התמכרות לקניות
מאת ד"ר אירנה נתנאל ופרופסור פנחס דנון
מבוא
קניות הן חלק בלתי נפרד מהחיים. מדי יום אנשים מבקרים בחנויות שונות כדי לקנות מצרכים, מזון, בגדים, דברים לבית, חפצים אישיים ועוד. הם עורכים קניות כשיש צורך בכך. עם זאת, לעתים קרובות מאוד אנשים קונים גם דברים שלא תמיד התכוונו ולא תמיד לצורך. קניות בלתי מרוסנות יוגדרו כהתמכרות לקניות, shopping addiction, או CBD - קניות כפייתיות (Compulsive Buying Disorder) (דנון ושינפלד, 2011). סקרים אפידמיולוגיים בארצות הברית מדווחים על שכיחות של 2-8% בכלל האוכלוסייה הבוגרת, כאשר 80-95% של הנפגעים הן נשים (Faber and O’Guinn, 1992). בדרך כלל התנהגות פתולוגית זו מופיעה בסוף שנות העשרים לחיים, לעתים קרובות לצד הפרעות נוספות, כגון הפרעות במצב הרוח והפרעות חרדה, שימוש בסמים, הפרעות אכילה, הפרעות אחרות של שליטה בדחפים והפרעות אישיות.
בדומה להתנהגויות כפייתיות אחרות, הלוקים בהפרעה חווים הן את הגבהים והן את המורדות המקושרים עם ההתמכרות. כמו התמכרויות אחרות, ההתמכרות לקניות היא טקסית מאוד, וכוללת מחשבות על קניות, תכנון של מסעות קניות ואת אקט הקנייה עצמו. הרכישות מעוררות מצב-רוח נינוח ומרוצה ומעניקות הרגשה מדומה של משמעות לחיי הקונים, המאפשרת להם לשכוח מצרותיהם. אולם בדרך כלל עד החזרה הביתה תחושת האושר מתפוגגת. כדי לפצות את עצמו על אובדן ההרגשה, הקונה חוזר וקונה שוב. מכורים לקניות אינם מסוגלים להתאפק, על אף שהם מודעים היטב לכך שהקנייה אין מקורה בצורך ממשי, לחובותיהם הכספיים ולהשלכות ההרסניות והנזק הכלכלי כתוצאה מהתנהגות חסרת מעצורים.
הסיבות לקנייה כפייתית הן מגוּונות, ועשויות לכלול פחד, דיכאון, ריקנות רגשית וערך עצמי נמוך. הרכישות הינן ניסיון להתמודד עם רגשות אלה, והמצב שנוצר הינו מעגל-קסמים מרושע המתנהל באופן הבא:
1. התחושה ההתחלתית היא של ריקנות או של ערך עצמי שלילי.
2. סממנים סביבתיים מרמזים כי אם יהיה לנו משהו ניראה חשובים יותר, אהובים יותר או שלמים יותר בעיני אחרים.
3. אנו מוציאים כסף כדי לרכוש משהו ולהרגיש אותה שלמות ואותה תחושת הצלחה, ולאחר מכן אנו חולקים את עובדת רכישותינו עם כל אחד שעשוי להתפעל מאיתנו.
4. כאשר החשבונות נערמים בעקבות כל הרכישות, אנו חשים בלתי-שלמים וחסרי כוח אף יותר מאשר קודם לכן, והמעגל מתחיל מחדש.
רק כאשר נוכל לזהות את הגורם לתחילת הבעיה כמשהו פנימי בתוכנו, נוכל למצוא את הפתרון.
שורשי ההתמכרות נעוצים לרוב בילדותו של המכור: היעדר אהבה וקבלה, כמו גם חוסר ביטחון (Black, 2007). אנשים אלה נאלצו להרוויח את חיבתם של הוריהם, ולא הורשו לבטא את רגשותיהם באופן חופשי. בעקבות זאת הם חוו את עצמם כלא-חשובים, וכפיצוי על כך הם השתמשו בצעצועים. כמבוגרים הם לא ידעו כיצד לתמוך בערך העצמי שלהם, ולפיכך פנו לרכישות כפייתיות כניסיון למלא את החסך הרגשי. הרכישות הכפייתיות מפיגות לכאורה בעיות במשפחה, דאגות בנושא עבודה או בדידות וריקנות.
