש מזדמן בארכיון מוזיאון השואה בוושינגטון, המספק לה מידע אודות שמו של משה גריובר, מציף את תודעתה של רום בחייה הנסתרים. מרגע זה, הרצון לדעת מאפיל על ההכחשה והניסיון להסיט את חוסר הידיעה. נקודת גילוי מחודשת זו מהווה את תחילתו של מסע חוצה יבשות אשר זימן מפגשים מספקי פיסות מידע, שהצטרפו למצרפת כוללת.
הספר "נוצת יען" הוא תיעוד סיפור חייה של רום; אולם אני סבורה כי עיקרו של הספר אינו סיפור המסע אחר התיעוד שהעיד על קיומו של אביה ועל זהותו, אלא סיפור מסע של המחברת לגילוי האב דרך הכתיבה הפואטית. רום תיעדה את סיפור מסעה כנובלה, ובכך אִפשרה לעצמה להגשים – ולו בתוך הסיפור – את התגלמותו של האב הביולוגי.
הדמיוני, הסמלי והממשי
בנוסף לתיעוד מסעה במציאות, יצרה רום בספר דמות פיקטיבית גברית, קרול, שבפניה היא מגוללת את סיפור חייה ואת סיפור המסע לגילוי האב, ואף שוטחת את רגשותיה הסמויים ביותר. מתוך גילויים אלה יוצרת רום לעצמה תובנות אודות עצמה, אודות החיים ואודות משפחתה שלא זכתה להכיר. "דרך הסיפור שאני מספרת לו אני חיה את הדברים מחדש, משחזרת אותם, נזכרת בפרטים שזנחתי, מצרפת זה לזה את קורות בני משפחתי, וכך מפנימה ומעמיקה תובנות חדשות" (עמ' 80).
דמותו של קרול היא סימולקרה,1 בת דמותו של האב כפי שיכול היה להיראות לו היה חי בשנות האלפיים. לשם הגשמתו כפיקציה הסתייעה רום באמצעים טכנולוגיים אשר מסוגלים להראות כיצד יראה אדם בזקנתו. רום השתמשה בצילומו של האב בשנות העשרים המוקדמות של חייו, והפכה אותו לדמות בשנות השמונים לחייה. אותו הלבישה בבגדים הנראים לה, ובעיקר העטתה אותו בתכונותיו הטרומיות של אב אידיאלי: מקשיב, בעל ידע, מדריך המספק עצה נבונה לעת מצוא, ובעיקר רך, קשוב ומשתתף.
דמותו של קרול מתלווה לאורך כל סיפור המסע כדמות הנמצאת על קו-התפר שבין המציאות לפיקציה. רום מעלה לעצמה השערה שהאיש, קרול, שאותו פגשה באקראי בגן הציבורי בקרקוב הוא הוא האב האמיתי. כמספרת היא גוזרת על קרול קוצר זיכרון שלקה בו בשל המלחמה ההיא, המונע ממנו לזכור את עברו. כלומר, הוא לא יוכל לזכור אם הוא אביה. בה בעת, דמותו מאפשרת לה כסובייקט לחוות את המפגש הדמיוני עם האב. הספק שרום מעלה באשר לזהותו של קרול בסיפור מאפשר לה לשחרר את סיפור כמיהתה הסמוי, מאווים הכמוס של רבים מניצולי השואה: התהייה שאולי במקום כלשהו בעולם בני המשפחה עדין קיימים וחיים. דמותו של קרול לא רק מאפשרת את הספק בדבר היותו חי, אלא גם מאפשרת את החייאתו של האב האמיתי, ולו רק כפיקציה. באמצעות קרול מאריכה רום את עצם המפגש עם האב, את דו-השיח אשר מעולם לא היה לה עמו, את ההתרפקות על המגע הפיזי–דמיוני עמו שמעולם לא חוותה, ואת ההקשבה והשותפות שלו בחייה שלה שמעולם לא ניתנו לה.
עצם החייאתו של האב האמיתי,הביולוגי, נעשית באמצעות הכתיבה. המסע אודות גילוי האב מתחולל לא רק בעולם המציאות, שבו היא מצליחה למצוא עדויות רבות, אלא גם ובעיקר בעולמה הפנימי, המקים לתחייה באופן ממשי את האב האמיתי באמצעות האב הדמיוני.
