עשיתי מסיבה
גדולי הפסיכואנליזה בסלון הדמיוני של מטפלת באמנות
מאת אסתי זיסמן
כמו כל דיסלקטית עם תוספת מיותרת של הפרעת קשב וריכוז, אני מתקשה להפנים שמות, מקומות ואינפורמציה שאין בה גירויים פלסטיים. מן הסתם אני מתקשה ביותר לזכור את התיאוריות הפסיכואנליטיות: מי אמר מה, מתי, ובאיזה הקשר. לפעמים באיזו חוצפה ילדותית, שעה שהן מתערבבות ומתערבלות לי אלו באלו, אני מסננת בין שיניי: "נו, מה זה משנה? הכול די דומה ומשלים זה את זה... כל כך הרבה יהודים ביניהם, כל כך הרבה דעות... " אחר כך אני מתביישת ונבוכה.
למודת ניסיון, אני מעלה רעיון שעשוי להקל לי במעט על הבלבול. אעשה מסיבה ואכיר אישית את האנשים המלומדים. אין כמו מגע אישי, שיחה קלה, מבט בעיניים ותשומת לב לשפת הגוף, על מנת לצרוב בזיכרון מי הוא מי ומה מתאים לו להגיד. נכון, במסיבה כזאת רמת ההיכרות היא יותר סטריאוטיפית וראשונית, ובכל זאת: זו ההתחלה. מכאן ניתן יהיה לשרטט מפה יותר מפורטת ולהעמיק. מה שנקרא: "after party"...
אני שוקדת בהתחלה על רשימת המוזמנים. פרויד כמובן אורח הכבוד. לך דע אם יבוא... בוודאי יתעניין מי הם יתר המוזמנים, יברר אם אני יודעת מי אבא ואימא שלהם, ויזהיר אותי לגבי דחפיהם. דרך אגב יתעניין אם יש נשים יפות ומשכילות בקהל, וישאל אותי בנונשלנטיות (ללא הבעה בפניו, ממש לוח חלק) מה החלום שלי לגבי אותה מסיבה משונה.
אני מתלבטת לגבי מלאני קליין. בינינו, אני לא ממש סובלת אותה. היא תמיד מוצאת משהו שלילי להגיד, ובאיזו תוקפנות! בשיחת הטלפון המקדימה, לאחר שהחלטתי בסוף שאי אפשר בלעדיה, היא אמרה לי נחרצות: "את לא מחוברת לחלקים התוקפניים שבך בחיבור ישיר וטבעי. את משליכה אותם עליי ואחר כך עוד חושבת שאני המכשפה... " אופס. מחוברת, מחוברת, רק לא חשבתי שהיא תראה לי את ה"תוך" כל כך מהר. מילא, אשלים עם זה, הגעתי כבר לפאזה הדפרסיבית...
יונג ידידי. אני נזכרת בימי לימודי ב"לסלי", שעה שבילינו זמן איכות רב ביחד. הקשר ביננו התקרר מעט כשהבנתי שהוא לא ממש משתגע על יהודים. מעניין היכן הוא מסתובב לאחרונה. בפעם האחרונה שראיתי אותו היה זה בארגז החול. חולם לו בהקיץ, חלומות משלו וחלומות משותפים עם כל החבר'ה. רק תיתן לו הזדמנות, והוא מדבר על סמלים ומסומלים, ארכיטיפים ושאר סיפורי עם מרתקים, אין מה לומר, אבל לפעמים... כן, אני מתחילה לשרבט לי, תוך כדי הקשבה לרעיונותיו, 'מאנדלות' מעוגלות ומתרכזת. גם איתו פרויד לא מדבר, אאלץ למקם אותו ליד ויניקוט, שמן הסתם כמו תמיד יסתדר עם כולם.