היסטוריה וסיווג של קניות כפייתיות
קניות כפייתיות תוארו לראשונה מבחינה רפואית במאה ה-20 על ידי בלוילר (Bleuler, 1930), שבספר הלימוד שלו ציטט את קרפלין (Krapelin, 1915). בלוילר כותב: "בקטגוריה האחרונה מזכיר קרפלין קניית מטורפים (oniomaniacs) שבהם הקנייה הכפייתית חסרת הטעם גורמת להיווצרות של חובות, עיכוב מתמשך של תשלום עד יצירת קטסטרופה פיננסית. הקנייה מרגיעה מעט את העניינים אבל לא פותרת את הבעיה והאדם מכחיש את החובות שצבר". בלוילר תיאר קניות כפייתיות כ"דחף תגובתי" או "טירוף אימפולסיבי", הוא קטלג את ההפרעה יחד עם קלפטומניה ופירומניה.
קניות כפייתיות משכו תשומת לב לאורך כל המאה ה-20 בקרב חוקרי התנהגות הצרכן (O’Guinn and Faber, 1989; Elliott, 1994; Valence, D’Astous and Fortier, 1988; Scherhorn, Reischand Raab, 1990) וכותבים בתחום הפסיכואנליזה (Krueger, 1988; Lawrence, 1990; Winestine, 1985). בתחילת 1990 ההפרעה תוארה ברחבי העולם, עם דיווחים המגיעים מארצות הברית (McElroy, Keck, Pope et al., 1994; Christenson, Faber and de Zwann, 1994; Schlosser, Black, Repertinger et al., 1994), קנדה (Valence, Astous and Fortier, 1988), אנגליה (Elliott, 1994), גרמניה (Scherhorn, Reisch and Raab, 1990), צרפת (Lejoyeux, Tassain, Solomon et al., 1997) וברזיל (Bernik, Akerman, Amaral et al., 1996).
עד היום ממשיך דיון על הסיווג המתאים של קניות כפייתיות. מספר חוקרים משייכים קניות כפייתיות להפרעות של התמכרויות (Krych, 1989) בעוד אחרים רואים בקניות כפייתיות הפרעה טורדנית-כפייתית (Hollander, 1993) וגם ישנם חוקרים שמשייכים קניות כפייתיות להפרעות במצב הרוח (Lejoyeux, Andes, Tassian et al., 1996). התמכרות לקניות לא נכללה אמנם במדריך האבחון האמריקאי DSM-IV (American Psychiatric Association, 1987) אולם היא נכללה ב-DSM-III-R, המהדורה הקודמת שלו (American Psychiatric Association, 2004) תחת הגדרה של הפרעות בשליטה בדחפים לא מסווגת. מספר מחקרים מדגישים היבטים התנהגותיים-קוגניטיביים המרכיבים את הקניות הכפייתיות (McElroy, Keck, Pope et al., 1994) ורואים בהפרעה בעיית התנהגות (Lee and Mysyk, 2004).
טיפול בקניות כפייתיות ותיאוריות פסיכולוגיות
כיום אין גישה פסיכולוגית סטנדרטית לטיפול בקניות כפייתיות, ולרוב הטיפול מתבצע בהתאם לאוריינטציה התיאורטית של המטפל. לדוגמה, מטפלים הרואים קניות כפייתיות כהפרעה עם בסיס כפייתי ישתמשו במודלים שפותחו במקור עבור הפרעה טורדנית-כפייתית. לעומתם, אלה שרואים בקניות כפייתיות התמכרות ישתמשו במודלים שפותחו עבור הפרעות שימוש בחומרים ממכרים. כאן נסכם את הגישות הטיפוליות המדווחות בספרות המקצועית.
