הפרעות יחסים והתפתחות קבוצה בסרט "דוגוויל"
מאת איבון טייטל
המאמר מציע ניתוח של הסרט "דוגוויל" (von Trier, 2003) על פי מודל הפרעות היחסים של פרידמן, השואב מהגישה האינטר-סובייקטיבית (Friedman, 2007), תוך שימוש במודלים התפתחותיים של קבוצה. ארבע הקטגוריות של הפרעות היחסים על-פי פרידמן יובנו בהקשר זה כשלבים בהתפתחות קבוצה, וכך יוצג המודל שלו כמודל התפתחותי של קבוצה, המקביל למודל אחרים בתחום. דגש מיוחד יושם על תופעת השעיר לעזאזל בקבוצה ועל תפקיד המנחה בטיפול בתופעה.
גרייס, גיבורת הסרט, בורחת מהמאפיה ונכנסת לחייה של העיירה דוגוויל. אנשי העיירה מוזמנים על ידי טום, מנהיג הקבוצה, לקלוט את גרייס, ובתמורה גרייס נדרשת לעזור לאנשי העיירה במטלות שונות, על מנת להוכיח את היותה ראויה להיות חלק מהקבוצה. תחילה גרייס עומדת במבחן ומתחבבת על אנשי העיירה – אולם משם מתפתחת העלילה לכיוון תוקפני יותר, וכוחות ההרס גוברים על כוחות הבנייה בקהילה, עד להתפרקותה הסופית. המאמר יעסוק בהתפתחות הדינמיקה הקבוצתית בעיירה, תוך דגש על היחסים בין הגיבורה לאנשי העיירה.
מודל הפרעות היחסים בהקשר קבוצתי
על הפרעות ביחסים, שמקורן ביחסים בתוך דיאדה נכתב רבות בהקשר לטיפול הזוגי. דיקס סבר שנישואים הם מערכת היחסים הדומה ביותר ליחסים המקוריים של הורים וילדים, מכיוון שהיא מעוררת את הצורך להתמודד עם המתח בין תלות לעצמאות באופן הישיר ביותר (Dicks, 1967). בעקבות מלאני קליין, דיקס התמקד בשני מנגנוני הגנה העומדים בבסיס הפרעות היחסים: פיצול והשלכה. לדבריו, כמו התינוק ביחס לאמו, גם בני זוג חווים זה את זה כמספקים מחד גיסא, אך כדוחים מאידך. על מנת להתמודד עם האמביוולנציה שבחוסר הסיפוק המלא הם נוקטים מנגנון של פיצול.
מנגנון ההגנה השני בהפרעות היחסים הוא ההזדהות ההשלכתית (Projective Identification) – מנגנון מהותי בתיאוריית יחסי האובייקט ובפרט בעבודה עם זוגות. במנגנון זה כל אחד מבני הזוג משליך על האחר חלקים מודחקים או מפוצלים הקשורים ליחסי אובייקט מופנמים, שאין לו יכולת לשלבם בתפיסתו העצמית, כשהחומר המושלך מכיל יסודות קונפליקטואליים של יחסי אובייקט עם ההורים ממשפחת המוצא. האובייקט – בן הזוג – מקבל חלק זה, וממשיך להיות בקשר עם החלק המושלך. כך, על פי יורג ,נוצרת בין בני הזוג ברית חשאית קומפלמנטרית (collusion), בעלת מערכת הגנה משותפת, שבעזרתה בני הזוג מיישבים קונפליקטים שלא הצליחו לפתור עם עצמם ומווסתים את מינון החרדה בתוך היחסים (Jurg, 1976). מנגנון זה משמש כדרך לאזן יחסים, וההסכמה הבלתי מודעת לשמש מכל להזדהות ההשלכתית של בן הזוג היא חלק מהחוזה התקשורתי בין בני הזוג. אוגדן (1994, אצל הדר, 2001) טען שהזדהות השלכתית של האחד עובדת משום שהיא קולעת להזדהות ההשלכתית של האחר.
לפי תיאוריית ההפרעות ביחסים, בעיות בזוגיות נובעות מעיוותים בתפיסת האובייקט: אנשים שלא בנו תפיסת אובייקט ותפיסה עצמית שלמה בילדות לא יחוו בבגרות יחסים של חיזוק עצמי – אלא יבנו יחסים של חיפוש או השלכת חלקים בלתי ממומשים באישיותם. יורג מתייחס למשל לבריתות חשאיות שבמסגרתן מתקיימת חלוקת תפקידים כמו ברית "אדון-עבד", שבמרכזה מושגי תלות ועצמאות: זוהי ברית אנאלית סדיסטית, שהאהבה בה מושתתת על תלות בין "אדון" ו"מציית"; ה"עבד" פוחד מנטישה, ו"האדון" מהיבלעות. שניהם עסוקים באותן סוגיות, אך נוקטים סגנונות הגנה הפוכים. זוגיות בריאה, לעומת זאת, היא זו שיכולה לעמוד באמביוולנציה ששני בני הזוג מביאים לזוגיות, ולהכיל מרכיבים ילדותיים של יחסי אובייקט כמו חופש לרגרסיה, שינוי תפקידים תוך כבוד הדדי, תחושת ביטחון, תפיסת אני ברורה ויכולת ליחסי תלות עצמאות.
החידוש של פרידמן (Friedman, 2007), הוא באפיון ארבע קטגוריות אחרות של הפרעות יחסים, ובעיקר בקישורן של קטגוריות אלה לעבודה קבוצתית. ארבע הקטגוריות שתיאר פרידמן בהקשר לטיפול קבוצתי, יבואו לביטוי בין שני יחידים בקבוצה או בין שתי תת קבוצות. הקטגוריות הן:
1. Deficiency (חוסר). התמות שסביבן סובבת קטגוריה זאת הן חלוקת חולשה וכוח, תלות מול עצמאות, יכולת לעזור מול קושי להיעזר. קיומו של קוטב אחד בדיכוטומיה זאת אצל האחד יוצר את העדרו אצל השני – ולהפך. לדוגמה, המשתתפת החלשה בקבוצה מכחישה כוח ועצמאות. עבורה אלה הם חלקים אבודים ומוכחשים, אשר אותם היא משליכה על משתתף שמתקשה להכיל חולשה ותלות. עבורו הוא, החלקים המוכחשים שאותם הוא משליך עליה הם החולשה והתלות. ההזדהות עם ההשלכה משמרת ומנציחה את מעגל היחסים. בבסיס ההפרעה קיימים תלות גופנית ונפשית, שיוצרים הזדהות יתר וקושי בנפרדות.