או... ויניקוט. שנים אהבתי אותו בסתר. כן, עד היום. איזו אהבה, חמלה, הבנה, סבלנות... לא ממהר לשום מקום, לא רץ לחבר'ה להשוויץ. צנוע, חייכן, כל כך אנושי. למזלי הוא השאיר לי פעם מתנה קטנה, מין "חפץ מעבר" חביב בדמות דובון שעיר ופרוותי. אני מקווה שהוא יבוא, ויתפוס מקום. פעמים הוא ממתין בסבלנות ובצניעות עד שיעריכו אותו, ובכלל, הוא שומר על כבודו של פרויד ואין סיכוי שהוא ייכנס לוויכוח ישיר איתו. סביר שהוא בכלל יפרוש לו הצדה אל ההול, וישחק לו משחקים בחדווה והנאה. אוף, שוב פרויד יהיה במרכז, ואני מחפשת בכל זאת קצת אקשן חדש...
לגבי המזון. מה עליי להכין? וזה מזכיר לי: אני מייד מזמינה את בולס למסיבה. צריך מישהו שידגים איך גורסים את האוכל ומכינים אותו נוח לעיכול... בכל זאת, אנחנו כבר לא ממש אנשים צעירים! ומה עם אוגדן? אהה... הוא יחפש לי זבובים על התקרה. כן, יש לו מן חלום כזה, שמטופליו יהיו כזבובים על קיר המרפאה ויראו איך הוא מטפל בכל אחד ואחד את הטיפול המכוונן במיוחד לו.
אני חושבת להזמין גם את ביון כמובן. אני מניחה שאוכל להיעזר בו בתכנוניי לשיפוץ הבית. אני מעוניינת לחזקו... חשוב לי שיבדוק את החוליות המחברות ומחזיקות את המבנה. האם ה"מכל" שלי חזק ומכיל דיו? על הדרך אולי הוא גם יזרוק גם כמה מילים מעשירות על הזוגיות שלי. האם יש לי עם צ' קשר של אהבה ואמון, או שמא קשר של כעס ושנאה, מרופדת בקנאה? כן, ביון עדיין מעריץ את מלאני קליין, אבל הוא מתנסח יותר בעדינות. אותו אני דווקא מחבבת... אני שמה לב שאין לי מספיק נשים ברשימה. אני נעה בחוסר נוחות ותוהה מה זה אומר עליי, או על מצבה של הפסיכואנליזה? האם באמת אין די מקום לנשים? אני נזכרת בג'ויס מקדוגל. אולי היא תעשה לנו איזה קטע תיאטרלי מעניין? הרי לדבריה חיי הנפש של כל אחד מאיתנו כתיאטרון, והבמאי – הילד שבתוכנו – מסדר ומציב את השחקנים המופיעים בחייו על בימת נפשו כדרך לביטוי וריפוי עצמי. כן, בהחלט יכול להיות מעניין. אני מקווה שלא יתחשק לה דווקא לדבר על המחלות השונות כשחקניות ראשיות.
אם בנשים עסקינן, אז ודאי כדאי להזמין את אנה. כן "הבת של". היא אמנם די חושבת כמו פרויד – האבא שלה, אבל בהחלט יותר מרוככת. הוא רוצה להסיר את מנגנוני ההגנה, ואילו היא – להבינם... כן, ראש של אישה.
אן אלווארז תהיה אף היא מוזמנת שלי. מקווה שהיא תתרועע בקלילות, ולא תאמץ לה מיני התנהגויות אוטיסטיות. אני זקוקה לנשים פעילות שתשמענה את קולן. אהה! אם מזכירים קולה של אישה, ודאי שאזמין את קרול גילגן. או... לה באמת יש קול אחר. היא טוענת, ואני מצטרפת אליה בשמחה, כי מוחו של הגבר שונה ממוחה של האישה. היא שוצפת וקוצפת: אם המבחנים והמחקרים הפסיכולוגים בנויים על פי מוחו של הגבר, אין פלא שתוצאותיה של האישה תצאנה מופחתות ומוחלשות. היא שואלת, בצדק ובנחישות, למה לא מודדים את כישרונותיה של האישה בהשגת פשרות, ובכלל, את האינטליגנציה הרגשית?