בו בזמן, במציאות, ידיעותיה של רום אודות האב האמיתי הולכות ומתעבות, עד כדי המצאת סימן המשייך אותה לשושלת גריובר. עיסוקה כתחביב באיסוף פרחי משי משחר ילדותה מקבל מובן של שייכות כאשר הוא נקשר לעיסוק המשפחתי שעבר מן הסב לבן ועסק בעיטור כובעי נשים בנוצות יען. כאשר נוצות היען הפכו קשות להשגה, הן הוחלפו בפרחי משי. פרחי המשי הפכו לסימן המקשר בינה לבין האב, וגם סימן להיותה שייכת למורשת המשפחתית שהפכה למורשתה שלה.
משנמצא-הומצא הסימן לשייכות המשפחתית אשר חיזק את זהותה כגריובר, מסתיים סיפורה של רום. לא לפני שבתוך הסיפור היא "סוגרת עניין" עם הדמות הפקטיבית, קרול, כאשר היא משכיבה אותו על ערש דווי. במפגשה האחרון עמו, רגע לפני שהיא מבררת את מה שבכל פעם היססה לברר – האם הוא אביה – היא תוהה אם יתעורר במוחו שמץ זיכרון אשר יקשור אותו לאביה האמיתי ואליה, אך מחליטה לוותר ומניחה לו להיפטר מן העולם.
רגע זה של ויתור מהווה לטעמי נקודת מפנה בעמדתה הסובייקטיבית של רום. משחדל האב להיות חור שחור ומאפיל, והפך לדמות בעלת שם ומורשת, היא אינה זקוקה עוד לתיווכו הפיקטיבי של קרול. דמותו של האב האמיתי הפכה לקיימת, בעיקר משום שבאמצעות העדות המדוברת הכתובה כפרוזה בפני האב הווירטואלי, קרול, התהוותה סובייקטיפיקציה של המחברת כיחס לאותו אחר-אב. האב האמיתי-הנעדר הושב מן האַיִן וקיומו התממש דרך הכתיבה הסובייקטיבית ככתיבה של שיח, ואילו ההתענגות שבכמיהה למציאת האב האבוד מתפוגגת.
לפי לאקאן, הדמיוני, הסמלי והממשי הם שלושת המשלבים שהקשירה ביניהם מכוננת את ההוויה האנושית. הדמיוני הוא התכולה או ההתרחשות המחשבתית. הסמלי מהווה את ההמללה של מהלכים חשיבתיים אלו, ואילו הממשי הינו עצם ההגשמה של שני המשלבים האחרים, הדמיוני והסמלי. באנליזה שני המשלבים הללו ממוּללים באמצעות הדיבור. כאשר הדיבור בעצם התחוללותו הפיזיולוגית מפיק את הדמיוני והסמלי באופן שהוא כביכול בלתי אמצעי הוא, הדיבור, נוגע בממשי. אולם עצם ההפקה או ההמללה או הסמלה על ידי הדיבור גם מרחיק מן הממשי, משום שהוא עובר דרך השמיעה ויצירת המשמעות, שהם אופנים אמצעים להשגת הדמיוני והסמלי. במילים אחרות, המלים שניסו לגעת במחשבות לא ממש הצליחו להגיע אליהן. הייחודי בסיפורה של רום הוא ההמללה באמצעות הכתיבה, שבה הדיבור הווקאלי לא היה קיים, אלא רק הדיבור הממשי הבלתי אמצעי שבאמצעות הכתיבה. לאקאן דיבר ארוכות בסמינר שלו על ג'יימס ג'ויס (Lacan, 1975-76) על המללה באמצעות הכתיבה. הוא טען כי ג'ויס מילט עצמו מן הפסיכוזה באמצעות הכתיבה, שיצרה קשירה בין שלושת משלבים אלו שלא באמצעות הדיבור.
