בין עמימות לפסיביות: קשיים וכשלים בתהליך ההכשרה של הפסיכולוג הקליני
מאת לירן רוגב
"Psychological or spiritual development always requires a greater capacity for anxiety and ambiguity." (Carl Yung) "Between an uncontrolled
escalation and passivity, there is a demanding road of responsibility that we must follow." (Dominique de Villepin)
התחלתי את לימודי התואר הראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב בשנת 1999. לא היסטוריה רחוקה, אני יודע, ובכל זאת: עזר וייצמן היה הנשיא, מטבע חדש בשם "אירו" הושק באירופה, יוגוסלביה הייתה קרועה במלחמת אזרחים, ה"מטריקס" הציג בקולנוע "פאר" בתל-אביב (שעדיין היה קולנוע ולא חדר כושר יוקרתי), וכולם פחדו שבאג 2000 יבוא ויאכל לנו את החסכונות. אני בכלל חלמתי על קריירה של עיתונאי, ומצאתי את עצמי בחוג לפסיכולוגיה חצי במקרה. חשבתי שכדאי ללמוד משהו כללי ולהרחיב את ההשכלה, רגע לפני שהעיתונים הגדולים יתחילו לריב על שירותיי, ואם באותה הזדמנות אפשר להרגיע את אמא עם תואר אוניברסיטאי ולשבת על הדשא עם הבנות הכי יפות בפקולטה, זה ממש לא נורא.
סביבי נשמעו דיבורים על המסלול הארוך ומלא המכשולים שממתין לנו. דיבורים עמומים, אפופי מסתורין על מגמה קלינית, על תואר שני, על התמחויות ממושכות. אני חושב שאם הייתי מקשיב קצת יותר ברצינות הייתי אורז חפצים ועובר לחוג לפילוסופיה, אבל הייתי בן 22 ועדיין לא באמת רציתי לדעת מה אהיה כשאהיה גדול. העדפתי לספר לעצמי שכל המתח והלחץ הזה לא נוגע אליי, שהתוכניות שלי אחרות, ושבכל מקרה אין טעם להיות טרוד במחשבות לגבי מה יקרה ומי אהיה בגיל 27 או 29 או 30. המשכתי הלאה, צעד אחד בכל פעם, בלי להבין תמיד מה הדרך צופנת לי. ככל שחלף הזמן התגברו הקשר והתשוקה שלי לתחום, תואר ראשון הוביל לשני, לימודים להתמחות וכך הלאה. מסלול ארוך, עשיר, מגדל ומתיש.
בעוד חודש אהיה בן 35. לא קשיש, אני יודע. ובכל זאת: יש לי הרבה פחות שיער, וזה הרבה פחות אכפת לי. בזמן שחלף הספקתי לעבור שמונה דירות, להתחתן, להתגרש ולהתחתן שוב. לשרת במילואים במהלך שתי מלחמות ואינתיפאדה אחת. לטפל באנשים רבים, לפעמים לעזור הרבה, לפעמים קצת, ולפעמים בכלל לא. הספקתי לאבד אנשים ולמצוא אנשים, להבין דברים שבלבלו אותי ולהתבלבל מדברים שחשבתי שאני מבין. ומאתמול בצהריים אני פסיכולוג קליני.
זה משמח, כמובן. עבדתי קשה במשך הרבה זמן כדי לקבל את רישיון המומחה, ההכרה הרשמית בכך שאני רשאי "לצאת לדרך" כמטפל עצמאי. עבדתי קשה ובמשך זמן רב, עם עזרה מהמון אנשי מקצוע טובים, נדיבים, חכמים ומיומנים שעזרו לי לגדול ושנשארים חלק ממני. מורים ומדריכים וקולגות שאני מוקיר ואוהב ואסיר תודה להם בכל לבי.
אבל.
אני גם מסיים את המסלול הזה עם בטן מלאה. "מסלול", אולי בדומה למסלול המראה, אבל גם במובן של מסלול מכשולים לא פעם, ובכל אופן שאינו סלול היטב ושהמהמורות בו בולטות ומכאיבות. מפתה להגיע לסיומו ולשים הכול מאחור, לומר "די, זה נגמר, ועכשיו אין טעם ובעיקר אין תועלת בטרוניות". ואולי: "אני כבר נדפקתי, ושהטמבל הבא יידפק לפחות אותו דבר – פחות מזה יהיה פשוט לא הוגן". בצבא זו נורמה מקובלת: גם שם יש "מסלול", ובסופו יש טקס, לפעמים טקס השבעה, טקס מעבר ובגרות, לפעמים טקס "זובור", טקס השפלה. כך או כך סובלים בשקט, ומצטרפים למורשת הקרב. עושים חולצה ועליה כותבים: "סוף מסלול - נובמבר 2011", כדי שכל בני המחזור ילבשו אותה בגאווה. ומה עם הדור הבא, ה"מסלול" של 2012? בכיינים, שיגידו תודה שהם לא היו בזמננו...
