מהו מקום המחאה?

מהו מקום המחאה?

בעקבות מפגש על הנפש בהקשר חברתי

מאת דנה לובניסקי

סקירה והרהורים בעקבות המפגש "האדם אינו אלא תבנית נוף חברתו – עיון בנפש בהקשר חברתי מההיבט הגלובלי ומההיבט הישראלי" – הרצאותיהם של ד"ר דוד ולד וד"ר דורית הופ במסגרת סדרת ההרצאות "להיות מטפל פסיכואנליטי במאה ה-21" של מכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו. המפגש נערך ב-11.5.2012 בתל אביב.

מנוס מחופש

האם המחאה אפשרית? ומהי זירת התרחשותה? ד"ר דוד ולד וד"ר דורית הופ ממכון תל-אביב ניסו להשיב בהרצאותיהם על השאלות הללו. בתוך כך ניסו לפענח את הגורמים לְהתקרנפות ולהימנעות מפעולה חרף ההכרה הרווחת כיום בצורך הדוחק בשינוי בזירה החברתית-כלכלית-תרבותית.

כשאר המפגשים בסדרה "להיות מטפל במאה ה-21" שעורך מכון תל-אביב לפסיכואנליזה, ההרצאות של ולד והופ נערכו ב"מרכז לארץ ישראל יפה" שבתל-אביב. קשה היה שלא לחוש באירוניה העולה משמו של המקום אל מול הספק הרב שעלה משתי ההרצאות לגבי אותו יופי, על רקע תהליכי מפתח כלכליים, חברתיים ומדיניים העוברים על ישראל של המאה ה-21. שני המרצים עסקו בסוגיה זנוחה יחסית בתיאוריה הפסיכואנליטית – האופן שבו מושפע המערך הנפשי מתהליכים אלו ומתעצב בעקבותיהם, והמידה שבה יש לסובייקט חופש להימלט מהתנאים שהם מייצרים ואף למחות כנגדם.

ד"ר ולד, יו"ר הועדה למעורבות חברתית של מכון תל אביב, דיבר ראשון. ולד התרכז בהרצאתו באופן שבו תהליכים גלובליים לובשים צורה בישראל של ימינו, תוך התמקדות בתופעת הקפיטליזם הקיצוני הפושה בקרבנו, שמאפייניה המוכרים הם תרבות צריכה מואצת, אינדיבידואליזם חסר תקדים וצמצום אחריות המדינה לתושביה, תוך הפקרתם לכוחות השוק החופשי.

קורס הכשרת מדריכים.ות בהתמחות בילדים ונוער מגווני מגדר
קורס ייחודי לאנשי טיפול המשלב כלים תיאורטיים ומעשיים

בדבריו, תיאר מציאות חברתית-כלכלית קשה המתאפיינת בפערים כלכליים, בעלייה בשעות העבודה ובביטחון קיומי הולך ומידלדל, תוך חפצון הולך וגדל של האדם הפוסטמודרני, והתעלמות מייחודיותו ומהסובייקטיביות שלו. ביטוייהן הפסיכולוגיים של תופעות אלו מוכרים לכולנו – תחושות בדידות, כישלון, ניכור וחרדה; ואכן, בשנים האחרונות אנו נוכחים בעלייה מתמדת ומטרידה בשיעורי החרדה והדיכאון בעולם המערבי, שעל-פי תחזית ארגון הבריאות העולמי אף צפויים להתפתח לממדים של מגפה.

בהרצאתו עשה ולד שימוש בכלי ניתוח נאו-מרקסיסטיים ופסיכואנליטיים, בעזרתם ניסה להסביר מדוע על אף תחושת הניצול, חוסר הצדק וחוסר האושר שעמן מתמודדים רבים מאזרחי הכפר הגלובלי, התגובה השלטת היא התקרנפות והסְכנה עם המצב הקיים. המפתח להבנת מצב עניינים זה, לפי ולד, נעוץ בתיאוריה הנאו-מרקסיסטית, שלפיה מבנה הבסיס הכלכלי מוצדק ומנומק באופן מתוחכם המתעתע בציבור, ונוטע בו תודעה כוזבת.

