ילדים טובים
בעקבות הרצאה על פחד, התקשרות ומנטליזציה
מאת יעל סיון
סקירת הרצאתה של פרופ' אריאטה סלייד (אוני' CUNY, ניו יורק): "מנטאליזציה של פחד: טרנספורמציה ואינטגרציה", שהתקיימה ביפו ב-10.5.2012, בארגון בית הספר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי הרצליה ובית הספר למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית תל אביב-יפו
התשוקה לאנונימיות, או: מהו סגנון ההתקשרות שלכם לקהילה המקצועית?
רבע שעה לפני מועד תחילת הרצאתה של פרופ' אריאטה סלייד במכללת תל אביב יפו, העפתי מבט במלוא-עולמי הנייד ונזעקתי: "חנן, חייבים לזוז, ומהר, פן אאחר!" (יתכן שבפועל השתמשתי במילים אחרות). מיהרנו לשלם ויצאנו מקפה יאפא. יתכן שבתור חיפאית הפניקה שלי היתה מעט מוגזמת: אחרי הכול, המרחק בין בית הקפה למכללה התגלה כקצר למדי, ולחנן היתה מכונית ו-GPS מדבר – ובכל זאת, הזמן דחק. הגענו לשערי המכללה ב-20:00 בדיוק. חנן, על אף הפצרותיי ("אולי בכל זאת תבוא איתי, יהיה מעניין" וגם: "זאת מרצה מחו"ל!") נותר איתן בסירובו. כך נשארתי לבדי. במקום בו מעולם לא הייתי לפני כן. כלומר זר.
לבד.
בואו נישאר רגע עם המילה הזאת – לבד.
נסו לדמיין את עצמכם נכנסים לבדכם לאולם הומה אדם. להרצאה מקצועית. עצמו עיניים. דמיינו זאת. האם אתם מרגישים נינוחים או מתוחים? מאוימים או בטוחים? יש פרפרים בבטן? אולי דווקא חשים תחושת התרגשות נעימה בגוף? אילו מחשבות מלוות אתכן? מה אתן מחפשות בעיניים? אולי אתה מנסה לראות אם הפסיכולוגית שלך בקהל? אולי את מנסה לאתר אם מטופלים שלך הגיעו? או אולי פשוט מחפשים עוגן בטוח בדמות חבר או חברה לשבת לצדם?
אם ההרצאה היתה מתקיימת בחיפה, סביר להניח שהייתי מעט מתוחה, בין השאר מעצם האפשרות "להיראות לבד" ("מה, אין לה עם מי ללכת?" היו מלחששות לי המחשבות האוטומטיות) וגם לנוכח האפשרות המרגשת-משבשת לפגוש אנשים איתם אני מצויה בקשרים אינטימיים מסוגים שונים והאתגר הכרוך ביצירת תקשורת "מותאמת" מחוץ למרחב המוכר. (אח, "הִתקשרות מותאמת" – החלום הרטוב של כל פסיכולוגית!)
בשבילי האנונימיות של להיות פסיכולוגית חיפאית בתל אביב (יפו) שיחקה תפקיד משמעותי בתחושה שהלבד הינו בעצם מרחב של חופש. בשפתו של וויניקוט, במהלך ההרצאה הייתי לבד "in the presence of others", והאמת היא שזה היה נעים מאוד להיות ככה: נינוחה, מרוכזת, קשובה. בלי רעש הרקע שמקורו באוסף הסבוך של קשרים מציאותיים-טרנספרנסיאליים.
יכול להיות שזה מעיד על כך שאין לי התקשרות בטוחה עם הקהילה המקצועית שלי. ולכם? עם יד על הלב, האם אתם בעלי "התקשרות בטוחה"?