מפתה לעשות את זה כי עשו את זה לי, ומפתה לעשות את זה כי קל לעשות את זה, ומפתה לעשות את זה כי מתחת לפני השטח מפעפעות לא פעם משאלות סמויות שלא יצמח תחתיי זה שידיח אותי מכסאי. הטקסט הזה הוא הדרך שלי להתנגד לפיתוי הזה, לתת מילים לתחושות ולתסכולים שהתעוררו בי מול חלק מסוים (אבל סימפטומטי) בתהליך ההכשרה וההסמכה שלי, לא רק כדי לפרוק את אשר על לבי ובטני, אלא גם מתוך תחושה שאם לא אעשה זאת אני עלול לחטוא לאחרים כפי שחטאו כלפיי.
אני פסיכולוג קליני מאתמול בצהריים, אבל את ההתמחות שלי סיימתי לפני שנה, בנובמבר 2010. בסופו של אותו חודש, אם נדרשת מידת דיוק גדולה יותר, ומסתבר שנדרשת. אחת עשרה שנים אחרי תחילת מסלול ההכשרה הקליני סיימתי לעמוד במלוא הדרישות האקדמיות והמעשיות שיש למלא בדרך לרישיון המומחה, וכל מה שנשאר בעת ההיא, היה לגשת לבחינת ההתמחות. המקרה שתכננתי להביא לבחינה כבר היה כתוב, ההמלצות מוכנות, וכל המסמכים הדרושים מלאים. אלא שתוכניתי לגשת לבחינה כבר במועד נובמבר, כלומר בחודש בו סיימתי את ההתמחות (או יותר נכון בחודשים שלאחר מכן, הרי מן הידועות היא שבחינות מועד נובמבר מתקיימות בפועל בחודשים העוקבים, וכך גם לגבי מועד מאי) – תוכנית זו התבדתה. שמא הייתי נאיבי? נמהר? האם אצה לי הדרך? ייתכן, משום שעל פי כללי מועצת הפסיכולוגים, למועד נובמבר ניתן להירשם רק בתנאי שסיימת את התמחותך עד סוף אוקטובר.
תהיתי האם ייתכן שבשל קביעה ביורוקרטית שכזו, בגלל סטייה של שלושה שבועות מדד-ליין שרירותי, נגזר עליי לשבת חצי שנה בחוסר מעש ולהמתין למועד הבא? לא יכול להיות. הרי הרישיון אינו סמל סטטוס, לדחייה כזו יש משמעויות מציאותיות רבות. עבודות שלא אוכל להגיש את מועמדותי אליהן, הדרכה שעליי להמשיך לשלם עבורה, ובעיקר מתח נפשי רב שעליי לשאת במשך חודשים רבים נוספים של הכנה "לקראת". כתבתי מכתב למועצת הפסיכולוגים על מנת לבקש שיאפשרו לי בכל זאת לסיים את מסלול ההכשרה, וההתעלמות הרועמת הייתה לי לתשובה. ניחא, אם אחת עשרה שנים של "לקראת" הכשירו אותי למשהו, הן הכשירו אותי להשהות את תגובותיי, להכיל את חוסר הוודאות ולדחות סיפוקים. השלמתי בלית ברירה עם הדחייה המיותרת הזו, והכנתי עצמי למועד הבא, מועד מאי, שהרי פסיכולוגים, כמו תפוחי אדמה, מבשילים פעמיים בשנה (וגם עליהם לא אומרים "שהחיינו" אפילו פעם אחת – מחשש של ברכה לבטלה). אלא שגם מועד זה לא התקיים כסדרו, בשל סירוב של פסיכולוגים בכירים לשתף פעולה עם הקמת ועדות בחינה על רקע חילוקי דעות בנושאים שונים עם יו"ר מועצת הפסיכולוגים והועדה הקלינית.
