הורים בשוליים
בעקבות יום עיון על עבודה עם הורים מוּדַרים
מאת אסתי זיסמן
חוויות מיום העיון "עבודה עם הורות בהדרה" של השירות הפסיכולוגי-חינוכי, שהתקיים ב-7.9.2011 במרכז "פסג"ה" בתל אביב בהנחיית אסתי בר שדה, פסיכולוגית חינוכית.
עם הגיעי ליום העיון על עבודה עם הורות בהדרה במערכת החינוך, בכמה דקות של איחור אופנתי קל, אני נכנסת לאולם ההרצאות ומוצאת מנחה ושומעת אחת בלבד. מבוכה. מסתבר שקרוב לארבעים מטפלות היו אמורות להגיע היום, אולם בינתיים אנחנו לבדנו. המנחה, אסתי בר שדה, מוצאת בתבונה הֶקשר בין העבודה עם הורים בהדרה לעצם הנוכחות הדלה של מטפלים ומטפלות העובדות עם אוכלוסייה זאת.
המונח "הורות בהדרה" שבכותרת יום העיון מכוון למצבם של הורים המוצאים החוצה מהחברה, נמצאים בשוליה, לרוב מדובר בהורים במשפחות מוחלשות וכאלו הנמצאות בסיכון. בר שדה מציינת את ההקבלה בין נוכחותם (או אי נוכחותם) השברירית של הורים וילדים ורציפות (או אי רציפות) ההגעה שלהם לפגישות טיפול לבין מה שמתרחש כעת באולם. לדבריה, עבודה עם אוכלוסייה זו מתאפיינת בתחושה שהטיפול עומד להתפרק, וחוויית הכאוס נדבקת באנשי הטיפול והמערכת כולה.
אוהו, נדבקת גם נדבקת, אני מחייכת לעצמי: עבודה בשלושה פרויקטים שונים בשכונות מצוקה בשלושה מקומות שונים בארץ, במתנ"ס, מרכז טיפולי ובבית ספר, הכירה לי את תופעת ה"הידבקות" כהלכה. המערכות אכן נדבקות, והכאוס מתבטא במגוון מישורים – מרמת מועד התשלום, דרך מצוקת החדר הקבוע, המצוקה בחומרים, ועד התחושה כי עוד מעט הכול יקרוס, תחושת חוסר הוודאות כי הפרויקט בכלל ימשיך, והשאלה מאין יגיע התקציב המתעוררת מעת לעת. זכורות לי במיוחד שעות של המתנה להורים שאיתם קבעתי פגישה. "יבואו, או לא יבואו?", זו השאלה. אני נזכרת בטלפונים המקדימים: זה מתחיל בקושי להשיגם; להשאיר הודעה אין ממש טעם – נדירים המקרים בהם יש שיחת טלפון חוזרת. אחר כך, כשסוף סוף מתחוללת השיחה, מתחיל הסבר מפורט של מי אני ומה אני רוצה, איך אני קשורה, ואולי אני בכלל מייצגת את "הממסד". כן, באיזשהו אופן כן, אין מה לומר, אבל אני בעד... לא נגד! אני מנסה לשכנע שכוונתי טובה. לא תמיד אני מצליחה לבקוע את חומות החשדנות והאכזבה. לעתים כן. מתקבלת הבטחה. אני יודעת שיש צורך לאזכר. מתקשרת עוד פעמיים: מצד אחד לא רוצה להיות נודניקית, מצד שני – הרי ישכחו. מזכירה, וסוחטת הבטחה. או אז, במועד המדובר, אופטימית – כי אי אפשר אחרת – אני יושבת וממתינה. אחרי כחצי שעה של המתנה בין תקווה לייאוש אני מתקשרת שוב. לעתים מצליחה להשיג, להניע! ומישהו, לרוב האם, מגיע באיחור משמעותי, והתנצלות גדולה ומחממת לב גורמת לי לחייך ולקבל אותה בזרועות פתוחות ולשכוח לגמרי את כל קדימון הפגישה. אבל... לעתים אני נותרת לבדי בחדר שעה אחר שעה, עד הניסיון הבא.
