תגובות
אירית הלפרין19/9/2011
תודה לפרופסור ברמן. כרגיל דבריו של פרופסור ברמן מחממים את ליבי ומחזירים לדיון הציבורי את המוסר והרגישות לאחר. כמטפלת באמניות נתקלתי הרבה בבורות ועוינות מצד סקטורים טיפוליים אחרים. כבוגרת התוכנית לפסיכותרפיה אנליטית והתוכנית לטיפול משפחתי אני מצליחה לסייע בעבודתי בקופת חולים לאוכלוסיה רחבה ומגוונת שמוכנה להעזר בטיפול באמנות לילדים ונוער וככלי בהדרכת הורים בגלל הקושי שקיים עדיין עם 'הטיפול הפסיכולוגי'. אני מרגישה כשליחת ציבור כאשר אני מסבירה להורים שפונים אליי שזהו טיפול בבעיות רגשיות כמו טיפול נפשי אחר אלא שהאמצעים הינם שימוש באמנויות. לאחר שהההורים מתגברים על החששות שלהם הם מוכנים להודות שהטיפול עוזר להם ולילדיהם להתמודד עם קשיים שסבלו מהם שנים. ואם אני משמשת כאן מתווכת בין הציבור לבין ה'טיפול הנפשי' הרי שנפלה בזכותי מצווה גדולה ואני מקווה שחבריי למקצועות בריאות הנפש יעריכו את העשייה של המקצוע שלי ולא ינסו להגביל אותנו מלהגיע למטופלים רבים אף יותר.
רבקה יעקובי17/8/2011
ליעל. המשמעות שאת נותנת ליעילות צרה מידי. ניתן לאמר גם שטיפול יעיל הוא הטיפול המתאים ביותר לאדם X במצב Y. הזכרת נפגעות תקיפה מינית, הטיפול הנדרש בסיטואציה אקוטית שונה מטיפול בו נערה סובלת מעודף משקל עקב אירוע שעברה בילדותה. כן, להיות מטפל זה כלל אינו פשוט, כולנו מתלבטים ומתחבטים וממשיכים ללמוד ולהעשיר את עצמנו כדי לתת את המענה הטוב ביותר לצרכי המטופלים. וזה גם מה שמאתגר במקצוע. לשם כך נדרשת פתיחות, קבלה של גישות אחרות, הכרות עם מחקרים (זו אינה מילה גסה) ובסופו של יום כל מטפל מפתח את תפיסת העולם שלו ואמור לטפל רק במקרים שהוא מאמין שיוכל לסייע בעדם.
יעל סיון17/8/2011
יעילות: הרהור נוסף. (רק להבהיר למי שלא עוקב אני מתייחסת לתגובתו של משה אלמגור, שתיים למעלה :)).
אני חושבת שישנם תהליכים שלוקחים זמן. כאשר יעילות הופכת למושא התשוקה המרכזי כל מה שהטיפול בו ממושך עלול להיתפס -- על ידי המטפלת, על ידי המטופלת, על ידי הקהילה המקצועית, והציבור -- כפגום. כלא נכון. כשגוי. כמשהו שאמור להיות אחרת.
ולאן ילכו כל המטופלים שלא נעזרים בטיפולים יעילים? שהיעילות לא תהיה יעילה עליהם, או להם? ויהיו כאלה. לא? לפעמים נדמה לי שבעולם ה- CBT, למשל, אין 'כישלון'. יש רק הצלחות. שבעולם ה'מונחה ראיות' הכל תמיד עובד, ומהר. מין אשליה כזאת. אני כמובן מבינה שצריך לנסות לתת את הטיפול הטוב ביותר, להמשיך כל הזמן ללמוד, לחקור, לבדוק, ולהתאים את עצמנו גם לזמן, לתקופה, לתרבות. אישית, אספר, שאחרי שביליתי בכנס CBT מאד מוצלח השנה הרגשתי שחל אצלי שינוי מתוך החשיפה (החד פעמית אמנם) - ואכן חוויתי משהו -- אפשר לומר ש'נפקחו עיני' לראות עולם אחר, שבו חושבים אחרת, ממשיגים אחרת, מטפלים אחרת. וזה מושך. וזה מלהיב. ויש לי עניין אמיתי (וגם כוונה) להמשיך בכך בעתיד...
אבל יש משהו ביעילות שעומד בניצב למושג של קשר.
ובמועילות של קשר אני מאמינה.
יעל סיון17/8/2011
יעילות: הרהורים. טיפול טוב. כל כך היינו רוצים לספק כזה.
לספק לאנשים מענה למצוקות, להקל על סבלם, לאפשר להם לצמוח מתוך משברים ולהתחזק גם מאובדנים. לעזור להם הכיר את עצמם, לקיים קשרים מספקים, לגלות יכולות, להשתחרר (ולו במעט) מקבעונות, למצוא מזור לכאב, לאלתר, להיות יצירתיים, חיים, חופשיים, שמחים. כמעט מתפלק לי - להיות סובייקטים... (ובנימה אישית: שיהיו אנשים שמוכנים להקים מאהלים).
ולדעת - הייתי רוצה להכיר שיטות טיפול רבות. לדעת למה ולמי הן טובות. לדעת איך לעבוד עם מישהי שרק אתמול הותקפה, ולעזור לזאת שסובלת מבולמוסים של אכילה. וספרו לי - אני רוצה לדעת - איך להקל על סיוטי לילה, ואיך לטפל במי שסובל ממחשבות טורדניות, ואיך לתת תקווה בת קיימא למי שסובל מאובדנות או סתם מדכדוך. מה עוזר? מה מרפא?
ואני רוצה ללמוד לחשוב בדרכים מגוונות, ושאוכל בעצמי לאלתר, ולבחור, ולהפעיל את הראש ואת הלב. ואני רוצה להיות מועילה. מאד רוצה בזאת.
(אולי אם אהיה מועילה גם לא ארגיש חוסר אונים?)
אז למה אני מתכווצת בכל פעם שהמילה יעילות נזרקת בחלל?
אני מנסה לפענח אותה - מה היא מסמנת? מה היא מספרת? מה פשרה? איך לברך אותה בברכת ברוכה הבאה, כאשר איני יודעת אם היא עצמה, תניח לי: לנשום, להיות מי שאני, ולמצוא תשובות שאינן מן המוכן. או אולי היא תנזוף בי, על כל סטייה מדרך 'הישר'. תגיד לי - 'לא כך. לא כך'.