מבלי להיכנס לפוליטיקה הפנימית של הפסיכולוגיה הקלינית, ומבלי להקל במשקלן של הסוגיות שכולנו צריכים להתמודד איתן בתקופה הזו (הרפורמה, סעיף 9ב' בחוק הפסיכולוגים, הרכב מועצת הפסיכולוגים, חוסר התיאום בין האקדמיה לשטח), אומר רק זאת: נחטפתי. ערב הבחינה, בסוף חודש אפריל 2010, נלקחתי בן ערובה. נשאבתי בניגוד לרצוני ובמובנים רבים ללא ידיעתי למאבק בו שימשתי פיון בר הקרבה. הסירוב לבחון אותי, ויחד איתי עוד כמאה פסיכולוגים שעברו מסלול דומה – רובם ככולם בעלי משפחות, אנשים מוכשרים שממתינים להסמכה שתאפשר להם להתחיל את דרכם המקצועית באמצע שנות השלושים לחייהם – נועד להפעיל לחץ על מועצת הפסיכולוגים. איש לא שאל אותי אם אני מוכן להישאב למאבק הזה, אם אני מוכן להיות זה שמשלם את המחיר עבורו, או מה בעצם עמדתי לגביו. רגע לפני שהבחינות היו אמורות לצאת לדרך, בימים בהם ציפיתי לטלפון שיבשר לי שאני מוזמן לוועדת בחינה כדי להשלים את הסמכתי, לקבל רישיון ואת ברכת זקני השבט, נודע לי בדרך לא דרך שבחינה אין, בשל הסירוב שהוזכר לעיל.
במאי התגייסנו לפעולה, כתבנו מכתבים לכל מי שהיה מוכן לקרוא. היינו נחרצים אבל דיפלומטיים, לא רצינו להעליב אף אחד והיה חשוב לנו להבהיר שאנחנו רק רוצים שהמאבק הזה לא יתנהל על גבנו. ביוני ניזונו בעיקר משמועות, לפעמים משמחות ולפעמים מתסכלות, כמעט תמיד שגויות. ביולי התעורר בי כעס אדיר שלא היה לאן להפנות. היו דיבורים על צעדים משפטיים, אפילו גייסנו כסף. באוגוסט מועצת הפסיכולוגים הודיעה שתתקיים בחינה בכתב, והציתה סערה מחודשת. לפתע כל אותם גורמים שמצבנו עניין אותם כקליפת השום הזדעקו על הפגיעה האנושה בהכשרתנו, צעקת הקוזק הנגזל. בראשית ספטמבר התקיימה בחינה בכתב, עם הבטחה מפורשת שתוך שלושים יום יינתנו תשובות לנבחנים. באוקטובר נעתי בין אפתיות מדוכדכת לבין חרדה פתאומית. בתחילת נובמבר 2011 הגיעו התשובות (הבלתי רשמיות – קבלת התעודה הרשמית דורשת עוד מספר חודשים, אבל לאט לנו; או כמו שאמרה נציגת מועצת הפסיכולוגים למומחה שאך קיבל את ההודעה המשמחת וניסה לברר מה הוא נדרש לעשות כעת: "בוא נסתפק בכך בשלב הזה"). בסך הכול נדרשו שישה חודשים של מכתבים, מחאות, איומים ותחינות, בטרם הצליחה מועצת הפסיכולוגים לדאוג להסמכתם של כל הניגשים למועד אביב 2011. האביב חלף, הקיץ עבר, וגם הסתיו כבר מסתיים.
11 שנים מתחילת תהליך ההכשרה שלי, לאחר שעמדתי באופן מלא בכל האתגרים והדרישות המקצועיות שניצבו בפניי, נאלצתי להמתין שנה נוספת רק כדי לעבור את טקס ההסמכה (ואולי יהיו שיתרעמו על השימוש במילה טקס, אבל בחינה שאחוז העוברים בה הוא 95%, כך על פי "מקור בכיר" במועצת הפסיכולוגים, היא טקס ולא כלי ממיין). שנה שלמה מחיי, שבוזבזה בהמתנה ובעיסוק חרד במה שאמור היה להיות טקס מעבר מרגש, "הטבלה" מקצועית, והפך לסאגה מתמשכת של עלבון וכאב. שנה שאף אחד לא יחזיר לי, שנה שאף אחד אפילו לא יודה שגזל ממני. אני מניח שיהיו רבים שכלל לא יבינו את זעמי, הרי שנה בזמן של פסיכולוגים היא רפרוף כנפי פרפר ותו לא. לכל אורך התקופה הזו, ניסיתי יחד עם חבריי להקים צעקה, להיאבק באופן אקטיבי, אבל על אף שהיו לא מעט קולות אוהדים, באופן כללי נותרתי בתחושה שברגע האמת לא ממש היה עם מי לדבר. הגורמים השובתים המשיכו להתעלם, אנשי מועצת הפסיכולוגים פעלו בעצלתיים, וציבור הפסיכולוגים הכללי עמד מהצד.
