החזקה והכלה – ומה ביניהן?
מאת ד"ר מאיר פרלוב
המאמר מבוסס על הרצאה שניתנה ביום העיון של שירותי הייעוץ הפסיכולוגיים, האוניברסיטה העברית, ירושלים, לזכרה של פרידה קאושינסקי.
המושגים "החזקה" ו"הכלה" נהפכו, במהלך החמישים-שישים שנים האחרונות, למעין תאומים, מילים כמעט נרדפות, אשר משמשות בערבוביה, ולעתים לא ברור אם יש בכלל הבדל ביניהן, ואם כן – מהו? אולי אין היום (כמעט) ויכוח אודות החשיבות של התהליכים האלה, הן בהתפתחות והן בתהליך הטיפולי, אך לא לגמרי ברור אם אכן אלה הם תהליכים מובחנים ושונים, או שמא מילים שונות, של אנליטיקאים שונים, ל(פחות או יותר) אותו דבר. אנסה במאמר זה לתאר את התפתחותם של שני המושגים האלה ולהעלות רעיון באשר לדומה ולשונה ביניהם.
נתחיל בשני האנליטיקאים שהציעו את המושגים האלה – ויניקוט וביון, שניהם מתלמידיה המבריקים של מלני קליין, אשר יצאו איש-איש מתחת לכנפיה, ועפו, איש-איש בזמנו ולכיוונו האישי. שניים אלה גם היו מהמאורות הגדולים והבולטים בפסיכואנליזה הבריטית בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, אשר כתביהם משמשים עד היום למקור לא-אכזב של חשיבה תיאורטית וטיפולית.
ויניקוט – החזקה
ויניקוט פיתח את דרכו האישית בכתיבה הפסיכואנליטית בעיקר מאמצע שנות הארבעים, כאשר הוא מגבש ראייה והבנה אודות השלבים ההתפתחותיים הראשוניים ביותר של החיים. מלני קליין חתרה במהלך שנות השלושים לתאר תהליכים נפשיים שמתפתחים במשך השנה הראשונה של החיים, ובכך הפליגה אחורה בהיסטוריה האישית מעבר להמשגותיו של פרויד אודות השלב האדיפלי. היא המשיגה את העמדה הדפרסיבית, בה התינוק מתמודד עם תהליכים של התחלת היווצרות האובייקט כאובייקט שלם. ויניקוט היה מסוגל לקבל את ההמשגות של מלני קליין אודות העמדה הדפרסיבית (אם כי הרגיש צורך בהמשך לנסח אותן מחדש בשפה שלו!), אך כאשר היא הציגה, ב-1946, את ההמשגות שלה אודות השלבים הפרה-דפרסיביים, העמדה הפרנואידית-סכיזואידית – את זה ויניקוט כבר לא היה מסוגל "לבלוע". ההמשגה של העמדה הפרנואידית-סכיזואידית הדגישה מאוד את מרכזיות ההשלכה כַמנגנון הנפשי הדומיננטי בראשית החיים. קביעה זו מדגישה תהליכים פנימיים-מולדים-פנטזיוניים בשורש חיי הנפש, והיא רואה בנפש אורגניזם המתקיים בפני עצמו, עם דינמיקה פנימית שקובעת את התפתחותו, כשלסביבה – לאימא – יש השפעה שולית, כמותית, על תהליך התפתחותו.
את זאת, כידוע, ויניקוט לא היה מסוגל לקבל. הצהרתו המפורסמת "אין כזה דבר – תינוק (בלי אימא)" מבטאת את החשיבות שויניקוט ייחס לגישה שרואה את המכלול אם-תינוק כמכלול שלם, שבשלבים הראשוניים של החיים לא ניתן להפרידו. לא נוכל להבין כיצד האדם מתפתח בלי לראות ולהבין את מעורבותה של האם בתהליך. המושג המרכזי שויניקוט הציע לכלול תחתיו את מכלול התרומה האימהית לתינוק, היה המושג של החזקה – holding. בביטוי זה ויניקוט כלל את כל העשייה האימהית, הגופנית והנפשית, לה התינוק זקוק כדי להתפתח ולהיות מוגן מפני חדירות-פגיעות (impingements) אשר עלולות להביא אותו למצב של חוסר המשכיות בקיומו הנפשי-גופני.
כדי להבין את המושג 'החזקה' אנחנו צריכים לקחת בחשבון את המכלול הקליני-טיפולי אליו ויניקוט התייחס. ויניקוט היה סבור שהוא מטפל בפסיכופתולוגיה מוקדמת עוד יותר מאשר זו שמלני קליין כללה תחת הכותרת של העמדה הדפרסיבית. הפתולוגיה שבה המתקד תחילתה בתהליכים ממש מראשית החיים (ומבחינתו של ויניקוט, אף מהלידה עצמה, ואולי גם קודם לכן!), עוד לפני היווצרות של תחושת עצמיות נפרדת של התינוק, כשהוא עדיין איננו חווה את עצמו נפרד מאמו. ויניקוט היה סבור שכאשר האם איננה מגנה על תינוקה בשלבים כל כך מוקדמים של החיים מפני חדירות-פגיעות שקוטעות את תחושת המשכיות הקיום שלו, מתפתח אצלו נתק פנימי בין המכלול הנפשי-גופני שהוא התשתית הבריאה של ההתפתחות, שויניקוט נתן לו את הכותרת "עצמי אמיתי", ובין מבנה נפשי הגנתי שנועד להתייחס לאותן חדירות-פגיעות שמאיימות עליו, שקיבל את הכותרת "עצמי כוזב". כאשר ההפרעה קשה – הנתק הוא עמוק, והאישיות של האדם מורכבת במידה רבה מאותו עצמי כוזב, ומנותקת מבפנים מהמקורות הנפשיים הספונטניים והיצירתיים. אחת מתוצאות נתק פנימי זה היא תחושה של חוסר תוחלת בחיים, שמאפיינת אנשים עם פתולוגיה של עצמי כוזב.
