תובנות מאוחרות
מורכבות ומעמקי הנפש בזיקנה
מאת ניצה אייל
המאמר פורסם לראשונה במגזין דורות מס' 135 , אוקטובר 2011
ימים של בין הזמנים: בין שנה חולפת לזו הנולדת, בין כסה לעשור, בין קיץ לסתיו, מעוררים ומאירים תובנות. ולא סתם תובנות, אלא תובנות מאוחרות. כאלה שהבשילו ומקבלות טעם אחר ומשמעות שונה במרוצת הזמן. תובנות לגבי מה? מהמגרש הביתי אני כותבת, מהמגרש של מדעי ההתנהגות והפסיכולוגיה, ובזהירות אני מוסיפה עוד מילה מסתורית: נפש. כפסיכולוגית לאנשים מבוגרים אני חולקת איתכם את אוסף התובנות המאוחרות שלי לגבי מורכבות ומעמקי הנפש בזיקנה.
תובנה ראשונה – הזכות להיות אני
מרגע הלידה, ואולי גם לפני כן, אדם שונה מאדם, ודומה לאחרים. המופע כפול הפנים של "אני אחד ויחיד" לעומת "אני כמו כולם" שב ומפתיע אותנו במהלך החיים. הפתעה נוספת מחכה לנו בתקופת הזיקנה, בה מתחדדת תחושת הייחודיות דווקא לנוכח הקרבה לסוף הדרך. שם, מול האוקיינוס הגדול, אנו מתבדלים, מציגים את השונה, את הערך הייחודי, את מה שמרכיב את האישיות והזהות. הסטריאוטיפים לגבי הזיקנה, הגילנּוּת והמראה הפיזי מטעים ומתעתעים, יוצרים מסיכה של אחידות, של "הזקנים האלה". נא לעצור ולגלות: מאחורי הפנים הקמוטות, הידיים הרועדות מעט והברכיים הכושלות, נמצא אדם ייחודי. יש לו קול משלו. יש לו אני משלו. ויש לו זכות להיות אני, להשתחרר, עד כמה שמאפשרים הגוף והנסיבות, מציפיות ולחצים חיצוניים, לנוע בקצב משלו ולפי סדרי עדיפויות של עצמו. להבין את עצמו. להכיל את פניה הרבות של הנפש, את היותו גם קצר רוח וכועס וגם מסביר פנים וסלחן, גם נחמד וגם לא נחמד, גם עצוב וגם שמח. בזיקנה, אנו מסוגלים לקבל ולחיות עם מרכיבים שונים ומנוגדים של העצמי. להכיל את הניגודיות שבו, להתיידד איתו. זו הזדמנות נדירה.
תובנה שנייה – ניהול אנרגיות נפשיות
אחד התפקידים הפסיכולוגיים המרכזיים בתקופת הזיקנה הוא ניהול מאגר האנרגיות הנפשיות. זהו מאגר יקר, שדורש ניהול חכם ומוקפד, כמו ניהול תקציב המדינה, ואולי יותר: מה שמשקיעים במקום אחד, יורד ממקום אחר. אין קסמים. יש כלכלה. ובמקרה שלנו – כלכלת הנפש. כדי להיות בנקאי נפש טובים עלינו להגדיר את הצרכים ואת המטרות. אך לא מספיק להגדיר, צריך גם לקבוע סדרי עדיפויות: מה חשוב ממה, מה נמצא במקום ראשון ומה במקום שני. במה להשקיע ועל מה לוותר. זהו תהליך לא קל. בכל קביעה של סדרי עדיפויות יש קושי, ולפעמים גם תחושת אובדן.
בנקאי טוב דואג גם להשקעות שבעקבותיהן מעשירים את נכסי הבנק. זהו מנגנון פסיכולוגי חשוב המשרת אותנו במהלך כל החיים, ושאת פירותיו אנו קוטפים בזיקנה: זהו תהליך מתמיד של העשרת העצמי, של בניית מאגרי יכולות, השכלה, ניסיון חיים, כישורי חיים ומומחיות. כל אלה נאגרים, מוחזקים ומועשרים בכל גיל וכרוכים בלמידה מתמדת. כך נע לו הגלגל הנפשי – המאגרים מתחזקים את האנרגיה הנפשית, והאנרגיה הנפשית מאפשרת למלא ולהעשיר את המאגרים.