האם היא תעמיד את עצמה לרשותי, לשימושי?
(תגובות, אנא בעדינות).
משה אלמגור16/8/2011
זה לא משנה. אתה צודק, יוסי, לא משנה מי היה שם קודם אלא מי יהיה שם בעתיד.
המריבות על חלב שנשפך ועל דברים שאי אפשר לשנותם הן מיותרות!
אנחנו זקוקים לאחדות כדי ליצור שינוי במעמד הפסיכולוגיה בארץ. המריבות הפנימיות אינן מסייעכות לכך.
משה אלמגור16/8/2011
למרוט הנוצות. דבריך כל-כך מתאימים ונכונים.
הגישה הפטרונית של ילדים והורים היא מיותרת. יחד עם זאת, צריך לזכור כי למשוואה יש שני צדדים. ההורים יכולים להיות הורים כל עוד הילדים מקבלים אותם ככאלו.
לכן, המחאה שלכם היא כל-כך חשובה. היא משנה את כללי המשחק והופכת אתכם, באופן המתאים ביותר, לשותפים שווי זכויות.
מכוח זה אתם יכולים וצריכים להטיל ספק ולבחון כל דבר: את מקומם של המדריכים, את הניצול בחלק ממקומות ההתמחות.
לכם יש את המידע הרלבנטי! שחררו אותו. תנו לנו לראות מה קורה. אל תשאירו זאת בחדרי חדרים. רק כך למאבק שלכם יהיה ערך.
כאשר נעשה את העבודה שלנו כפסיכולוגים באופן יותר יעיל, יהיה לנו יותר מה למכור ונוכל לדרוש יותר ולקבל יותר.
ככל שנלמד שיטות טיפול יעילות יותר שיאפשרו לנו לטפל ביותר מטופלים בזמן קצר יותר ובאופן יעיל, כך יהיה ערכנו גבוה יותר.
השיטות הללו אינן בשמיים אלא מוכרות מקדמא דנא ויש צורך ללמד אותן בשלב ההתמחות. באוניברסיטאות כבר נחשפים להן ממזמן.
ורדית פרלמן16/8/2011
ranp1@012.net.il. האם גם המטפלים בהבעה ויצירה התקבלו בברכה והאהבה או שהתיחסו אליהם כאל 'ילדים חורגים '
יונדב גרוס16/8/2011
קבלי התנצלותי. והתנצלות נוספת לאותו מאן דהוא פלוני אלמוני.
ליאור כהן15/8/2011
רבקה- המשמעות של הנתון היא כי 79% מהמתמחים שמצאו התמחות. מצאו זאת תוך שנה. ברור ממשפט זה כי אין זה כולל את הקבוצה הגדולה שלא מצאה התמחות- ואף אחד לא יודע לפקוד אותם כדי לנחש כמה הם מחכים. הכל השערות. לא ברור לי על איזה נתון את מתבססת בקביעה כי רפואיים מחכים יותר מקליניים, או להפך? מה גם שזה ממש ממש לא חשוב, כולם מחכים יותר מדי וצריך פתרון. פשוט חבל להתעסק במי מחכה יותר- זה לא מקדם לשום מקום.
מידד כהן15/8/2011
אני של נעלי מעל רגלי ואוזר אומץ להציג עמדה שונה. רבקה,
אני מבין את התסכול שלך מקריאת אותה פסקה, אבל אני ממש לא מוטרד מ'גאוות היחידה' שחשים הקליניים על פני המגמות האחרות. אני בספק אם יש איזשהו תחום בפסיכולוגיה (ואולי בכלל) שלא מאמין בכל ליבו שהוא טוב יותר מכולם ומנסה להבדיל את עצמו מהאחרים. אני מצטער, אבל האסוציאציה הראשונה שעלתה לי מקריאת הדיון הזה, החזירה אותי לצבא, לקורס הקצינים, שבמהלכו התאספנו צוערים מכל יחידות צה'ל. בזמן הארוחות, כל שולחן היה מתחרה באחרים מי עושה יותר רעש והקריאות 'גולני שולטים!', 'צנחנים בראש!' וכו' היו מחרישות אוזנים. לרגע חשבתי: איך כל היישויות הנפרדות האלה יצליחו לשתף פעולה במלחמה?' ניסיון העבר מוכיח לנו שהם מצליחים.
גם אנחנו צריכים להצליח.
ישנן נקודות דמיון רבות בין כל הפסיכולוגים בכל המסלולים וכקולקטיב אנחנו מחוייבים לקדם את האינטרס של כולנו מתוך ערבות הדדית. כל זה לא מבטל את ההבדלים בינינו. אפרופו פסיכולוגיים חינוכיים שהוזכרו על ידי יהושוע, הם אמנם נהנים מכמות תקנים רבה יחסית (בוודאי יחסית לכמות המסיימים במגמה החינוכית), אבל כפי שצויין, משך ההתמחות שלהם ארוך מאוד בהשוואה להתמחויות האחרות. אם בהתמחויות אחרות מסיימים לרוב תוך 4 שנים או גג שנה נוספת, רוב הפסיכולוגים החינוכיים מסיימים רק לאחר 6-7 שנים ואף יותר מכך. המדריכה האישית שלי סיימה התמחות רק אחרי (אולי כדאי שתשבו קודם) 13 שנים!!! ואכן, יהושוע, זה די נפוץ שפסיכולוג במסלול החינוכי מחזיק במעמד מתמחה כמות דו ספרתית של שנים...
בשבוע שעבר שמעתי קצת מורשת קרב לגבי שביתת הפסיכולוגים מלפני כמה שנים - אותה שביתה שהביאה את תוספת הבוררות. לפי מה שסיפרו לי, נעשה מאמץ לשלב כוחות בין התחומים השונים, אבל מאמץ זה כשל. בסופו של דבר הפסיכולוגים הקליניים שבתו במשך מספר חודשים ולבסוף הצליחו להשיג בוררות מוסכמת. לאחר מכן הפסיכולוגים החינוכיים דרשו תוספת דומה, נתקלו בסירוב ומיד איימו בשביתה משלהם שמשמעה אי קיום ועדות סטטוטוריות לחינוך מיוחד (המחייבות על פי חוק נוכחות של פסיכולוג חינוכי). האיום הספיק כדי להעניק להם תוספות זהות. המסקנה המתבקשת היא שאם נשלב ידיים כולנו ביחד, ונפעל במשותף לקידום האינטרסים של כל הפסיכולוגיים במקום לריב על איזו מגמה תקבל פירור כזה או אחר, אני מאמין שנוכל להשיג שיפור אמיתי במעמד הפסיכולוגיה הציבורית.
