גלעד שליט וגלעד שלי
מאת ד"ר אסף רולף בן-שחר
גלעד שלי אינו גלעד שליט,
גלעד שלי עדיין לא חזר.
כמו עם ישראל כולו, השבוע היה שבוע מרטיט ומרגש גם עבורי. התמלאתי אושר ותחושת אחווה וגאווה לראות אותו חוזר. דאגתי כמו כולם למראה הרזון שלו, השתוקקתי לשמוע כל פרט – לראות שהוא בטוב, לשמוע אם ישן טוב בלילה, מה אכל? להתפלל שיצליח לחזור לשגרה, להיות אדם רגיל. רציתי, כמו רבים אחרים, לראות אותו, לגעת בו, שידע שחשבתי עליו.
אני חושב על אנשי מטה המאבק שטרחו להפגין ולפעול במסירות אין קץ, ולא לתת לצעקה להישכח ולשכוך, ולא ויתרו. כנראה שבלעדיהם לא היה שב הביתה. לא היינו שורדים כחברה בלי אנשים כמוהם, שמוכנים לנטוש את עיסוקם היומיומי ולהקדיש את עצמם לאחר. אני חושב על הזמן היקר שהקדישו, על אהבת האדם שבהם – על הדבקות במטרה, על הנחישות, האלטרואיזם. ברמה אחת, זו הישראליות היפה, זו פסגת הציונות והערכים עליהם החברה שלנו מושתתת. ברמה אחרת, יש הבדל גדול בין אביבה ונועם שליט, בין המשפחה והחברים, לבין הפעילים, האזרחים והצבאיים, הרשמיים ושאינם רשמיים.
איני חפץ לקלקל את השמחה, שהרי אני שותף לה. שמחתי השבוע להיות ישראלי כפי שלא שמחתי זמן רב. אך חשוב לי לסמן גבול אותנטי בתוך השמחה הזו – הגבול שבין אובייקט לסובייקט. וכאן, הריני יוצא ראשון מן הארון – החפצתי את גלעד שליט ועודני מחפיץ אותו. כל יום כשאני פותח את המחשב ומחפש עוד פרט ביוגרפי על גלעד שליט, איני עושה זאת רק מתוך אהבת האדם שלי. כאן, מולי, ניצב הגלעד שלי – מייצג החלקים המבוישים והמגורשים שלי, החבויים והאומללים, שהושפלו (על ידי אחרים ועל ידי) ונדחקו, שהוכו ובוישו. קל לי יותר לראות את גלעד שליט מאשר את גלעד שלי. פשוט יותר לראות את הילד המקסים, התמים, הרגיש הזה חוזר הביתה, מאשר את גלעד שלי – שבכנות, איני יודע אם יחזור. הנה כאן, בכל רשתות הטלוויזיה והרדיו והאינטרנט פועמת רוח התקווה והאופק: אפשר להציל את הפצע.
קשה לי לומר את הדברים. אלמלא הייתי זקוק ללקק את פצעיי, להתוות אופק של תקווה לגלעד הפנימי שלי, לא הייתי הופך למטפל – לא הייתי עוזר לאחרים. אני מחפיץ אחרים למחייתי – מסייע לאחרים להיות בטוב ומקווה שהטוב ידבק גם בי. אנחנו, בני אדם, כולנו זקוקים לתקווה. וגלעד שליט, התופעה – לא האדם – פתח עבורנו אופק לתקווה הזו. בלעדי השאיפה לתקווה ולאופק לא היינו פועלים במרץ להשבת גלעד שליט. ויחד עם זאת, עתה – מששב הביתה, האם אין אנחנו נקראים להביט במראה כעת ולבדוק על מי נלחמנו? הרי את גלעד האדם מכירים מתי מעט, ואלו יאבקו יחד עמו על החיפוש המחודש אחר היכרות – בין בני אדם. אנחנו מברכים בעיקר את גלעד שליט, התופעה. וכאן, המלחמה והמאבק צריכים להיפסק – והבחינה הפנימית להתחיל.
השתמשתי בגלעד שליט – התופעה – כדי לבוא במגע עם גלעד שלי, כדי להאמין שיכול להיות טוב. גלעד שלנו עדיין מחכה. האם אנו מעזים להביט בו? מה יקרה למקומות הפצועים, המבוישים, החטופים ומעונים שבתוכנו אם לא נכיר בהם אלא נשליך אותם, באהבה חונקת, החוצה? הערך המוסרי של העשייה למען החזרתו של גלעד שליט אינו מוטל בספק, אבל התנועה – הרי היא אותה התנועה המחצינה את הרע ומשליכה אותו החוצה. מעניין שגלעד שליט נדחק בחדשות מפני מועמר קדאפי. וקדאפי האדם אכן היה איש רע, עריץ ורשע. אך קדאפי התופעה (האובייקט) וגלעד שליט (האובייקט) שניהם צדדים שונים של אותה תופעה חברתית – של החצנת החלקים שבנו שנוח לנו יותר כאשר הם מחוץ אלינו. ואם נרצה להשיב בנים לגבולם, ואם אנחנו חפצים באמת ובתמים בשלום ובסוף לרודנות – הרי אנחנו נקראים, בבושה וכאב גדול, להביט בגלעדים ובקדאפים שבתוכנו, ולאפשר לגלעד שליט לחזור ולהיות גלעד. לא על חשבון החזרת החיילים, אלא כעת, כאשר האדם גלעד שליט ישן בביתו בטוח.
כפסיכותרפיסט, אני מבין את האתגר הגדול ביותר של גלעד בחזרה למעגל החיים ביכולת למצוא מקומות בהם יצליח להיות (בעיקר) סובייקט ולא רק כר להשלכות (אובייקט), להצליח לחלץ את האדם שהוא מהתופעה שהפך להיות. האתגר הזה קשה במיוחד משום שלנו (גם לי) נוח מאוד שהתופעה נמצאת מחוץ לנו, שהגלעד שליט החטוף והמשוחרר אינו בתוכי. אנחנו מושקעים בלשמר את גלעד שליט, כמו גם את מועמר קדאפי, כאובייקטים חיצוניים. גלעד שליט מציל אותי מגלעד שלי, אך מותיר אותי בודד מאוד.
כולי תקווה שאעמוד בפיתוי – שאשמח בחזרתו של גלעד שליט, ואפנה את משאבי השיקום גם פנימה, אל גלעד שלי. אני חושש שהסכנה הגדולה ביותר בשבילי, היא להנציח את גלעד כגלעד שליט, ולנטוש את מאות הגלעדים הפנימיים שמבקשים ממני להקשיב להם.