אני כועס ואני פגוע. לא רק בגלל עצם ההמתנה הממושכת והפגיעות הממשיות שבצדה. אני מרגיש שנבגדתי. אני מרגיש שלא ראו אותי, את זכויותיי, שקולי לא נשמע. שציבור מקצועי גדול לא השכיל להבין את המשמעויות המלאות של השימוש המכאיב שנעשה בי, בנו, ושהציבור הזה ממשיך להיות עיוור לעוולות רבות שנעשות בתוך בית הגידול המקצועי שלנו, על בסיס יומי.
כי זה הסיפור שלי, אבל הוא לא יוצא מהכלל, הוא הכלל. זו אינה אנומליה. בתוך עמי אני חי, ולעמי יש סיפורים דומים ואפילו גרועים יותר. שאספר על הבחורה שאחרי שנה של התמחות גילתה כי בשל טופס שלא נשלח בזמן מסרבים להכיר בשנת ההתמחות שעשתה? אולי על חבר שבבחינת ההתמחות הסבירו לו כי הוא מזכיר בהתנהלותו צב שהוציאוהו זה עתה מנחל אלכסנדר המזוהם (ושהשיב בקור רוח, ברמזו לאופן בו הבחינה במועד הנוכחי "הזדהמה": לא מאלכסנדר, מהקישון...)? על המועמדת לתואר שני שלאחר תהליכי מיון תובעניים ומציפים נדחתה מבלי שאפילו יינתן לה הסבר או משוב? על שני המתמחים הלקאניאניים (יש דבר כזה) שהתחננו בפני המועצה לדאוג שייבחנו בפני פסיכולוגים שאמונים על גישה זו, ואף הציעו בעצמם מועמדים מתאימים, לשווא? על חברה שעברה את מבחן ההתמחות לפני שנה וממתינה עדיין שהרישיון יישלח אליה? על מאות מתמחים שעובדים שעות נוספות רבות שלעולם לא משולמות ולעולם לא ישולמו? על חברה שממתינה למלגה להתמחות אשפוזית ולא מצליחה בשום אופן לקבל מידע ממועצת הפסיכולוגים – כי כמו שכל מי שזקוק לעזרתם יודע, פשוט בלתי אפשרי ליצור איתם קשר?
אכתוב זאת שוב, כדי שהאירוניה שבמשפט האחרון לא תחמוק בלהט הרגע: מועצת הפסיכולוגים, גוף שנועד לא רק לארגן אלא גם לשרת את ציבור הפסיכולוגים – הוא גוף שאי אפשר ליצור איתו קשר. ואני חייב לשאול: למה? למה בעידן בו כל ארגון ממשלתי מאפשר לקיים עמו קשר ולקבל שירותים באינטרנט, ההתנהלות הביורוקרטית מול מועצת הפסיכולוגים תקועה בימי השלטון הטורקי? למה כשניתן בלחיצת כפתור להשיג גישה אפילו לספרייה של ארגוני ביון אמריקאיים, כל כך קשה לקבל מידע ושקיפות בסיסיים שנוגעים לתהליכי ההכשרה וההסמכה שלנו? למה נדרשת כל כך הרבה סבלנות וגמישות מצד סטודנטים ומתמחים, וכל כך מעט ממנה מוצעת להם חזרה? השאלות האלו אולי נשארות ברמה הקונקרטית, אבל לפעמים נדמה לי שהדמוניזציה שעושים במקצוע שלנו למילה "קונקרטי" משרתת גם היא עמדה של פסיביות ועמימות: "אז לא קיבלת כסף על שעות נוספות? מה אתה כל כך קונקרטי? מה אתה בעצם משחזר פה, עם כל החמדנות הנקמנית הזו?"