ולד התרכז בהרצאתו בשימוש שעושה האידיאולוגיה הנאו-ליבראלית בכלי השיח של אשליית השוק חופשי, אשר לפיה לכל משתתף במשחק הכלכלי יש לכאורה הזדמנות שווה להצלחה; כך, הסביר, ננטעת בציבור תקוות שווא לפיה ישנו סיכוי גבוה לשיפור מצבו ממש בעתיד הקרוב. יתרה מזו: אידיאולוגיה זו תולה את האחריות למצבו של הפרט בו עצמו בלבד; הצלחה או כישלון תלויים לפי היגיון זה רק ביכולותיו, חריצותו ורמת המוטיבציה של היחיד, כך שאם הוא עני או בודד אין לו את מי להאשים מלבד את עצמו.

בהקשר זה הזכיר ולד את ניתוחו המעניין של הסוציולוג זיגמונט באומן (2002) לטיבה של האמנה החברתית המתקיימת במסגרת המדינה הגלובלית הפוסטמודרנית. כך, לפי באומן, בעוד שהאמנה החברתית המקורית, כפי שנוסחה על-פי הובס ורוסו, התבססה על ויתור הפרט על חופש אישי למען ביטחונו, בעידן הפוסטמודרני מתאפיין החוזה בין האזרח למדינה דווקא בוויתור על ביטחון תמורת הגדלת החופש. לפי ולד, חוזה חדש זה מוביל לחרדה ולחוסר ודאות קיומית כה מטלטלות, עד שבניסיון להשיג מחדש את תחושת הביטחון והמשמעות שאבדה לו ולהימלט מהן פונה האזרח הפוסטמודרני לשעבוד לצריכה ולעבודה. אולם שעבוד זה אינו מקור מוצלח להשגת ביטחון ומשמעות, ונראה כי במקום זאת הוא מוביל בסופו של דבר לוויתור נרחב על הסובייקטיביות, ולמחיקת ההכרה בתשוקות ובצרכים האמיתיים של אזרחי המדינה הפוסטמודרנית.

ולד התייחס למבנה הפסיכולוגי הטיפוסי המתהווה לאור מצב עניינים זה, שמאפייניו הם בעיקר הפעלה מסיבית של מנגנוני הגנה מאניים ונרקיסיסטיים כנגד תחושות החרדה, הניכור והריקנות מהן סובל האדם הפוסטמודרני. ולד השמיע רעיונות דומים לאלו של כריסטופר לאש (Lasch, 1979), אשר תיאר בספרו המעניין The Culture of Narcissism כיצד צמצום אחיזתה של המדינה וההתמעטות של מסגרות ערכיות ורוחניות מובילות לניסיונות מאניים ונרקיסיסטיים של העצמי המדולדל להתרחב מעבר לממדיו הטבעיים, על מנת למלא את החלל. התוצאה, על פי ולד, היא קושי בשהות אינטימית של האדם עם עצמו או עם הזולת, אשר אותה מחליפה פנייה ניהיליסטית להנאות בעלות אופי בולמוסי ונחפז.

השפה כפתח מילוט

הרצאתה של ד"ר דורית הופ, מרצה בכירה לספרות ולפסיכולאנליזה וחברה בינתחומית במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו, התרכזה בהיבט בעייתי אחר של התרבות הישראלית – מרכזיותו של המיליטריזם ומדיניות הכיבוש הממושכת של העם הפלסטיני. לצורך המחשת היבט זה התבססה הופ על ניתוח דמותו ויצירתו של הסופר דוד גרוסמן, שהחל את דרכו כשדרן בקול ישראל. הופ תיארה את מסלול התפתחותו של גרוסמן כסופר, שנקודת מפתח מרכזית בה לדידה היא עזיבתו את שידורי קול ישראל בטריקת דלת בשנת 1988 בעקבות הגבלות שהוטלו עליו בסיקור נושאים הקשורים לסוגיה הפלסטינית, והתמסרותו הטוטאלית לכתיבה שהופיעה בעקבותיה.