הדרות – out, מנטליזציה – in
אריאטה סלייד היא פרופ' לפסיכולוגיה קלינית והתפתחותית מאוניברסיטת ניו-יורק, היא קלינאית, חוקרת ותיאורטיקנית העוסקת בתחומי ההתקשרות, ההתפתחות המוקדמת והטיפול בילדים ובמבוגרים. הצצה בקורות חייה וברזומה המרשים ורב הפעלים שלה מספקת רמזים להיקף תרומתה לתחום. אציין עוד שמעבר לתארים, פרופ' סלייד הינה אשה נעימה ומאירת פנים. את ההרצאה העבירה בצורה מאורגנת ובהירה. נהנתי מכך שהיא לא הקריאה את הטקסט – היא דיברה איתנו וחלקה מהידע, מהחשיבה התיאורטית ומהניסיון הקליני שלה באופן נוגע ללב ומעורר מחשבה.
הנושא המרכזי של ההרצאה היה האפשרות לעשות 'מנטליזציה' בטיפול לחוויות של איום ופחד. אולם מעבר לנושא המוצהר התרשמתי שפרופ' סלייד עסקה בשאלה נוספת, בין אם בטקסט עצמו ובין אם בין השורות: האפשרות לחבר בין דיסציפלינות פסיכולוגיות. אפשרות החיבור בין טיפול פסיכודינאמי וטיפול קוגניטיבי-התנהגותי מעסיק אותי בימים אלה, ובכך קנתה פרופ' סלייד באופן מיידי את אמוני.
בפתיחת ההרצאה פרופ' סלייד תיארה את המפגש שלה עם חוקרת ההתקשרות פרופ' מארי איינסוורת' במהלך שנות השמונים, ועל לימודיה את ה-AAI) adult attachment interview), ריאיון המעריך את סגנון ההתקשרות של מבוגר דרך שאלות על האופן שבו הוא זוכר את התנהגותם של הוריו כלפיו בילדותו. היא מספרת עד כמה תיאוריית ההתקשרות השפיעה על תפיסתה ועבודתה במהלך עשרים השנים האחרונות.
סלייד התייחסה רבות לבולבי (ג'ון בולבי), אבי תורת ההתקשרות, שהודר על ידי פרויד והקהילה הפסיכואנליטית של זמנו, וזאת משום שייחס חשיבות רבה להשפעות של המציאות הממשית על התפתחותו הנפשית של התינוק. בולבי, המודר (אפילו למעמד של "בן מורד" כמו יונג הוא לא זכה, חשבתי לעצמי), מצא "בית חם" בדיסציפלינה של הפסיכולוגיה ההתפתחותית. סלייד, שבשלב זה כבר החלה להצטייר אצלי כמי שמנסה לטפל ב"מוזנח" וב"מודר", עברה להתייחס לנושא של חוויות פחד מוקדמות והחיפוש אחר ביטחון כאל נושא שלא קיבל התייחסות תיאורטית מספקת – לא בתוך התיאוריה הפסיכואנליטית אך אפילו לא בתוך התיאוריה ההתפתחותית. לב הרצאתה, והחידוש שהביאה לקהל המאזינים, עסק בקשר אותו בחרה להאיר בין מערכת ההתקשרות, חקירת הסביבה (exploration), ופחד.
חיים רק פעם אחת
תיאוריית ההתקשרות הינה במידה רבה תיאוריה אבולוציונית, כלומר כזאת שמסבירה היבטים בהתפתחות האנושית במושגים של הישרדות. לפי בולבי, לבני אדם נטייה מולדת ליצירת התקשרות, משום שבלעדיה לא היינו יכולים להמשיך להתקיים, והתפקיד המרכזי של "מערכת ההתקשרות" הוא להבטיח הגנה לפעוטות מפני סכנה. מכך נגזר שלנוכח המציאות המזמנת איומים ללא הרף, אחת ה"מטרות" העיקריות של התינוק היא לשמור על קרבה לדמות המטפלת, כדי שזאת תוכן להגן עליו.