בפראפרזה לביטוי משעשע ששמעתי לאחרונה - לעניות דעתי, עיסוק בוויכוח על חלוקת התקנים בין המגמות השונות במצב ההקצאות הנוכחי לכלל הפסיכולוגים, משול למאבק על סידורי הישיבה בטיטאניק.
רבקה יעקובי15/8/2011
ליונדב,. הדברים הבאים מצוטטים מטיפולנט:
ייבוש התקציבים והתקנים יוצר מצב מעוות (אך בר תיקון!) בו אנשים רבים בציבור הזקוקים לטיפול לא מקבלים אותו בגלל העדר כוח עבודה, וזאת למרות שכוח עבודה זה קיים! פסיכולוגים, מסיימי תואר שני, ממתינים להתמחות חודשים ארוכים (כ 79% מהמתמחים מוצאים מקום התמחות עד שנה מתחילת זמן החיפוש וכ 21% מהמתמחים מוצאים מקום רק לאחר יותר משנה[1]).
לעצם העניין, עיני אינה צרה באף אחד, רק התייחסתי לשאלה של יהושע לביא, על סמך המידע הנ'ל. כל המתמחים שווים בעיני, ואשמח אם לכולם תהיינה מלגות מיד עם סיום לימודיהם. הבעיה שיש לכם בקלינית היא העובדה שהמלגות אינן אישיות, הן הוקצו למוסדות, ולכן יש שמגיעים לזמן המתנה של 5 שנים, זה בוודאי עוד נושא שיש לטפל בו.מאחלת לכם בהצלחה במאבק ומאמינה שמקור חשוב לכוח שלכם הוא שיתוף הפעולה.
וכמו תמיד, אם יש משהו בו אוכל לסייע, אתם תמיד יכולים לפנות אלי.
יונדב גרוס15/8/2011
לרבקה. הצטערתי לקרוא בין דבריך דיווח לגבי זמן ההמתנה של המתמחה הקליני עד לקבלתו להתמחות 'על פי דיווחי הקלינים'.
כפי שבוודאי ידוע לך מתקיים בימים אלו דיון לגבי מפתח חלוקת המלגות. הוועדה העוסקת בכך פנתה בין השאר גם אל ועד המתמחים הקליניים על מנת לשמוע את עמדתו בנושא. הוועד הוציא מסמך אמיץ המציע מדיניות אשר תיתן מענה לכלל המתמחים בכל תחומי ההתמחות ללא העדפה סקטוריאלית. החלטנו שלא לאחוז בטלית ולצעוק 'כולה שלי' על מנת שנחלוק רק ברבע ממנה וזאת למרות שלקחנו בחשבון שישנם כוחות חזקים הפועלים בשטח אשר ייתכן ולא יעשו כמונו אלא יקדמו אך ורק את הצרכים של הסקטור שלהם.
בהמשך, לבקשת גורמים מסויימים, גם העברנו נתונים ראשוניים מסקר מתמחים שביצענו. לצערנו כבר שמענו כי ישנם כאלו המנסים לעשות שימוש ציני בנתונים.
העובדה שמאן דהו כבר העביר אלייך נתונים מתוך טיוטא שלא יועדה להפצה כללית מראה לנו שוב שאולי אנו תמימים מדי ובוטחים מדי וגם אנו צריכים להתחיל לשמור יותר על האינטרסים שלנו. וזה מצער, כי אנו מנסים לקדם בהתנהלות שלנו, אחדות. שהרי אי אפשר לקדם אחדות בדיבורים אלא רק בפעולות ראויות.
לגוף הדברים, הנתון שהבאת לא מייצג יותר מאשר זמן ההמתנה של אלו הנמצאים כיום בהתמחות. הוא בהחלט לא מייצג את זמן ההמתנה למלגה ואפילו לא את זמן ההמתנה להתמחות. הוא לא לוקח בחשבון את כל אלו אשר טרם התקבלו להתמחות. למשל אני יכול להעיד כי אחוז לא קטן מהמחזור שלי (תלמידים שלך דרך אגב -קורס מבוא לפסיכותרפיה : ) ) לא נקלט בהתמחות גם עד היום - 5 שנים אחרי. אך הם לא נלקחו בחשבון בסקר.
בכל שנה אמורים להתקבל להתמחות קלינית כמעט כפול מהמקומות שמתפנים.
כמו כן בתחום הקליני- שם המלגה אינה אישית- יש פרק זמן נוסף בהמתנה להתמחות במעבר בין התמחויות שיכול להגיע גם עד שנה.
אני לא בא לומר שסקטור מסויים סובל יותר או פחות. המצב רע לכולם. אלא להדגיש כי הנתון שהבאת אינו מייצג את מה שהוא מתעתד לייצג.
לסיום, אכן כדאי שכל העוסקים בפסיכולוגיה יכירו יותר טוב איש את עבודתו של רעהו על מנת שנוכל להפרות אחד את השני ולהשתמש בידע הקיים למען המטופלים. לשמחתי בשנה זו אני מתמחה במקום בו יש לי הזכות להכיר ולו במעט את עבודתם של הפסיכולוגים הרפואיים.
ירון אבני15/8/2011
מי יצר את הפיצול ואת מי הוא משרת?. .בהמשך לדברים שכתב כאן יהושוע לביא ברצוני לחזור לדברים שפרסמתי באתר לפני מספר חודשים :
http://www.hebpsy.net/a...?t=0&id=2453.
הפיצול האנכי נוצר ע'י האקדמיה שבה כדי להתקדם צריך להתפתח בעיקר לצדדים. רק בשנים האחרונות מתחילה חשיבה ודרישה ללמידה ומחקר אינטגרטיביים ושילוב בין מגמות. במיוחד הפסיכולוגיה שהתחילה באקדמיה כגוף מחקרי נשארה מפוצלת - זה משרת את הצורך בריבוי חוגים כדי לייצר תחומי מחקר ייחודיים ועבודה לאנשי סגל אקדמי. זה חשוב אבל זה לא טוב ולא נכון עבור הפרקטיקה ואכן כפי שכותב יהושע - כנראה נכון יותר היה לייצר שתי מגמות בלבד שיפרו הדדית אחת את השנייה אבל לא יכפו אחת על השנייה.
