על הזר שבתוכנו
מאת ד"ר דנה בלאנדר
How could one tolerate a foreigner
if one did not know one was a
stranger to himself?
(J. Kristeva)
לאחרונה התפרסמו שני מאמרים פרי עטה של אוה אילוז בעיתון "הארץ", כביכול ללא קשר ביניהם: באחד מותחת ביקורת אילוז על הפסיכולוגיה בטענה שהיא מפריטה את הנפש ומחניקה את המחאה החברתית ואילו בשני היא מצביעה על השיח הגזעני המתחולל בישראל ביחס לזרים מאפריקה ואשר עומד בניגוד לעקרון של שוויון אוניברסלי, שהוא יסודי לדמוקרטיה.
ברצוני להראות כיצד אפשר להאיר באמצעות תובנות פסיכולוגיות (פרוידיאניות במקרה הזה) תופעות פוליטיות. אין הכוונה במאמר לעשות פסיכואנליזה לפוליטיקה. תהא זו רדוקציה מגונה של הפוליטיקה. גם אין כוונה לומר שהפסיכואנליזה היא בעיקרה אקט פוליטי, כי גם בכך יהיה עיוות של העושר הפילוסופי-תרפויטי של הפסיכואנליזה. הכוונה במאמר היא להראות כיצד העומק הפסיכואנליטי יכול לפתוח פתח לתפיסה שונה של המציאות ומתוך כך לעצב פעילות פוליטית רדיקלית.
התיאוריה הפרוידיאנית משרטטת זיקה בין היחס לעצמי והיחס לאחר באמצעות מערכת היחסים המורכבת שהיא מדמיינת בין העצמי, האחר והאחרות. הכרה באפשרות קיומה של אחר ואחרות בנו עצמנו (בין אם הם מגולמים באוביקטים מופנמים או בלא מודע) היא תנאי לידיעת העצמי. הפסיכואנליטיקאית ז'וליה קריסטבה טוענת כי בהצגת המושג של הלא מודע פרויד שינה באופן רדיקלי גם את מעמדו של הזר, משום שהפך אותו להיבט פנימי של העצמי (Kristeva, 1991: 181-192). במלים אחרות, לפי פרויד הכרה בקיומו של אחר בנו הופכת את הזרות לשאלה פנימית. מכאן שכל אחד מכיל גם חלק זר בעצמו ותהליך ידיעת העצמי כולל הכרה באחרות הזו.
האופן בו האדם מתמודד עם האחרות מבפנים הוא אינדיקציה לאופן בו הוא רואה את האחר מבחוץ, את הזר, ומעצב את יחסו אליו. כפי שטוענת קריסטבה, היכולת שלנו לחיות עם אחרים תלויה אפוא ביכולתנו לחיות עם הזרות שבנו. היחס לזר – החשש מפניו או החיוך לקראתו – הם תולדה של האופן בו אנו מכירים את השדים והרוחות השוכנים בנו.
ההכרה של האדם באִיים העלומים בו עצמו, בחלקים האלביתיים (uncanny) שלו, פותחת פתח להכרה במורכבות של האחר ובאחרותו – ומכאן בחירותו להיות אחר. כשם שהאדם אינו יכול להוציא מקרבו את האחר או לבער את האחרות, כך הוא אינו יכול למגר את האחרות כלפי חוץ. היות שידיעת העצמי תובעת מהאדם לענות על השאלה "מי שם" (כמו בפתיחת המחזה השייקספירי המלט), דהיינו מי הזר שבתוכו, הרי שגם הידיעה של האחר ראשיתה בהכרה בהיותו של האחר לא ידוע. הכרה בשונות, בייחודיות ובקשיי הנגישות לאחר ולאחרות מולידה סובלנות כלפי האחר ועשויה לשמור מפני רדיפה שלו מחוץ לנו.