ברמה אחרת, צריך לשאול איך זה שבמקצוע שחורת על דגלו רגישות לאחר יש חוסר כה משווע בנדיבות ורגישות כלפי קולגות, במיוחד בשלבי ההכשרה וההסמכה? איך זה שהאנשים שתפקידם להיות מצפן להורות מגדלת וטובה דיה מתקשים לפעמים למצוא את הצפון? זה מתחיל באקדמיה, דרך מקומות ההתמחות ועד הגופים המארגנים והמסדירים. החל מבכירי המקצוע וכלה בזוטרה שבמזכירות. לא שאין מדריכים ומורים ובכירים רגישים וקשובים, יש ובשפע. אני מדמיין אותם קוראים את הדברים האלו ולבי נחמץ, אני אוהב אותם אהבת אמת ולא הייתי שורד יום אחד במקצוע הזה אלמלא קולותיהם התקיימו בי. אבל גם הם, ירצו או לא, נאלצים להיות חלק ממערכת שבמשך הרבה מאוד זמן התמכרה לפרקטיקות של הקטנה וסירוס. האם יכול להיות שזו לא רק הפנטזיה של הסובייקט? האם יכול להיות שגם אבא, האחר הגדול והמצויד, לפעמים בעצמו קצת סובייקט שמפנטז לסרס את מי שיירש אותו בבוא היום? האם העיסוק במשאלות הרצחניות הלא מודעות של אדיפוס השכיח את קיומן של משאלות רצחניות לא פחות, מודעות הרבה יותר, של מלך תבאי? לפעמים נדמה לי שכן. לפעמים אני מרגיש שאלו שגידלו אותי קיוו בסתר לבם שאשאר קטן, וחרד, וחסר קול.
לדאבוני, ומבלי לבטל את כל מה שהעשיר אותי וגידל אותי בשתים-עשרה השנים האחרונות (הרי גם לאדיפוס היה את מלך קורינתוס, שפרש חסותו עליו וודאי ליווה אותו כהפנמה טובה), בשנה האחרונה התחוור לי כי המלך, אפעס, קצת עירום. ועם כל האמפתיה לקשיים של המלך, כי בטוח שלא קל להיות מלך, ועוד בעירום, יש בסיפור הזה גם ילד שמתבונן ומגלה את המלך עירום, וכדאי שמישהו יקדיש טיפה מחשבה גם לו. גם עליו עובר משהו לא פשוט: לא כל יום אתה תופש שהמלך שלך עירום. מי יודע אילו טראומות אפשר לפתח.
ברמה המערכתית, האנשים שלימדו אותי את המשמעות של להיות שם עבור האחר, לא היו שם בשבילי. האנשים שהנחו אותי כיצד לחוות את עולמו של האחר מתוך נעליו, שכחו שגם לי יש נעליים. כפרטים, יחידים רבים ביטאו את תמיכתם הגלויה בי ובחבריי; אבל במשך שנה שלמה ישבתי בבית מתוסכל וטרוד ולא פנוי להמשיך את חיי במובנים רבים, בלי שיהיה מי שיוכל לתת מענה אמיתי וחד משמעי לכך. ברגעים כאלו הרגשתי לבד מאוד.
אלא שלגילוי שהמלך הוא עירום יש יותר מהשפעה אחת. יש כאב, תסכול ותחושת בגידה, לא קל לגלות שהמלך שלך עירום. לא קל לגלות ששריו ונתיניו אינם משמיעים קול. אבל גילוי כזה מחייב גם התפכחות, הבנה שגם מלכים הם בני אדם, וגם הם עומדים עירומים לפעמים, ובמקום בו מלכים עומדים עירומים, ילדים צריכים לצעוק.
האמת? אני בכלל לא בטוח שהוא ילד, ההוא מהסיפור. אולי הוא נער, או מתבגר, או אפילו גבר צעיר (אולי בכלל אישה צעירה שטעו בה לילד?), שברגע שהתחיל לצעוק היה מי שאמר: עזבו אותו, הוא רק ילד, מה הוא מבין. אולי יש מי שרוצה לשמר אותו ילד בכל מחיר, כי ילדים שצועקים מסוכנים הרבה פחות מאנשים בוגרים עם קול ועמדה. ואולי הוא בעצמו חשב שהוא ילד, עד שהתחיל לצעוק.
