על המעבר לארץ אחרת
מאת ד"ר חמוטל לנדאו
"אתה ודאי זוכר שבאמצע הגן ניצב מגדלור מפואר", הסביר הנזיר שמכר את הפרארי שלו לטובת חיים מוארים למתלמדו הצעיר, "הסמל הזה יזכיר לך עוד עיקרון עתיק יומין של חיים מוארים: מטרת החיים היא חיים עם מטרה. המוארים באמת יודעים מה הם רוצים להשיג בחייהם בתחום הרגשי, החומרי, הגופני והרוחני. סדר עדיפויות מוגדר ויעדים מוגדרים בבירור בכל תחום ותחום ימלאו בחייך תפקיד של מגדלור, הנותן לך הדרכה ומחסה כשהים סוער. אתה מבין, כל אחד יכול לחולל מהפכה בחייו ברגע שהוא הופך את הכיוון שהוא הולך בו. אבל אם אתה אפילו לא יודע לאן אתה הולך, איך תדע מתי תגיע?" (שארמה, 2000, עמ' 77).
תחושת אובדן הדרך ואובדן המטרה משקפת את מצבן של נשים רבות שנודדות אחרי בני זוגן לארץ אחרת לצורך עבודה, לימודים והתפתחות – אך לא שלהן עצמן, אלא של הצד השני במערכת הזוגית. נשים עם מטרות בחיים ויעדים מוגדרים עוברות כך לחיות במצב שבו המטרה שהייתה להם אבדה, הכיוון בו הלכו נחסם והן מוצאות את עצמן בנתיב לא מוכר ולא ברור. אלו היו מקצת התחושות שלי, פסיכולוגית קלינית מישראל, כשהגעתי לארצות הברית בעקבות בן זוגי. מצאתי את עצמי בלי השפה בה ידעתי לפענח את השורות הנאמרות וגם את מה שביניהן, בלי רישוי מקצועי שיאפשר לי לעבוד במה שאני יודעת ואוהבת לעשות, ובלי זהות מקצועית שנתנה לי תחושה של משמעות. במצבים כאלה, האיזון המשפחתי והזוגי מופר, והתחושה היא של בניין גבוה שנבנה בעמל רב ובן רגע הופך ללא רלוונטי לחיים החדשים, גם אם הם זמניים. בדומה להכנה לקראת לידה, ההכנה לקראת המעבר נסבה בעיקר אחר ההרכבה מחדש של החיים הממשיים – מגורים, מסגרות לילדים, התנהלות משפחתית; אבל הריקנות עומדת לה ומחכה מעבר לפינה, מחכה לרגע שהחיים יתחילו לזרום ואז תפרוץ תחושת ה"אין" – אין מטרה.
"בוא אל העולם ביצירתיות, ברא את העולם. רק מה שאתה בורא הוא בעל משמעות עבורך", כתב ויניקוט (1987). כך, מתוך חוויית המעבר שלי וממפגשים עם "נשים של" שסיפרו את סיפור אובדן המטרה שלהן, נבראה המשמעות שלי: סדנת "צמיחה עם תמיכה" נולדה מתוך הידיעה שיש פה סיפור משותף שצריך לספר, ונועדה ללוות ולתת מידע על התהליך הנפשי המורכב הכרוך במעבר לארץ אחרת. בסדנה ניתן מקום לשיתוף ולתמיכה, יחד עם מתן משמעות לתחושות ולחוויות הפנימיות. בדומה לקבוצות "שותפי גורל" אחרות, גם במקרה זה לעתים יש הרגשה שזר לא יבין. התגובות מ"העולם הישן" לא תמיד מבינות את המצוקה: "הייתי מתחלפת איתך", "כל כך רציתי שנת חופש כמו שיש לך", "תיהני מהשקט" – אמירות שנובעות אמנם ממקום טוב, אבל רק מגבירות את המצוקה אצל מי שהכיוון בחייו נעלם. מירסקי (2005) שעסקה רבות בתהליך ההגירה, מצאה שני מוטיבים שחוזרים ועולים בסיפורי הגירה רבים, ביצירות של מהגרים ובספרות המקצועית והם – אובדן ופרידה, התבגרות וגדילה. מוטיבים אלו הם שני פניה של חוויית ההגירה, ואלו הם שני פניה של הסדנה ושל חוויית המעבר האישית שלי.