אין ספק שזה גם היה מפשט את תהליכי הקבלה המרגיזים לתואר שני - שעל התנהלותם כדאי לקרוא בטור של אביגיל לב : http://www.hebpsy.net/b...t.asp?id=380
אם הפסיכותרפיה היא המכנה המשותף לעבודתם של כל הפסיכולוגים - היא צריכה להיות בבסיס ההכשרה ונדבך משותף הקודם לכל התמקצעות . כך נעשה הדבר ברפואה וכנראה מסיבות טובות - רופאים מתמחים במקצוע עיקרי רק לאחר שסיימו הכשרתם כרופאים וקיבלו אישור לעבוד כרופאים.
חשוב להבין שלאקדמיה יש אינטרס מובהק לשמור על הפיצול הקיים ומכיון שהאקדמיה היא אחד הממסדים החזקים האיתנים והמשפיעים ביותר בימינו ( דרך הענקת תעודות הסמכות ותארים) - הפיצול רק יגבר וחוגים רבים ונוספים יווצרו בשנים הקרובות.
ירון
רקפת מיליקה15/8/2011
להקשיב באמת זה מפחיד. מקריאת המאמר החשוב והתגובות המאוד חשובות יכולתי להרגיש כמה קשה לשמור את המתח ולהכיל באותו המרחב את השותפות והמטרות המשותפות, יחד עם עוצמות הכעס, הביקורתיות והפגיעות שהיו כנראה שתוקות זמן רב מידי ובעלותן על פני השטח מאיימות לפרק. לעצמי אני אומרת (עצמי- לצורך העניין - פסיכולוגית קלינית, לא מתמחה יותר) 'תקשיבי'. ומגלה (שוב) שאחד המחסומים להקשבה פתוחה הוא הפחד. אולי יש אמת בדברים של 'הצד השני' (פרופ' גולן שחר למשל, ועוד) אולי עלי, עלינו, לזוז, להשתנות. אנחנו דורשים את זה מביבי, כמה זה באמת קל לכל אחד מאיתנו.
אפרופו מאמרים מקדמי דיאלוג והבנה הדדית -
Whose bad objects are we anyway? של ג'ודי מסלר דיוויס
אורית אדם14/8/2011
מהתהדרות בנוצות לנוצות מרוטות. כן, זו היתה הכותרת לדברים שכתבתי במשך כמה דקות ונמחקו כאילו לא היו מעולם...... אוף. נו טוב....
מפאת השעה המאוחרת והעייפות אני לא אנסה לשחזר את דברי ואני רק חושבת כמה אמיתות חצובות בסלע, עליהן גדלנו ולאורן חונכנו, מזמינות אותנו לבחון אותן מחדש.
רציתי להודות לך, יהושע, על דבריך וגם על ההדגמה החיה לאפשרות של עצירה, שאילת שאלות, הטלת ספק והצעה לבקורת עצמית. בחינת יחסי הכוח בתוך התחומים השונים וביניהם נראית לי בלתי נמנעת וקריטית להמשך התפתחות תחום הפסיכולוגיה בארץ. אני אופטימית. תהליכים שונים ומחאת המתמחים שמים בפנינו מראה שממנה לא נוכל להתעלם, וטוב שכך.
לילה טוב
אורית אדם14/8/2011
מהתהדרות בנוצות לנוצות מרוטות.
יהושע לביא14/8/2011
לרבקה הקרבית מיהושע מרוט הנוצות בהצעות לא שגרתיות לביקורת עצמית....... רבקה יקרה,
אכן הסיטואציה מורכבת וסבוכה.
שכן לפי התאור שלך את מצב העניינים ראוי לבטל את המגמות לתואר שני בפסיכולוגיה, ולהשאיר שתי מגמות בלבד: מגמת פסיכותרפיה ומגמת מחקר.
במגמת פסיכותרפיה: ילמדו פסיכותרפיה במחלות נפש, בהפרעות גבוליות, בהפרעות אישיות, בנוירוזות, במחלות גופניות כרוניות, במחלות סופניות ובפגיעות גופניות ופציעות [אגב ב -30 שנות עבודתי נתקלתי הרבה בבעיות של מוות, מחלות סופניות, טראומות של גופנפש, הפרעות אכילה שהן בעליל גופנפש... אכן כולנו במצב האנושי המורכב תמיד...]
במגמת מחקר: יעסקו במחקר בסיסי בתחומים שונים.
אינני מתיימר להציע הצעות כאלה או אחרות ביחס למסורות של ההתמחויות השונות בפסיכולוגיה; אולם הנושא מורכב וראוי לדון בו בפורומים האקדמיים והמקצועיים.
כך או כך, תודה על המידע. אין ספק שהמתמחים בכל מגמות הפסיכולוגיה סובלים כולם מהתעמרות של המערכות הציבוריות, וגם הפסיכולוגיות למיניהן... ועל כך אני רוצה להרהר ביחד עם כולנו...
בהזדמנות זו אני רוצה להציף אספקט נוסף לדיון ולהעביר ביקורת גם עלינו המומחים והמדריכים!!!
אם כל המתמחים בכל החטיבות סובלים מהתעמרות, אז אולי כדאי שקודם כל נבדוק את עצמנו המומחים והמדריכים בחטיבות השונות.
אולי אנחנו מטילים על המתמחים עומס אדיר עד שהם זוכים לקבל את המומחיות שלהם.
אולי אנחנו משתפים פעולה, בעל כורחנו, עם המערכת.
אולי אנחנו 'צריכים' להשאיר את המתמחים 'קטנים' המון זמן כדי שנוכל להדריך אותם במקומות הציבוריים.. כמו גם להשאיר אותם קטנים כדי שנוכל להרוויח עליהם במקומות הפרטיים..
מפליאה העובדה שבניגוד לרפואה, שם גם המומחים וגם הבכירים וגם המתמחים מוחים... והנה בפסיכולוגיה - רחמנא לצלן - רק המתמחים מוחים...
הרי המשכורות של הפסיכולוגים המומחים בשרות הציבורי נמוכות מאוד - מדוע שלא נמחה יחד עם המתמחים שלנו?!...
במקומות ההתמחות הפרטיים הבעיה לא קיימת שכן אנחנו - המומחים הבכירים והמדריכים - מרוויחים לא מעט על המתמחים.. ו
ובעצם ראוי שנעביר על עצמנו ביקורת - בבחינת ביקורת עצמית על פערי הרווח בינינו, המומחים, לבין המתמחים שלנו...