2. Rejection (דחייה): קטגוריה זאת עיקרה הקושי בהכלת תוקפנות מחד ונזקקות מאידך. לפי קליין ([1946] 2002), הפונקציה המכילה של האם היא העוזרת לתינוק בעיבוד הדחפים ומאפשרת לקבל את התוקפנות כחלק מהעצמי השלם, להכיל ולווסת אותה בתוך יחסים. כאשר הקבוצה לא יכולה להכיל נזקקות ותוקפנות, חלקים אלו מוכחשים, מותקים ומושלכים על אחד המשתתפים, שהופך לשעיר לעזאזל. הקבוצה כולה עושה יד אחת נגד השעיר לעזאזל, ללא תחושות אשמה או חמלה. לשעיר לעזאזל יש צרכים נרקסיסטיים ופגיעות נרקסיסטית גבוהה, והוא אינו יודע איך להימנע מסבל ולעבור תהליך של ספרציה.
3. Selflessness (גבורה): הפרעת זהות והזדהות שיוצרת חסרים ב"עצמי", צרכים נרקסיסטיים לא מודעים, קשיים בזיהויים וחוסר נפרדות. קטגוריה זאת מתאפיינת בריצוי וקורבנות, וקשורה להפרעה התפתחותית שבה מבוגרים מלמדים את הילד, ובדרך כלל הילדה, להשלים עם התעללות וניצול. כך למשל ניתן להבין משתתפת בקבוצה שמנסה כל הזמן להגן על האחרים על מנת לזכות בהכרה ולקבל יחס דומה. צדה השני של הפרעה זאת היא האנוכיות, Selfishness, הפרעה באמפתיה שאותה מבטא למשל משתתף אנוכי שמרוכז רק בצרכיו ומנצל את האחר.
4. Exclusion/Inclusion (הדרה מול הכללה ושייכות): קטגוריה זאת עיקרה הפרעה בהכלת שוני ואחרות, והיא קשורה לצורך להיות במרכז ולתחושת הייאוש והדיכאון של השוליים, שחשים מודרים וללא תקווה. תחושת ההכללה במרכז היא תחושה מזינה, בעוד הבדידות וההדרה מייצרים ייאוש, תוקפנות וכעס כלפי המרכז.
על תופעת השעיר לעזאזל בקבוצה
על פי פרידמן, התופעה של שעירות לעזאזל מקורה ברצון לשייכות ובפחד מדחייה, שמיוצגים על ידי השעיר לעזאזל, המביע נזקקות המתפרשת כתלות וחולשה (Friedman, 2009). הקבוצה מבודדת את השעיר לעזאזל, ובכך היא מבודדת היבטים של העצמי שמושלכים עליו. אלה הם רגשות שליליים של הקבוצה שאינם מוכלים ואינם מעובדים, המופנים להקרבה של יחיד או תת קבוצה ובסימונם כסוטים. דחייה מודעת ולא מודעת היא אחד ההיבטים הקשים, הכואבים ומעוררי האימה בקיום האנושי. מגיל צעיר קיימת אצל בני האדם משאלה להיות מוכללים ומוגנים על יד ההשתייכות הקבוצתית, שלצדה פחד מחיסול באמצעות דחייה (Friedman, 2010). בהמשך נראה כיצד גיבורת הסרט דוגוויל, גרייס, מוכנה לשאת התעללות ואונס כדי להיות מוכללת.
בשלב הראשון בהיווצרות שעיר לעזאזל בקבוצה עולות תחושות קשות, ומתחילות להיווצר אנרגיות השנאה (Friedman, 2010). בשלב השני נוצרות נורמות לא מדוברות, שמאלצות את המשתתפים להעלות את השעיר לעזאזל לעולה ולהביא להרמוניה. בעיצומו של התהליך, יש דמיון בין הרגשות של המשתתפים השונים לגבי השעיר לעזאזל ובתגובות שלהם לחיסולו. בתוך האווירה הקבוצתית הזו, בתהליך מרתק, העוינות הקבוצתית והאמונות אודות השעיר לעזאזל הופכים לעמדה רגשית טוטאלית, בה אין מקום לזיכרונות של קירבה או אמביוולנציה, אשמה או בושה כלפי השעיר לעזאזל. לא רק שהקבוצה לא חשה אשמה, אלא שהיא חשה סיפוק נוכח הסבל של השעיר לעזאזל. המפגש בין הצורך של המשתתף לשייכות לבין אלה שדוחים אותו מעורר אצל שני הצדדים פנטזיות חזקות, ומזמין הזדהויות השלכתיות. השעיר לעזאזל עושה מאמצים בניסיון למנוע דחייה, ומנסה להיות טוב ככל האפשר על מנת למנוע את חיסולו. הוא מפגין טוב לב, חוסר אונים ואפילו הקרבה עבור הקבוצה –תנועה רגשית שבאופן פרדוכסלי רק מחזקת את הדחייה. הצרכים לשייכות מתערבבים עם דחייה וחרדה, שמעלים את כוחות ההרס של הקבוצה. כאשר לא נעשה תיקון, גוברים כוחות ההרס – עד לחיסולה של הקבוצה, כמו בסרט דוגוויל.