זה קצת הצייטגייסט, בעצם: להעיז לערער על ההגמוניה של הקולות הישנים. לא להסכים להיות מושתק, לא לקבל את זה שדברים הם כפי שהם רק מפני שהם היו כפי שהם כבר זמן רב. אם כי נדמה לי שלהבדיל ממחאות האביב הערבי, הקיץ הישראלי והסתיו הניו יורקי, במקרה של המחאה שלנו אין הכוונה ל"ישן מפני חדש תוציאו"; אני אמנם לא מתיימר לייצג אף אחד או אחת מלבדי, אבל נדמה לי שרבים מבני דורי במקצוע מרגישים כך. בשנת ההמתנה האיומה הזו ניהלתי שעות רבות של שיחות והתכתבויות עם קולגות שנמצאים במצב דומה, פחות או יותר. רבים מהם המתינו כמוני לבחינה, אחרים היו במהלך ההתמחות, חלקם לפניה או במהלך לימודי התואר השני. אני יוכל לומר במידה ניכרת של ביטחה שאף אחד מהם לא ביטל את החשיבות של תהליך ההכשרה ואיש לא פסל את העמדה של האחר רק משום שהיא שונה משלו. דווקא בקרב הקבוצה הצעירה הזו ראיתי המון כבוד כלפי מי שחושב אחרת, ויכולת מעוררת השתאות להכיל סתירות וניגודים. גיליתי אנשים שמסוגלים בה בעת לכעוס, לעצור ולהתבונן בכעס שמתעורר בהם, לנהל דיאלוג מעמיק עם הצרכים של עצמם ושל אחרים – ולצד כל אלו לגייס כספים ולשלוח למנכ"ל משרד הבריאות מכתב החתום על-ידי עורך דין. ראיתי אנשים, מתמחים ברובם, שמצליחים לעשות אינטגרציה בין קולות שונים וגישות שונות, לגשר בין המציאות הפנימית לחיצונית, בין חשיבה לפעולה, באופן שלא תמיד קל למצוא במקומותינו. אולי לא במקרה, אגב, היו אלו מתמחים שהובילו גם את המאבק למען פסיכולוגיה ציבורית בחודשים האחרונים. הרי אין פה משאלה לכרות את הענף – רק לשבת קצת יותר בנוח.
לא מדובר פה גם על התקוממות שנובעת מפינוק. הדבר האחרון שאפשר להאשים בו את מי שבילה את שנות העשרים ומחצית שנות השלושים של חייו בעבודה קשה בשכר זעום, רק כדי להמשיך לעבוד בעבודה קשה בשכר בינוני, הוא הדוניזם. הכעס שלי, המחאה שלי, לא צומחת מציפייה ליהנות מהפירות בטרם הבשילו. כשאני מדבר על "לשבת בנוח", אני מדבר על להיות שותף בעל קול ונוכחות: לא בהכרח שותף שווה זכויות, אבל גם לא שותף נטול זכויות. שותף שרואים אותו ומראים לו – לא שותף ש"רואים לו" וש"רואה" לאחר.
יחסי הכוחות האלה הביאו לכך שבשם הדרישה המקצועית להכיל עמימות ואי וודאות, בקלות רבה מדי נחצה הגבול בין עמימות שמאפשרת למידה והכלה, לאי ודאות מזניחה ופוגעת. יותר מדי פעמים במהלך ההכשרה הקלינית נעשה שימוש בעמימות ואי וודאות לא כאמצעי לצמיחה, אלא כמכשיר לדיכוי. לא במקרה דמוקרטיות מתאפיינות בשקיפות מידע, ומוגדרות דרכו: אין דרך טובה יותר לייצר ולשמר חוסר אונים מאשר להחזיק אדם באפילה. גם כמטפלים לא היינו מעלים בדעתנו לנקוט בעמימות עד כדי השארת הסטינג פרוץ, ולמשל לסיים פגישה באמירה: "טוב, נדבר", מבלי לקבוע מסגרת ברורה להמשך. במרחב הטיפולי ברור לנו שצמיחה מתאפשרת לא רק נוכח חשיפה לתסכולים, אלא נוכח חשיפה מותאמת לתסכולים, בתוך מסגרת ששומרת את המטופל מוגן ובטוח. במערכת המכשירה של המומחיות בפסיכולוגיה קלינית, לעומת זאת, ההגנה הזו מקבלת חשיבות מזערית, נזנחת בקלות, ולעתים לא קיימת כלל. כשאני מדבר על דיכוי, אני מתכוון להזנחה הזו: לא לניסיונות מודעים ומכוונים לפגוע בציבור חלש, אלא בעמדה פסיבית שמאפשרת לפגיעה להתמשך.