הידיעה כי האדם זר לעצמו מקדמת אם כן יחס של כבוד לזר. הראייה של האחרות כפוטנציאל, יש בה ממד של צניעות כלפי העצמי וכלפי האחר. ביחס לעצמי, הרי שהידיעה של 'הזר בתוכי' הופכת את האדם עניו ביחס ליכולתו לדעת את עצמו. ביחס לאחר, הרי שהראייה שלו כזר, שחלק בו נמצא בי, ושאותו לא אוכל לדעת באופן אבסולוטי, עשויה להצמיח סובלנות וענווה כלפיו. ההכרה בנפרדות ובשוני בין העצמי והאחר, יחד עם ההכרה בכך שמה לכאורה זר לנו קיים גם בתוכנו, משמרת את הזהות המורכבת של העצמי וגם של האחר. במקום להניח זהות סטטית סטריאוטיפית של האחר או דימוי מופשט רדוקציוניסטי שלו שניתנים לידיעה, עמדה זו מאמצת תפיסה דינמית של האחר –בדומה לתפיסת העצמי. הביעור של עמדה סטריאוטופית הוא שלב חשוב בגילוי סובלנות כלפי הזר.
אך מהו היחס הראוי לאחר? האם פרויד סבור שעלינו לאהוב את הזר כמונו? האם עלינו להזדהות עם הזר, לאהוב אותו כדי להיות סובלני כלפיו? לא בהכרח. פרויד מציע אתיקה צנועה בהרבה שמשאירה מרחב לשוני ולהבדלים ואינה מבוססת על דימיון בינינו ובין הזר. לכן זהו קוד מוסרי מציאותי. פרויד שלל את הציווי 'ואהבת לרעך כמוך', דווקא משום שהוא היטיב להכיר את נפש האדם (Freud, 1930: 109-111). לכן הקוד האתי שנגזר מההכרה באלביתי שבנו הוא של הכרה שמבוססת על השונות בינינו ובין האחר. הקוד האתי של העצמי הפרוידיאני מבוסס אפוא לא על תחושת אחווה אנושית, שלנוכח המציאות של שנאת זרים בישראל ובעולם ככל הנראה אינה קיימת, אלא על הכרה וקבלה של זרות, אחרות ושונות בנו ובאחרים.
פרויד אינו מדבר על זרים. הוא מלמד אותנו לזהות את הזרות בעצמנו מתוך כוונה לחסן אותנו מפני רדיפת הזר מחוצה לנו.
מנקודת מבט פרוידיאנית, שנאת הזרים היא אפוא ביטוי לפחד מפני האחרות מבפנים. לטענתו, שנאת הזרים היא תולדה של תהליך שבו על מנת לשמור על הזהות בתוך הקבוצה, קוטב השנאה והעוינות מופנה כלפי חוץ, אל הזר, בין אם זה אדם אחר, קבוצה או אומה זרה. פרויד טען שהתהוות הקהילה מלווה בהכרח בשנאה של האחר (Freud, 1921). ואין כמו הקהילה היהודית בישראל כדי להדגים זאת. הצורך ב"אויב", ב"איום", היה מאז ומתמיד גורם מכונן בזהות הלאומית.
התבטאויותיו של השר אלי ישי כנגד המסתננים הן ללא ספק התבטאויות גזעניות שמקומן לא יכיר בדמוקרטיה, כפי שטוענת אילוז. השיח הפרימיטיבי שאימץ השר ישי הקושר בין זרים, מחלות ופשע הוא מגונה. ואמנם הגזענות כתופעה גם היא עשויה להיות תולדה של הניסיון למגר את האחר והאחרות מבפנים. בראייה פשטנית, גזענות ואלימות כלפי האחר הן תולדה של שנאה של האחר, שנאה של השונות וההבדלים. השנאה יכולה להיות מוסברת כנובעת מהעדר הדמיון בינינו ובין מי שנחשבים זרים, מכך שאין אנו יכולים לזהות בהם את תווי פנינו, ומכאן גם הנטייה לדה-הומניזציה של הזר. אולם, אם נקבל את התפיסה הגורסת ששנאה כלפי חוץ מבטאת את הפחד מהזרות המופנמת, יתפרשו הדה-הומניזציה, הגזענות והאלימות כלפי הזר כניסיון למגר את האחרות מבפנים, כלומר ניסיון להגן על עצמנו ממה שקיים בנו ונחשף במפגש עם הזר. הזר מאיים על זהות העצמי משום שהוא חושף את החלק הנסתר בזהותנו, את מה שביקשנו להדחיק היות שאנו מתקשים להכילו ולהכיר בו כחלק מאתנו. כך למשל מפרשת חנה ארנדט ב"מקורות הטוטליטריות" את רצח האפריקאים בתקופת האימפריאליזם. בעיניה היה זה בגדר ניסיון להשמיד את הפראיות שטמונה בתרבות המערבית עצמה. מעשה ההשמדה לא נתפס כרצח, משום שקדמה לו דה-הומניזציה של האפריקאים, עד כדי כך שכאשר האירופאים טבחו בהם, הם לא היו הכירו בכך שהם רוצחים (Arendt, 1966: 186-197).