עלילת הסרט דוגוויל וניתוח התהליך הקבוצתי בסרט
סיפור המסגרת של העלילה בסרט דוגוויל מועבר לצופים על ידי מספֵר יודע כל, ומוצג על גבי במה עם תפאורה מינימליסטית (ויקיפדיה, 2011). הסרט מתרחש, לכאורה, בשנות השלושים של המאה ה-20, בעיירה דוגוויל שבהרי הרוקי, שבה מתגוררות שמונה משפחות. אנשי העיירה מתוארים כאנשים קשיי-יום, שעמלים קשה לפרנסתם הזעומה. הם סגורים בתוך עצמם ובתוך הקהילה שלהם, ואין להם קשרים עם החוץ. מדובר בקבוצת שוליים מודרת, שבה שולטים ייאוש וחוסר תקווה. עם זאת, התושבים מתוארים בתחילה כטובי לב, אוהבים את עיירתם ולא רואים צורך לשנות דבר. בתחילת העלילה מוצב בפני תושבי העיירה מבחן מוסרי: האם להציל את גרייס, אישה חפה מפשע, תוך שהם מסכנים את חייהם שלהם.
בפרק הראשון של העלילה, מנהיג העיירה טום פוגש את גרייס בעת שהיא נמלטת ממאפיונרים שירו לעברה ומחביא אותה במכרה קרוב. כאשר המאפיונרים מתקרבים לעיירה, אחד מהם מציע פרס למי שימצא את גרייס, ונותן לו כרטיס עם מספר טלפון שאליו הוא מתבקש להתקשר אם היא תופיע. טום מחליט להשתמש במקרה של גרייס במפגש העיירה הבא, כדוגמה שתאפשר לתושבי העיירה להראות שהם אכן נכונים להגן על ערכי המוסר של החברה ומוכנים לעזור לאישה זרה. במפגש אנשי העיירה מהססים, וטום מציע שיינתנו לה שבועיים להוכיח לתושבי העיירה שהיא אכן אישה טובה. בפרק השני גרייס מסכימה להצעתו של טום, ומתחילה לבצע מטלות עבור אנשי העיר תמורת ההגנה עליה: היא משוחחת עם ג'ק מקי, הבודד והעיוור, עוזרת בחנות הקטנה של העיירה, ומטפלת בילדיהם של צ'אק וורה. תחילה מפגינים חלק מהתושבים עוינות כלפיה, וטוענים ש"איש אינו באמת צריך את עזרתה"; אולם עזרתה של גרייס מקלות על התושבים, והיא הופכת בהדרגה לחלק מהקהילה. בתום שבועיים נערכת הצבעה, וכל אנשי העיירה מצביעים בעד הישארותה של גרייס.
בפרק השלישי והרביעי גרייס ממשיכה להשתלב בחיי העיירה, ונראה כי גרייס מאושרת בדוגוויל. במקביל העיירה מגלה כי המשטרה מחפשת אחריה. במודעה שתולה המשטרה מואשמת גרייס במעורבות בשוד בנק, שהתרחש ביום שבו היא כבר הייתה בעיירה וביצעה את מטלותיה עבור תושביה, ולכן התושבים מסכימים כי גרייס ודאי חפה מפשע. בפרק החמישי מתוודה טום בפני גרייס על אהבתו אליה. עם זאת, המשטרה ממשיכה לחפש אחר גרייס, וטום מציין כי הסיכון לתושבי העיר גדול יותר, ומבקש ממנה בתמורה לעשות יותר מטלות. ההסדר ההדדי הופך בהדרגה להסדר של ניצול.
בפרק השישי והשביעי מתחילה להיווצר עוינות רבה כלפי גרייס, בין השאר כי בעקבות לחץ העבודה החדש המוטל עליה היא מתחילה לשגות במעשיה. עם התגבר התוקפנות והאכזריות כלפיה, גרייס עושה ניסיון לברוח מהעיירה בעזרת נהג המשאית בן ובסיועו של טום. אולם לאחר שהיא מסרבת לדרישתו של בן להעניק לו חסדים מיניים, הוא מחזיר אותה אל העיירה, שם קושרים אותה התושבים בשלשלאות על מנת שלא תברח שוב, והיא הופכת לשפחת מין עבור כל גברי העיר. בפרק השמיני, לאחר שגרייס מסרבת לבקשתו של טום לקיים איתה יחסי מין (בטוענו שהוא, היחיד שאוהב אותה, לא קיים איתה יחסים עדיין), טום מסגיר אותה לידי המאפיונרים.
בפרק התשיעי והאחרון מגיעים המאפיונרים לדוגוויל. מתברר כי גרייס היא בתו של ראש המאפיה, אשר סירבה להצטרף לאביה כמנהיגת המאפיה. על אף הניצול וההתעללות שעברה, גרייס מגנה על אנשי העיירה בפני אביה וטוענת שניתן לגלות הבנה למעשיהם על רקע הנסיבות. אולם אביה טוען כי היא מתנשאת על אנשי העיירה בכך שהיא אינה דורשת מהם את אותם סטנדרטים מוסריים שהיא דורשת מעצמה. לטענתו, יש מעשים שאין לעשותם בכל נסיבות שהן, והוא דורש שכל אחד ייענש בגין מעשיו. גרייס מסכימה לרשת את אביה במאפיה, ודורשת לקבל מייד סמכות על אנשיו. היא מצווה עליהם להשמיד את העיר. את טום הורגת גרייס בעצמה.
השלב הראשון בהתפתחות קבוצה הוא שלב ההתקשרות (מקנזי ולבסלי, 1983), שמטרתו להתיר את הקושי הכרוך בנושא ההתקשרות בין המשתתפים ולייסד זהות קבוצתית. הסרט דוגוויל נפתח במשאלה שמביע מנהיג הקבוצה, שתקפידו מקביל לזה של מנחה. טום מבקש לקבל "מתנה" שבאמצעותה חברי הקהילה יוכלו להוכיח יכולת פתיחות וקבלה; זו נקרית בדרכו כאשר הוא פוגש את גרייס. במקרה זה, הטוב מיוצג על ידי תהליך מוצלח של קליטת משתתף נמלט לתוך הקבוצה. הקבוצה מתגייסת לעשות מעשה חיובי עבור האדם הנזקק, שמתגמל את הקבוצה על ידי מסירות והכרת תודה. בחלק הראשון של העלילה (פרקים 5-1), גרייס עומדת במטלות שהקבוצה מטילה עליה, וגורמת לאנשי העיירה לחבב אותה. האויב המשותף הוא רודפיה של גרייס, ובקבוצה יש תחושת אופוריה, מאבק וניצחון נגד הרעים, כאמצעי להוציא אגרסיה וליצור לכידות. כפי שמאפיין שלב זה, הקבוצה משיגה אינטראקציה מלכדת, יש קבלה לא ביקורתית, האווירה נינוחה ויש תחושת סיפוק (מקנזי וליבסלי, 1983). על אף שהמשתתפת החדשה היא מאוד יפה ואטרקטיבית, היא לא מעוררת קנאה, אולי כי היא מייצגת נחיתות. אף אחד לא מרגיש מאוים על ידה, ולא על ידי הקשר שיש לה עם מנהיג הקבוצה. להפך: היא הופכת אובייקט לתשוקה, ללא פחד של הרסנות מיידית, מה שמאפשר אמפתיה (Friedman, 2009).