עם הגיל יש תקופות ומצבים של קושי, ואובדנים שבהם חלה ירידה במפלס האנרגיה הנפשית ומתערער המאזן שבין ההוצאות להכנסות בבנק הנפש. בתקופות כאלה יש חשיבות עצומה לבניית סדרי עדיפויות מוקפדים ולהיעזרות במאגרים שנאספו במהלך החיים; מהם יגיעו התגבור והחיזוק – לפעמים דרך הזיכרונות, ולפעמים דרך הידע והמומחיות.
תובנה שלישית – זווית ראייה פנורמית וארוכת טווח
"השנים מלמדות מה שהימים אינם יודעים", כתב הסופר והמשורר ולדו רלף אמרסון. הימצאות בנהר החיים בקרבה לסופם מאפשרת להסתכל אחורה, לאו דווקא בזעם, אלא מתוך זווית ראייה פנורמית. זו הזדמנות מיוחדת במינה לבחון את החיים בראייה ארוכת טווח, להבין מהם התקופות והאירועים המכוננים בחיים, מי הם האנשים המשמעותיים עבורנו, ומה היו נקודות המפנה החשובות.
רק פרספקטיבה של מהלך החיים כולם חושפת את המשקל הנקי והמזוקק של מרכיביהם: בזיקנה אנו מבינים מה חשוב בחיים ומה חשוב פחות, מה הוא חלק בלתי נפרד מעצמנו ומה רק נילווה לתקופה קלה ונעלם כמו לא היה.
הסתכלות מיוחדת זו על החיים מרחיבה את ההבנה לגבי המרכיבים הסותרים שבתוכנו ושבעולם מסביבנו. היא מלמדת לחיות עם מורכבות, סתירות ויחסיות. אנחנו מתוודעים למילת מפתח הצובעת את נופי החיים – רלוונטיות. אנו מבינים, בלי רגשות אשם, שאנשים, תפקידים, ותכנים שהיו רלוונטיים ומרכזיים בתקופת חיים אחת, אינם רלוונטיים עוד בתקופת חיים אחרת. ולא פחות חשוב, אנו מתבוננים במבט פנורמי לא רק על מהלך החיים, אלא גם על עצמנו; רואים בעיניים מפוכחות ופייסניות את ההישגים בצד האכזבות, את המסלולים שבחרנו, ואת אלה שהחמצנו; מה היה בידינו ומה הוכתב בלחץ הנסיבות.
תובנה רביעית – חבירה למעגל הגדול של הזמן
פניו הרבות, המורכבות והמסתוריות של הזמן מתגלות בזיקנה. מצדו האחד הזמן הוא מוגבל וקצוב, הולך וכלה. כל צעד שאני עושה וכל מילה שאני כותבת מקרבים אותי אל סופי. מצדו האחר, מתרחב הזמן למעגלים אין סופיים ונצחיים – מעגלים של שייכות לא רק למשפחה ולחברה אלא גם לטבע, למערכת ערכים ואמונות, ולמין האנושי בכללו. יש פסיכולוגים המכנים חבירה זו למעגל הגדול של הזמן, שאינו מותנה בקיום הפרטי, בשם "התעלות מעל לעצמי", ואחרים בשם "חוויה טרנסצנדנטלית".
ההשתייכות למעגל הגדול של הזמן מאפשרת חריגה מהמעגל הקטן של העצמי. היא מטשטשת את הגבולות בין העצמי לבין העולם, מעלה את הרגישות לצרכים ולרגשות של אנשים אחרים, ומקנה תחושה של קשר עם דורות קודמים ועם אלה שיבואו. בגיל הזיקנה נוצרת בנו הבנה כי קיימים כוחות גדולים מאיתנו, לעתים בלתי ידועים ולא מובנים, אשר מקיפים אותנו ונותנים משמעות לקיומנו – וגם לסבל ולמוות. לא משמעות רציונלית ופיזית, אלא משמעות רוחנית וערכית, ולפעמים מיסטית.
השתייכות למעגל הגדול של הזמן מגנה עלינו מפני הסופיות האישית, ומקנה תחושה של אל-זמניות, של קיום המשכי מעבר לקיום הפרטי המוגבל; מעין נגיעה בנצחיות. האמונה קיימת ותמשיך להתקיים מעבר לעצמי, וכך גם הטבע, המין האנושי, המיתוסים והערכים. איזו נחמה.