טיפול פסיכודינאמי
קרוגר (Kruger, 1988) מתאר ארבעה מקרים שבהם הגיע למסקנה כי בקנייה כפייתית מעורבים ניסיונות לווסת את האַפקט של תחושת עצמי מקוטע ולהשיב את האיזון של זולתעצמי, כמו גם מאמץ למילוי של ריקנות פנימית. וינשטיין (Weinstein, 1985) הציג מקרה בו תיאר התעללות מינית בעברה של המטופלת, שבה הקנייה הכפייתית לוותה בפנטזיות שלה על היותה אשתו של אדם מפורסם או מיליונר בעל כוח ועל משאבים כלכליים בעזרתם היא יכולה להרשות לעצמה כל מה שהיא רוצה. לטענת Weinstein, ההזדהות עם תפקיד זה מביאה את האישה לפתח רגשות של חוסר אונים המניעים אותה לקנות ולבלות: "רכישות מספקות לה כמה רגעי הגנה מפני רגשות של השפלה וחוסר ערך" (שם). לורנס (Lawrence, 1990) טוען שקניות כפייתית נובעות מצורך תוך נפשי להזנה מהעולם החיצוני.
בלק (Black, 2001) מציין כי מתוך חמשת המקרים המדווחים על ידי קרוגר ווינשטיין ואשר טיפולו בגישה פסיכואנליטית, רק חולה אחד חווה שיפור חד משמעי.
טיפול קוגניטיבי-התנהגותי
טיפול קוגניטיבי-התנהגותי נחשב כיום לטיפול הדומיננטי והמפותח ביותר עבור קניות כפייתיות. בטיפול כזה נעשה שימוש בטכניקה של חשיפה הדרגתית למצבים בהם קיים פיתוי לקניות, ומניעת תגובה. שיטה זו, המבוססת על עיקרון התנהגותי של שינוי התגובה לגירויים מותנים, נועדה ללמד את הסובל לשהות במצבים בהם קיים דחף, ולהימנע מתגובתו הרגילה והאוטומטית. תחילה ניתן לבצע חשיפות עם מלווה, ומאוחר יותר המטופל יכול לעשות זאת בכוחות עצמו. Lejoyeux ושות' ערכו מחקר בו מכורים לקניות נדרשו לעבור מדי יום חשיפות לגירויים אשר מעוררים בהם דחף לקניות ולתרגל מניעת תגובה (Lejoyeux, Adès, Tassian et al., 1996). תוך 3-4 שבועות חל שיפור וניכרה תגובה חיובית של המשתפים. גם Bernik ושות' תיארו שני מקרים של קונים כפייתיים אשר הגיבו טוב לטיפול בחשיפה (Bernik, Akerman, Amaral et al., 1996). חשיפה לגירוי של קניות ומניעת תגובה נערכה מדי יום במשך ארבעה שבועות, תחילה על ידי אדם מלווה ומאוחר יותר בכוחות המטופלים עצמם. בנסון (Benson, 2006) פיתחה תוכנית מקיפה לעזרה עצמית המשלבת אסטרטגיות של טיפול קוגניטיבי-התנהגותי הכוללות ניטור עצמי מפורט, מילוי חוברת עבודה, עריכת יומן קניות והאזנה קבועה לדיסק הדרכה.
הגישה הקוגניטיבית מבוססת על ההנחה שהתנהגות בעייתית הינה תוצר של מחשבות, ולפיכך היא מתמקדת במחשבות האוטומטיות שמתלוות לתהליך הקנייה, בזיהוי ושינוי של התפיסות הלא-אדפטיביות שעומדות בבסיס ההתנהגות ההרסנית. לפי גישה זאת, כדי לשלוט בהתנהגות יש לפתח בקרה ושליטה על תהליכי החשיבה ועל תפיסות אישיות של האדם: שינוי של מחשבות אוטומטיות, אמונות ותפיסות אישיות של האדם יביא לשינוי התנהגותי.
כחלק מהכלים של CBT ניתן להשתמש גם בשיטת הביופידבק (משוב ביולוגי) (דנון ושינפלד, (2011). בשיטה זו האדם לומד לשלוט ברמות העוררות הפיזיולוגית שלו בזמן שהדחף לקניות מתעורר ומתגבר. האדם לומד לווסת ולהוריד את רמת המתח וכך להתגבר על הדחף לקנות. בשיטת הביופידבק משתמשים במכשיר אלקטרוני ממוחשב אשר קולט את השינויים המתרחשים בגוף האדם ומציג את המדדים באופן מיידי ומדויק.