לסיכום:
גם עלינו הפסיכולוגים המומחים, הבכירים, והמדרכים, מוטלת החובה לבדוק את עצמנו לא רק בקאונטרטרנספרנס... אלא גם ביקורת עצמית על יחסי הכוח בתוכנו... אולי ראוי שנעזור למתמחים על ידי שנסייע להם לסיים את התמחותם במהירות גדולה יותר כדי שיוכלו להתחיל להתפרנס... הם הרי יקנו הדרכה אצלנו עוד שנים רבות מתוך בחירה ומתוך רצון.. ולא רק מתוך אילוצי כמויות שעות ההדרכה הקבועה בתקנות משרד הבריאות...
אני שומע על מצבם הקשה של המתמחים בפסיכולוגיה חינוכית ואני מתחלחל... מהסחבת שנוקטים הפסיכולוגים החינוכיים הבכירים והמדריכים בהגשה לבחינות המומחיות... עד 10 שנים שמעתי...
אין ספק שיש למחות כנגד המגמה להפחית שרות ומימון ציבורי בכל מגזרי הפסיכולוגיה...
אבל (ואבל גדול!) גם אנחנו הפסיכולוגים הבכירים והמדריכים חייבים לבדוק את עצמנו... לא רק במחאה הציבורית... אלא גם במחאה עצמית!!!
ערב טוב,
יהושע לביא
רבקה יעקובי14/8/2011
ליהושוע לביא. במענה לשאלותיך:
האם עשית השוואה בשכר שניתן למתמחים בפסיכולוגיה רפואית והשיקומית ביחס למתמחים בפסיכולוגיה קלינית?
כן. כולם מקבלים אותו שכר עלוב של 2,000-2,500 ש'ח, ללא הבדל.
האם עשיתי השוואה ביחס בין מקומות ההתמחות לפסיכולוגים שיקומיים ורפואיים לבין המקומות הזמינים למתמחים בפסיכולוגיה קלינית?
כן, לפסיכולוגים הקליניים, בנוסף למקומות הציבוריים, מקומות התמחות פרטיים, בשעה שלרפואיים ובמידה רבה לשיקומיים, אין מוסדות התמחות פרטיים.
האם עשית השוואה בין זמן ההמתנה בין ההתמחויות השונות?
כן, על פי דיווחי הקליניים כ- 75% מהמתמחים מקבלים מלגת התמחות תוך שנה, הרפואיים ממתינים למעלה משנתיים, ועדיין אין בשורה באופק.
האם עשית השוואה בין ההתמחויות השונות במה שקשור למספר השנים הממוצע עד קבלת המומוחיות?
בכל התחומים הנ'ל משך ההתמחות זהה, 4 שנים בחצי משרה.
ועוד לידיעתך:
פסיכולוגים רפואיים ושיקומיים עושים פסיכותרפיה בדיוק כמו הקליניים. אז בשעה שאתה מטפל בפסיכוזות הם מטפלים בחולים במחלות כרוניות, בחולים סופניים (האם הזדמן לך לעבור תהליך אישי שלך בתגובה למותו של מטופל לאחר מחלה קשה?), בנכים שמעבר למצוקות הגופניות צריכים להתמודד עם קשיים אישיים, משפחתיים, חברתיים. עם ילדים שנכוו וצריכים להתמודד עם פנים מצולקות. מה לדעתך עושים אותם פסיכולוגים? מחלקים סוכריות?
אחד ה'חטאים' הקשים של הפסיכולוגיה הקלינית היתה פיצול הגוף מהנפש. הרפואית והשיקומית רואים את האדם כיחידה אחת ומתייחסים לגופו הכואב והמושפל לעיתים, באותה מידה שמתייחסים ל'נפשו'. וזה מצריך כלים טיפוליים, יכולת להכיל, לסייע לאדם לפתח משאבים כדי להתמודד עם מצוקותיו ולפעמים עם מותו הקרב. אני מצדיעה לכל אותם אנשים צעירים שלא מפחדים לפגוש את הכאב הבלתי נסבל, את המוות ומביאים קרן של אור למוסדות הבריאות בארץ.
מן הראוי היה שגם אתה ושכמותך תתמצאו קצת יותר במה עושים הקולגות שלכם לפני שתתהדר בנוצותיך.
יששכר עשת14/8/2011
תהליכי סליחה והתפייסות. לעמנואל ולכולם שלום וברכה
היות ושנים רבות הממסד הדינמי בארץ היה הצד הפוגע: זילזל, פגע, בז, ולא העריך את הגישות שאינן דינמיות. מן הראוי היה שהצד הפוגע יבקש סליחה ויכיר בחטאו כלפי הצד הניפגע. מחקרים רבים ב15 השנים האחרונות מצביעים על כך שכדי שתהליכי התפייסות יצליחו יש חשיבו רבה שהצד הפוגע יודה בגלוי על כך שפגע.
כמי שהיה שנים רבות בצד הנפגע וחווה פגיעות ועלבונות וזילזול, לקח לי שנים לסלוח בליבי ולהתפלל לשלומם של הפוגעים בי, כדי להיות מסוגל באופן יחסי לעשות אינטרגציה בין הגישות בעבודתי, להידבר ואף לשתף פעולה עם פסיכותרפיה דינמית, עם המעונינים בכך. היום אני בקשרי עבודה עם בעלי מקצוע שמוכנים ללמד אותי וגם ללמוד ממני.
אנו עוסקים ברגשות וביחסים ולא רק באמת מדעית. הנה כמה דברים מתוך השפע שקיים היום בנושא פיוס וסליחה.
מרכיבי משבר בין אישי ותהליך התפתחותו.
בראיה של פגיעה והיפגעות, (Worthington & Drinkard, 2000) טוענים שעל מנת לקדם פתרון משבר בין אישי יש להפעיל גם תהליכי סליחה והתפייסות. מדובר במשבר שנוצר כתוצאה מפגיעות מתמשכות בין חברים, שכנים, בני זוג או ביחסי עבודה. פגיעות רבות נמשכות ולא נרגעות כאשר אין התייחסות כנה לאשמה ובושה, אין חרטה, אין התנצלות ובקשת סליחה ומחילה, אין תהליכים פנימיים של סליחה משחררת ואין מהלכי התפייסות. אחד או שני הצדדים ממשיכים להתבצר בעמדות הצדק והאמת שלהם ואינם נותנים מקום לאמת האחר.