ויניקוט סבר שהקהילה הפסיכואנליטית טועה באופן הטיפול שהיא מספקת למטופלים שסובלים מפתולוגיה עמוקה זו. לדעתו, פסיכואנליטיקאים רבים אינם מגיעים בטיפול לכדי מגע עם העצמי האמיתי של המטופל, אלא מבלים שנים במגע עם העצמי הכוזב, ששומר על העצמי האמיתי ממגע עם גורמים חיצוניים שעלולים לאיים על קיומו. ויניקוט הצביע על תהליך ייחודי בהעברה של מטופלים אלה, תהליך שדורש היערכות אחרת מזו המקובלת: אמם לא היתה "אימא-טובה-דיה" שהחזיקה את ההתפתחות הנפשית שלהם, ולפיכך הם זקוקים לעבור תהליך של רגרסיה בטיפול. רגרסיה זו תביא אותם למגע עם החוויה של תלות באובייקט שלא התממשה במידה מספקת בינקות. הכניסה של המטופל להעברה של תלות-במטפל יכולה להוביל לכך שכעת העצמי האמיתי יצא מתוך המחבוא המנותק בו נמצא במעמקי הנפש ויחזור לבוא לידי ביטוי בחיי הנפש של המטופל.
אך על מנת שהתפתחות זו תתממש בטיפול יש צורך בעמדה שונה מצד המטפל מזו המקובלת בטיפול אנליטי, כפי שהצטיירה אצל פרויד ומלני קליין. פרויד וקליין טיפלו, לדעת ויניקוט, במטופלים שהיתה להם התפתחות תקינה בשלבים הראשוניים ביותר בחיים, אותם שלבים בהם ויניקוט התמקד, ולכן הם יכלו לעבור אנליזה בגבולות המקובלים של מסגרת טיפולית, ולהפיק ממנה תועלת. הם, שסבלו מקונפליקטים אדיפליים או קונפליקטים סביב אהבה ושנאה לאובייקט (בעמדה דפרסיבית), יכלו לעשות שימוש בפירושים של המטפל ולהגיע בטיפול לתובנות שיקדמו התמודדות בריאה יותר עם קונפליקטים אלה. לעומתם, המטופלים של ויניקוט סבלו, לדעתו, מפגיעות התפתחותיות מוקדמות וקשות יותר, וכלל לא פיתחו יכולת נפשית לעשות שימוש נפשי אמיתי (ממקום של עצמי אמיתי) בפירושים שניתנו להם. במושגים של ויניקוט – הם לא היו מסוגלים "לשחק". כדי שזה ישתנה, הם היו זקוקים לאותה רגרסיה לתלות-במטפל שהזכרתי קודם, ולמטפל שיבין צורך התפתחותי זה ולא ימנע רגרסיה, אלא יאפשר אותה – ויחזיק אותה. כאן אנחנו מגיעים למשמעות הטיפולית של אותו מושג התפתחותי שויניקוט הציע – החזקה (holding).
מהי אותה החזקה? שאלה זו פותחת מרחב ענק של מחשבות, השערות ותהיות אודות השימוש שעשה ויניקוט במושג זה, ועוד בירורים אודות שימושים שונים שעשו תלמידיו. אני אצביע בקיצור על מספר נקודות ציון, בלי להתיימר לעשות צדק עם המושג.
מקום פשוט, אך גם מסובך ביותר, שאליו לוקח אותנו מושג ההחזקה הוא השימוש בו במשמעות הפיזית הפשוטה. ויניקוט ביטא במושג זה את העובדה שהיו לו מטופלים אשר במהלך הטיפול הוא החזיק להם את היד, את הידיים, את הראש. לעתים ויניקוט היה סבור שהחזקה פיזית זו היוותה דימוי לתהליך הלידה או שהיא נגעה בצורך ובכאב שנשאר מתהליך הלידה.
אך כפי שכוונתו של ויניקוט במושג ההחזקה האימהית לא הצטמצמה להחזקה גופנית, כך גם ביחס להחזקה בטיפול. אנחנו שומעים ממרגריט ליטל על אופני החזקה שנגעו בצרכים נפשיים שונים שלה כמטופלת אצלו. היתה תקופה שויניקוט היה הולך אליה הביתה ומקיים את הטיפול שם, וגם היה מרחיב את מסגרת הזמן באופן ניכר, לכדי שעתיים-שלוש. אנחנו יודעים על כך שהיה מטופל שהיה צריך שהטיפול יתקיים בחושך, ומטופלת שהיתה צריכה שהספרים והדברים שעל שולחנו בחדר הטיפול יהיו מסודרים בסדר מאוד מסוים וקבוע.