טיפול קבוצתי
מיטשל, בורגד, ושות' תיארו טיפול קבוצתי בקניות כפייתיות המורכב מ-14 מפגשים במשך שמונה שבועות (Mitchell, Burgard, Faber et al., 2006). הטיפול התמקד בגורמים המשמרים את ההרגל הבעייתי ובהקניית אסטרטגיות של שליטה בהוצאות אימפולסיביות. מודל העבודה בקבוצה התבסס על המודלים של טיפול קבוצתי שפותחו עבור סוגים שונים של התנהגויות כפייתיות, כגון בולימיה. החוקרים דיווחו על ממצאים מעודדים: במחקר ראשוני, בו השתתפו שמונה נשים, כל אחת מהן הגיעה לשיפור משמעותי. חברות הקבוצה הגיעו לשיפור משמעותי במצבן בהשוואה לרשימת ההמתנה ב-12 שבועות של מחקר ראשוני, והשיפור נשמר במהלך שישה חודשי מעקב.
במספר מדינות וערים בארצות הברית נפתחו קבוצות של קונים כפייתיים אנונימיים, במודל של קבוצות לאלכוהוליסטים אנונימיים. לקבוצות אלה מצטרפים אנשים מרצונם החופשי. הקבוצה מספקת אווירה של תמיכה הדדית, ניתן בה עידוד לנטוש עיסוק בקניות, ומוענק בה סיוע לאמץ סגנון חיים בריא ואיכותי יותר (Andrews, 2000). לבעלי חובות משמעותיים ניתן גם ייעוץ פיננסי.
ממצאים אלה מעודדים ומזמינים להמשיך ולפתח מודלים לטיפול קבוצתי עבור קניות כפייתיות.
טיפול זוגי ומשפחתי
התמודדות משפחת המכור היא היבט נוסף בטיפול בהתמכרויות השונות, וגם בקניות כפייתיות. המשפחה סופגת את הפגיעה הקריטית ביותר מההתנהגות הלא מרוסנת של המכור, כולל נזקים כלכליים משמעותיים. במהלך הטיפול מתמודדים עם סוגיות זוגיות ומשפחתיות רבות שהנן טעונות מאוד מבחינה רגשית, במיוחד בתחילת התהליך הטיפולי. גישה של טיפול משפחתי מצריכה טכניקות טיפוליות שונות בהתאם לצרכים הייחודיים של כל משפחה, ומבוססת על מחויבות לתוכנית טיפול אישית. טיפול משפחתי יכול לכלול טכניקות פסיכודינאמיות, טיפול מערכתי, טיפול התנהגותי ועוד.
פלדמן (Feldman, 1992) מדגיש כי כאשר התפקוד המשפחתי משתפר, התובנות של היחיד מתורגמות ביתר קלות לשינוי התנהגותי משמעותי, בין אם בתוך המשפחה או מחוצה לה.
טיפול תרופתי
ההתייחסות לקנייה כפייתית מבחינת הטיפול התרופתי היא כאל הפרעה בעלת קווים טורדניים-כפייתיים. כאמור, לפי תפיסה זאת הקנייה (כהתנהגות כפייתית) באה עקב רצונו של האדם להפסיק את הלחץ והמתח או למלא את הריקנות. לכן ברוב המקרים יש צורך בטיפול בתופעות פסיכיאטריות ופסיכולוגיות נוספות, הקשורות ללחץ, החרדה והדיכאון שאותם מנסות הקניות למנוע. טיפול תרופתי ראשוני בקניות כפייתיות כולל תרופות שעובדות על ויסות של סרוטונין (תרופות ממשפחת מעכבי ספיגת סרוטונין בּרִרניים – SSRI). תרופות אלה נועדו, בין היתר, לטיפול בהפרעה טורדנית-כפייתית (OCD), בדיכאון ובחרדה (Faber and O’Guinn, 1992). מקאלרוי ושות' דיווחו כי טיפול נוגד דיכאון עשוי להועיל לאנשים עם קניות כפייתיות (McElroy, Satlin, Pope et al., 1991) במחקר אחר הם דיווחו על שורה של עשרים חולים, תשעה מהם חוו הפוגה חלקית או מלאה בתסמיני הקניות הכפייתיות בעקבות תרופות נוגדות דיכאון (McElroy, Keck, Pope et al., 1994). בלק ושות' דיווחו כי מצבם של תשעה מתוך עשרה אנשים הסובלים מקניות כפייתיות השתפר בעקבות נטילת fluvoxamine למשך 9 שבועות, במינון של 205 מ"ג ליום (Black, Monahan and Gabel, 1997). שלושה חולים השתפרו במהלך השבוע הראשון וכל השאר הראו תגובה חיובית כעבור חמישה שבועות.