פחד אף הוא הינו רגש בעל חשיבות רבה מבחינה אבולוציונית, שתפקידו לאותת על קיום סכנה בסביבה. סלייד מצטטת את בולבי בנוגע למערכת הפחד:
…to rely initially on the naturally occurring clues to danger and safety is to rely on a system that has been both sensible and efficient over millions of years. For it must be remembered that we have but one life…
בשל החשיבות הרבה שיש לפחד מבחינה השרדותית, כאשר פעוט חש פחד, מערכת ההתקשרות עוברת למצב "ON" והוא עובר לחפש את קרבת דמות ההתקשרות. מנגד, כאשר הוא חש בטוח, הוא יכול להיות חופשי לחקור את סביבתו, ולהעביר את המערכת באופן זמני למצב כבוי. התרחיש הרצוי (ואף הנפוץ) הוא שהדמות המטפלת מצויה בקרבתו של התינוק ונענית לאותות המצוקה שלו, הפחד שוכך, התינוק נרגע ויכול לחזור לחקור את סביבתו בסקרנות, מתוך תחושת ביטחון וחופש. לדברי סלייד, איינסוורת' היא זאת שטבעה את המונח attachment-exploration balance, לפיו היכולת ל"חקירה" פורה מופיעה במצבים בהם התינוק חש בטוח ומוגן.
תינוק שחש בטוח בסביבתו יכול ליצור קשר עין, לשחק, לחייך, לנוע במרחב, לחקור את סביבתו, להרפות את הגוף ללא פחד כאשר מרימים אותו, וכדומה. תינוק שחש מאוים, לעומת זאת, מתגונן בדרכים שונות, שבאות לידי ביטוי בהבעות פנים מפוחדות, בנטייה לחילוף חד במצב הרוח, ברגישות ודריכות רבה לצלילים, בנטייה לקיפאון או למתח בשרירים, וכדומה. רגעי איום הם חלק טבעי ובלתי נפרד מחיי התינוק (והאדם), אולם השאלה היא כיצד הדמות המטפלת מתמודדת עם מצבים אלה. הדבר המעניין בעיניי הוא שהתינוק יעשה את ההתאמות הנדרשות מצדו ("ההסתגלות") כדי להבטיח את הקרבה לדמות המטפלת. כלומר, מה שבעצם עומד מאחורי ה"התמיינות" לקטגוריות ההתקשרות – התקשרות בטוחה, התקשרות נמנעת, התקשרות אמביוולנטית, והתקשרות לא מאורגנת – מצוי בניסיון לספק מענה לשאלה: "איזה מין תינוק אני צריך להיות כדי שאמא או אבא יהיו קרובים אליי ויטפלו בי?"
עיקר טענתה של פרופ' סלייד הוא שהן סגנון ההתקשרות של התינוק והן התמקמותו של התינוק (והילד) על הציר בין חיפוש אחר ביטחון מצד ההורה לבין חקירת הסביבה (אקספלורציה סקרנית) נקבעים על ידי התמודדותה של הדמות המטפלת עם רגעים בהם התינוק חש מאוים.
ארבע אמהות (3+1)
סלייד הדגימה באמצעות קטע מתוך שיר המתאר סיטואציה יומיומית של אמבט לתינוק את רגעי הפחד וההירגעות שתינוק יכול לחוות, ואת ההנאה של האם שיכולה לספק לתינוק תחושת ביטחון. אתם מוזמנים לקרוא את קטע השיר הבא ולתת לעצמכם לדמיין אותו:
I love that time
when you croon and croon to them, you can see
the calm slowly entering them, you can
sense it in your clasping hand,
the little spine relaxing against
the muscle of your forearm, you feel the fear
leaving their bodies
התינוק בשיר חש בתחילה אִיום – יתכן שהמים מעט קרים, או שהוא חש חסר אונים בעירומו. האם, שמזהה את תחושותיו, משמיעה לו קולות מרגיעים, מדברת אליו ברכות, מחזיקה אותו בעדינות – ובהדרגה התינוק נרגע, וגופו שהתקשח חוזר להיות רפוי. כך התינוק הזה, פוגש את המים כשהוא נינוח, ויכול להנות מתחושת החמימות, מהחוויה המיוחדת של גופו בתוך המים, מקולה של האם שממשיכה לדבר אליו... הוא פנוי לחוות את האמבטיה ו"לחקור" את סביבתו. למעשה, השיר מתאר את העונג ההדדי שמצוי ביכולת לחוש ביטחון ולספק ביטחון. במידה וחוויות כאלה של אִיום ולאחר מכן הירגעות בזכות ובנוכחות הדמות המטפלת חוזרות על עצמן, סביר להניח שהתינוק יפתח התקשרות בטוחה. במצב כזה הצורך הבסיסי בקרבה לדמות המטפלת לא יבוא על חשבון האפשרות ליהנות מאוטונומיה וחקירה של הסביבה. אם אעבור לרגע לשפה היותר מוכרת לי אומר שהקונפליקט בין "תלות" ל"נפרדות" לא יהיה אז כה חריף, והתנועה בין שני הקטבים הללו תוכל להתרחש בצורה גמישה.