בדוגמאות אלה יש לעתים שינוי או אפילו שבירה של הסטינג הטיפולי – אך ההחזקה הויניקוטיאנית לא כוללת רק ביטויים קונקרטיים מעין אלה. מבחינתו של ויניקוט גם ההכרה של המטפל בצורך של המטופל, גם אם המטפל לא מממש את הצורך הזה באופן קונקרטי, גם בכך יש משום החזקה מצדו של המטפל. כך ויניקוט היה יכול לפרש למטופל את החוויה של היותו "מוחזק" בתוך הטיפול מתוך הפנטזיה של המטופל על היותו מכורבל על הספה, התכרבלות שהעידה, לדעתו של ויניקוט, על חוויית היותו מוחזק בספה, שמהווה עבור המטופל באותו רגע את חיקו של המטפל. כמו כן היה יכול לפרש למטופל את הצורך שלו בכך שהמטפל יקבל אותו לפגישה בסוף השבוע, מבלי שבהכרח המטפל עשה כך.
נדמה לי שהמשותף למקרי ה"החזקה", בין אם התבטאו באופן קונקרטי ובין אם באופן סימבולי כפירוש, היה ההבנה של ויניקוט שמדובר בצורך של המטופל, וזאת בניגוד למושג הפסיכואנליטי המקובל "משאלה". ויניקוט טען שהקריטריון ל"צורך" הוא בכך שכאשר צורך איננו מסופק התוצאה היא פגיעה בעצם חוויית המשכיות הקיום האישי, בניגוד למשאלה שיכולה, ואף לרוב צריכה, להיות בלתי ממומשת ומתוסכלת, כפי שצריך לקרות עם משאלות אדיפליות.
הבחנה זו של ויניקוט בין "צורך" ו"משאלה" הביאה בהמשך השנים לדיונים רבים, אך לא נראה לי שהושגה הסכמה רחבה אודות כך. ואולי זה לא מאוד רלוונטי לעשייה הטיפולית שלנו, שמעדיפה את השמירה על כללי הסטינג הטיפולי על פני האפשרויות של החזקה ויניקוטיאנית קונקרטית. על כך העיר כבר רענן קולקה בהקדמה שלו לתרגום לעברית של משחק ומציאות, ש"תורת הטיפול [של ויניקוט] מעולם לא עברה באמת את מחסום ההתקבלות... שכן תורת הטיפול הויניקוטיאנית היא רדיקלית מאוד" (קולקה, 1995). אני מסכים עם רענן בעניין הזה, אך חשוב לי להגיד שעם כל זה אני חושב שויניקוט כן השפיע עמוקות על החשיבה הטיפולית שלנו, וגם אם איננו הולכים את כל הדרך הקונקרטית בה הוא הלך, עדיין התפיסה המגולמת ברעיון ההחזקה משפיעה על התפיסה הטיפולית שלנו היום. דוגמה לכך אפשר למצוא בספרה של ג'ויס סלוקוור על "החזקה מתוך גישה התייחסותית" משנת 1996, ספר שמרחיב ומפתח את המושג של החזקה (Slochower, 1996). היא מתייחסת במיוחד להפרעות לחוויית המשך קיומו של המטופל שעלולות להתרחש עקב חדירתה של הנפרדות של המטפל לתהליך הטיפולי, ובמיוחד כפי שנפרדות זו מתבטאת בפירושים של המטפל. היא טוענת שבמצבים מסוימים של מטופלים מסוימים יש צורך בכך שהמטפל יגביל את עצמו בהתערבויותיו להתייחסות לחוויה המיידית של המטופל, מבלי שראייתו השונה של המטפל האינטרסובייקטיבי תפריע לחווייתו העצמית של המטופל.
ביון - הכלה
יציאתו של ביון מתחת לכנפיה של מלני קליין היתה שונה, ובעיקר הדרגתית יותר, מזו של ויניקוט. ביון היה מטופל של מלני קליין (בסוף שנות הארבעים), והיה שייך באופן רשמי לסיעה הקלייניאנית במכון הבריטי, ונדמה לי שאפשר להגיד שביטויי החשיבה המאוד עצמאית שלו הופיעו בעיקר לאחר מותה של קליין ב-1960. ובכל זאת, המושג של ביון של הכלה, שהוא אולי המושג המפורסם והמשפיע ביותר של ביון, התחיל לצמוח עוד בחייה של קליין.
ב-1946 המשיגה קליין את ההזדהות ההשלכתית כמנגנון נפשי שבא לידי ביטוי, כמו כל מנגנון נפשי, בפנטזיה. הפנטזיה היא של הוצאת חלק או חלקים של הנפש – רגשות, משאלות, אובייקטים פנימיים וכו' – מתוך הנפש, והשלכתו לתוך אובייקט (בעיקר, כמובן, אימא). קליין ראתה במנגנון זה אחד מהמנגנונים הנפשיים ההגנתיים שמאפיינים את העמדה הפרנואידית-סכיזואידית.
