בגוף אני מבינה...
בעקבות ערב עיון על גופניות המטפל בפסיכואנליזה
מאת לירונה רוזנטל
סקירה והרהורים בעקבות ערב העיון "גופניות המטפל כבסיס לעבודת עומק אנליטית" של מרכז ויניקוט בישראל. הערב נערך ב-13.2.2012 בתל-אביב.
בפתיחת ערב העיון על "גופניות המטפל כבסיס לעבודת עומק אנליטית", המנחה מאיר שטיינבוק ממרכז ויניקוט בישראל בירך את הקהל, וציין כי זהו קהל מגוון המורכב ממטפלים של הדיסציפלינה הפסיכואנליטית לצד מטפלים מדיסציפלינות של גוף-נפש וטיפול בתנועה. הערב עמד בסימן של מפגש בין עולמות: מפגש בין עולם הגוף לעולם האנליטי של המילים, מפגש בין הטיפול הפסיכולוגי הדינאמי לטיפולים מדיסציפלינות אחרות. זהו מפגש אמיץ שאינו מובן מאליו, שנגע בסוגיות טיפוליות ופוליטיות, אישיות וציבוריות כאחד.
ההרצאה המרכזית בערב ניתנה על ידי הפסיכואנליטיקאית מיכל ריק. בתחילת הרצאתה תיארה ריק את הקושי להגדיר במילים תחום שהוא אינו מילולי במהותו. היא נתנה ביטוי לתחושה של תסכול אינהרנטי במהותה של השפה, שמצד אחד נותנת משמעות ושם לחוויה, ומצד שני מרחיקה מהחוויה המקורית. נדרשת יצירתיות כדי לבטא במילים את מה שלא ניתן לביטוי במילים, וריק נעזרה ביצירה, בשירתם של ביאליק ושל המשורר האנגלי Shelley, שהיטיבו לתאר חוויה זו.
בחלק השני של הרצאתה פרשה ריק סקירה היסטורית של מקום הגוף בפסיכואנליזה. היא ציינה שלמרות המקורות הגופניים לעבודתו של פרויד, הפסיכואנליזה התרחקה במהלך השנים מהעיסוק בגוף. הפסיכואנליזה מתייחסת למשמעויות של הגוף, ולא אל הגוף פֶּר-סה, כך שהגוף מופיע כמקום לביטוי של קונפליקט לא מודע, כמכל של הליבידו, כזירת ההתרחשות של סימפטומים פסיכוסומטיים, כערש הפנטזיה הלא מודעת וכן הלאה. אנליטיקאים בני דורו של פרויד שנתנו מקום לגופניות המטופל בפסיכואנליזה, רייך ופרנצי, נודו מעולם האלניזה. פרנצי התייחס לגוף המטופל, אך לפי השערתה של ריק עבודתו נפסקה לפני שהספיק להתייחס לגוף המטפל. ריק מצטטת את שפירו ואת סנדרה הלוי, המנסחות שתי סיבות מרכזיות להדרת גוף המטפל/ת מחדר הטיפולים: ראשית, החשיבה המודעת הלוגית, שנחשבה נעלה וגבוהה בתקופתו של פרויד, פונה הלאה מהמיניות והגופניות הממשיות, ולפי ניתוחה של שפירו השפיעה בנטייתה זו על הפסיכואנליזה. שנית, הגוף מזכיר בעצם קיומו ונוכחותו את חולשתו ואת ארעיותו, ובכך מנכיח את המוות. היעדר הגוף מוסבר על ידי הלוי כצורך של המטפל/ת להוציא את המוות מחדר הטיפולים. שתי הסיבות מעניינות ומעוררות שאלות רבות. נותרתי עם תחושה שבשל רוחב היריעה שבסקירת ההתייחסות לגוף בהגות הפסיכואנליטית, אמירות חזקות וכבדות משקל כאלו חולפות במהירות רבה מדי, מבלי שתהיה אפשרות מספקת להתעכב על משמעותן ולהשתהות עמן.