כעת נעבור לאמהות (דמויות מטפלות) אחרות.
האמא הראשונה מחזיקה את התינוק חזק בזרועותיה (יתכן שהיא כבר קצת במתח מכל מיני סיבות), וכאשר התינוק מתכווץ בפחד במגע הראשון עם המים הקרים, היא מתעלמת ולא נותנת לחוויית הפחד של התינוק "להגיע אליה". במקביל לכך, היא ממהרת לטבול את התינוק במים. פלאחחח! שריריה שלה מעט מתוחים, אצבעותיה אוחזות בו בחוזקה, ובמפגש עם המים התינוק ככל הנראה אינו רגוע, וגופו מכווץ ומתוח. התינוק (ההיפותטי) "אומר" לעצמו: "כשאני מפחד אמא הופכת להיות לא זמינה אליי". זה המסר הראשון שהתינוק לומד. כעת האמא ממשיכה ואומרת לתינוק "יופי, אתה במים, תיהנה!" ומחייכת אליו (לא משנה שהוא עדיין מבועת מעט). התינוק כעת מפנים מסר נוסף: "כשאני מתנסה בדברים חדשים אמא שלי מרוצה". בעצם זהו בסיס לתבנית התקשרות לפיה קרבה מושגת על ידי מרחק, ועל ידי מעורבות עם העולם שבחוץ. מה קיבלנו? התקשרות נמנעת. בולבי הסביר זאת כ-"avoidance in the service of proximity" – הימנעות בשירות הקרבה.
האמא השנייה מכניסה את התינוק למים (ונניח שזה דווקא עובר בקלות), אולם אז התינוק נבהל ממשהו ומתחיל לבכות. "אתה בסדר?!" האם נזעקת, ונרעשת מוציאה אותו מהמים ומחבקת אותו חזק. "כשאני מפחד", אומר לעצמו התינוק הרטוב, "אמא מתקרבת אליי. כשאני חרד אמא נענית לי". הדבר תואם תבנית התקשרות אמביוולנטית.
האמא השלישית מחמיצה פנים אל התינוק המפוחד: "מה נסגר איתך?!" היא מטיחה בו בזעף וידיה אוחזות בו בחוזקה, ובכעס. התינוק ההיפותטי הזה נשאר מרוכז מאוד באם הלא צפויה משום שהיא בעצמה מהווה מקור לאיום, ואינו מתפנה ליהנות מהאמבטיה כלל... כאשר הדמות המטפלת היא גם הדמות שגורמת לאיום, זוהי תבנית להיווצרות התקשרות "לא מאורגנת".
כפי שניתן להבין, בהרצאה סלייד אינה עוסקת רק במקרים שבהם תינוקות או ילדים חשופים למצבים שהם במובהק טראומטיים, כמו תקיפה, התעללות, או איום אחר לשלמותם הנפשית או הגופנית, אלא באוסף (האינסופי) של מצבים יומיומיים מהם מורכבים החיים. תחושת חוסר אונים לנוכח צליל מבהיל, מים קרים מדי, נפילה שגורמת לכאב, מפגש עם אדם זר, תחושת בדידות, רעב, חלום לא טוב – כל דבר שיכול להיחוות כמפחיד ומאיים. כמובן שאין די בסיטואציה אחת או בשתיים כדי להביא להתגבשותו של סגנון התקשרות, אבל אם לאורך הזמן התגובות של הדמויות המטפלות נוטות לדפוסים הללו, סביר שיתפתח במהלך השנה הראשונה לחיים סגנון התקשרות מסוים, יציב.