וכך, אני טורחת ומעשירה את רשימת המוזמנים המתארכת לה ולא מצליחה לסיימה. אני מוסיפה ומוחקת, משנה ומעדכנת ומקווה שבסופו של יום, לכשיגיעו כל אורחיי החשובים והמיוחדים אזהה אותם ולא אתבלבל ביניהם בחוסר נימוס משווע. נרגשת אני מתכוננת למסיבה, וסופרת את הימים, השעות והדקות לשעה היעודה.
המסיבה
ערב. אורות מנצנצים. לאט לאט נכנסים אנשים ונשים במיטב מחלצותיהם. אני מקבלת את פניהם בחיוך ובסבר פנים מתעניין. אני שומרת על לשוני שלא אתבלבל, והנה הם תופסים מקום ומתארגנים. במטבח התקבצה לה חבורה, חבריה נראים כמעט אותו הדבר (הכול יחסי, כמובן). קרלו שטרנגר במרכז, קרול גילגן לידו והם משוחחים ברצינות. אני שומעת מישהו אומר בנחישות: "אצל הגברים יש תמיד רק מנצחים ומפסידים. זהו..." אני עוברת למרפסת, שם מסתופפת חבורה אחרת. בתי מ' הצטרפה אליהם ואני מבינה שנוח לה שם: שיחה בגובה העיניים, כולם סובייקטים, אף אחד לא מורם מעם. הם מפטפטים זה עם זה ויוצרים קשרים, אני מזהה את רוברט סטולורו, ג'ורג' אטווד, ואיך לא, את ג'סיקה בנג'מין! אני מקשיבה מעט, ושמה לב שהם מפרשים ומפרשנים ומעלים השערות. אני רואה שהם עושים זאת כדרך לבניית משמעות, והחוויה בהחלט יצירתית. הם מתבוננים זה בזה ומהדהדים האחד לשני. הנה, גם בתי חשה נראית שם ומורגשת, האווירה בהחלט מאפשרת.
אני תרה בעיניי אחר "אהובי " החדש. כן, לאחרונה, אני נוהה אחר קוהוט. הוא מרעיף עליי אמפתיה, נותן לי תחושה גרנדיוזית, ואני בהחלט מתמלאת שוב ושוב באמצעותו. הוא מביט בי קצת כמו ויניקוט, אבל אני נרגשת הרבה יותר. אני חשה בתחושת ערך אמיתית, לידו אני אדם שלם סוף סוף!
ביון מסתובב ופוגש את האנשים השונים. נראה שהוא מתעניין בהם באמת, ונדמה כי הוא ממש רוצה לדעת אותם ועליהם. אבל מוזר, כל פעם הוא מתייחס לאנשים כאילו הם אנשים חדשים שזה עתה פגש בהם. אולי הזיכרון שלו כבר לא משהו? או אולי זו דרכו המיוחדת?
אנזייה מוזר ממנו אף יותר. הוא עובר בין האנשים והנשים, מביט ומרחרח בעורם. הוא לא ממש מדבר, נראה שהוא מנסה להקשיב ל"צריחת " העור. מחשופי גב של נשים ותפרחות אדמומיות ממש עושות לו את זה.
פרויד כמובן במרכז. לקאן כמעט ומתגפף איתו, מקשיב והופך כל מילה. ממש פילוסוף. הוא אומר פתאום כי רק מי שיצליח להונות את עצמו יוכל לחוש את החיים נסבלים. הלו... זו מסיבה, אנחנו שמחים פה, לא?
הנה מלאני. היא ממגנטת את כולם סביבה. דוחה ומושכת. לא ממש בא לי להרחיב את הדיבור עליה. כן, אני מודה, קצת קנאה ואף צרות עין מצידי. היו לה נעליים משגעות ואני ממש חמדתי אותן.