בשנות החמישים ביון פרסם סידרה של מאמרים שעוסקים בעיקר בטיפול בפסיכוטיים ובגיבוש המְשָֹגה אודות הפרעות חשיבה, ובעקבות כך, בתחילת שנות השישים, תיאוריה אודות התפתחות יכולת החשיבה האנושית בכלל. מעניין לראות שאחת התופעות שמאוד הרשימו את ביון היתה ההרגשה של חלק ממטופליו שהמטפל מסרב לקבל לתוכו חלקים בעייתיים של נפשו של המטופל, אותם המטופל מנסה (דרך הזדהות השלכתית) להכניס לתוך האובייקט\המטפל. בעקבות חוויה זו, של אי-יכולת לפַנות חלקי-נפש מאיימים לתוך המטפל, נאלץ המטופל להגביר את מאמציו כדי לגרום למטפל בכל זאת לקבל את המושלך. אחד הפירושים של ביון לפעילות זו של המטופל היה לקַשר את המאמצים של המטופל להשליך בכוח לתוך המטפל לכך שאמו של המטופל לא איפשרה לתינוק שלה לפַנות לתוכה חוויות מאיימות. חוויות אלו היו קשורות, לדעתו של ביון, לחרדת מוות. אין זה מספיק, טען ביון, שהאימא תמַלא את חובותיה התפקודיות בטיפול בתינוק – היא צריכה להיות מסוגלת לקלוט לנפשה את החרדות הרגשיות שלו ולאפשר להן לשהות בתוך נפשה, כך שהתינוק יוכל להרגיש שהגורם המאיים מבפנים כבר איננו בתוכו, ומוכל בה.
בפרשנות הזאת אנחנו רואים את ביון נותן למושג הקלייניאני של הזדהות השלכתית גוון קצת שונה, שקליין עצמה כנראה לא ממש התכוונה אליו. הפירוש שנתן ביון לוקח אותנו לכיוון בינ-אישי, משהו שהיה צריך להתרחש בין התינוק והאם, ובמשתמע צריך עכשיו להתרחש בין המטופל והמטפל. ביון הוסיף גוון בינ-אישי, והתייחס להזדהות השלכתית לא רק כפנטזיה של המטופל (כפי שמשתמע אצל קליין) אלא כהתרחשות בינ-אישית, או בינ-נפשית, שמתרחשת בין המטופל ובין האובייקט שלו.
חידוש חשוב של ביון בהקשר זה הוא שלפיו לא זו בלבד שמדובר על התרחשות בינאישית, אלא על התרחשות בינאישית שהיא קריטית להתפתחותו הנפשית של האדם. כאן ביון עשה קפיצה קטנה, שהיא אדירה, מהמשגה של התרחשות מסוימת, אחת מיני רבות, בתוך טיפול, להמשגה כוללנית אודות התהליך המרכזי בהתפתחות של הנפש. זו קפיצה מהמשגה של מנגנון פרימיטיבי אחד מיני רבים שפועלים בנו מינקותנו ועד בגרותנו, הזדהות השלכתית, להמשגה של התהליך הנפשי הקריטי ביותר להתפתחות - ההכלה. האדם, בבסיסו, זקוק לכך שהאובייקט (אימא, כמובן) יכיל את רגשותיו הבלתי-נסבלים, שהוא, התינוק, לא מסוגל לעבד בעצמו. הכלה זו היא המאפשרת ליכולת דומה להתפתח, בהמשך, אצל התינוק – היכולת שלו עצמו להכיל את רגשותיו, מחשבותיו, חוויותיו, וכו'.
כמעט אפשר לומר – השאר הוא כבר היסטוריה. מושג ההכלה נהפך למושג מרכזי הן בהמשגה של ההתפתחות והן בהמשגה של התהליך הטיפולי. במבט לאחור טוענים פרשנים שונים שביון אכן הצליח להמשיג משהו מרכזי שהיה חסר בתיאוריה ההתפתחותית של קליין, ובמיוחד בתיאוריה של טיפול. מה עוזר בטיפול? איך הפירוש אמור לעזור למטופל? לפרויד היתה תשובה במושגים של העלאה של תכנים מודחקים למודעות, או לאגו. אבל מתוך כתביה של קליין פחות ברור מה אמור להשתנות בנפש בעקבות הפירוש, ואת זה ביון המשיג במושג הכלה.
מביון עצמו קצת קשה לדעת בדיוק איך הוא ראה את התהליך הזה בתוך טיפול, ובמיוחד קשה לדעת מה מתרחש אצל המטפל. באחת הדוגמאות נראה שביון השתמש בתחושת פחד שהוא, ביון, הרגיש ממטופל, כדי לפרש שזהו פחד של המטופל מכך שהוא (המטופל) עלול לתקוף את ביון פיזית. ביון סיפר שלאחר שפירש את ההשלכה של הפחד לתוכו, הוא ראה שהמטופל מכווץ את ידיו לאגרוף – סימן שהמטופל אכן חש עכשיו בתוכו את אותו פחד מפני ההתקפה הפיזית שהוא השליך קודם לתוך ביון.