בר שדה מחליטה בנחרצות להתחיל את ההרצאה, לא לפני שהיא מזכירה את הכעס המתעורר, תחושת העוול והקורבנות האפשריים במצבים כאלו. מצוי מול רצוי. יש מול אין. אנשי הטיפול משמשים כעין מתבוננת במציאות ובתהליך, והם נדרשים להחלטות. לנחרצות. עיקשות. חיזור. ויתור. לא "עושים לי" יאמר לעצמו המטפל הממתין ומצפה שעות להורים בהדרה, אלא יבין כי זהו אחד ממאפייני ההתנהלות של ההורים מתוך עולמם. אלו הורים שאיבדו תקווה ואמון במערכות השונות, ובייאושם אינם מחזיקים בתקווה כי ניתן לחולל שינוי. אי האמון שלהם במוסדות ובגופים השונים, כמו גם בעצמם, מאפיינים את התנהלותם. לאט לאט מצטרפות למעגל מספר מטפלות נוספות, ובאווירה אינטימית המפגש ממשיך. יש תקווה, יש התארגנות, לא נתנו לכאוס להשתלט ולהחליש את שתוכנן. כל מה שיש הוא חומר לעבודה.
בר-שדה משתפת בהעדפתה לדבר על ביטויי מצוקה שמשתחזרים, ולא להשתמש במושגים כ"התנגדות", שאינם מקדמים את העבודה. על איש הטיפול, לדבריה, להציע Frame אחר. עליו להחליט מה הוא בוחר להביא אל תוך המצב, ואיך הוא בוחר להתנהל מולו: החדר המשתנה, בית הספר שנשרף, אנשים שנכנסים ומפריעים ל-setting הטיפולי, ברית טיפולית רעועה ועוד. התעקשותו של המטפל להמשיך במשימת הטיפול היא זו שעושה את השינוי.
בינתיים אנחנו עושות סבב היכרות, וכל אחת מתבקשת לספר למה בחרה במקצוע ולמה בחרה לעבוד דווקא עם אוכלוסייה זו, שידוע שאינה מן הקלות. המטפלות נפתחות ומשתפות, ונוצר מפגש מקרב ומרגש. יצירת המפגש בינינו ממחישה יותר מכול את הכלי החשוב בעבודה עם הורים בהדרה: המפגש הראשוני כחולייה ליצירת הקשר והאמון בין המטפל ובין ההורים כבסיס לעבודה.
בינתיים עולים בסבב קולות רלוונטיים לנושא: יש מי שמדברת על מסוגלות אישית ואמביוולנטיות לגבי המקצוע, אחרת על הרצון לעבוד עם "חומרים שמחים" ולהתנתק מהעצב והכעס. השלישית מביעה משאלה לייאוש שיהיה נוח יותר, והרביעית מבקשת כלים להתמודדות עם חוסר האונים ותחושת החידלון. אין ספק, קולות ההורים והשכבות המוחלשות עוברים דרכנו. זו ההזדמנות להכיר בחלקים שלנו הפוגשים בחלקים האלו שלהם. הילד הפגוע שבנו, וההיסטוריה האישית של כל אחת מאיתנו שבאה איתנו לכל מקום. הילד הפגוע שבנו הרי מגיע איתנו כל יום לעבודה, אנחנו אמורים להכיר אותו ובו כדי לעבוד עם הילדים וההורים שבהדרה המופקדים בידינו.
השיחה משנה כיוון, ונפתח דיון על בית ספר כמקום שנותן אשליה של "מקום נורמלי", לעומת בית חולים לפגועי נפש שמודה כי "אינו נורמלי". לעתים החזות הנורמלית של בית הספר היא תוצר של False-self, המסתיר תופעה פסיכוטית: הפלקטים יפים, אך הכאוס רוחש וגועש. חוויית ה"פוֹלסיות" משרתת את חוויית השליטה של המורים וההנהלה, אולם על היועצת והמטפלים מוטל לייצר את תהליכי הוויסות עבורם ועבורנו. לדבריה של בר שדה, רק מטפל שיוכל לשאת את מצבי חוסר הוודאות והמצוקה היומיומית יוכל לשרוד ולעבוד בתוך המערכת הזו. לעתים אנחנו נדרשים או מעוניינים למצוא פתרונות, לנקוט מעשים, למצוא תשובות – כשלמעשה אנחנו אמורים לאפשר חוויה, כי היא הרי הקרקע המאפשרת שינוי.