בשלב זה נראה כי הקבוצה משיגה את מטרתה, שכן המשתתפים חשים מחויבות לקחת חלק בתהליך. הגבול הקבוצתי מוגדר. נוצרת לכידות, שמאפשרת התמודדות עם הופעת שינויים אישיים וקונפליקטים. במהלך החגיגות, מודה טום באהבתו לגרייס. אנשי העיירה מזמינים אותה להישאר למשל כמה זמן שתרצה, ואומרים לה שהעיירה נעשתה טובה בזכותה.
לפי התיאוריה של ביון ושל בניס ושפרד על התפתחות קבוצה (Bennis & Shepard, 1956; Bion, 1961), בשלב זה הקבוצה חשה בחוסר, ונמצאת בתלות מול המנחה החזק והכול יכול; לפי מודל הפרעות יחסים, לעומת זאת, התופעה המוצגת בסרט שייכת לקטגוריית ה-deficiency (חוסר), המקבילה לשלב התלות. הקבוצה והמנהיג בסרט נמצאים בעמדת כוח מול גרייס, שנמצאת במצב של חוסר ותלות. בשתי התיאוריות מדובר אם כן באותה פוזיציה, אך בין שתי תת קבוצות שונות. גרייס מגיעה לעיירה חסרת כל, כשהיא במצב של תלות נפשית, רגשית ופיזית מול אנשי העיירה, המצויים בעמדת כוח ועצמאות ואינם זקוקים לה כלל. הם דוחים את בקשתה לעזור להם, עקב הקושי שלהם להיות בתלות ולקבל עזרה, ורק לאחר שהיא מציעה לעזור "במשהו שצריך לבצע אך לא הכרחי" הם מתרצים וכל אחד מוכן להטיל עליה מטלה על מנת לעזור בקליטתה. אולם ככל שהיא תלויה יותר בקבוצה, כך מעלים אנשי העיירה את מחיר החזקתה. הקבוצה ממצבת את גרייס כחולה מזוהה, IP (Identified Patient) שנושא את המצוקה והכאב, וזוכה לטיפול מיוחד של המנחה. ואכן, טום המנהיג פורש את חסותו על גרייס ומטפל בה. המצב ההישרדותי בו נמצאת הגיבורה מביא ליצירת הזדהות יתרה שלה עם הקהילה ועם המנהיג, קושי בנפרדות וחרדת נטישה.
השלב השני בתהליך התפתחות קבוצה הוא שלב הדיפרנציאציה, שמאופיין בקונפליקט, בהבלטת האינדיווידואליות, ובהגדרת הגבולות הבין-אישיים בין המשתתפים (מקנזי ולבסלי, 1983). תפקיד הקבוצה בשלב זה הוא לזהות את ההבדלים בין חברי הקבוצה ולהדגיש את השוני בין המשתתפים. שלב זה מתאפיין בהגנות פרימיטיביות של הכחשה, פיצולים השלכות והזדהויות, בתופעות של תחרות וקנאה, עוינות וכעס, ובהצהרות סטריאוטיפיות מוגזמות שמדגישות את השוני. כשרגשות אלה אינם מוכלים ומעובדים הם נוטים ליצור תופעה של דחייה ((Rejection, שלפי מודל הפרעת היחסים היא כאמור הפרעה בהכלת תוקפנות ונזקקות. זהו שלב קריטי בחיי הקבוצה, שעלול להוביל להיווצרות שעיר לעזאזל – ובמצב קיצוני אף להתפרקות הקבוצה.
שעירות לעזאזל תופיע כאשר הקבוצה לא מסוגלת להכיל ולהתמודד עם נזקקות ועם תוקפנות, וכאשר היא מאבדת את היכולת לבחון היבטים נסתרים או לא מקובלים של חבריה, כך שרגשות אלה נשארים לא מוכלים ולא מעובדים. התוקפנות בשלב זה מתועלת לחלש ביותר, שהופך לשעיר לעזאזל (Agazarian, 1994). רגשות שהקבוצה לא יכולה להכיל ולשלב בתפיסתה העצמית מנוקזים אל השעיר לעזאזל, או מנותבים אליו על-ידי המנחה כדי להציל את עצמו מפגיעתם. ואכן, בחלק השני של הסרט אנשי העיירה מכחישים, מפצלים ומשליכים את רגשות הכעס והתוקפנות, העוינות והקנאה, והופכים את גרייס – החוליה החלשה ביותר – לשעיר לעזאזל. ככל שהיא טובה יותר הם נעשים "זקוקים" יותר, ומתוך כך אכזריים יותר, שכן הם מבקשים לשבור את המראה שדרכה משתקפת נזקקותם. הם מתנכלים לה, דורשים "תמורה" על הסתרתה ומטילים עליה עוד ועוד מטלות. בשלב זה מתחיל להתעורר כעס על טעויותיה, הגברים מתחלים לרמוז רמיזות מיניות ובהמשך אף אונסים אותה, הנשים כועסות עליה ומתנכלות לה, הילדים נוהגים בה בגסות, וטום, המנהיג, מסגיר אותה לבסוף לידי רודפיה.