משבר ביחסים יכול להתרחש א. אחרי פגיעות ועלבונות מתמשכים. ב. השפלת האחר והורדת ערכו. ג. חוסר כבוד לאמת האחר ולמגבלותיו. ד. קושי להתפשר בנושאים מהותיים. ה. בגידה ומעילה באמון.
באחד הספרים היותר מצוטטים לפתרון משברים בין אישיים (Wilmot & hocker, 2007), מדגישים המחברים את המרכיבים התורמים להעמקת המשבר: א. שאין מקום לרגשות הנפגע והפוגע. ב. יש התייחסות מאשימה לתכני המשבר. ג. המסגרת והאווירה שבה מנהלים את המשבר היא עוינת.
על פי (Cahn & Abigail, 2007) כאשר אדם נפגע עומדות בפניו שתי אפשרויות: א. לסלוח לפוגע ואז הוא והסביבה חווים את התקווה לסיום המשבר. ב. לא לסלוח ואז הוא והסביבה חיים מצב של מרירות, טינה וכעס.
(Wilmot & Hocker, 2007) טוענים שכל עוד אין מוכנות של אחד הצדדים לבקש סליחה או לסלוח אפילו באופן חד צדדי, לא יתחיל שיח אמיתי בין המסוכסכים. שיח אמיתי יכלול גם ברור של מהות הפגיעה ולא אחת גם פיצוי לנפגע. סליחה היא אחד הכוחות המרכזיים המניעים פתרון למשבר.
מרכיבי פיוס אפשרי בעקבות משבר בין אישי.
על מנת שתהליכי פיוס יתקיימו, אמורים להתקיים על פי (Worthington & Drinkard 2000) מספר תנאים: א. הנפגע חייב בטחונות שלא יהיה בסכנת פגיעה נוספת. ב. הפוגע אמור להראות נכונות לשנות את התנהגותו הפוגעת. ג. הפוגע אמור לפתח אמונה שיש ערך לתהליכי התפייסות וסליחה. ד. הפוגע אמור לבקש סליחה על הפגיעה שפגע ללא האשמת הנפגע על חלקו ביצירת המשבר והחרפתו. ה. פוגע המחפש צדק, בדרך כלל לא מחפש התפייסות, אלא מהלכים דמויי התפייסות שמטרתם להיות צודק ומנצח ולא לכבד את השונות ואת אמת האחר. ו. אמורים להתרחש יחסים שמרכיב הרכות והגמישות בהם הולך וגדל. מרכיב הרכות עומד מל האפשרות להתגוננות, האשמות וחיפוש להיות צודק.
מתברר שיש קושי רגשי גדול להיות זה שסולחים לו. אם אני מוכן שיסלחו לי פירושו שאני מודה בגלוי בכך שפגעתי. לכן תהליך פיוס מתחיל להתרחש כאשר לפחות אחד הצדדים מבצע סליחה משחררת עם עצמו ובכך מתפנה להזמין את האחר לאפשרות לפיוס. הנחת יסוד של סליחה והתפייסות היא שאני לא אפגע בו גם אם הוא יפגע בי. זוהי הנחה מורכבת שיש בה לקיחת סיכון. הסיכון קטן כאשר בתהליך הפיוס כל אחד מהצדדים מניח שגם האחר מברר את אחריותו למשבר ולא רק מאשים ודורש מצד השני.
כאשר אין אפשרות להגיע לפיוס ולשלום עדיין ניתן לקיים תהליכים של 'סליחה משחררת' (Forgiveness ) ואפילו התנצלות ובקשת סליחה ומחילה. אחרי תהליכים אלו לפעמים אין פיוס ובני הזוג נפרדים כל אחד לדרכו מתוך הסכמה שאין אפשרות לפיוס ולשלום ועדיפה ההתרחקות ללא המשך פגיעות ממרחק. תהליך התפייסות ושלום אפשריים רק כאשר הפוגע מסוגל לחוות אשמה בושה ולהביע חרטה והנפגע מוכן לסלוח לפוגע המודה באשמה. תנאים אלו יובילו את הפוגע לתיקון עצמי ואת הנפגע להבין טוב יותר את קשיי הפוגע. כך לומדים שניהם דרכים לשנויי מהותי ביחסים ביניהם.
בברכת חברים
יששכר עשת
אלעד דטלקרמר14/8/2011
ליהושע... לא עשית את כל ההשוואות שציינת ולמרות שהם פחות רלוונטיות לדיון שלנו אז ככל הידוע לי משך ההמתנה להתמחות ממושך יותר ברפואית ובשיקומית מאשר בקליני ומשך ההתמחות הוא בדר'כ 4 שנים בחצי משרה לא משנה
באיזה התמחות.
בכל מקרה מה שניסיתי לציין קודם הוא שאיכות ההכשרה בטיפול פסיכולגי/פסיכותרפיה ובדיאגנוסטיקה בהתמחות שיקומית או רפואית איננה פחותה מההתמחות הקלינית.
שבוע מצויין!
אלעד
יהושע לביא14/8/2011
גולן.. מעולם לא הבטיחו לנו גן של ורדים.... גולן שלום,
הנה שמעתי ממך שסגרו את צ'סטנט לודג'.. לא ידעתי על כך.. עצוב.. זהו המקום בו פרידה פרום רייכמן טיפלה בנערה הסכיזופרנית ותעדה לזיכרון עולם טיפול זה בספר 'מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים'.. לא נראה לי שסוגרים בית חולים בגלל חולה דיכאוני שהתאבד.. זה נראה לי סיפור כיסוי.. אם סגרו את המוסד המיוחד הזה לטיפול פסיכואנליטי בפסיכוטים הרי שהיה זה בגלל שיקולים פוליטיים כלכליים של המקצוע ולא בגלל שחולה בידכאון התאבד.. אינני יודע גם מדוע לא טפלו בחולה זה גם בטיפול פסיכואנליטי וגם בתרופות.. ובכל מקרה.. רבים המקרים שחולים דכאוניים מצליחים להתאבד גם אם הם לוקחים 'מינון מדוייק' של תרופות אנטי דכאוניות.. כאילו שמתן תרופות במצבי דכאון האו ערובה של 100% למניעת התאבדות..