ריק שמה לנגד עיניה את המשימה לחפש את גוף המטפל ולהחזירו לחדר הטיפולים. בצד הפירוש והדיבור ה'נחשבים' יותר לטענתה, קיים ידע נעלם ונאלם הקשור בגוף. היא מחפשת את הידע הזה הן בעבודתה הקלינית והן בהגות הפסיכואנליטית. אם נושא גוף המטפל בפסיכואנליזה נמצא בשלבים של חיפוש, דבריה של ריק לימדו מדוע המקום ההולם לחפש בו הוא משנתו של ויניקוט. תיאור עבודתו הטיפולית של ויניקוט עם הגוף מאיר את עבודתו כאנליטיקאי הראשון שנתן את מלוא המקום לעובדה שהחוויה הגופנית היא הבסיס להבנייה הנפשית, ואף תיאר עבודה עם התנהגויות גופניות של מטופלת ושימוש במגע ובגוף בזמן הטיפול. למטופלת שצבטה את ידו במהלך הטיפול נתן ויניקוט את הפירוש: "אאוו", שמשמעותו, לדבריו, היא שהיד שלו חיה עבור המטופלת, שהיא נמצאת שם כדי שהמטופלת תשתמש בה, ושהוא נמצא שם לשימושה אם ישרוד. הפירוש אינו מילולי, זהו פירוש של תגובה גופנית למגע גופני, פירוש גופני שנותן משמעויות לחוויה שאינה מדוברת. בדוגמה נוספת מתארת ריק כיצד ויניקוט נותן מקום לנשימותיה של מטופלת בעזרת ליווי נשימותיה בנשימותיו שלו. מתקבלת תמונה של מטפל ומטופלת הנושמים יחד כחלק מרכזי מהתהליך הטיפולי. בחוויה שלי, תמונה זו מתחברת באופן מאוד מיידי לטיפולי גוף-נפש, ורחוקה מהאסוציאציות שלי לעולם הטיפול הפסיכואנליטי.
מניסיוני, במסגרות לימוד וטיפול פסיכו-דינאמיות זוכים מונחיו התיאורטיים של ויניקוט ('עצמי אמיתי ועצמי כוזב', 'אם סביבה', 'מרחב פוטנציאלי', 'יצירתיות' ועוד) למקום נכבד ומרכזי, ונחווים כנגישים לשימוש מעשי וכקרובים לחוויה הטיפולית של המטפלים/ות. לעומת זאת, דוגמאות מתוך עבודתו המעשית של ויניקוט (הסטינג הגמיש, המפגשים לפי הצורך, והעבודה באמצעות המגע והגוף), מעוררות לרב חוויה של מרחק בין מטפלים/ות בני/ות זמננו לבין עבודתו של ויניקוט, גם אם יש במרחק זה ממד של כמיהה וגעגוע לנוכחות טיפולית מלאה וחסרת גבולות אשר נורמות מקצועיות ותנאים מציאותיים אינם מכתיבים את גבולותיה. התבוננות בדוגמאות שהביאה ריק בהקשר של החזרה לעבודה פסיכואנליטית של המטפל עם גופו בימינו אנו, היא מרעננת ומעוררת השראה עבורי.
הדוגמאות הקליניות שמביאה ריק לשימושיה הטיפוליים בגוף מעוררות השראה גם הן בפשטותן ובנגישותן לחוויה. היא מתארת כיצד תחושות גופניות ברורות שחוותה במהלך טיפולים, תחושות שלא היו קשורות בהכרח לתוכן המדובר בפגישה ואף לא לרגש המבוטא במהלכה, עזרו לה להבין טוב יותר את המטופלת ואפשרו לה מגע קרוב עם חוויותיה, ומכאן סללו דרך לאמפתיה במקומות בהם זו הייתה חסומה. תחושות גופניות כגון נשימה, מאמץ שרירי מסוים, תחושת בהלה או נפילה של הגוף ועוד, מופעלות לטענת ריק בגופה של המטפלת על ידי המטופלת. בהמשך הרצאתה מנסה ריק להגדיר תחושות גוף אלו במונחים פסיכואנליטיים. היא מכנה אותן 'קאונטר-טרנספרנס גופני'. וממשיכה ומרחיבה מונח זה בעזרת מילים ומונחים חדשים שהיא מוצאת מעולם ההגות הפסיכואנליטית. חלק מהמונחים היא מרחיבה, מתרגמת וממקמת מחדש בהקשר זה של גוף המטפל. היא מזכירה למשל, תהליכי Reverie גופניים בתיאוריו של אוגדן מתוך דגש על הממד החושי-גופני של ה-Reverie. היא ממשיכה ומזכירה מונחים נוספים כגון "Somatic attunement", ו"אמפתיה קינסטטית". לסיום מנסחת ריק את המונח המועדף עליה: "Freely roused somatic sensibility" - וריאציה על המונח "Freely roused emotional sensibility" של פאולה היימן.
תחושתי היא שבמגוון המושגים יש ניסיון לתת מילים למשהו שקשה לתארו. אולי בשל קוצר היריעה, ואולי בשל הראשוניות שבחיפוש המונחים, ריק אינה מתעכבת על המשמעות של השמות השונים, על ההבדל ביניהם ועל הסיבות להעדפתה עבור מונח מסוים. המונחים השונים דומים לשירה המופיעה בתחילת ההרצאה, הם יצירתיים, פיוטיים, ומשמעותם נותרת מעט עמומה ונתונה לפרשנות האישית הנרשמת בחוויה האינטואיטיבית של המקשיב/ה.