על פי ניטסון, הקבוצה בפוזיציה זו הופכת להיות "אנטי גרופ" של כוחות ההרס בקבוצה, המאיימים על שלמותה והתפתחותה הטיפולית (Nitson, 1991). התופעה קיימת לא רק אצל הפרטים, אלא אצל הקבוצה כשלם. ניטסון מסביר כי עמדות של אנטי גרופ עלולות לצוץ בעקבות כניסת משתתף חדש, שהופך את הקבוצה לנגטיביסטית. כניסת הזר מייצגת שונות וסכנה, ומשרה חוסר ביטחון שמאיים על הפנטזיה לאחדות והכלה טוטאלית של הקבוצה. האיום להתפרקות מעלה הגנות פרימיטיביות נגד חרדה, שפעלו ביחסים המוקדמים. תחושות הזרות, הבדידות והפחד מהתפרקות, עקב כניסת הזר, מובילה לפיצול בין "טובים" ל"רעים". הקבוצה הופכת אז למאגר של דחפים, פנטזיות סדיסטיות ופרברטיות, שמושלכות על השעיר לעזאזל. לאנטי גרופ יש תפקיד הגנתי, שכן חברי הקבוצה שמים את הפנטזיות האגרסיביות והדחפים בתוך מכל קולקטיבי, כאשר הקנאה היא מרכיב חשוב בתהליך. למנחה תפקיד חשוב בזיהוי אנטי גרופ, כאשר אחת מהתופעות שעשויות לסייע בכך היא תופעת השעירות לעזאזל. על המנחה לרתום את הכוחות ההרסניים לצמיחתה של הקבוצה. אם בקבוצה יש אמביוולנציה, כלומר, לצד הדחף להרוס קיים גם רצון לבנות, אזי נוצרת חמלה. במקרה זה הקבוצה תהפוך לקבוצת עבודה (Bion, 1961) והדבר יוביל לדיכאון בונה ( קליין, [1946] 2002) הכרוך אמנם באבל על אובדן הפנטזיה של אחדות והכלה טוטאלית, אך גם בקבלה של שביעות רצון חלקית.
בסרט ניתן לראות ניסיון של גרייס – המבוסס על פנטזיה – לעקוף את כוחות ההרס בקבוצה, ולהמשיך עם טום לשלבי התפתחות מתקדמים יותר של אינדיבידואציה, אינטימיות והדדיות. לפי מקנזי ולבסלי (1983), שלבים אלו של אינטימיות והדדיות מתאפיינים בקרבה אמיתית, ביכולת לקבל את העצמי ואת האחרים ובתחושת מחויבות הדדית, שמושתתים על הבנה ועזרה הדדית. במהלך שלבים אלה נבחנת היכולת להכלת שונות ואחרות, היכולת לנוע באופן גמיש מהמרכז פנימה והפוך, באופן הדדי, מתוך גמישות תפקידית ומתוך הצרכים הייחודיים של כל משתתף. ההדדיות מקבילה לקטגוריות הגבורה (selfless) וההכללות והשייכות (inclusion) לפי מודל הפרעות יחסים (Friedman, 2007), אולם כישלון שלבים אלו בהתפתחות הקבוצה טומן בחובו סכנה של ניצול אנוכי (selfish) ושל הדרה (exclusion).
מושג חשוב בהבנת התהליך שעובר על גרייס ובהבנת הדינמיקה הקבוצתית הוא מנגנון ההזדהות ההשלכתית. לפי מודל הפרעות היחסים, התופעה של הזדהות השלכתית לא קיימת בפני עצמה, אלא מתקיימת בהקשר של יחסים. בבסיסה עומדת ברית, collusion בין שני חלקי הדיאדה – ובמקרה של הסרט בדיאדה גרייס-אנשי העיירה. גרייס למעשה הכחישה, פיצלה והשליכה על אנשי העיירה את החלקים של תוקפנות וקנאה שבתוכה; הם הזדהו עם חלקים אלו בתוכם, בעוד שהיא נשארה טובה וחיובית. ככל שהיא הייתה טובה וחיובית יותר, הם נעשו אכזריים ורעים יותר, מה ששימר את הפיצול. המושלמות שהיא הפגינה, ההתנהגות ללא דופי וללא רבב, נטולת סממנים אנושיים של כעס, תוקפנות, אנוכיות וקנאה, גרמה לאנשי העיירה לחוש חסרים, פגומים, נחותים ולא ראויים לעומתה. הם חשו בתחרות מולה, שידם על התחתונה ושהם חסרי סיכוי להוכיח את מסוגלותם. הפיצול יצר אצלם באופן לא מודע כעס ועוינות על מנת שיוכלו לחוש קיימים, מובחנים, ראויים ובעלי ערך – גם אם באופן שלילי. למעשה, היותה של גרייס ללא דופי כאילו הטיל בהם דופי, ומיקם כל אחד מהם על הקצה השני של הרצף, כאשר היא הטובה והם הרעים.
ניתן להניח שהדינמיקה שנוצרה טמונה ביחסי אובייקט מוקדמים, ברקע הטראומטי ובפצעי הילדות של הגיבורה ושל אנשי העיירה. גרייס גדלה כבת יחידה ללא אם וללא משפחה, לצד אב מאפיונר. כמו שהיא אומרת בסרט: "יש לי רק אב, אין לי משפחה. הגנגסטרים לקחו את אבי ממני...". העדר האם יצר אישיות רגישה ופגיעה, אמפתית לרגשות וכאב הזולת, אנושית ובעלת אופי פתוח וחומל. ניכר כי האופי המרצה שפיתחה קשור לניסיון שלא להינטש או להיענש, כפי שאכן קרה לה כאשר סירבה לאביה. לצד זאת, מאפיינת אותה תחושה של שונות, אחרות ופגיעוּת נרקסיסטית גבוהה. כמו כן, החיים לצד אב מאפיונר גרמו לפיצול של טוב ורע: הרע נשאר מזוהה עם אביה, כראש המאפיה השותף לגנגסטרים מהם היא ברחה – והיא עצמה נשארה מזוהה עם הטוב והמוסרי. כך אימצה גרייס פונקציה אימהית, בעוד שהפונקציה האבהית נשארה מוכחשת ובפיצול. היא הכחישה, פיצלה והשליכה חלקים "גבריים" תוקפניים – והזדהתה באופן מוחלט עם חלקים רכים, נשיים ואימהיים של חום, אהבה וטיפול בזולת, אותן תכונות שבאו לביטוי בצורה בולטת ביחסיה עם אנשי הקהילה. הדברים שאביה של גרייס הטיח בה לקראת סוף הסרט מחזקים עמדה זו: האב אמר לה שהיא יהירה, עקשנית ומתנשאת על אחרים, מאחר שהיא אינה דורשת מהם את אותם סטנדרטים מוסריים שהיא דורשת מעצמה, ושהיא סולחת לאחרים היכן שאינה סולחת לעצמה.