שבוע טוב,
ראוי ורצוי להתווכח,
וגם להבכים שלא להסכים,
יהושע
יהושע לביא14/8/2011
לאלעד היקר שאלות בקצרה. אלעד יקר,
האם עשית השוואה בשכר שניתן למתמחים בפסיכולוגיה רפואית והשיקומית ביחס למתמחים בפסיכולוגיה קלינית?
האם עשיתי השוואה ביחס בין מקומות ההתמחות לפסיכולוגים שיקומיים ורפואיים לבין המקומות הזמינים למתמחים בפסיכולוגיה קלינית?
האם עשית השוואה בין זמן ההמתנה בין ההתמחויות השונות?
האם עשית השוואה בין ההתמחויות השונות במה שקשור למספר השנים הממוצע עד קבלת המומוחיות?
אשמח אם יש לך נתונים.. או לכל מי שיש לו!
לי אין!
יהושע
יהושע לביא14/8/2011
לאלעד היקר שאלות בקצרה. אלעד יקר,
האם עשית השוואה בשכר שניתן למתמחים בפסיכולוגיה רפואית והשיקומית ביחס למתמחים בפסיכולוגיה קלינית?
האם עשיתי השוואה ביחס בין מקומות ההתמחות לפסיכולוגים שיקומיים ורפואיים לבין המקומות הזמינים למתמחים בפסיכולוגיה קלינית?
האם עשית השוואה בין זמן ההמתנה בין ההתמחויות השונות?
האם עשית השוואה בין ההתמחויות השונות במה שקשור למספר השנים הממוצע עד קבלת המומוחיות?
אשמח אם יש לך נתונים.. או לכל מי שיש לו!
לי אין!
יהושע
יהושע לביא13/8/2011
לאלעד היקר שאלות בקצרה. אלעד יקר,
האם עשית השוואה בשכר שניתן למתמחים בפסיכולוגיה רפואית והשיקומית ביחס למתמחים בפסיכולוגיה קלינית?
האם עשיתי השוואה ביחס בין מקומות ההתמחות לפסיכולוגים שיקומיים ורפואיים לבין המקומות הזמינים למתמחים בפסיכולוגיה קלינית?
האם עשית השוואה בין זמן ההמתנה בין ההתמחויות השונות?
האם עשית השוואה בין ההתמחויות השונות במה שקשור למספר השנים הממוצע עד קבלת המומוחיות?
אשמח אם יש לך נתונים.. או לכל מי שיש לו!
לי אין!
יהושע
אלעד דטלקרמר13/8/2011
ליהושע בקצרה. מסכים איתך שאין צדק בכך שמי שאינו פסיכולוג ואינו עובר 4 שנים של התמחות, מוכשר פחות מפסיכולוג לעסוק בטיפול (עו'ס, מטפלים באומנות וכו'). אני חושב שאתה לא מכיר את ההתמחיות שפסיכולוגים שיקומיים ורפואיים עוברים במשך 4 שנים בהם הם מוכשרים בפסיכודיאגנוסטיקה עשירה ובפסיכותרפיה מגוונת.
אני יכול להיות כמוך ולומר שההתמחות בתחומי (השיקומית) היא הטובה ביותר אך בוודאי זה לא ימצא חן בעיניך.
חשוב לשמור על אחדות, מותר לא להסכים אך ניתן לנסות לכבד ולהבין גישות אחרות ומצלחות לא פחות בפסיכותרפיה.
דבר אחרון, לעניות דעתי ומבט מקרוב גם פסיכולוגים בהתמחיות אחרות לומדים במידה רבה ולא פחות מעמיתיהם הקליניים 'להחזיק, להכיל ולטפל'
אלעד
גולן שחר13/8/2011
הזחיחות איננה נתמכת ראיות: תגובה לפוסט של יהושע. יהושע היקר
קראתי בעיון את הפוסט שלך, והוא חידד לי נקודה שאני לא מרבה לדבר עליה, או מדבר עליה בעדינות רבה, אולי רבה מדי. אני מתייחס אליה -- בעדינות שיא -- במאמר שיתפרסם החודש ב'שיחות', עם תגובות מענר גוברין, קרלו ועמנואל.
הנקודה היא, שאתה חושב שההכשרה ארוכת השנים של הפסיכולוגיה קלינית בארץ היא טובה. אני, לעומת זאת, חושב שההכשרה הקלינית בארץ היא גרועה. ליתר דיוק, אני חושב שההכשרה הפסיכואנליטית בפסיכולוגיה קלינית היא טובה מאוד, ואולם ההכשרה הקלינית גרועה. אני אומר זאת בתור מישהו שהוכשר בדגש פסיכואנליטי בארץ ובארה'ב, טופל בגישה במשך יותר מעשרים שנה, עובד בגישה הזו, ומפרסם בכתבי עת פסיכואנליטיים. אני אנסה לחדד את דבריי.
לדעתי, ההכשרה הקלינית בדגש פסיכואנליטי בארץ כלל אינה קלינית. כשאני משתמש בביטוי 'הכשרה קלינית' אני מתכוון להכשרה לזהות מצבים פסיכופתולוגיים מורכבים ומגוונים, להעריך סיכון אבדני ואלים, לתעדף בעיות טיפוליות ולתכנן טיפול ולמדוד את תוצאותיו. כל ההיבטים הללו לא רלוונטיים בפסיכותרפיה פסיכואנליטית או בפסיכואנליזה שמיועדת לאנשים עם 'פתולוגיה רכה', אבל היא מאוד מאוד רלוונטית לטיפול מגוון הפסיכופתולוגיות בעטיין אנשים מגיעים לטיפול בסקטור הציבורי: הפרעות דיכאון וחרדה, דיסוציאציה, הפרעות אכילה, אבדנות, פסיכוזה, מצבים פסיכוסומטיים, וכו.
זו בכלל לא שאלה של פסיכואנליזה לעומת סיביטי, למרות שאנשי הסיביטי אמונים לגמרי על הסוגיות הללו. אבל ב-ייל אני הוכשרתי בדגש פסיכואנליטי וגם הוכשרתי להתמודד עם כל ההבטים הללו, ולכן עבורי זה מובן מאליו. בשנים האחרונות התקרבתי יותר לקהילה הפסיכואנליטית בארץ, ולמדתי שגם לאנליטיקאים ולפסיכותרפיסטים פסיכואנליטים -- כמובן עם יוצאים מן הכלל -- אין מושג קלוש בהבדלים בין פתולוגיות שונות, ובהשלכות של הבדלים אלה לכל סוג של טיפול שהוא. מטפלים בגישה הפסיכואנליטיים לא יודעים מהי אבדנות ואיך מעריכים את הסיכוי לה, ולכן מסכנים את המטופלים שלהם על בסיס קבוע. בארה'ב, בדיוק בגלל זה, סגרו בית חולים פסיכואנליטי שלם -- הצ'סטנט לודג -- לאחר שפציינט ניסה להתאבד כשנתנו לו טיפול פסיכואנליטי ומנעו ממנו תרופות כשהיה בדיכאון.