אז מה מתרחש באינטראקציה הזאת? מה קורה למטפל בעקבות ההשלכה? קודם כל – מתעורר בנו משהו. רגש, חוויה, תחושה – משהו מאלה מתעורר בנו בתוך האינטראקציה עם המטופל. אמנם אנחנו לא בהכרח נהיה ערים להתעוררות זו, כלומר אנחנו יכולים לא להיות מודעים לשינוי הרגשי, או המחשבתי, שמתעורר בנו. יש לציין, שכאן אנחנו מצפים מעצמנו להיות פתוחים לאפשרות שמשהו רגשי יתעורר בנו (אפשרות שחשוב לי להדגיש שאיננה מובנת מאליה בגישות הדינמיות לפני ההמשגה הזאת של ביון, וגם לא מובנת מאליה אחריו). ביון קורא לכך reverie – היכולת והפתיחות להיות מושפעים רגשית מהמטופל. אנחנו צריכים להיות פתוחים לשאול את עצמנו – לאן האינטראקציה עם המטופל לוקחת אותנו מבחינה רגשית, מחשבתית וכו'. למשל – לאיזה סוג של אינטראקציה רגשית המטופל מזמין, או דוחף, או אולי מפתה אותנו. בדוגמה הקטנה של ביון שהזכרתי קודם – ההשלכה של הפחד מתקיפה – נראה שביון התייחס לפחד מתקיפה עצמו כגורם פנימי מאיים שהמטופל היה זקוק שביון יכיל עבורו. היום אולי נכלול בהבנה שלנו את ההכלה גם את סוג האינטראקציה הבינאישית (סוג היחסי-אובייקט) שהמטופל מנסה למשוך אותנו לתוכה, ושאותה עלינו להכיל. למשל – המטופל מנסה להפוך אותנו לילד קטן שמרגיש פחד חסר-אונים כלפי הורה כל-יכול שמאיים עלינו ועלול לפגוע בנו. בניסוח זה, זה לא רק השלכה של הפחד, אלא של דפוס האינטראקציה הבינאישית הבלתי-נסבלת-אך-טיפוסית שהמטופל מנסה, שלא במודע, לערב אותנו בה.
אז שלב א' הוא ה-reverie והפתיחות להרגיש – אבל זה לא מספיק, ולא מגדיר את ההכלה. כי אימא יכולה להיות פתוחה להרגיש את האֵימה שמתעוררת בה כשהתינוק שלה צורח, ובכך היא קולטת משהו מעוצמת הרגש שהוא מנסה לעורר בה – אך היא צריכה להיות מסוגלת לעבד את האימה הזאת ולא רק לשכפל אותה בתוכה. להכיל פירושו לא להיות מלא כל כך באותו רגש עד שאין מקום למשהו אחר בנפש, כפי שקורה באותו רגע לתינוק, שאכן מוצף באימה. הדימוי של "מְכָל" משמעותו שיש עוד "מקום" מחוץ למכל. כשמַים נמצאים בתוך סיר והסיר מכיל אותם, אז הם לא נשפכים לכל עבר – הם נמצאים בסיר ולא ממלאים את החדר. כך – אם לאם יש מכל פנימי שמסוגל להכיל את האימה שמתעוררת בה, אז היא לא מוצפת על ידי האימה, אלא מסוגלת לחשוב, לתפקד ולפעול (במידה זו או אחרת). היא מסוגלת להבין שהתינוק שלה לא מת או עומד למות, גם אם זאת הזוועה שעולה בה, אלא הוא (למשל) רוצה חיבוק, ושאם היא תרים אותו לידיה ותחזיק אותו קרוב הוא עשוי להירגע. אז המשמעות של הכלה היא שהאובייקט, שהוא המכל, מסוגל להבין ולחשוב בהתייחס לרגש שעולה אצלו. הוא יכול לחשוב למשל על המשמעויות של הרגש, על דרכי פעולה להתמודד איתו, ואולי אפילו רק את המחשבה שהרגש הזה יעבור אם רק יהיה לי את הכוח לחכות עד שהוא יעבור.
בחשיבה הקלייניאנית מקובל שבהמשך לשלב א' של הפתיחות לרגש, ולשלב ב' של ההכלה שלו, כדאי שאפשר יהיה לפרש למטופל את הרגש המושלך, על מנת שהמטופל יוכל לקלוט חזרה את הרגש שעד עכשיו היה בלתי נסבל עבורו. כאשר ביון פירש למטופל שלו את הפחד שלו מכך שהוא עלול להתקיף את ביון פיזית והמטופל היה מסוגל להבין את הפירוש ולהתייחס לפחד הזה שעד עכשיו נאלץ להשליך, הוא הצליח להכיל את הפחד. הוא הצליח להרגיש בתוכו את הרצון לתקוף את ביון פיזית, ואולי אפשר להוסיף שההצלחה בתהליך הטיפולי היתה בכך שהמטופל הרגיש את הפחד ואת הרצון לתקוף, ולא ביצע את התקיפה. כלומר, בעקבות ההכלה של ביון והפירוש שלו, המטופל היה מסוגל להכיל את הרגשות של עצמו.