מנטליזציה
המושג מנטליזציה נטבע על ידי פיטר פונגי, פסיכואנליטיקאי בריטי, ומתייחס ליכולת להכיר ולהבין מצבים מנטליים של האדם עצמו, ושל זולתו, ולהעניק פרשנות להתנהגות במונחים של רגשות, מחשבות, אמונות, וכדומה.
תוך כדי הרצאה חשבתי שיש כל כך הרבה מילים שונות שמנסות לתאר את אותה יכולת של ההורה "לחשוב את התינוק": להכיל, לעשות מנטליזציה, להיות ב-reverie, לחוש אמפתיה, להתכוונן לתינוק, להתמיר את רגשותיו, וכדומה. התעוררה אצלי אסוציאציה לביון שכותב כיצד האם המכילה מחזירה לתינוק את נפשו המפוחדת בצורה שאותה הוא מסוגל לעכל ולעבד.
מלאני קליין לפניו כתבה על הזדהות השלכתית כפעולה של ריקון, ניסיון להיפטר מתחושות בלתי נסבלות. ביון, לעומתה, התייחס להיבטים התקשורתיים שיש בהזדהות השלכתית, ובעצם נתן מקום רב לאופן הווייתה של האם בתוך הדיאדה (כשאני חושבת על זה, אצל קליין נראה לעתים שאין כלל "דיאדה", יש רק תינוק ופנטזיה לא מודעת... איֵה אמא?). וויניקוט התקדם צעד נוסף וקבע – "אין תינוק בלי אמא". כלומר, התינוק מושפע מהאמא, המציאותית. כבר די קרובים לבולבי, לא? לדעת סלייד, למרות התפתחויות חשובות בתיאוריה הפסיכודינאמית בעשורים האחרונים, ה"מורשת" של תיאוריית הדחף עדיין "חיה" ומשפיעה מאוד – אבל על כך בהמשך.
יישומים במסגרת העבודה הטיפולית
בהרצאה סלייד התייחסה לכך שהיכולת לזהות איום קיימת מגיל מוקדם מאוד, גם לפני הגיל שבו מוסכם כי ביטויים של רגש הפחד מופיעים (גיל 8-9 חודשים). התניית פחד קיימת משלבי החיים הראשונים ביותר, ומתרחשת באיזורים תת-קורטיקליים. זוהי אולי אחת הסיבות שחוויות איום אלה הינן כל כך משפיעות ואמידות לשינוי – הן "נרשמו" באיזורים פחות מפותחים של המוח, וקשה לעבד אותן.
אז איך בכל זאת עובדים עם ההבנה העיקרית שסלייד מציעה, לפיה אופי הקשרים שאדם יוצר עם הקרובים אליו, והמידה בה הוא חש בטוח בעולם, קשור קשר הדוק לאופן שבו חוויות איום ופחד נרשמו בנפשו, ולאופן שבו הן יעברו 'מנטזליציה' בטיפול?
בעצם לא דובר בהרצאה הרבה על "מנטליזציה" של פחד בצורה נפרדת. הדיבור על מנטליזציה התרחש בעקיפין, דרך תיאורי המקרה והחשיבה של סלייד על המטופלות שהציגה. יתכן שזאת היתה החוליה החלשה בהרצאה. או אולי, אני חושבת כעת – אולי זה דווקא בדיוק הפוך? כן, בעצם, זה מוצא חן בעיניי שסלייד לא לימדה אותנו שום "טכניקה" חדשנית של מנטליזציה (יש כזאת? עבודה מתמשכת, המצטברת לאטה, זה מה שאני מכירה...) היא פשוט עודדה אותנו (בין השאר בצורה של הדגמה) להקשיב לסיפורים של המטופלים, להקשיב טוב וגם לדמיין, ולהיות ערים לנושא של חוויות איום וסכנה מול תחושות ביטחון, ולחשיבות שהיתה לחוויות אלה בחיי המטופלים.