ניכר שהדיבור על בית הספר כ"מקום משוגע" מאחד את המעגל, וכולן משתתפות בחוויה המקשרת בינינו. כך נוצרה אווירה מתאימה להמשך, ובר שדה מרחיבה את הדיבור על החוויה ההורית בכלל ועל החוויה ההורית בהדרה בפרט. בר שדה מזכירה את דבריו של פרויד על כך שהעדר הנפרדות והנרקסיזם הוא הבסיס לאהבה ההורית, שכן האהבה למי שאני היא הבסיס לאהבה ומושקעות באחר.
לעתים, כשהורה אינו רואה ואפילו מכחיש בעיות וקשיים המתעוררים בעולמו או גופו של ילדו, הרי זה מתוך הצורך המובנה בהורים לראות בילדם את כליל השלמות. אנשי חינוך וטיפול כועסים על ההורים – על תהליכי ההכחשה שלהם ועל חוסר המעש בעקבותיהם. למעשה, זו עדות לדרכם של ההורים להגן על ילדם. ניתן לשבח אותם ולומר להם: "נורא חשוב שאתם כהורים שומרים ומגנים על ילדכם".
לעתים במצבי פגיעה נרקסיסטית של ההורים עצמם, מתעורר אצלם הזעם הנרקסיסטי על ילדם הלא מושלם: "איך הוא עושה לי את זה?" כי להורה שכזה אין די כוחות להרגיש שווה בעצמו, ותחושת הערך אמורה בעיניו להגיע אליו דרך ילדו המוצלח. כדי להיות הורים הרי יש צורך לצאת מהעמדה הנרקסיסטית, על מנת להצליח לראות את ה-mind של הילד. בר שדה מציעה שלא להתחיל לדבר עם הורים בהדרה על צורכי הילד וה-mind שלו. יש לדבר עם ההורים על עולמם הם, מה עובר עליהם במפגש עם הילד הלא מושלם, שכן יש דרגות בשלות שונות של הורים ויש לתת מקום להיסטוריה האישית שלהם, לתת מקום לביטוי הפנטזיה שלהם על ההורות ועל ילדיהם כדי להבין את מערכת היחסים שנרקמה ביניהם. כשהורה מתכחש לבעיותיו של הילד, עלינו לשאול בצורה מכבדת ומתעניינת: "אז בוא וספר לי, איך אתה רואה את הילד".
להורים מאוכלוסיות מוחלשות לעתים קרובות אין די אנרגיה עצמית להשקיע בילדים. המשאבים העצמיים מדולדלים, שכן פעמים רבות נמצא אצל המבוגרים האלה מצבי דיכאון, מצבי לחץ, קשיי קיום והיסטוריה אישית קשה. הילדים חשים כי אינם מקבלים אנרגיה נרקסיסטית ווכי אין די מושקעות בהם, והפגיעה הנרקסיסטית משתחזרת, כמו גם ההעברה הבין דורית של הפגיעות. לעתים, ילדים שנולדים פגועים לא מספקים להורים את חוויית הגרנדיוזיות שלהם כהורים, ומתוך כך אינם מקבלים את המושקעות לה הם זקוקים מצד ההורים, אשר בשל החוסר בחוויית האדרה זו משאביהם לטיפול מתדלדלים עוד יותר.
ילדים להורים פגועים לעתים מתבקשים להשקיע ולספק את צרכיו הנרקסיסטיים של ההורה. ילד שלא יכול לספק האדרה להורים בהדרה נתפס כמאכזב ופוגע. בעבודה עם הורים כאלה, על המטפל לדעת כי הוא נכנס לשדה מוקשים; עבודתו צריכה להיעשות ברגישות ונחישות, צעד אחר צעד, תוך הבטחה לעצמו ולהם כי אינו מתכוון לנטוש או להישבר, שכן מתוך עיקשותו ודבקותו במשימה התהליך יתרחש למרות הקשיים, האכזבות, ונטישות קודמות. פעמים תעבור אל המטפל פגיעות ההורים. תחושת אין האונים שלהם תדבק בו. לעתים ישכחו המטפלים כי אל להם לשפוט ולבקר את ההורים, כי אם להחזיק, להרגיע ולשקם את תחושת פגיעותם. ההורים הללו זקוקים יותר מכל לכך שהמטפל יכיר גם בחלקים של ההורות הטובה שאותם הם יכולים לספק. ביקורת והאשמה ממילא הם ישמעו במקומות אחרים. משימת המטפל היא ללא ספק קודם כל הפיכת השיח על קונפליקט לשיח של שותפות.