תובנה חמישית – מיקוד בהווה מורחב
בצד המעגל הגדול של הזמן, הקיים מעבר לקיום הפרטי והפיזי, הולך ומתרחב בזיקנה זמן ההווה. מקבל בולטות ונוכחות. זמן ההווה משקף את האופי ההסתגלותי של תקופת הזיקנה. על אנשים זקנים להסתגל לשינויים בתפקוד ובמצב הבריאות, לפרישה מהעבודה ולהכנסה פחותה, ולעתים לאובדן בן או בת הזוג. שינויים אלו דורשים התמקדות מתמדת ואינטנסיבית בקיום היומיומי וגיוס של יכולות ואנרגיות כדי להתמודד עם השינויים התכופים.
צעירים ומבוגרים חותרים להשגת מטרות שונות בחיים: אנשים צעירים, בעלי חוויית זמן פתוחה ולפעמים אין סופית, מוּנעים לעבר חיפוש ידע והרחבת האופקים של העתיד. אנשים זקנים, המודעים למוגבלות הזמן האישי, מוּנעים לעבר השגת משמעות רגשית מהחיים בהווה והעמקת האינטימיות עם אנשים אהובים עליהם.
להווה המורחב בתקופת הזיקנה מתכנסים העבר הרלוונטי והעתיד הרלוונטי. והתכנסות זו אינה מקרית. היא באה לענות על הצרכים הקיומיים המשמעותיים. אם הצרכים הם של שמירה על תחושת ערך וחיזוק הרגשות החיוביים, הרי שהעבר יציע מגוון של זיכרונות התומכים בתחושות אלה. תסריטי העתיד לא תמיד בידנו, אך ה"קריינות" הנלווית אליהם היא שלנו. כך אנו בונים גם את העתיד מן ההווה. והערת שוליים לכל בוני התסריטים: מרבית הדברים שאנו דואגים בעטיים אינם מתרחשים.
בתקופת הזיקנה כל יום חשוב. לכל יום ערך בפני עצמו. האירועים בחיי אדם נעים מנקודה אחת לנקודה הבאה. הם אינם הפיכים או חוזרים על עצמם. וכבר נאמר כי לחיים אין חזרות כלליות, במיוחד לא לחיים במערכה האחרונה. זמן הוא המשאב החשוב ביותר המופקד בידינו. האם נדע לנהלו בתבונה, להפיק ממנו את המרב, להפוך אותו למשמעותי?
תובנה שישית – הרצון לתת והצורך להעביר
הרצון לתת ולקבל והאיזון ביניהם משתנים במרוצת החיים, ואינם בהכרח תלויי גיל או כרונולוגיה. אבל יש תקופות-חיים אופייניות שבהן הידיים מושטות לקבל – בילדות למשל; ויש תקופות אחרות, שבהן הרצון לנתינה ולהעברה חזק במיוחד, כמו במחצית השנייה של החיים. יום אחד קם אדם בבוקר, מתבונן סביב ואומר לעצמו: אספת, אגרת, צברת, ועכשיו מה עושים בכל האוסף הזה? והוא מחפש למי להעביר את מה שנאסף, מחפש את היד המושטת. וכשהוא מוצא אותה – הוא צופה, כמו במרוץ שליחים, במקל הנע לפניו ומתרחק ממנו, עובר מיד ליד, אינו נעצר. איזו הנאה יש בצפייה הזאת, בידיעה שבכל זאת נוע תנוע, מעבר לקיומך, מעבר לעצמך, באיזו שרשרת אין-סופית. וראה זה פלא: כל מה שמסרנו לא אבד. המטען הרוחני שהעברנו – הערכים, הדעות, המחשבות, הרגשות – כולו נשאר איתנו. ועל כך כתבו החכמים במקורות: "אדם מדליק נר מנר – הנר דולק, וחברו אינו חסר" (במדבר רבה פרשה יג).
הרצון לתת שונה מהצורך להעביר. בנתינה יש הירארכיה, יש מי שצריך ויש מי שעונה על הצורך. הנתינה משלימה מחסור. בהעברה לא רק משלימים אלא גם מוסיפים דבר מה, ויש בה משום המשכיות ורציפות. נתינה ממוקדת באדם המקבל, עונה על צרכיו. העברה מתכתבת במידה רבה עם הצרכים של האדם המעביר, עונה עליהם.
מה מעבירים? כל מה שהוא חלק מעצמנו: זיכרונות, ידע ומומחיות, חוכמת חיים, חפצים ולפעמים גם סוד שאותו נושאים כבר במשך עשרות בשנים וחוזרים ומספרים אותו רק לעצמנו, והנה מתעורר הצורך להפקיד אותו בידיים של אחרים. שיעמוד בזכות עצמו. שיישאר אחרינו.