אבל למה התינוק זקוק להכלה אימהית כדי לעבד את חוויותיו הנפשיות? כאן ניתן לראות לדעתי, את ההקשר המאוד קלייניאני של חשיבתו של ביון. בתפישה של קליין קיימים אלמנטים נפשיים שאין בכוחו של התינוק להתמודד איתם אלא דרך פעולה של הוצאתם מחוץ למערכת הנפשית. קליין קישרה זאת לרעיון של פרויד, "יצר המוות". אלמנטים אלה קיימים בתוך הנפש ומאיימים עליה מבפנים, עד שיש צורך 'להוציא' אותם אל מחוץ לנפש, למשל על ידי השלכה (או הזדהות השלכתית, שלענייננו הן אותו הדבר). בַמושג הכלה ביון מבטא תפישה מסוימת אודות נפש האדם, תפישה שלפיה הנפש בעצם איננה מסוגלת להתפתח מתוך עצמה – היא זקוקה להכלה אימהית לחלק מהחוויות הנפשיות הקשות, חוויות שללא הכלה אימהית נהפכות לאימה מפרקת. האמת היא שתפישה זאת נשמעת אולי קיצונית כשמתארים אותה ככה, אבל כל מי שראה ושמע לאחרונה תינוק צורח – באמת צורח, כאילו נפשו עומדת פשוט לצאת – יכול, אולי להתקרב מעט יותר לתפישה זו של ביון; הנפש לא תמיד יכולה להכיל את עצמה והיא צריכה אימא שתכיל מרכיבים מאיימים בה.1
ברמה של העבודה הטיפולית אפשר למצוא דעות שונות בעולם הקלייניאני ומחוצה לו אודות השאלה עד כמה זה חיוני שהתהליך של הזדהות השלכתית והכלתה בטיפול יסתיים בכך שהמטפל יפרש את מה שהושלך, כפי שעשה ביון בדוגמה של הפחד מתקיפה. כפי שציינתי קודם, הפירוש לרוב נחשב לדרך שתסייע למטופל לקבל חזרה לתוכו את ההשלכה; הצלחה כזאת בהכלה משמעה למעשה מעבר מהעמדה הפרנואידית-סכיזואידית לעמדה הדפרסיבית, מַעבר שהוא אחד מיעדי הטיפול המרכזיים. אך במשך הדורות ישנן התייחסויות בעולם הקלייניאני לכך שלא תמיד נראה שהמטופל יהיה מסוגל לקלוט לתוכו את הפירוש, ובעקבותיו את הרגש המושלך שהמטפל מנסה להחזיר לו כעת בצורה מעובדת יותר, לאחר שהכיל אותו בתוכו. בטי ג'וסף עסקה בשאלות האלה לא-מעט, ובמאמר ידוע מלפני בערך עשרים שנה (Joseph, Feldman and Bott Spillius, 1989) ג'ון סטיינר הציע שבמצבים מסוימים ייתכן שהמטפל יצטרך להימנע מפירוש העלול להיחוות על ידי המטופל כפעולת נגד של הוצאת המושלך על ידי המטפל והכנסתו בכוח חזרה למטופל – שכן פירוש כזה אינו מועיל למטופל להצליח להכיל את המושלך בעצמו לאחר שהמטפל לא עשה זאת (Steiner, 1993).
הצגתי עד כה את מה שנראה לי רעיון היסוד של מושג ההכלה, ולא אכנס כאן למרחבים של התפתחות המושג הזה, הן אצל ביון עצמו והן במשך הדורות מאז. הייתי רק רוצה לציין שאחד הכיוונים החשובים שעולים הן אצל ביון ובמיוחד אצל שני תלמידיו האמריקאים החשובים, ג'יימס גרוטסין ותומאס אוגדן, הוא הכיוון האינטרסובייקטיבי. כשאני מציג את המכל כאילו שהוא רק מכל, מעין פונקציה גנרית נטולת נפש משל עצמו, אני מתעלם מהסובייקטיביות שלו ומהאינטרסובייקטיביות של תהליך ההכלה. המכל לא קולט באופן נקי את מה שהושלך לתוכו. בקליטה הזאת מתעוררות כל מיני תחושות, חוויות ומחשבות של המכל – הנפש של המכל לא קולטת את המושלך לתוך ריק. לכן העיבוד הנפשי שעושה המכל למה שהושלך לתוכו תמיד יכלול את אישיותו הסובייקטיבית של המכל, ותמיד תתרחש מידה של התערבבות של המושלך, המוכל, עם המכל. אין תהליך נקי, כפי שאולי היה נשמע מאיך שתיארתי את הדברים קודם לכן. את זה ביון ביטא בין היתר בסימנים שהוא העניק למושגים מכל ומוכל – את המושג מכל הוא סימן בסימן של נקבה ואת מושג המוכל בסימן זכר. לאינטראקציה בין זכר ונקבה אנחנו לפעמים קוראים מין, וזה לא תהליך שהוא רק נקי וללא התערבבות.
עוד אני צריך לציין שביון דיבר על כך שתפקידי המכל ומוכל מתחלפים ביניהם תוך כדי תהליך, כך שהמטפל הוא לא רק מכל אלא גם מוכל, וההפך לגבי המטופל. כל זה מסובך ממה שאני יכול להבהיר (לכם או לי) במאמר זה.