אובדן ופרידה
חוויית האובדן והפרידה מתחילה עם קבלת ההחלטה על המעבר לארץ אחרת, והכרה בכל אותם שינויים הכרוכים במעבר ודורשים הסתגלות מחודשת. הולמס וריי (Holmes & Rahe, 1967), שבנו את "סולם ההסתגלות מחדש", דירגו 43 אירועי חיים, חיוביים או שליליים במהותם, בהתאם למידת ההסתגלות מחדש שהם מחייבים. לטענתם יש קשר בין מידת ההסתגלות מחדש הנדרשת מהפרט לבין רווחתו הנפשית ובריאותו הפיזית. בין אירועי החיים המופיעים בסולם וסומנו על-ידי נשים בסדנה כקשורים למעבר לארץ אחרת כלולים: פיטורין מהעבודה, שינויים במצב הכלכלי, החמרה ביחסים עם בן הזוג, התחלת עבודה של בן הזוג, שינוי בתנאי המגורים, שינויים בהרגלי החיים, שינוי במקום מגורים, שינוי בהרגלי הפנאי, שינוי בפעילויות חברתיות, שינוי בכמות המפגשים המשפחתיים, שינוי בהרגלי האכילה. התייחסות לאירועים אלו, הקשורים באובדן ופרידה מהמצב המוכר והדורשים התמודדות מחודשת, מאפשרת הכרה בהיקף השינוי הכרוך במעבר – ולפיכך גם הכרה בתחושת הקושי שהוא מעורר.
לצד השינויים במציאות החיים, מתרחשים שינויים משמעותיים גם במציאות הפנימית. היטיבה לתאר זאת מירסקי (2005), שכותבת: "הגירה היא אירוע קשה בחיים. היא כרוכה בשינוי של אקלים, מקום מגורים, חברה, שפה, תעסוקה. היא כרוכה באובדן חיצוני ובאובדן פנימי, בשינוי הדימוי העצמי, הזהות ותחושת ההשתייכות. כל אלה מחייבים את המהגרים לגייס את כל המשאבים הפנימיים כדי לעמוד במבחן". תחושת האובדן הפנימי מועצמת כשהמעבר כרוך בוויתור של בת הזוג על מקומה המוכר שלא לצורך מטרה משלה. העוגנים המוכרים – משפחה מורחבת, מעגל חברתי, זהות מקצועית, הקשר הזוגי כפי שהיה קודם המעבר, עצמאות אישית – כל אלה נשארים מאחור.
קשה להתייחס למעבר לארץ אחרת כאל מקשה אחת. גורמים רבים שזורים בחוויה הזו וצובעים אותה בצבעים שונים. חלקם גורמים אובייקטיביים הקשורים בתנאי המעבר, כגון הסיבה למעבר ומידת האי וודאות הכרוכה בה, ניסיון קודם במעברים, מידת הזמניות של המעבר, המצב הכלכלי המשפחתי בארץ החדשה, ועוד; חלקם גורמים סובייקטיביים הקשורים לחוויה האישית של בת הזוג לגבי המעבר, כגון חוויית המסוגלות להתמודד עם שינוי בסדר גודל כזה, חוויית המחיר הפנימי והחיצוני הכרוך במעבר, הפער בין הציפיות לבין החוויה בהווה, וחוויית המרחב הפנימי שהתאפשר סביב ההחלטה על המעבר. עם זאת, למרות השוני בנסיבות ובחוויה הפנימית, מרבית הנשים עוברות טלטלה רגשית לא פשוטה הקשורה באובדן המוכר. בדומה לתהליך של אבל, בו השלמה עם מציאות האובדן ועיבוד הכאב שבאבל הם שלבים מקדימים להסתגלות למציאות החדשה, כך המעבר לארץ אחרת הוא תהליך הסתגלות רב שלבי. אפשר להתמודד עם תהליכים אלו, אפשר גם לגדול ולהתפתח מתוך ההתמודדות, אבל צריך להכיר בקיומו של הקושי.
"אנחנו נרפאים מן הסבל רק על ידי ביטוי מלא שלו", אמר מרסל פרוסט. בדומה לכך ניתן להתמודד עם קושי ואובדן כשמכירים בהם ומבטאים אותם. תחושת הסבל הפנימי שבנות הזוג חוות סביב המעבר נשארת פעמים רבות נחלתן הפרטית, זאת בשל התחושה שאין לכך מקום בתוך המערך המשפחתי המשתנה, ומתוך תחושת אי נוחות ואפילו בושה להודות בחולשה. נשים בשלבים מתקדמים בחייהן, בעלות משפחה ושמאחוריהן עשייה מקצועית משמעותית בארץ, מרגישות לפתע מרוקנות מהזהות שהגדירה אותן, אך חסרות את הלגיטימציה הפנימית ולעתים גם החיצונית להרגיש כך. טווח הרגשות בהקשר למעבר הוא רחב ביותר, ונע מתחושות של התרגשות, אתגר, העצמה והתלהבות לתחושות של פחד, חוסר אונים, בדידות, תסכול, עצב, חרדה, בלבול, כעס וגעגוע. נתינת מקום פנימי לכל טווח הרגשות, יחד עם מתן רשות, מרחב וחירות לבטא אותם, היא צעד ראשון לכיוון הגדילה וההתבגרות.