אבני היסוד של מפגש עם הורים יהיו אפוא הקשבה, הבטחה לאי נטישה, הרגעה, חיזוק, עידוד ושיתוף. ניתן לעשות זאת בדרכים שונות, החל מדברי הערכה בסגנון "אני מעריך ביותר את זה שהתפנית להגיע היום, זה מלמד כמה ילדך חשוב לך". בשיחה עם ההורים על הילד יש לשתף אותם בדברים חיוביים עליו, למשל "ילדכם מגלה סקרנות רבה", "ילדכם אוהב לעזור, הוא בטח למד את זה בבית". אלו אינם דברי חיזוק ושבח סתמיים, אלא הכרה בערך שאנחנו רואים בהם כהורים, הנוגדת את תחושתם הבסיסית שאין להם מה לתת לילדם ותחושתם כחסרי ערך בכלל. רצוי וחשוב לזמנם לשיחה לא רק בעתות משבר ומצוקה. פגישות לשמירה על הקשר, שיתוף והקשבה חשובים לביסוס הקשר והעבודה המשותפת.
בתהליך הטיפולי וההדרכתי עם הורים בהדרה, על המטפל קודם כל להתחייב לעמוד בתהליך ולשרוד אותו למרות פגישות שלא תתקיימנה וקשיים נוספים שיתגלו בדרך. לרוב, ההורים בהדרה לא יוכלו להתחייב בעצמם לתהליך מתוך קשייהם בעבר ובהווה. המטפל אמור לעזור להורים לפתח חוויית מסוגלות הורית טובה יותר. סוגיית האחריות ההורית תוכל להתפתח בשלב מאוחר יותר, מתוך ביסוס הביטחון שלו בעצמו ובאלו שמטפלים בו. יצירת הקשר עם המטפל מהווה עבורו דוגמא ליצירת קשר בכלל ולקיום דיאלוג תקשורתי ללא ביקורת, אותה הוא יוכל לשחזר עם ילדו. איש המקצוע אמור לבנות את הגשר בין הייאוש לתקווה, ואת התקווה להחזיק עבור ההורה משאבדה לו בדרך.
את יום העיון סיימנו בהצגת מקרה בשחוק ובדמע. המציגה, נרגשת וסוערת, הביאה בקולה, בתנועות גופה ובהתרגשותה סיפור אותנטי של ילדה חד-הורית המודרת לתחושתה מבית הספר בשל יחס עוין אליה – יחס הגורר את יחסה אליו, אל המורים ובכלל אל הלימודים. הילדה בעלת פוטנציאל אדיר והוגדרה כילדה מחוננת, אולם מעבר להגדרה יש אפס תוצאות. המציגה מספרת על מלחמתה-היא בכל המבוגרים הנוגעים בדבר במערכת, ועל ניסיונותיה החוזרים לרתום אותם לטובת הילדה. עוד היא מספרת על המקום המגן, הבטוח, הלוחם, שנתנה לילדה בחדר הטיפול. לעתים אנחנו חשות ב"פנטזיית הצלה" לא מציאותית שבה המטפל מנסה לתפוס את מקום ההורים, אבל כאן בהחלט ניתן היה להבחין שהמטפלת הותירה מקום של כבוד והעצמה לאם הביולוגית, הנאבקת בינתיים בקשיי פרנסה ובעבודה חדשה. ראינו גם כיצד האם צמחה והתחזקה במהלך הטיפול בילדה, כיצד הצליחה במשימת איסוף כוחותיה מול המערכת ומתן אמון בילדתה.
פרידתה של המטפלת מהאם והילדה בעת מעבר הילדה לבית ספר אחר מותירה אותה בתחושה כי טרם עשתה די, והדאגה לעתיד הילדה ממלאת אותה. כמו המטפלת, בסוף הצגת המקרה גם אנחנו המשתתפות מתקשות להיפרד מגיבורות המקרה. בשלב הזה אנחנו חשות הבנה וקרבה הן למציגה והן לנושא, כל אחת מתוך עולמה המקצועי וניסיונה בתחום. אנחנו תומכות במטפלת ומשקפות לה את זרע הכוח והתקווה שנטעה, וגם מציינות את התחזקותה והתעצמותה של האם. כמטפלים בילדים, בדרך כלל אנחנו אמפתיים בעיקר לילדיהם של ההורים בהדרה, אולם הפעם, ביום העיון הזה, התחברנו יותר אל הוריהם, וגם למענם.