כשנדמה שהמסיבה כבר נהייתה זורמת ונינוחה, "דפק" מסעוד חאן כניסה. באמת שלא הזמנתי אותו. נכון, התלבטתי קמעה. הוא היה קשור לויניקוט ידידי, והם היו ביחסי אב ובן באיזו תקופה. מסעוד עזר לויניקוט בהכנת מאמריו וספרו. אבל שגעונו וטירופו טרפו את מעמדו של מסעוד, והבהילו אותי. חששתי מבואו למסיבה ויחס המוזמנים אליו, בייחוד כל אלו המתנגדים לאורחות חייו. אבל הוא לא דפק לי חשבון, ופשוט הגיע! מעולם לו היו לו גבולות, לא עם המטופלים ולא עם המטופלות, והנה גם לא אתנו...
לא נותר לי אלא להאשים את ג'ון בולבי, כמו שבגללו מסעוד לא למד ספרות אלא פסיכואנליזה. כך הגיע ללא הזמנה למסיבה, או שמא בולבי הזמינו גם לכאן? מה שרגשי אשם יכולים לעורר... כשחלפתי על פני חדר השינה הבחנתי באוגדן שרוע, ולידו סאליבן. אוגדן הסביר ואמר כי החלום שהמטופל מביא אליו הוא נכס משותף למטופל ולו. ג'סיקה בנג'מין ולו ארון, שעמדו שם גם, דיברו כל הזמן על מישהו שלישי. הסתקרנתי. ג'סיקה דיברה על יחסים משלימים, והסתבר שבעיניה חלום הוא בכלל השלישי בחדר... תהיתי בליבי ממתי ביחסים חייבים שלישי, והלכתי לתור אחר צ'. אולי גם הוא כבר מתעניין בתוספת צד שלישי ליחסנו?
היו עוד רבים אחרים, חשובים ומעניינים כאחד. תהיתי מדוע פוקס ומקנזי ממשיכים להתווכח על שלבים של קבוצות, ומדוע חשוב להם כל כך להבין את תפקידי הנוכחים בהן. לפחות לגבי המנהיג אני משערת שלא היה ויכוח. פרויד נראה היה עדיין כה רענן ונינוח. התיישבתי עם קייסמנט ויאלום. שפתם הייתה ברורה לי, ובשעת עייפות אין לזלזל בכגון אלו. קייסמנט עודד אותי לספר על עצמי ולהעלות חוויות מעברי, ויאלום שוחח עמי ברצינות על משמעות החיים. כן, גם על אימא שלי. בכלל, בנוסף לכל האורחים והמוזמנים שנכחו במסיבה, שמתי לב לנוכחות עלומה של הרבה רוחות מסתוריות אך משפיעות, של אבות ואמהות שנכחו אף הן בחדר. אולי הן הטריגר לכל ההצלחות הגדולות של ילדיהם שבגרו.
לאט לאט פרשו אחרוני הבאים. נשכבתי על הספה גמורה לגמרי. פרויד ניגש וביקש ממני אש להדלקת הסיגר. "את יודעת", אמר לי, "זהו העונג שלי...". "טוב, שילך כבר", חשבתי לעצמי. "שיפנה כבר את מרכז הבית". לא אמרתי דבר, חייכתי חיוך "פולסי" (false-י) נוסח משנתו של וויניקוט, ותרתי בעיניי אחר דמותו האמפתית של קוהוט.
בעודי ממתינה לפינוי המיוחל של פרויד העיקש שבא הראשון ונשאר אחרון, חשתי כי הנה, המסיבה עשתה את שלה. נכון,היה קשה ומעייף, כי הגיעו כל כך הרבה שותקים וכל כך הרבה מדברים, ובדאגתי לארח כהלכה ניסיתי לתווך ולחבר בין כולם. ניסיתי למנוע חיכוכים ולאפשר מקום לכל אחד ואחת, והתעייפתי. ובכל זאת, בסופה של המסיבה נטמעו בי השמות ואף הגישות השונות חלחלו אליי. חשתי סיפוק כי הצלחתי להערים על קשיי הריכוז והדיסלקציה. גם אם יש עדיין רבים נוספים ואחרים שלא הזמנתי מאילוצי מקום וזיכרון, בתור התחלה, בכל זאת, עשיתי סדר ראשוני להפנמה, ואת היתר אפגוש אולי במסיבה הבאה, ואנסה להכירם יותר לעומק.