את הקמע שאני עונדת על צווארי, ובו דיוקן ענוג ומלאכי של אישה עם צוואר ברבור, אינני מורידה מעליי. אימי העבירה אליי אותו בסוף דרכה. מצווארה אל צווארי. נגיעה בו, ואני עושה זאת פעמים רבות מבלי להרגיש, היא דיבור איתה. אישור לנוכחותה בחיי.
תובנה שביעית – היכולת לנהל ולווסת את הרגשות
לנפש הפתעות משלה. אחד הסטריאוטיפים הנפוצים מציג את האנשים הזקנים כסובלים מדיכאון בגלל אובדנים רבים ובשל ירידה במצב הבריאות. למעשה, שכיחות הדיכאון בזיקנה אינה גבוהה יותר מאשר בבגרות הצעירה, ואנשים רבים שומרים על דימוי עצמי חיובי ועל שביעות רצון מהחיים. האם זה ייתכן? איך בצד האובדנים והקשיים נשמרים הרגשות החיוביים? עדויות מחקריות חדשות מתחום מדעי המוח מציגות בפנינו שינויים החלים עם הגיל באזורים מוחיים המופקדים על הרגשות ועל הזיכרון. בעקבות שינויים אלה מתרחשת תופעה מרתקת של ויסות הרגשות בגיל מבוגר, עם הטיה משמעותית לכיוון הרגשות החיוביים. כך, ככל שאנשים מזדקנים הם מפתחים יכולת הכלה רגשית רבה יותר של אירועים בחייהם: הם חווים פחות רגשות שליליים ובמשך זמן קצר יותר, מקדישים פחות תשומת לב לאירועים שליליים בהשוואה לתשומת הלב לאירועים חיוביים, וגם פחות זוכרים דברים שליליים בהשוואה לזיכרון של דברים חיוביים.
על כך אמרה לי מרים בת המאה: "כשיש משהו לא טוב בחיים, אני מדלגת עליו, לא רוצה להתעכב אצלו. כזאת אני – מדלגת על הדברים הקשים", היא צוחקת במניפת קמטים, ומתחת למטפחת ראש צבעונית מנצנצות בפיקחות עיניים חומות. איזו חוכמה מופלאה. איזו הטיה מבורכת.
תובנה שמינית – האמנות לאבד ולמצוא
אובדנים אישיים, של אנשים אהובים, של תפקידים, של חלומות, הם חלק בלתי נפרד מהחיים, ושכיחותם עולה עם הגיל. היכולת של ויסות הרגשות מאפשרת לאנשים זקנים "לתת ללכת", להיפרד, לפעמים לוותר ולפעמים לשכוח.
את השיר "אמנות אחת" כתבה אליזבט בישופ, משוררת אמריקנית, בעקבות חרדה גדולה מנטישה של בת זוגה. וכך כתוב בשני הבתים הראשונים:
האמנות לאבד אינה קשה ללמידה
דומה שדברים כה רבים הם חדורי כוונה
ללכת לאיבוד עד שאין כל אסון באבדה
אבדי דבר-מה יום יום. קבלי את הבהלה
שבאיבוד מפתחות הבית, את השעה שלריק בוזבזה.
האמנות לאבד אינה קשה ללמידה.
(השיר תורגם לעברית על ידי רות אלמוג ואני מודה לה על הסכמתה לפרסומו)
לפעמים אני שואלת את עצמי מה התפקיד שלי כפסיכולוגית לאנשים מבוגרים. מה אני עושה בחדר הקטן ובו ציור של אישה מוארת ליד חלון, שתי כורסאות ירוקות, קנקן מים ועציץ עם גומא מלבלב. מה אני עושה כאן? אני מקשיבה לאנשים שמאבדים דבר-מה. האמנות לאבד ניתנת ללמידה. בעקבותיה אפשר למצוא. מה? אולי את עצמנו, אולי עולמות אחרים, אולי מעט שקט, מעט נחמה. התפייסות. לאבד דבר אחד ולמצוא דבר אחר.
מקורות
Cohen, Gene. The Mature Mind. Basic Books 2005.
Depp, Colin & Jeste, Dilip. Successful Cognitive and Emotional Aging. American Psychiatric Publishing 2010.
McFadden, Susan & Atchley, Robert. Aging and the Meaning of Time. Springer Publishing Company 2001.