התבגרות וגדילה
"יש לצפות ממבוגרים שימשיכו את תהליך הצמיחה וההתבגרות, משום שרק לעתים רחוקות הם מגיעים לבשלות מלאה", אמר ויניקוט. אסנת אראל, בהקדמה לספר "עצמי אמיתי, עצמי כוזב" (2009), מסבירה את תהליך התפתחות המבוגר על-פי משנתו של ויניקוט (עמ' 20):
כל אדם שזוכה להגיע לשלב אמצע החיים נחשף בדרך זו או אחרת לגבולות חוכמתו, כוחו הפיזי וכישרונותיו, ולפער בין ציפיותיו ותקוותיו לבין התממשותן בחייו. בניסוח אחר, יש שלב בחיים שבו החשיבה המאגית של הילדות, החשיבה ההירואית של גיל ההתבגרות, ותחושת הפלאיות המלווה את תחילת ההורות, כבר אינן עולות בקנה אחד עם שאר חוויות החיים. המפגש עם חוויות אלה עלול מצד אחד ליצור שבר בדימוי העצמי, שבר מלווה בתחושות של מרמור, החמצה ותסכול; ומצד שני עשוי לחזק את הענווה, ולהביא לעליית מדרגה ביכולתנו לקבל את סופיותנו. ניתן אף לומר שהמשימה ההתפתחותית המרכזית והבלתי נמנעת המוטלת על האדם בשלב אמצע החיים היא שימור הערך העצמי, הענווה והתקווה על אף המודעות ההולכת וגוברת למגבלותינו ולסופיותנו.
המעבר מ"להיות גדול" ל"להיות קטן" הוא בהחלט תפנית חדה במהלך המסע עבור מרבית הנשים אותן פגשתי בסדנאות. חלקן הגדול היו בארץ ברמת עצמאות אישית ומקצועית שאפשרה להם להרגיש בנוח עם עצמן, ועם המעבר חוו את עצמן כתלותיות ולא קומפטנטיות. המשאלה "להתחזק", "להרגיש טוב עם עצמי", "להאמין בעצמי", חזרה ועלתה. משימת שימור ערך עצמי הפכה להיות משימת אמצע החיים. הנטייה הטבעית בהתמודדות עם חוסר וודאות היא להיצמד למוכר ולידוע, לשמר את העבר. בדומה לכך הנטייה היא לנסות ולשמר את ערך העצמי על ידי עשיית אותם דברים שחיזקו אותי בעבר או הגשמת אותן ציפיות שהבאתי איתי מהעבר אל המעבר. נשים סיפרו על המשאלות שליוו אותן במעבר: שהאימהות לבדה תספק אותן, שהן תמצאנה עבודה בתחום המקצועי שלהן, שהן תיהנינה מהחופש והשקט, ועוד ועוד; משאלות שאפשרו להן להתגייס לטובת המעבר, אבל כעת, אל מול קשיי המציאות, מסבות להן בעיקר תחושות של תסכול וחוסר אונים, שבר בדימוי העצמי. האפשרות לגדול מתוך החוויה המטלטלת של המעבר דרשה לוותר, לעתים באופן חלקי וזמני בלבד, על אותן ציפיות ומשאלות, כדי לברוא מטרות חדשות שישיבו להן תחושת ערך עצמי, תקווה וענווה. הכרה ונתינת מקום לאותה מערבולת רגשית, לכאב ולפחד, יחד עם הכרה בדברים שלא מצליחים לקרות, הן תנאי ראשוני לבריאה של משמעות חדשה בתוך המציאות שהשתנתה.
אקטר (Akhtar, 1994) הציע לראות בתהליך ההגירה תהליך של אינדיווידואציה שלישית. במאמרו על הגירה וזהות הוא מתייחס ליכולת של המהגר לוותר על חלק מהזהות שלו, לפחות באופן זמני, כדי לאפשר ארגון מחדש של הזהות העצמית, כגורם המשפיע על הצלחת ההגירה. תהליך הספרציה-אינדיווידואציה הוא תהליך התפתחותי אוניברסלי, הנמשך כל החיים. התהליך הזה מתקיים בשלבי ההתפתחות המוקדמים (Mahler et al., 1975), בגיל ההתבגרות (Blos, 1967) ולמעשה בעת כל שינוי חשוב בחיים. ההנחה היא שבמעבר לארץ אחרת הוא מתעורר מחדש, על חלקיו הפתורים והלא פתורים (מירסקי, 2005). ההחלטה לעבור לארץ חדשה היא בשירות כוחות השינוי, ההתפתחות והעצמאות. הצעדים הראשונים בארץ החדשה נדמים כצעדים הראשונים של הפעוט שזה עתה למד ללכת, והוא מלא סקרנות, עניין וחדווה. אולם עם התרחקותו מאמו מגלה הפעוט גם את גבולות יכולתו, והוא זקוק לתדלוק רגשי (כמו קשר עין עם האם), כדי להמשיך הלאה לעבר עצמאותו. דואר אלקטרוני, שיחות "סקייפ", טלפון, תמונות – כל אלו ועוד מהווים אמצעים הכרחיים לתדלוק רגשי ברגעי הקושי בארץ החדשה.