מה בין החזקה להכלה
נגיע כעת להשוואה בין המושגים של ויניקוט ושל ביון, החזקה והכלה. נראה לי שאפשר לומר שהמושגים האלה צומחים ושזורים בתוך תפישות שונות אודות השאלה מה קריטי וגרעיני בהתפתחות הנפשית. בשביל ויניקוט, הנפש צומחת מתוך עצמה, מכלול הפסיכה-סומה מתפתח מתוך החיוניות הגופנית. פונקציית ההחזקה האימהית משמרת צמיחה פנימית זו, מגנה עליה מפני חדירות\פגיעות שעלולות להפר את המשכיות חווייתה העצמית, חדירות\פגיעות שיכולות לנבוע מגורמים מבחוץ או גם מגורמים מבפנים. מה שחשוב הוא לשמר את המשכיות-תחושת-הקיום. אוגדן, במאמר מ-2004, כותב שהגרעין המשותף לחוויית ההחזקה, מהינקות ועד לבגרות, הוא החוויה התחושתית-נפשית של היותנו מוחזקים בעדינות וביציבות בזרועותיה החובקות של אימא, ובכך מוגנים (Ogden, 2004).
לעומת זאת, מושג ההכלה של ביון מבטא תובנה אחרת אודות התפתחות הנפש. מתוך התפישה של קליין אודות יצר המוות, ביון היה סבור שהנפש עצמה מייצרת חוויות מאיימות שאין בכוחה לעַבד לכדי תחושות וחוויות נפשיות, (בהמשך ביון יקרא להן "אלמנטים של בטה", בניגוד לאלמנטים של אלפא) והנפש זקוקה למכל חיצוני שיכיל אלמנטים אלה ויעַבד אותם עבורה כדי שהיא תוכל לקלוט אותם חזרה בצורה הניתנת לעיכול.
שניהם בוודאי מסכימים שהנפש זקוקה לעזרה כדי להתפתח, אבל חלוקים בתשובתם לשאלה במה העזרה עוזרת. הדגש בהחזקה הויניקוטיאנית הוא על סוג של עזרה ששומרת על הנפש מפני גורמים, בעיקר חיצוניים, שמסַכנים את המשך קיומה – מניעה של הפרעה. מבחינתו של ביון, זה לא מספיק. הנפש עצמה מייצרת את החומרים שהנפש מאוימת מהם – אי אפשר לשמור על הנפש מכך, אי אפשר למנוע את מה שמאיים מבפנים. מה שאפשר לעשות הוא משהו אחר – לקחת פנימה לתוך המכל האימהי את החומרים האלה של נפש התינוק ולעבד אותם שם, על מנת שבהמשך הנפש תוכל לעשות בעצמה את עבודת העיכול הנפשי.
אפשר אולי לראות משהו מההבדל הזה במכתב ששלח ויניקוט לביון בעקבות הרצאה שביון נתן בחברה הבריטית, ב-1955 (אני מביא את הדברים מתוך מאמר של עופרה אשל באוסף של מאמרי ויניקוט שתורגמו לעברית ב-2009, "עצמי אמיתי עצמי כוזב". אין הרבה תכתובת לביון במכתבים של ויניקוט, לכן זה יופי שיש משהו שיכול ללמד אותנו על הנושא). בהרצאתו, ביון נתן דוגמה של הזדהות השלכתית (עוד לפי ההגדרה של מלני קליין כפנטזיה של המטופל, בלי התייחסות לאפשרות של השפעה רגשית על המטפל). בדוגמה, המטופל נע בחוסר מנוחה על הספה, ודברים נופלים לו מהכיס. ביון מפרש למטופל שהתנועות שהוא עושה, ועוד דברים אחרים בפגישה, הם ביטויים של ההרס והעיוות של מאמצים של המטופל לתקשר איתו, עם המטפל.
במכתבו לביון, ויניקוט רואה את הארוע מזווית אחרת:
"אומר לך מה הייתי מפרש. הייתי אומר: 'אימא שמכוונת בצורה נכונה לתינוק שלה היתה יודעת מתנועותיך מה אתה צריך. היתה נוצרת תקשורת בגלל הידיעה הזאת שלה שנובעת ממסירותה, והיא היתה עושה משהו שהיה מראה שהתקשורת התקיימה. אני אינני רגיש מספיק או מכוון מספיק בדרך זו כדי להיות מסוגל לפעול מספיק טוב, ולכן אני במצב הטיפולי הנוכחי שייך לקטגוריה של אם שכושלת בעשיית התקשורת לאפשרית."
מה רוצה ויניקוט להגיד למטופל של ביון? הוא רוצה להגיד: אתה נמצא במצב של צורך, אתה זקוק לפעולה של אימא שתבין את מצוקתך, ותפעל בהתאם כדי שהצורך הלא-מסופק לא יהפוך להפרעה, ל-impingement. אך הבנה ועזרה זו (שבמושגים של ויניקוט כלולות תחת הכותרת "החזקה") איננה כעת בנמצא, וויניקוט נאלץ לתת את מעט ההחזקה שהוא יכול – בדמות של הכרה במה שחסר. אמנם הוא לא קורא לכך כאן החזקה, אך נדמה לי שהדברים משתלבים בתפיסתו, בגלל שכַּזכור החזקה איננה רק פיזית, אלא בראש ובראשונה נפשית.