מנגד נמצאים אנשי העיירה, שעל פצעי הילדות שלהם איננו יודעים דבר, אך אנחנו יודעים שמדובר בקבוצת שוליים קשת יום ומודרת. חברי הקבוצה אף הם נוקטים אותו מנגנון של הזדהות השלכתית. מעמדם כקבוצת שוליים והעבר שלהם עשו אותם קשי-לב וקהי חושים, יצרו תחושות ייאוש, חוסר תקווה ועוינות כלפי המרכז, המיוצגים על ידי הקנאה בגרייס והזדהות עם חלקים קשים בתוכם. הרגשות הרכים וצרכים של נזקקות נשארו מוכחשים, מפוצלים ומושלכים. הקנאה באה לביטוי למשל במשמעות שהנשים בעיירה ייחסו לידיים של גרייס, שהיו צחורות ועדינות מאחר שמעולם לא עבדה – בשונה מהידיים שלהן, שהיו מיובלות והמחוספסות. הקנאה התבטאה עוד בליטוף שמלתה המפוארת של גרייס, ובפרט הפרווה, שמייצגת עושר.
במפגש בין נסיבות חייה של גרייס ונסיבות חייהם של אנשי העיירה, השימוש במנגנון של פיצול והשלכה אצל שני הצדדים יצר את הדינמיקה של הפרעת יחסים. היא הכחישה כוח, אנוכיות, התנשאות ותוקפנות ונשארה מזוהה רק עם הטוב והחיובי, וכך מצאה עצמה בעמדת קורבן, מנוצלת ומקריבה. הם הכחישו נזקקות, תלות וחסר, ונשארו מזוהים עם השלילי והתוקפני, בעמדת מנצלים תוקפניים ואנוכיים. בראשית הסרט מוצגים תושבי העיירה כאנשים טובי לב, שאהבו את עיירתם ולא ראו צורך לשנות דבר, שחיו את חייהם בהשלמה והיו שומרי חוק, שקיבלו את גרייס תוך שהם מסכנים את חייהם, ואף הטילו עליה מטלות, למרות שאיש לא היה צריך את עזרתה, על מנת שתתקבל כחלק מהקבוצה. תמונה זו מחזקת את התיאוריה של הפרעת היחסים, שהיא הפרעה בתוך יחסים בדיאדה כאשר ה"יש" אצל האחד מייצר את ה"אין" אצל השני; בדיאדה אחרת ובנסיבות אחרות, ייתכן שהיחסים הללו כלל לא היו נוצרים באופן הזה, כפי שמתבטא בפתגם המוכר "צריך שניים לטנגו".
ברמה הגלויה, אם כן, אנשי העיירה מצויים לכאורה בעמדת כוח, שייכים ומוכללים; עם זאת, ברמה המוכחשת, הקבוצה נמצאת בעמדת חסר, בנזקקות, בדחייה והדרה. הם הקורבנות של החברה, המנוצלים על ידה – כלומר מצויים בקצוות של ה-deficiency, rejection, selfless, exclusion בהפרעות היחסים מול גרייס). במקביל, ברמה הגלויה של הסרט גרייס היא המנוצלת, הדחויה והקורבן, אך ברמה המוכחשת היא מצויה בעמדת כוח, שייכת ומוכללת - כלומר ממוקמת בקצוות של ה- inclusion וה-selfish בהפרעות היחסים. גם היא באה אומנם מקבוצת שוליים, המאפיה, אך קבוצת ההשתייכות שלה היא חזקה ועשירה.
בסרט, התלות הגבוהה והנזקקות העמוקה של גרייס הופכים אותה "שבויה" בידי הקבוצה, מוקד לדחייה לניצול. גרייס הגיעה לקבוצה עם מוטיבציה גבוהה לגבורה ולשייכות וההכללה (selfless, ו- inclusion. אולם הנזקקות שלה יצרה תלות בקבוצה והחלישה אותה. היא ויתרה על זכותה להילחם ולהגן על עצמה, במטרה לייסד יחסים טובים עם הקבוצה ועם המנהיג. בקבוצה היא עברה בעצם תהליך נפרדות, התבגרות והתפכחות כואבים וקשים. היא למדה לוותר על הפנטזיה להכלה ואחדות טוטאלית: בתחילה היא נפרדה מאביה, כאשר ברחה ממנו וסירבה להיות שלוחה שלו ולהצטרף אליו כמנהיגת המאפיה; אחר כך ברחה ונפרדה גם מקבוצת השווים. הקבוצה היוותה עבורה "שדה אימונים", שסייע לה לאמץ חלקים מוכחשים של תוקפנות ואגרסיה בתוכה. ההתנסות שלה בתוך הקבוצה מול סמכות המנחה ומול קבוצת השווים, שמייצגים את המציאות הרחבה, אפשרו עימות והתמודדות עם חלקים מוכחשים ומפוצלים בתוכה, דרך הקונפליקט המוחצן עם הקבוצה ולקיחת בעלות עליהם. בתוך התהליך גרייס לקחה חזרה בעלות על החלקים התוקפניים בתוכה אותם היא יכולה לשלב כחלק מהעצמי השלם. היא חזרה לאביה לאחר תהליך של ספרציה אינדיווידואציה. אך החלקים התוקפניים נשארו בפיצול, לא מווסתים ולא מעובדים. היא עברה לקיצוניות השנייה, והצטרפה לאביה כראש המאפיה. לא התקיים תהליך ריפוי, ולאנשי העיירה לא ניתנה הזדמנות לתיקון.