תגובתה של המתדיינת גילה חורש חידדה ממדים נוספים של נוכחות גוף המטפל/ת במהלך הטיפול הפסיכואנליטי, ועוררה בי שאלות לגבי העבודה הנדרשת על מנת להפוך את גופניות המטפל/ת לכלי טיפולי במסגרת זו. חורש מתייחסת לממד הגופני המייצר רבדים של תקשורת בלתי מילולית באמצעות שפת הגוף העוברת בין המטפל/ת למטופל/ת ולהיפך. תנועות ומחוות גופניות אוטומטיות, שהן לרוב בלתי מודעות לנו אך הן שקופות וברורות למי שצופה בנו, מהוות בסיס להעברת מידע ומסרים ולפתיחת ערוצים של תוכן המרחיבים את מערכת היחסים המדוברת שבין המטפלת למטופלת.
חורש מתארת מקרים בהם המטופל 'רואה' למטפלת, שם לב למחוות גוף שהמטפלת לא הייתה ערה להן בעצמה. כאשר המטפלת מצליחה להגיב לראייה זו מעבר למבוכה הראשונית שלה, עולים כמובן חומרים חשובים בתקשורת הטיפולית. צחוק של הזדהות עם המבוכה עולה בקהל כאשר מתארת חורש כיצד "ראו לה" המטופלים. בנקודה זו, תוך שאני עושה תנועת התמתחות בגופי, אני חושבת האם אני עושה תנועות כגון אלו במהלך טיפול, האם המטופלים שמים לב לכך, והאם וכיצד זה משפיע על הטיפול. אני מתחילה לחפש ביני לביני מניירות גופניות נוספות שאני ערה להן בעצמי ושסביר שבלי לשים לב אני עושה אותן גם בחדר הטיפולים ואני מתמלאת במבוכה, פתאום אני ערה למה שהמטופלים/ות 'רואים לי'... בנקודה זו עולה בי השאלה מה נדרש מאיתנו המטפלים/ות פסיכו-דינאמיים על מנת להפוך את העבודה דרך גופנו לנגישה עבורנו, כיצד אנו אמורים להכיר את גופנו באופן שיאפשר לנו להיות פחות שקופים, יותר מודעים, ולדעת להבחין בין חומרים גופניים אישיים שלנו לבין חומרים גופניים קאונטר-טרנספרנסיאליים. כל חיינו המקצועיים אנו עסוקים בשכלול כלי הקאונטר-טרנספרנס שלנו, הולכים לטיפול, לאנאליזה, נמצאים בהדרכות – כל זאת כדי להיות מודעים עד כמה שניתן לעולמנו הפנימי, כדי שנדע להפריד בינו לבין עולמו של המטופל, ולהשתמש בחוויותינו באופן מושכל ומקדם עבור הטיפול. אבל בתהליך ההכשרה שלנו כפסיכולוגים אין כל התייחסות להכשרה מקבילה להיכרות עם הגוף שלנו. מי מאיתנו באמת יודע/ת כמו ויניקוט לנשום ביחד עם מטופל/ת, מי מכירה את הנשימה שלה כדי לדעת מתי הנשימה קצרה ומתי ארוכה יותר, מתי היא מקוטעת ובגלל מה. מעבר להגדרות השונות של הנוכחות הגופנית, כיצד בפועל עובדים איתה, כיצד מגיעים אליה?
נראה שהתשובות לשאלות שלי אינן זרות לקהל, המורכב גם ממטפלים/ות בתנועה ומטפלים/ות בדיסציפלינות גוף-נפש נוספות. בשלב השאלות מהקהל מונכח כאב ההדרה שאותה חוו מטפלים/ות אלו במהלך השנים מצד הפסיכואנליזה. משתתפת מהקהל מספרת על מאמר שכתבה לפני שנים על הקשר בין פסיכואנליזה לבין דיסציפלינות אחרות של טיפולים הקשורים בגוף, היא מספרת שלא קיבלה כל תגובה על המאמר שלה מאנשים המשתייכים לדיסציפלינה הפסיכואנליטית; בתוכניות טיפול בתנועה לעומת זאת, לומדים את המאמר שלה כל השנים מאז. מגיבה אחרת שואלת כיצד ניתן לבקש לעבוד עם הגוף בטיפול מבלי להשתתף לפחות בשנה של לימודים הקשורים בגוף. השאלות נזרקות לחלל האוויר, המנחה מציין את הנימה הפוליטית בה מסתיים הערב. נותרתי עם סקרנות בנוגע לשאלה האם הניסיון להחזיר את הגוף של המטפל אל חדר הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה ישכיל לחבר ולהשתמש בידע מדיסציפלינות טיפוליות אחרות ומזרמים נוספים בתוך עולם הטיפול, או שהחזרת הגוף עדיין תשאיר בחוץ גופי ידע מרכזיים ותעדיף את עולם המושגים הפסיכואנליטי כדי לנסות ולהנכיח את מה שלא נוכח במילים.