ביון, לעומת זאת, עסוק בלהבין את ההתקפה הפנימית שהמטופל עורך על הרצון שלו עצמו לתקשר עם המטפל. הוא עסוק בכך שהמחשבות המתקיפות הללו, להן יקרא בהמשך attacks on linking, התקפות על קישורים, זקוקות למטפל שיכיל אותן. במקרה הספציפי הזה ביון לא מתייחס למה שמתעורר אצל המטפל בעקבות ההשלכה של המטופל, אבל בהמשך דרכו ביון ידגיש שהדחף של המטופל להתקיף את המטפל ואת היכולת של המטפל לחשוב מחשבות, הוא בין החוויות הפנימיות המאיימות אשר זקוקות להכלה מצד המטפל. ואכן הדינמיקה של attacks on linking, והתקפות על יכולת החשיבה של המטופל ושל המטפל, היא אחת הדינמיקות המאוד מדוברות בספרות הקלייניאנית והביוניאנית, ואת זה המטפל צריך להיות מסוגל לחוות, ולהכיל, ואולי גם לפרש.
אם לסכם – ניסיתי להבחין בין ההמשגות של ויניקוט וביון, בין החזקה והכלה, כאשר המושג החזקה רלבנטי למטופל שנמצא במצב רגרסיבי, ומתייחס לצורך שלו שהמטפל ישמור עליו מפני גורמים שעלולים להביא להפרעה לחיבור שלו עם עצמו. גורמים אלה הם בעיקרם גורמים חיצוניים, והזכרתי את סלוקוור שמדגישה את נפרדותו של המטפל כגורם מפריע אפשרי (אם כי בוודאי יש גורמים פנימיים, כגון רעב וצמא ובדידות, שהם לא פחות מאיימים מכל גורם חיצוני). לעומתו, ביון עסוק בהכלת המטפל את תחושותיו, רגשותיו ומחשבותיו של המטופל, אשר עלולים להוות איום בלתי נסבל על נפשו של המטופל מבפנים. שני התהליכים האלה, החזקה הכלה, מחייבים את המטפל לאמפתיה, לרגישות למתרחש בנפשו של המטופל, אם כי הן ממקדות את האיום הנפשי בכיוונים שונים – כל תיאורטיקן בהתאם לתפיסה הכללית שלו אודות נפש האדם. כשלעצמי – אני מוצא את שני המושגים כמזינים את העשייה הטיפולית שלי, גם אם הם לוקחים אותי לפעמים לכיוונים שונים.
הערות
- הייתי מוסיף, כהשערה באמת פרועה, שאולי העובדה שאשתו של ביון נפטרה בלידת בתם והוא נשאר לבדו בגידולה של אותה בת, אולי הפגישה אותו מקרוב עם חוויות מעין אלה של אֵימה מפרקת לא מוכלת של תינוק. בהקשר הזה יש סיפור קצת מזעזע באוטוביוגרפיה שלו, שמדגים (יותר מכל ארוע בטיפול) כשל בהכלה. ביון מספר על התקופה אחרי שאשתו נפטרה והוא נשאר לגדל את בתם התינוקת. הוא תיאר ארוע בו הוא ישב בקצה אחד של החצר והבת שלו זוחלת אליו מהקצה השני. היא קוראת לו תוך כדי זחילה, אך הוא לא זז. היא קוראת ובוכה וזוחלת, במצוקה הולכת וגוברת, והמטפלת ששומרת על התינוקת קמה לגשת אליה, כי היא לא יכלה לשאת את הסבל של התינוקת, וביון, שמספר שהרגיש משותק בתוך הכעס של עצמו, אמר לה "תני לה לזחול, זה לא יזיק לה". המטפלת היססה, אבל לבסוף לא יכלה לשאת את זה יותר, והרימה את התינוקת לידיה. ברגע זה ביון הרגיש שהוא שוחרר מהצבט המשתק שהיה נתון בו, והתינוקת נרגעה בידיה של המטפלת. הוא מסיים את הסיפור באמירה הכואבת "התינוקת נרגעה בידיים אימהיות. אבל אני, אני איבדתי את הבת שלי". לא ראיתי שביון, או הביוגרף שלו שמצטט את הסיפור, קישרו אותו למושג של הכלה שביון יפַתח כעבור שנים מעטות, אבל לי קשה לדמיין איך זה יכול לא להיות קשור.
מקורות
ויניקוט, ד' (2009). עצמי אמיתי, עצמי כוזב. הוצאת עם עובד.
קולקה, ר' (1995). מבוא לספר "משחק ומציאות" מאל דונלד ויניקוט, הוצאת עם עובד.
Joseph, B., Feldman, M. and Bott Spillius, E. (1989). Psychic equilibrium and psychic change: selected papers of Betty Joseph. London: Routledge.
Ogden, T.(2004). On holding and containing, being and dreaming. International Journal of Psychoanalysis, 85, 1349–1364.
Slochower, J. (1996), Holding and Psychoanalysis: A Relational
Perspective. Hillsdale, NJ: The Analytic Press.
Steiner, J. (1993). Psychic Retreats. London: Routledge.