תפקיד המנחה לפי מודל הפרעות יחסים
לפי פרידמן, מנחה כריזמטי ולא מנוסה מועד ליצור תופעה של שעירות לעזאזל (Friedman, 2010). כך, בסרט דוגוויל, טום כמנהיג עושה יד אחת עם הקבוצה כנגד גרייס, במסווה של דורש טובתה. במקרה זה, המנהיג מנתב את הרגשות הקשים כלפי השעיר לעזאזל על מנת להציל את עצמו. מנחה מנוסה יותר לא יתמקד ביחיד הסובל, אלא יכליל את כל המשתתפים באינטראקציה הקבוצתית. זאת מכיוון שמקורן של הפרעות היחסים הוא ביחסים בתוך דיאדה, או בין תת-קבוצות, על מנת להתמודד עם הפיצולים, ההשלכות וההזדהויות, על המנחה לבדוק מה גורם לאחד להתנהג כקורבן ולשני להתנהג כתוקפן, מה גורם לאחד להיות מנוצל ולשני להיות מנצל, או איך כל אחד מצדי הדיאדה רוצה ורגיל להשפיע.
הסרט מסתיים באירוע רצחני שקוטע את התהליך הקבוצתי. אפשרות אחרת שעמדה בפני יוצר הסרט, לארס פון טרייר, לסיום שאינו "מאבד" את המשתתפים ואת הקבוצה, הייתה יכולה להסתמך על ההבנות לגבי תהליכים קבוצתיים ומנגנונים פסיכולוגיים כמו הגנות, הכחשות, פיצולים והשלכות, האופייניים להפרעות יחסים. פון טרייר היה יכול לבחור לעבד עם הקבוצה את התהליכים הקבוצתיים דרך השלבים ההתפתחותיים, מה שהיה מאפשר לקבוצה ולטום כמנחה-מנהיג להביא לסיומו את תהליך הנפרדות והאינטימיות. מנחה טוב דיו היה עוזר לקבוצה להבין את הדינמיקה שמתרחשת בהפרעות היחסים, דרך מנגנון ההזדהות ההשלכתית, לעבד ולקחת בעלות על אותם חלקים מוכחשים, מפוצלים ומושלכים, דרך התערבויות אינטר-סובייקטיביות ורב-שיח, שהיה תורם לאיחוי הפיצול הקבוצתי והוצאתה של גרייס מתפקיד השעיר לעזאזל.
על המנחה להתבונן על התהליכים בקבוצה במבט אינטר-סובייקטיבי, שלוקח בחשבון את הפנטזיות הלא מודעות של כל האחרים מסביב (Gant & Agazarian, 2009). המנחה יכול להיעזר בחברי הקבוצה כדי לעזור לאחר מהמשתתפים להבין את עצמו. קיים סיכוי רב שהדפוס שעולה בדיאדה בתוך הקבוצה יחזור על עצמו, ועל המנחה לבדוק עם המשתתף איפה עוד הוא מופיע בחייו. כך עשוי המנחה למשל לפנות למשתתפת, ולשאול מה לדעתה גרם למשתתף אחר להתנהג בצורה תוקפנית כלפי משתתפת שלישית. בסרט, תהליך כזה היה דורש להוציא את גרייס מעמדת ה"טובה", המוסרית והמושלמת, שכרוכה בעמדת הקורבן והמנוצלת, ולהוציא את אנשי העיירה מהעמדה של "רעים", עוינים, תוקפניים, בלתי מוסריים ואנוכיים. בעבודה מודעת מעין זאת, כל צד היה מאמץ את החלקים הדחויים בתוכו והופך אותם לחלק מהעצמי השלם: הקבוצה הייתה מאמצת חזרה את אותם חלקים רכים של חמלה, מוסריות, פתיחות וקבלה, וגרייס הייתה נעשית מודעת לחלקים המתנשאים, האגרסיביים שלה – ולוקחת עליהם אחריות. הקבוצה הייתה הופכת אז לקבוצת עבודה, שיש בה פחות שעירים לעזאזל ותפקידים שמגנים מפני מודעות ועבודה. חבריה היו עשויים להכיר בכך שטוב ורע דרים בכפיפה אחת אצל אותו אדם ואצל הקבוצה, כשלם.
בעבודה מודעת כזאת היו נבחנות ההשלכות של המשתתפים כלפי המנחה וכלפי האחרים בקבוצה, וכן תהליכי ההעברה הנגדית של המנחה כלפי כל משתתף וכלל המשתתפים, והאופן שבו הוא מתמודד עמה כמנחה. כמו כן היו נבחנות שאלות של הצרכים של כל משתתף בקבוצה: למה כל אחד זקוק בקבוצה? לאיזו הכרה ומצד מי? איך משפיע על אחרים? איזו מראה הקבוצה מהווה עבורו? לבסוף, בעבודה מודעת הייתה נבחנת תופעת השעיר לעזאזל כפי שהתבטאה בקבוצה, ומצבים בהם המשתתפים חשו דחייה: מה היו הגורמים להיווצרות התופעה ואיך הם טופלו? האם הייתה גמישות תפקידית, כאינדיקציה להתפתחות הקבוצה ותפקיד המנחה? עיבוד כזה, ב"דוגוויל", היה מאפשר לקבוצה להמשיך להתקיים, ומאפשר סיום אחר של הסרט.
סיכום
תופעת השעיר לעזאזל, המופיעה בשלב קריטי בחיי הקבוצה, מתאפיינת בקושי בהכלת נזקקות ותוקפנות. זהו שלב בו הקבוצה עלולה להכחיש, לפצל ולהשליך רגשות אלו על משתתף בקבוצה, שמזדהה איתם והופך להיות ה-IP (Identified Patient). במאמר זה ניסיתי להדגיש עד כמה חשובה התערבות המנחה בזיהוי התופעה, מניעתה ועיבודה. בעקבות פרידמן, הוצעו התערבויות התייחסותיות העושות שימוש בעולם הפנימי של המשתתפים, כמשתקף במפגש אינטר-סובייקטיבי, כדי למנוע תופעה של שעירות לעזאזל.
