אדם בתוך עצמו הוא גר?
מאת ע.צ
אתמול ראיתי כמה דקות של אחת מתוכניות הריאליטי בטלוויזיה. נדמה לי ששם הז'אנר המדויק הוא "דוקו-ריאליטי". היה שם אדם, אב למשפחה, שכנראה אינו מצליח לפרנס את משפחתו. ה"מטפל" בתוכנית מאבחן את "הבעיה" ומציע "טיפול" באופן הבא:
הבעיה – ה"פאסיביות" שמאפיינת את אותו אדם.
המטרה – לשנות את אותה התנהלות ו"להפוך אותו למלך".
הדרך – תרגול קצר ואפקטיבי בן מספר דקות.
טוב, נדמה לי שהיה מדובר בתרגול קצר, כי כבר לא נשארתי לראות במה מדובר. לא יכולתי להישאר כי התמלאתי קבס. קבס מהיעדר הספק, מהיהירות ומחוסר הכבוד, מהחמדנות לתוצאות מהירות ומבריקות. בתוכנית הזו אין מקום ללוזריות, אבל שלא יהיה ספק – אין גם מקום לבינוניות. פה יש רק "מלכים", לא פחות. המסר הוא שכל אחד יכול להיות מלך, אם רק יקשיב לאותו מטפל גורו, אם רק יסכים למחול על כבודו, פרטיותו ועצמאותו. כמה מפתה, כמה דוחה.
טיפול זה הוא אולי הקצנה של טיפולים שהפופולריות שלהם כיום נמצאת במגמת נסיקה מעלה. מובטח טיפול קצר, אפקטיבי, ממוקד סימפטומים, נתמך ראיות (evidence-based כמו שאוהבים להגיד היום, כאילו מדובר באיזשהי אמת שניתנה לנו מהאלים). אני מרגישה שההבטחות האלה מסוכנות ומעוורות, מסיטות אותנו מאיזשהו מרכז מאוד חיוני ברמה האישית-נפשית, אך לא פחות, גם ברמה התרבותית.
המרכז הוא לטעמי שאדם צריך לדעת את עצמו. אני כמובן לא הראשונה שאומרת זאת. זהו הבסיס למדעי הרוח והאמנויות כולן. מבלי ידיעת עצמנו, מתפתחות ריקנות ואלימות. הרי בתוך עצמנו אנחנו דרים, ומבלי היכולת להתבונן פנימה אנחנו נשארים בלי בית, פליטים בעולם, מסתננים למדינות זרות (כלומר, נפשות של אחרים). התבוננות פנימה אינה יעד של תוכנית ריאליטי וגם לא משהו שניתן להשיג בכמה דקות או בכמה שבועות. מדובר בתרגול ארוך, מפרך, יומיומי, לעתים כואב, לעתים מתיש. אותה השקעה היא חלק מהסיבות שנשמעות כנגד הטיפול הדינמי והפסיכואנליטי: "נהיה שם שנים, נוציא מלא כסף, ומה יהיה בסוף?".
אז ככה – קסם לא יהיה בסוף, כוכבים וקונפטי ואורות צבעוניים. גם תהילת עולם לא מובטחת או "מיליון שקלים מתנת..". מה שיהיה, אם נעבוד קשה, זה שאולי יהיה לנו קצת יותר קל לגור בתוך עצמנו ועם סביבתנו, לנשום, לחוות ולאהוב.