השלב הבא בהתפתחות, שלב "ההתקרבות מחדש" (rapprochement), מכיל בתוכו את המשבר הנפשי המשמעותי ממנו נולדת העצמאות. בשלב זה הילד מציג אמביוולנטיות כלפי הקשר עם האם: מצד אחד הוא דורש ממנה יותר אוטונומיה, ומצד שני הוא מצפה ממנה להיות נוכחת תמידית בחייו. המשבר נפתר עם הוויתור של הילד על תחושת ה"כל יכולות" והבנה שהקשר הרגשי נשמר גם ממרחק. תהליך זה הוא תהליך של התמקמות מחדש, אל מול הדמויות ההוריות, אל מול אחרים משמעותיים, אל מול חלקים פנימיים. תהליך המעבר לארץ אחרת נושא בחובו את הפוטנציאל להתמקמות מחודשת אל מול דמויות משמעותיות שנשארו מאחור ואל מול דמויות משמעותיות איתן אנו חווים את המעבר, כמו גם התמקמות פנימית מחודשת.
אחרית דבר
"קורה לי את מה שהכי חששתי ממנו, אני פוגשת את הפחדים הכי גדולים שלי", תיארה אחת המשתתפות בסדנה את חוויית המעבר שלה. הפחד הכי גדול של רובנו הוא הפחד מלהתבלגן, לוותר על חלקים שעד כה היו חלק ממני כדי להסתדר מחדש. במהלך הסדנה השתמשתי לשם כך בדימוי המגירה: מגירת המעבר היא מגירה מבולגנת, יש בה הרבה רגשות, מחשבות, ציפיות וקונפליקטים. יהיו כאלו שישאירו את המגירה סגורה וישקיעו בכך את המשאבים הנפשיים שלהם, יהיו אחרים שיחליטו לפתוח אותה. לפתוח, לראות את הבלגן, לתת לו רשות ומקום, ואז לבדוק ממה הוא מורכב. חלק מהרכיבים הם ישנים ואנחנו מכירים אותם כבר מזמן, חלקים אחרים חדשים ובכלל לא ידענו על קיומם, אבל כל החלקים קשורים זה לזה בקשר נצחי, כי כולם יצאו מהמגירה ששמה אני. המגירה האישית של כל אחד מאיתנו ידעה ועוד תדע פתיחות וסגירות ברכבת הבלתי צפויה של החיים. אני מקווה שנדע להוציא מתוכה גם את הפוטנציאל לחיזוק אישי, זוגי ומשפחתי.
תודה לכל אותן נשים שנתנו לי להיות חלק בסידור מגירת המעבר שלהן.
תודה לכל אלו, שבעת בה אני ראיתי במגירת המעבר שלי קושי ואובדן, הם ראו גם פוטנציאל והתפתחות.
מקורות
בן שחר, ט' (2009). האושר אפשרי. תרגום: עידית שורר. תל אביב: מטר.
ויניקוט, ד"ו (1987). תינוקות ואמהותיהם. תל אביב: דביר, 1998.
ויניקוט, ד"ו (2009). עצמי אמיתי, עצמי כוזב. עורך: עמנואל ברמן. תל אביב: עם עובד.
מירסקי, י' (2005). ישראלים – סיפורי הגירה. מבשרת ציון: צבעונים הוצאה לאור.
שארמה, ר"ס (2000). הנזיר שמכר את הפרארי שלו. תרגום: בן ציון הרמן. ירושלים: כתר.
Akhtar, S. (1994). A third individuation: Immigration, identity and the psychoanalytic process. Journal of the American Psychoanalytic Association, 43(4), 1051-1084.
Blos, P. (1967). The second individuation process in adolescence. Psychoanalytic Study of the Child, 22, 162-178.
Holmes, T.H., & Rahe, R.H. (1967). The Social Readjustment Rating Scale. Journal of Psychosomatic Research 11(2), 213–8.
Mahler. M., Pine F. & Bergman A. (1975). The Psychological Birth of the Human Infant. New York: Basic Books.