ארבע הקטגוריות שמגדיר פרידמן למודל הפרעות היחסים שימשו על מנת לנתח את הדינמיקה שהתפתחה בסרט דוגוויל בדיאדה שבין גרייס, גיבורת הסרט, לבין אנשי העיירה דוגוויל שאליה נקלעה. לאורך רוב חלקי העלילה, גרייס הייתה תלויה תלות נפשית רגשית ופיזית בקבוצה ובמנחה, ועל רקע זה יצרה הזדהות יתרה ובעיית נפרדות, שלפי מודל הפרעות היחסים עומדת בבסיס הפרעת החסר (deficieny). בעיה זאת התבטאה בנטייה שלה לסלחנות יתר להבנה של המניעים להתנהגותם האכזרית של אנשי העיירה, שהביאה לקושי לראות עצמה מובחנת מהם ולקושי להגן על עצמה. לצד זאת, הנזקקות המוחלטת של גרייס והרצון שלה לשייכות יצרו את מה שמודל הפרעות היחסים מאפיין כדחייה (rejection), הפרעה הקשורה לתופעת השעירות לעזאזל. קטגוריה נוספת של הפרעות יחסים שהתבטאה בסרט היא זו של הדרה (exclusion/inclusion): גרייס הייתה מודרת מהקבוצה עקב היותה חיצונית לה. מודל הפרעות היחסים מאפשר גם להבין איך גרייס, שגדלה כבתו של אב מאפיונר ואנוכי למדה לשרת את הזולת כהפרעה התפתחותית השייכת לקטגוריה של גבורה (selfless/selfish). בעוד גרייס התאפיינה אם כן בעמדה של דחייה, נזקקות, selfless ומודרות, הקבוצה – לפחות על פני השטח – הייתה לעומתה בקצה השני של הרצף: בעמדת כוח, לא בנזקקות, אנוכית ומוכללת.
הניסיון להבין ולנתח את הסרט דוגוויל לפי מודל הפרעות יחסים ומודלים קבוצתיים אחרים של התפתחות קבוצה הראה כיצד הקטגוריות המבוססות על מודל הפרעות היחסים תואמות ומקבילות לשלבי התפתחות קבוצתיים כפי שהם מוגדרים במודלים אחרים. שילוב כזה בין מודלים מרחיב את היריעה, ומאפשר שימוש רחב יותר במודל הפרעות היחסים.
מקורות
הדר. א, (2001). השיח הטיפולי: פסיכותרפיה אנליטית כתהליך תקשורתי. לוד: זמורה ביתן.
ויקיפדיה (2011). 'דוגוויל'. נדלה ב-11.5.2011.
זיו, י. ובהרב, י. (2001). מסע קבוצתי המדריך למנחי קבוצות. תל-אביב: הוצאת גל.
יאלום, א. ולשץ, מ. (2006). טיפול קבוצתי תיאוריה ומעשה. ירושלים: כינרת.
ליבסלי, ו"ג ומקנזי, ר"ק (1983). תפקידים חברתיים בקבוצת פסיכותרפיה, בתוך רוזנוסר, נאוה (עורכת). (1997). מקראה הנחיית קבוצות. ירושלים: מרכז קהילתי עש חיים ציפורי.
מקנזי, ר"ק וליבסלי, ו"ג (1983) המודל ההתפתחותי לטיפול קבוצתי קצר מועד בתוך רוזנוסר, נאווה (עורכת). (1997). מקראה - הנחיית קבוצות. ירושלים: מרכז קהילתי עש חיים ציפורי.
קליין , מ.(2002 [1946]) כתבים נבחרים. תל אביב: תולעת ספרים.
רוטאן, ג. וסטון, ו. (2004) פסיכותרפיה קבוצתית גישה פסיכודינמית, תפקידי המטפל הקבוצתי. חולון, אח.
Agazarian, Y.M. (1994). The Phases Of Group Development And The Systems-Centered Group, In: Shermer, V.L. & Pines, M. Ring of Fire, pp. 36-86 London: Routledge.
Beck, A. (1981). Developmental Characteristics of the System-Forming Process. In: Durkin, J.E. (ed.). Living Groups: Group Psychotherapy and General System Theory. New York: Brunner Mazel. pp. 316-332.
Bennis, W.G. & Shepard, H.A. (1956). A Theory of Group Development, Human Relation 9, pp.415-437.
Dicks, H.V. (1967). Marital Tension: Clinical Studies towards a Theory of Interaction. New York, Basic Books.
Bion W.R., (1961). Experiences In Groups.London. Tavistock Pub.
Friedman, R. (2010). Looking at Relation: Disorders and Strengths of Interpersonal Ties. 2 days workshop, The Professional School of Psychology, California. June 30-31 2010.
Friedman, R. (2009). Bringing Out The Worst And The Best Feelings. Paper given In "Know Hard Feelings", The Ein-Gedi workshop of The Israeli Institute of Group Analysis, Mars 5th 2009.
Friedman, R. (2007) Where to look? Supervising Group Analysis - A Relations Disorder Perspective. Group Analysis, Vol. 40(2):251-268, Sage.
Gant, P.S. & Agazarian, M.Y.(2009) Developing the Group Mind through Functional Sub grouping Linking Systems-Centered. Training SCT and Interpersonal Neurobiology. Emory University School of Medicine and Systems-Centered Training and Research Institute.
Jurg, W. (1976). The Hysterical Marriage in Grunebaum, H. & Little, J.C. (eds.) (1976). Contemporary Marriage: Structure Dynamics and Therapy. Boston, Brown.
Nitson,M. (1991). Memorial Prize Essay The Anti Group: Destructive Forces in the Group and Their Therapeutic Potential. Group Analysis, 24, 7.
von Trier, L. (2003). Dogville. Barcelona: Manga Films.