במקרים קיצוניים, רצח-עם יכול להיות אפוא תולדה של התפיסה של האחר כמהווה איום פנימי על הזהות. היות שכך, מתעוררת שאיפה להיבדלות פנימית מהאחר. לכן, כפי שטוען עדי אופיר ב"לשון לרע" (אופיר, 2000: 379-376), על מנת להישמר מהאחר ולמנוע ממנו לחדור לגבולות העצמי, יש למגרו כלפי חוץ. עמדה זו, שאפיינה את הנאציזם, שונה מראייה של האחר כדבר-מה חיצוני שיש (וניתן) להרחיקו. הראייה של האחר כמעין גידול סרטני המאיים להשחית את הזהות מבפנים מולידה את התביעה להשמיד את האחר, הואיל ולא די בהרחקתו – שהרי הוא מופנם. כל עוד קיים הזר הוא מהווה איום. לכן כה חמורים דבריה של ח"כ מירי רגב בהפגנה נגד הזרים בדרום תל אביב, שהם "סרטן בגופנו". לא רק משום שמדובר בהתבטאות פוגענית ואומללה, אלא משום שהיא ממצבת את הזרים כאיום פנימי על שלמות גופו של הציבור.
אם נשליך תובנות אלה על המציאות בישראל יתבהר לנו קשר סמוי בין אירועים פוליטיים, כמו הדיון המחודש בחוק טל והשיוויון בנטל, לבין העליהום על הזרים. "המסתננים" תפסו את מקומם של "המשתמטים" בשיח הציבורי. על אף השוני הרב בין הקבוצות, שתיהן קורבן לתיוג כ"אחר", "הזר". לכן, אין תמה שבמטוטלת של השיח הציבורי אנו עדים להתקה של חצי השנאה מקבוצה אחת לאחרת.
ועכשיו, עלינו לשאול את עצמנו כחברה: מהי אותה זרות מבפנים שממנה אנו פוחדים? מדוע איננו בטוחים דיינו בזהותנו, שעלינו לבער את האחר מתוכנו?
כאמור, ראשיתו של המאמר בזיהוי קשר אפשרי בין שני מאמריה של אילוז, ומסתיים בקישור בין תופעות במציאות הפוליטית שכביכול אינן קשורות זו לזו. ואולי זו גדולתה של הפרשנות הפסיכואנליטית – מציאת ההקשר הסמוי בין תופעות שלכאורה הקשר ביניהן מקרי.
מקורות
אופיר, עדי (2000). לשון לרע - פרקים באונטולוגיה של המוסר. תל אביב וירושלים: עם עובד ומכון ון-ליר.
Arendt, Hanna (1966). The Origins of Totalitarianism. New York: Harcourt, Brace & world.
Freud, Sigmund (1921). “Group Psychology and the Analysis of the Ego”, S.E. XVIII, pp. 69-143.
Freud, Sigmund (1930). “Civilization and Its Discontents”. S.E. XXI, pp. 64-145.
Kristeva, Julia (1991). Strangers to Ourselves. New York: Columbia University Press.