דרך ניתוח נרחב של יצירתו האפית האחרונה "אישה בורחת מבשורה" הציגה הופ את הפרובלמטיות של הזיקה בין היחיד לחברה כמו גם את שאלת גבולות התקיימותו של הסובייקט אל מול האידיאולוגיה השלטת. הופ התייחסה לאתגר המורכב הטמון בניסיון להחזיק באידיאולוגיה ציונית ואף פטריוטית, ובה בעת למחות נגד מדיניות הכיבוש והמיליטריזם הישראלי – ניסיון המאפיין לדבריה הן את גרוסמן עצמו והן את גיבורת "אישה בורחת מבשורה", אורה. אורה, אם לחייל שעוברת שינוי תודעתי ערב גיוסו של בנה למילואים לצורך השתתפותו במבצע צבאי גדול (ככל הנראה מלחמת לבנון השנייה), מחליטה להפסיק לשתף פעולה עם התפקיד החברתי שהוכתב לה ב"תיאטרון השכול" הישראלי, ויוצאת למסע ברחבי שביל ישראל על מנת להימלט מן הבשורה העתידית האפשרית על מות בנה.

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

בניתוח דקדקני של אופני השיח של הדמויות, הדגימה הופ את ההתמקמות המרכזית של הסובייקט אל מול השפה. הופ הדגישה את המידה שבה תודעת הדמויות נשלטת על-ידי קלישאות המעוגנות בשפה והמשקפות את האידיאולוגיה השלטת, באופן שעל-פי רוב אינו מודע לפרט המדבר. בדבריה ניסתה הופ להעלות את האפשרות לחריגה מן השיח ההגמוני – חריגה שהיא במידה רבה מלאכת הסופר, אשר שימושו היצירתי והחד-פעמי בשפה יוצר פתחי מילוט מתוך האידיאולוגיה השלטת.

מודל המחאה שהציגה הופ הוא אם כן מודל טראגי ומינורי, שבמרכזו בחירתו הבודדה של הפרט להתמקם בשולי האידיאולוגיה דרך השימוש החד-פעמי והבלתי ניתן לשחזור שהוא עושה בשפה. הופ עסקה בהרצאתה במחיר האישי שמשלם הפרט על המחאה ועל הבחירה בהתבדלות לעומת השתייכות; אולם עיקר דבריה נסבו כאמור על עצם אפשרותה של המחאה ובתנאי התקיימותה.

מחאתו של גרוסמן, ששימשה את הופ כאבטיפוס למודל המחאה אותו הציגה, יוצרת לדבריה את אותם פתחי מילוט המאפשרים לחרוג מן האידיאולוגיה השלטת, דרך הנטייה להשתהות ולהתחקות על מסמני השפה. לצורך המחשת נטייה זו הזכירה הופ את מאמרו של גרוסמן שפורסם בעיתון הארץ בפברואר 2012 תחת הכותרת "למה מי מת?", בו תיאר באופן דקדקני ומפורט את סיפור מותו של אדם פלסטיני, שוהה בלתי חוקי בישראל. בעיניה של הופ, ההשתהות על הפרטים ועל המעבר מרגע לרגע היא היא הצעד החתרני, מאחר שהיא מבטלת ואינה מאפשרת את הנטייה השלטת לצריכה הבולמוסית והעקרה מרגש של "האייטם הבא" בעמוד החדשות, ומתוך כך מאלצת את הקוראת לגבש עמדה או לפחות תגובה כלשהי לכתוב.

המילה כאתרה של המחאה ושל הוקעתה

בדומה להופ, גם ולד העלה בסוף דבריו את שאלת אפשרותה של המחאה, תוך הצגת מספר מודלים משלו. בדומה לה, מיקם אף הוא את אתר התרחשות המחאה בשפה, שהיא לדבריו מקום הממשק האולטימטיבי בין הסובייקט לאידיאולוגיה. ולד אף הרחיב בהקשר זה לגבי הטענה הפוקויאנית לפיה השפה היא גם כלי ה"טיפול" המרכזי במוחה, המוקע באמצעות הגדרתו כסוטה או כחורג מן הקטגוריות הנורמטיביות של השפה. כך למשל, בשיח הפסיכולוגי מוקע המוחה לעתים כ"משוגע" (פוקו, 1986).

בהקשר זה ציטט ולד את ניתוחה המפורסם של ג'ודית באטלר (2004) לסיפור גיבורת מחזהו של סופוקלס אנטיגונה, בספרה "טענת אנטיגונה". כמו הופ, גם ולד הדגיש את טענתה של באטלר לפיה הטראגיות במחאתה של אנטיגונה נעוצה באי-האפשרות האינהרנטית שלה: לצורך מחאתה הפרטית אנטיגונה נאלצת להשתמש בשפה ההגמונית, שפת המדינה הגברית, אשר ממנה היא מודרת. דרך ערעור גבולות השפה, טוענת באטלר, אנטיגונה מצליחה אמנם להעלות את האפשרות כי מה שנראה לנו כחוק טבע אינו יותר מאשר אידיאולוגיה או מוסכמה חברתית אשר ניתנת לשינוי; אולם היא משלמת מחיר טראגי על בחירתה להוקיע את עצמה מתוך אידיאולוגיה זו – המחיר הכבד של חייה.