הסימפטום שהופך ליצירה
חייה של רום לאחר כתיבת הספר ופרסומו, כפי שהיא מספרת, נעים על נתיב אחד. שוב אינה חצויה באשר לזהותה הכרוכה בזהותו של אביה. בזכות העדויות שחשפה יצרה לעצמה היסטוריה ושייכות. יש לה סיפור שאותו טוותה בעצם כתיבתה. סיפור באותיות כתובות שנשזר מן העדות. עדות של מסמכים היסטוריים, עדותה כדיבור בפני האחר, קרול, ועדותה אודות תובנותיה העולות מעצם הכתיבה בפני הקוראים.
כתיבתו של הספר כעדות-מסע מעלה את השאלה בדבר מעמדה של עדות כתובה זו ביחס לסימפטום. דורי לאוב (פלמן ולאוב, 2008) כותב כי חלק מן העדים לאירועים קשים בשואה, שהעידו אודות האירוע, לא חדלו מלהעיד עליו. הזיכרון לא חדל מלהידבר. הסימפטום לא חדל מהיות בלתי נסבל. אך לא כזאת היא עדותה של רום. עדות זו ייחודית משום שבמהלכה היא מייתרת עצמה. זוהי עדות שאינה שבה וחוזרת כחזרה מן המודחק, אלא מסתיימת במוות ובחיים בו-זמנית: חייו ומותו של אביה מולידה והכרה בחייה שלה. עדות זו, השונה מזו שפלמן ולאוב דנים בה, הגשימה באמצעות האות הכתובה את המפגש עם הממשי באמצעות הסמלי והדמיוני, והובילה להיעלמות מופעיו של הסימפטום: החנק בגרון והעינוי המתמיד בדבר זהותה שלה. באמצעות הכתיבה וקריאת סיפורה שלה על ידי עצמה, כך אנו למדים מתוך התובנות הרבות שהיא מספקת, זכתה רום לזהות משלה, אשר שחררה אותה מחדלונו של האַיִן.
עולמה התמלא, זהותה עוגנה בממשות. תחת הריק יש לה סיפור אותו טוותה בעצם כתיבתה.
כאשר אנו מתבוננים בשתי צורות עדות אלה לא ניתן להימנע מן השאלה מהיכן נובע ההבדל ביניהן? כלום היה זה השוני בתוכְנוֹ של סיפור האירוע, או במהות פעולת העדות? מתוך קריאה מעמיקה של סיפור עדות זה, נראה כי לא עצם סיפור האירועים עמד בבסיס עדותה של רום, אלא מבנה העדות שהתכונן על מעשה הדיבור (speech act) שהתחולל מעצם ובתוך מעשה הכתיבה.
מעשה הדיבור, כפי שטבע אותו פילוסוף השפה ג'ון אוסטין, הוא דיבור הגורם לדבר להיעשות או להתקיים. בסיפורה של רום, עצם הדיבור בתוך הכתיבה אל קרול הופך את קרול למציאות. כך גם הגיגיה של רום ומחשבותיה, ההופכים למציאות כאשר הם מדוברים – גם אם באמצעות הכתיבה.
ובאשר לכך, הקורא אינו יכול שלא לתהות: כיצד מתוך ובתוך מקלעת פעולות אלה של מעשה הדיבור הכרוך בפעולת הדמיה סימולקרית, והמלווים שניהם ברפלקציה מתמדת, צמחה ועלתה הוויה שזהותה וקיומה לא היו עוד מוטלים בספק? וכלום אין במעשה כתיבה ייחודי זה עבודה פסיכואנליטית אשר התחוללה מעצם פעולת הכתיבה וללא נוכחותו של אנליטיקאן?
^1. סימולקרה היא מושג שפיתח ז'אן בודריאר (2007), המתאר ישות דמיונית הנתפסת כמשהו שישנו.
מקורות
ז'אן בורדיאר, סימולקרות וסימולציות, רסלינג, 2007.
שושנה פלמן ודורי לאוב, עדות – משבר העדים בספרות, בפסיכואנליזה ובהיסטוריה, רסלינג, 2008.
Jacques Lacan, The Seminar of Jacques Lacan: Book XXIII. The Sinthome, 1975-1976.
Jacques Lacan, The Function and Field of Language and Speech. Ecrit, 2006