עם זאת, חשוב לציין כי הטיפול התרופתי לבדו אינו פותר את בעיית ההתמכרות לקניות. לכן עולה הצורך בשיטות טיפוליות המשלבות טיפולים תרופתיים ופסיכולוגיים. בשנים האחרונות מחקרים התמקדו בטיפולים משולבים של CBT וטיפולים פרמקולוגיים, בעיקר בתרופות נוגדות דיכאון.
יהיה טיפול אשר יהיה, על מנת שטיפול יהיה יעיל בלק (Black, 2007) מציע שעל הסובל יהיה לבצע מספר צעדים בסיסיים:
א) עליו להודות בכך שהוא סובל מקניות כפייתיות.
ב) עליו להיפטר מכרטיסי אשראי ומפנקסי צ'קים.
ג) עליו לעשות קניות בליווי של חבר או קרוב משפחה שלא סובל מקניות כפייתיות, על מנת לעזור לו לרסן את הנטייה לבזבז.
ד) עליו למצוא דרכים משמעותיות להעביר את שעות הפנאי ללא בילוי שקשור לקניות.
סיכום
התמכרות לקניות היא תופעה נרחבת ושכיחה, במיוחד בקרב נשים. קונים כפייתיים משתמשים בקניות כדרך להימלט מרגשות שליליים כגון דיכאון, חרדה, שעמום וכו'. למרבה הצער, בריחה זו היא קצרת ימים. לאחר הקנייה מורגשת בדרך כלל הקלה, אך לאחר זמן קצר מאוד התחושות החיוביות מתחלפות לתחושת אכזבה, כעס, אשמה וביקורת עצמית.
המחקר מראה כי הדרך היעילה לטפל בהפרעה היא לשלב טיפול תרופתי ופסיכותרפיה התנהגותית–קוגניטיבית אישית או קבוצתית. תרופות מקבוצת מעכבי ספיגה חוזרת של סרוטונין עשויות לסייע לחולים לווסת דחפים. הן יכולות לעזור גם לצמצם התנהגות בעייתית ולהקטין דיכאון וחרדה. עם זאת, התרופות בלבד אינן פותרות את הבעיה כולה. לשם כך יש צורך בפסיכותרפיה, שבמהלכה ניתן ללמוד לזהות מצבים רגשיים שגורמים להפעלת הדחף לקניות, להכיר דרכי התמודדות יעילות יותר עם מצבים רגשיים, ולדעת כיצד לנהוג כאשר הדחף לקניות יתעורר שוב.
מקורות
דנון, פ' ושינפלד, נ' (2011). כולנו מכורים. הוצאת רמות אוניברסיטת תל אביב.
American Psychiatric Association (1987). Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders, 3rd ed, revised. Washington: American Psychiatric Press.
American Psychiatric Association (2004). Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders. 4th ed, text revision. Washington: American Psychiatric Publishing.
Andrews C. (2000). Simplicity circles and the compulsive shopper. In: Benson A (ed). I Shop, Therefore I am – Compulsive Buying and the Search for Self. New York: Aronson, pp. 484-96.
Benson, A. (2006). Stopping Overshopping – A Comprehensive Program to Help Eliminate Overshopping. New York: April Benson. www.stoppingovershopping.com.