סלייד הזמינה אותנו לדמיין את מה שמפחיד ומבהיל. למשל, מצבי חוסר אונים ואיום שמטופלים שלנו היו נתונים בהם. אבל היא לא הזמינה אותנו לנסות לדמיין רק "מקרי קצה" של איום ממשי; היא הציעה לחשוב, כאשר אנו יושבים עם כל מטופל מבוגר, כיצד הגיבו אליו הוריו כאשר היה מפוחד, כאשר חיפש הרגעה וביטחון.
סלייד מעודדת מאוד לשים לב איזה סוג קשר המטופלים מחפשים מאיתנו: מה הם עושים כשהם במצוקה? כשהם חשים חרדה? היא מציעה לבחון גם אילו תגובות מתעוררות בנו בהעברה הנגדית – האם המטופל מגייס אותנו? מרתיע אותנו? וגם לבדוק את תחושת הביטחון והפחד שלנו – האם אנו חשים מפוחדים מול מטופל שמתייחס אלינו בצורה תוקפנית ועוינת? ואם אכן מתעורר בנו פחד, ובתגובה לפחד אולי גם עוינות ותוקפנות כלפי המטופל – האם ניתן דרך ניסיון לדמיין את המקור לתגובות הללו אצל המטופל, וכך לבסס מחדש עמדה אמפתית, שתשרה על המטופל יותר ביטחון שהוא מובן, ושאינו נתון לאיום? היא ממליצה מאוד לתקשר עם המטופל/ת את ההבנות ביחס למצוקתו בשפה שמתייחסת לצורך שלו בביטחון, ולחוויות של פחד ואיום שהיו מנת חלקו, ורואה בכך התערבות אמפתית.
ואכן, תוך כדי הרצאה, מחשבות שלי על מטופלים שלי, בהווה ובעבר, החלו לעלות באופן ספונטאני. חשבתי האם העזתי באמת לדמיין עד כמה היה עבורם מבהיל, מפחיד או משפיל, לחוות איום וחוסר אונים בילדותם. האם בעצמי שתפתי פעולה עם ההימנעות של חלק ממטופליי כדי להימנע ממפגש עם בהלה ואימה, או האם התייחסתי לתוקפנות שעל פני השטח מבלי לתת את הדעת על מקורותיה ועל החוויות המעצבות שהובילו לביטוייה. בקיצור, התחלתי לדמיין...
איומים מבחוץ ו/או מבפנים
במהלך ההרצאה סלייד התייחסה להבדל בין התפיסה של הפסיכולוגיה ההתפתחותית לזו של הגישה הפסיכואנליטית הקלאסית. לדבריה, לפי תיאוריית הדחף הפסיכודינאמית תוקפנות היא דחף מולד, בעוד בראייה התפתחותית תוקפנות הינה תגובתית למצבי איום. כך גם ביחס לחרדה, אשר נתפסת בגישה הפסיכואנליטית, בין השאר, כחרדה מפני תוקפנות או מפני פנטזיות תוקפניות (מפּנִים) ונתפסת בראייה ההתפתחותית (לפי בולבי, ולפי מרי איינסוורת', למשל) כחרדה מפני מצב שבו התינוק אינו בטוח או מוגן (איום מבחוץ). סלייד מחתה כנגד שימוש היתר שנעשה בפרשנות של תוקפנות במסגרת חשיבה פסיכואנליטית, תוך הזנחת הממדים התגובתיים וההישרדותיים שיש בביטוייה. לא פעם בעבר מצאתי את עצמי מהרהרת ביחס לכך שתוקפנות זוכה לזרקור בטיפול ובהדרכה, בעוד לעתים היבטים רכים יותר של חיפוש אחרי קשר, קושי להיפרד, געגוע, וכדומה, עלולים להידחק הצדה. לפעמים אפילו היה נדמה לי, במיוחד בשיח קבוצתי, שיש מעט מבוכה כשמתייחסים לרגשות הרכים והעדינים יותר שעומדים לעתים דווקא מאחורי גילויים של כעס ותוקפנות.