ולד הציג בנוסף לכך דוגמה מעניינת ואקטואלית, שנגועה אף היא באותו מרכיב טראגי: סיפורו של מרטין, גבר שפגש ולד במסגרת פעילותו בארגון רופאים לזכויות אדם. מרטין ישב ארבע שנים בכלא הישראלי בשל התעקשותו להגדיר עצמו כאזרח העולם וסירובו לשתף פעולה עם רשות ההגירה ולהצהיר על ארץ מוצאו. כאשר נבדק מרטין על-ידי פסיכיאטר, התקשה זה האחרון להאמין כי בחירתו של מרטין להיכלא במקום למחות על ההשתייכות הלאומית הנכפית עליו היא בחירה מושכלת, וקבע כי הוא סובל מסכיזופרניה. ולד, פסיכיאטר בעצמו, סיפר כי כאשר פגש את מרטין התרשם כי מרטין צלול לחלוטין, והביא דוגמא זו כהמחשה להוקעת מרטין ומחאתו על-ידי שימוש לרעה בשיח הפסיכיאטרי.

הסיפור העצוב והמדהים של מרטין שימש את ולד לטענתו האחרונה, לפיה רק אתיקה פסיכואנליטית הנוגעת ליחסינו אל הזר היא שעשויה להוביל למחאה ולשינוי חברתי. בהקשר זה הזכיר ולד את ז'וליה קריסטבה שטענה בספרה "זרים לעצמנו" (2009) כי יחסינו אל הזר והאחר המופנם בתוכנו הוא שיקבע את מידת יכולתנו לשאת צורות שיח החורגות מן האידיאולוגיה השלטת, ללא הוקעתן או השמדתן. בעקבותיה טען ולד כי רק הכרה בהיבטים הלא מודעים של צרכינו, תשוקתנו וחרדותינו היא שתאפשר שינוי חברתי אמיתי; במסגרת שינוי כזה מוֹכַלים אופני מחאה בתוך האידיאולוגיה השלטת, ואף מחליפים אותה, מבלי שהם מוקעים או מושמדים. טענה דומה נבעה כמובן מדבריה של הופ, שהדגישה את יחסו של הישראלי אל הפלסטיני כמרכיב מכונן בתיקון מה שהיא רואה כמקור מרכזי לתחלואיה של החברה הישראלית.

קלפי רילקס
קלפים לרכישת מיומנויות ויסות, הרגעה וחיבור למשאבים. לאנשי מקצוע, להורים וילדים, ולשימוש עצמי.

מחאתם של הגופים

ההאזנה לולד ולהופ השאירה אותי מרותקת ומלאת הערכה לשני תיאורטיקנים מבריקים שהקדישו הרצאה שלמה כל אחד לעיסוק באופן שבו כוחות חברתיים ותרבותיים משפיעים על מערך הנפש – נושא שזוכה רק לעתים נדירות להתייחסות ראויה במסגרת השיח הפסיכואנליטי. הערכתי גם את הרעננות והמקוריות של האופן בו טיפלו בנושא זה, אשר כלל שימוש במטאפורות נפשיות שחורגות מן השיח המקובל והשחוק של יחסי אובייקט ויחסי משפחה, ואף התרחב אל עבר שאלות של אתיקה ומוסר.

על אף כל זאת, לא יכולתי שלא לחוש גם אי נחת ואף עצבות מסוימת לאור הגוון הטראגי והמרחב המצומצם של מודל המחאה אותו שרטטו בהרצאותיהם, המבוסס על פרישה של האינדיבידואל מן השיח ההגמוני. מצאתי עצמי תוהה האם מודל כזה משקף כראוי את מקומה של המחאה, ובאופן ספציפי – האם הוא משקף את טיבה של המחאה המתגבשת בשנה האחרונה בישראל של המאה ה-21?