Bernik, M.A., Akerman, D., Amaral, JA and Braun, R.C. (1996). Cue exposure in compulsive buying. Journal of Clinical Psychiatry 57, p. 90.
Black, D. (2001). Compulsive Buying Disorder Definition, Assessment, Epidemiology and Clinical Management. CNS Drugs 15(1).
Black, D. (2007). A review of compulsive buying disorder. World Psychiatry 6, pp. 14-18.
Black, D.W., Monahan, P. and Gabel, J. (1997). Fluvoxamine in the treatment of compulsive buying. Journal of Clinical Psychiatry 58(4), pp. 159-63.
Bleuler, E. (1930). Textbook of Psychiatry. New York: Macmillan.
Christenson, G.A., Faber, J.R. and de Zwann, M. (1994). Compulsive buying: descriptive characteristics and psychiatric comorbidity. Journal of Clinical Psychiatry 55, pp. 5-11.
Elliott, R. (1994). Addictive consumption: function and fragmentation in post-modernity. Journal of Consumer Policy 17, pp. 159-79.
Faber, R.J. and O’Guinn, T.C. (1992). A clinical screener for compulsive buying, Journal of Consumer Research 19, pp. 459-69.
Feldman, L. (1992). Integrating and Family Therapy. N.Y: Brunner/Mazel.
Hollander, E. (ed.) (1993). Obsessive-Compulsive Related Disorders. Washington: American Psychiatric Press.
Kraepelin, E. (1915). Psychiatrie, 8th ed. Leipzig: Barth.
Krueger, D.W. (1988). On compulsive shopping and spending: a psychodynamic inquiry. American Journal of Psychotherapy 42(4), pp. 574-84.
Krych, R. (1989). Abnormal consumer behavior: a model of addictive behaviors. Advertising and Consumer Research 16, pp. 745-8.
Lawrence, L. (1990). The psychodynamics of the compulsive female shopper. American Journal of Psychoanalysis 50, pp. 67-70.
Lee, S. and Mysyk, A. (2004). The medicalization of compulsive buying. Soc Sci Med 58, pp. 1709-18.
Lejoyeux, M., Adès, J., Tassian, V. and Solomon, J. (1996). Phenomenology and psychopathology of uncontrolled buying. American Journal of Psychiatry 153(12), pp. 1524-9.
Lejoyeux, M., Tassain, V., Solomon, J. and Adès, J. (1997). Study of compulsive buying in depressed patients. Journal of Clinical Psychiatry 58, pp. 169-73.
McElroy, S.L., Keck, P.E. Jr, Pope, H.G. Jr, Smith, J.M. and Strakowski, S.M. (1994). Compulsive buying: a report of 20 cases. Journal of Clinical Psychiatry 55(6), pp. 242-8.
McElroy, S., Satlin, A., Pope Jr, H.G., Keck, P.E. and Hudson, J.I. (1991). Treatment of compulsive shopping with antidepressants: a report of three cases. Annals of Clinical Psychiatry 3(3), pp. 199-204.
Mitchell, J.E., Burgard, M., Faber, R. Crosby, R.D. and de Zwaan, M. (2006). Cognitive behavioral therapy for compulsive buying disorder. Behaviral Research and Therapy 44, pp. 1859-65.
O’Guinn, T.C. and Faber, R.J. (1989). Compulsive buying: a phenomenological exploration. Journal of Consumer Research 16, pp. 147-57.
Scherhorn, G., Reisch, L.A. and Raab, G. (1990). Addictive buying in West Germany: an empirical study. Journal of Consumer Policy 13, pp. 355-87.
Schlosser, S., Black, D.W., Repertinger, S. and Freet, D. (1994). Compulsive buying: demography, phenomenology, and comorbidity in 46 subjects. General Hospital Psychiatry 16, pp. 205-12.
Valence, G., D’Astous, A. and Fortier, L. (1988). Compulsive buying: concept and measurement. Journal of Consumer Policy 11, pp. 419-33.
Winestine, M.C. (1985). Compulsive shopping as a derivative of childhood seduction. Psychoanalytic Quarterly 54, pp. 70-2.