במבט לאחור, אלה הן העמימות ואי הידיעה שאפשרו לי בגיל 22 לא לגמרי להבין לאן אני נכנס. האם הייתי מחליט אחרת לו תהליך ההכשרה של פסיכולוג קליני היה מתאפיין בשקיפות גדולה יותר לכל אורך הדרך? הייתי רוצה לחשוב שלא, אני שמח על בחירותיי ומחויבותי, אבל גם אם כן – זו זכותי. הבחירה שלי לא לגמרי להבין או לדעת סייעה לי להתמודד עם החרדות של תחילת הדרך, אבל חוסר השקיפות וההתייחסות המקטינה הזינו את החרדות האלו לכל אורכה. סטודנט שנדחה מקבלה לתואר שני זכאי לדעת מדוע; פסיכולוג הממתין למלגת התמחות זכאי לדעת כמה זמן עליו להמתין; מתמחה זכאי לדעת כמה אבחונים עליו לעשות, כמה שעות עליו לעבוד וכמה שכר הוא זכאי לקבל; פסיכולוג שסיים התמחות זכאי לדעת מתי הוא נבחן, איך ואיפה; פסיכולוג שסיים את הבחינה צריך לקבל את הרישיון שלו תוך ימים ספורים, לא חודשים ארוכים.
קל לטעות ולחשוב שאני מדבר על שינויים טכניים, אבל איני רואה בהם כאלו. אני מרבה להזכיר את מועצת הפסיכולוגים, אבל גם בהתנהלותה אני רואה רק סימפטום לבעיה כללית יותר. משהו בעמימות הטבעית של תחום העיסוק שלנו מאפשר לההתנהלות הזו להתמשך. ההתנהלות הזו, שמתרחשת סביבנו כל הזמן, צומחת מתוך עמדה מסוימת – וזה מה שמוכרח להשתנות. המלך בסיפור של אנדרסון היה בעצמו קורבן של הלך הרוח הזה, בו קל יותר לקבל את המצב גם אם הוא פוגעני ומשפיל, מאשר להתעקש על נוכחות מכבדת ומציבת גבולות. ייתכן שההתכנסות של כל מומחה לתוך הקליניקה שלו מזינה את הלך הרוח הזה, או אולי זה אכן הקושי והאיום שמעורר הדור הצעיר, או הנטייה המקצועית הטבעית שלנו (אבל לפעמים האוטומטית מדי) להשהות פעולה. יהיו אשר יהיו הסיבות, בקלות רבה מדי הן מובילות לקבלה פסיבית של התנהלות פוגענית ומזניחה.
ובכל זאת, יש להודות שבסיפור הזה, בניגוד לסיפור של אנדרסון, אין נבל; אולי להפך, קצת יותר מדי כוונות טובות. יותר מדי מתנדבים ופחות מדי טכנוקרטים. יותר מדי כשלים ולא מספיק לוקחי אחריות. בסיפור הזה, גם הבעיה עצמה קצת עמומה. אולי מהסיבה הזו, גם לי קשה לסיים את דבריי באמירה חדה. אולי בשל כך גם אני איני מצליח לומר: "זהו הפיתרון, אלו הדברים שיש לעשות אחרת, וכך יש לעשותם". בקיץ, בשדרות רוטשילד, בין המוני הצועדים, שמעתי בחור מכריז בקול ובקצב: "העם! רוצה! כל מיני דברים!", ולפעמים זה באמת הרגיש ככה. האם גם המחאה הפרטית שלי כה עמומה וגנרית, כמו ההתנהלות שנגדה אני יוצא? האם מספיק לצעוק שהמלך עירום מבלי לפחות לזרוק לו הצעה ממשית לחידוש המלתחה?
אני לא ממש יודע. האמת הפשוטה היא שאין לי הצעה קונסטרוקטיבית, הלוואי והייתה לי. אבל אני כן יודע שהצעקה הפרטית שלי היא צעקה של תסכול וכאב, ושהיא כזו שמגיעה מתוך כוונה נכונה. אני כן יודע שצריך להשמיע ולשמוע אותה. אני כן יודע שיש דברים שלא טוב שיישארו נטולי מילים, ואני מקווה שגם אם המילים אינן נוחות הן ימצאו את האוזניים הנכונות.