בהתייחסה להבנות פסיכואנליטיות סלייד התייחסה לפרויד, ובכך היתה זאת היא שהפעם "הזניחה", לטעמי (אולי בין השאר בשל קוצר הזמן), עולם ומלואו של חשיבה פסיכואנליטית, מתיאוריות יחסי אובייקט ועד ימינו. בסופו של דבר הבנתי שהיא טוענת שלמרות ההתקדמות שחלה, עדיין יש לתוקפנות סוג של "מעמד פריבליגי" בתוך הקהילה הפסיכואנליטית. היא קובעת כי "עלינו להכניס את מילון המונחים של הפחד ואת החיפוש אחר ביטחון למחשבתנו המטה-פסיכולוגית".
אהבתי את זה שסלייד שיתפה את הקהל בשיחה שהיתה לה באותו בוקר ממש עם פרופ' מריו מיקולינסר, ממארחיה במכללה, שאמר – "ובעצם, למה זה לא יכול להיות 'גם וגם'? שיש גם תוקפנות מולדת, ושיש גם תוקפנות תגובתית?" צחקנו יחד איתה, בהקלה. בדבריה של פרופ' סלייד עברה שוב ושוב התחושה כי ההדרות, ההפרדות וכל ה"או-או" הזה אינו לרוחה. היה נדמה שהיא מחפשת את החיבורים בין התיאוריות, ושמחה על החיבורים האלה שהיא מוצאת (אם כי יתכן גם שאני משליכה כאן מעט מהרהורי לבי).
חובת האדפטציה
במהלך ההרצאה סלייד הציגה סרטון של אמא המקיימת אינטראקציה ספונטנית עם בנה התינוק באופן חודרני: האם מנפנפת בזרועותיה מול פני התינוק ומדי פעם פוגעת בו, כנראה לא באופן מכאיב אך בכל זאת מבהיל ודי "מחוספס". התינוק, שנראה מאוים מעט על ידי האינטראקציה האינטנסיבית הזאת, מביט באם כל העת, מבלי להסיר את עיניו. לפי פרופ' סלייד, זאת אינה התנהגות רגילה של פעוט. ואכן, מיד כשהאם מפסיקה את האותות, המופתים וכל הנפנופים, התינוק מנצל את ההזדמנות להביט הצדה ומתחיל אינטראקציה יותר נינוחה עם האם, שלמרבה הצער עד מהרה חוזרת לסורה ולנפנופיה, והתינוק נדרש שוב להתאים את עצמו אליה. שנה לאחר מכן, בסיום התערבות טיפולית דיאדית, האם צפתה בסרטון והיתה המומה מאופן התנהלותה. היא בהחלט עברה תהליך, והקשר שלה ושל בנה השתנה. זה היה משמח לשמוע זאת בהרצאה; אבל באותה נשימה כמעט חשבתי: אבל מה עם כל שאר ההורים שאינם-טובים-דים? נפשם של ילדים הינה רכה כל כך, ו"חובת האדפטציה" היא עליהם. כפי שעלה מדבריה של סלייד הם יעשו כל אדפטציה שתידרש, ולטובת כל הורה – אפילו הורה מתעלל. זה קשה.
אבל אולי מה שהכי קשה זה שבעצם זה לא משהו שאני כותבת על אחרים – על ילדים של אחרים, על הורים של אחרים, זה... משהו כל כך יסודי ועמוק, שטבוע בכולנו. כולנו, בדרכנו, היינו "ילדים טובים", שמתכווננים אל הורינו. וזה טרגי ומקסים בעיניי בו זמנית.