כמי שנטלה חלק פעיל במחאת הקיץ האחרון, ובאופן ספציפי בהקמת התנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית, שחרטה על דגלה כמטרה מרכזית את הרחבת זירת הפעולה של ציבור הפסיכולוגים אל עבר הזירה הכלכלית-חברתית-פוליטית, לא יכולתי שלא לחשוב דווקא על אופייה הקהילתי, השיתופי והסולידרי של מחאת הקיץ האחרון, ועל השוני הרב שלה מן המודלים הטראגיים והאינדיבידואליסטיים שהציגו ולד והופ. הפעולה הארכיטיפלית של מחאה זו לא הייתה פעולתו של סובייקט אוטונומי המשסע את ההגמוניה על-ידי משחק חדש במערך המסמנים, אלא דווקא פעולה של המוני גופים שבמהלך כאוטי וקולקטיבי פרצו מעבר לסימבולי אל עבר הרחוב, בניסיון לחתור קרוב יותר אל הממשות.

בעיניי, אחד השינויים התודעתיים המרכזיים שחוללה הפעולה הזאת הייתה ההבנה כי דווקא בעידן הווירטואלי, שבו הסובייקט משוקע עד צוואר במרחב הסימבולי, הפריצה המחודשת של הגופניות והשיבה אל עבר שיח קהילתי המתרחש ברחוב באופן בלתי אמצעי וישיר – היא היא החתרנית.

מחאת הקיץ אופיינה על ידי רבים כמחאה של שיח, מחאה שגדולתה הייתה בפלורליזם ובחירות הרבה שהעניקה לאנשים מכל קצוות הקשת לפתוח את סגור לִבם מול קהל מגוון של מאזינים; אולם האם זירת התרחשותה של המחאה אמנם היא השפה? או בעיקר השפה?

תוך כדי ההאזנה להרצאותיהם של ולד והופ לא יכולתי שלא להיזכר בשורה המפורסמת של ו"י אודן, משורר בריטי בן המאה ה-20, שפותחת את שיר הזיכרון אותו הקדיש למשורר הגדול ייטס: "Poetry makes nothing happen", ולחוש כמותו את אותה ספקנות, שאפילו הוא, אמן צרוף של מילים, חש לגבי מרחב פעולתה של המילה. את מה שביטא אודן לימד אותנו לפניו קרל מרקס: שינוי כלכלי, שינוי חברתי ואפילו שינוי תודעתי אינו יכול לנבוע רק מתוך מבנה-העל של האידיאולוגיה; הוא חייב לכלול את מבנה הבסיס, הוא חייב להתרכז בפעולה על החומר, על אמצעי הייצור, על הזירה הכלכלית.

בין השאלות החשובות שעלו בדיון שהתפתח בתום ההרצאות, נשאל מה צריכה להיות פעולת המחאה של ציבור הפסיכולוגים: מהי התגובה הראויה של אנשים האמונים על בריאותו הנפשית של הציבור כנגד אותה מציאות כלכלית-חברתית-תרבותית עגומה, שאת השפעותיה הקשות על המערך הנפשי תיארו ולד והופ בהרצאותיהם? האם קהילת הפסיכולוגים עושה מספיק כדי לחולל שינוי במציאות הזאת?

ואולי בעצם נטייתה של הפסיכולוגיה למקם את המצוקה (כמו גם את המחאה) בקרב הפרט, בהתעקשותה הנפוצה על הימנעות מפעולה לטובת התבוננות ועיבוד רגשי, ומעל לכול – בהיגיון הקפיטליסטי שהיא מגלמת, בה הקשבה ואינטימיות נקנים בכסף (בדרך כלל על-ידי שכבה בורגנית ושבעה) היא בעצם משתפת פעולה סמויה ומשמעותית עם אותה מציאות חברתית שנגדה קוראים ולד והופ למחות?

טעם מר התגנב אל הפה, כשצעדתי חזרה לבד אל מכוניתי הפרטית, לשלם על מקום החנייה בפאתי פארק הירקון.

מקורות

באומן, ז' (2002). גלובליזציה – ההיבט האנושי. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

באטלר, ג' (2004). טענת אנטיגונה. רסלינג.

פוקו, מ' (1986). תולדות השיגעון בעידן התבונה. כתר

קריסטבה, ז' (2009). זרים לעצמנו. רסלינג.

Lasch, C. (1979). The Culture of Narcissism, W. W. Norton.