יש קשר הדוק בין פסיכודינמיקה לפסיכופתולוגיה, אבל הן לא אותו דבר. לסבל הנפשי יש מורפולוגיה ברת זיהוי, שמושפעת אבל גם משפיעה על תהליכים פסיכודינאמיים תוך נפשיים ובין אישיים. אם לא מכירים את המורפולוגיה הזו, אם לא לומדים כלים להתמודד איתה, הטיפול בפתולוגיות קשות הופך להיות קפיצת בנג'י. יש לי המון דוגמאות לכך, וגם מקרים שקיבלתי לטיפולי אחרי טיפולים פסיכודינאמיים אצל אנשים מנוסים ובכירים. באופן אירוני, ההפניות אלי היו כי אני עושה סיביטי, אבל המטופלים נשארים אצלי שנים ועוברים תהליכים פסיכודינאמיים עמוקים מאוד.
מה שאני רואה ברפואית ובשיקומית הוא שהם מחנכים אותם בדיוק לרכישת הידע והכלים הללו. לכן, אם תשמר ההכשרה הפסיכודינאמית שם, הם יהיו קלינית פלוס, כמו הקלינית שלדעתי יש לנו באב'ג. ואכן, יש חשיבות עליונה לשמור על הנכסים של הגישה הפסיכואנליטית בכל מסלולי ההכשרה הפרופסיונלית בפסיכולוגיה, ויש מעט אנשים שאני מכיר שנלחמים על הערך הזה יותר ממני. ויחד עם זאת, חייבים לראות נכוכה את הבעיות הקשות של ההכשרה הקלינית בארץ. זה שהיא לוקחת הרבה שנים הופך אותה לעוד יותר בעיתית אם הלקונות נשמרות. כל המדריכים שלי בייל, כשהייתי מספר להם איך עובדים כאן, הזדעזעו, ואף אחד לא היה צריך שיסבירו לו מהי הזדהות השלכתית.
ג
יהושע לביא13/8/2011
גם בליכוד קיימת סכנה.... כפסיכולוגים כולנו נגד פיצול ובעד אינטגרציה. אלא שברשימה של עמנואל ברמן צצה ועולה בין השורות סכנה שהחיפוש הטבעי של פסיכולוגים אחרי אינטגרציה יטשטש - בשם הליכוד - את ההבדלים הדרמטיים שקיימים ברבדים שונים, בין הפסיכולוגיה הקלינית לבין התמחויות אחרות, וחמור יותר מזה, יטשטש את ההבדלים הזועקים לשמיים בין תהליך ההתמחות של הפסיכולגים הקליניים לבין תהליך ההתמחותם של פסיכולוגים בהתמחויות אחרות, וחמור יותר מזה, בין תהליך הכשרה של פסיכותרפיסטים אחרים מתחומי עבודה סוציאלית וטיפול באומנויות.
אז ככה. היסטורית ואקטואלית פסיכולוגים קליניים הוכשרו ומוכשרים בתהליך התמחות ארוך שנים. מדובר בשנים רבות של התמחות וקבלת הדרכה בטיפול נפשי כמו גם שנים רבות של התמחות והדרכה במבחני אישיות. לזמן - ואנחנו נוטים לשכוח לפעמים - יש משמעות קריטית. פסיכולוגים קליניים מוכשרים לטפל נפשית בחולים פסיכוטיים, במטופלים עם הפרעות גבוליות, במטופלים עם מגוו ןרחב של הפרעות אישיות. זה תהליך של הכשרה שבמהותו תהליך של הבשלה, של ידע, ניסיון קליני עם מגוון של פסיכופתולוגיות, וצמיחה של אישיות טיפולית של המטפלת/המטפל. זה לא רק לימוד של ידע ועקרונות דינמיים.
לא מדובר כאן, כפי שאני קורא בתגובות השונות, בתהליך של רכישת ידע או כלים דינמיים. נכון, אפשר ללמוד עקרונות של טיפול דינמי גם אם אתה מטפל שיקומי, או רפואי, או חינוכי; אין ספק שידע כזה ישמש אותך בטיפול בפציינטים שזקוקים לשיקום, בילדים ומתבגרים ומשפחותיהם שזקוקים לעזרה, בחולים עם מחלות פזיות כרוניות או אקוטיות לסוגיהם (ועל זה עמד עמנואל ברמן בדבריו). אבל (ואבל גדול!) הידע, ההכשרה, ההבשלה האישיותית כמטפל, תהליכי ההדרכה הספציפיים (כמו למשל: תהליכים מקבילים), לוקחים הרבה, הרבה, שנים. וטוב שכך.
להחזיק, להכיל, לטפל, להיות מעורב בשינויים אישיותיים מעמיקים של מטופלים עם הפרעות אישיות לסוגיהן, או הפרעות גבוליות ברמות שונות, איננו יכול להתרחש רק מלימוד של ידע, או טכניקה, או כמה עקרונות מובילים.
המתמחים בפסיכולוגיה קלינית 'אוכלים אותה' (לא רק בסלנג) אלא ממש סובלים, בכמה יקומים מקבילים!
ביקום המקצועי הם נדרשים להתמחות אישפוזית כמו גם אמבולטורית, לכמות גדולה של שעות הדרכה בטיפול בפסיכוטים, הפרעות גבוליות, הפרעות אישיות ונוירוטים (אם יש עוד כאלה...) כמו גם לכמות גדולה של שעות הדרכה במבחני אישיות ודיאגנוסטיקה של פסיכותולוגיות שציינתי קודם.
וכל זה - וכאן הזעקה האמיתית והכואבת - תוך כדי ניצולם על שני גורמים: הראשון הוא 'מיעוט מתעלל' של מקומות ההתמחות והשני הוא 'ניצול מחושב', על ידי מקומות ההתמחות, של אלה 'שזכו', תוך מתן של משכורות זעומות (בכל קנה מידה) ובשעות לא מתוגמלות [ראו כתבה מאלפת בנושא בדה-מרקר!!!].
ובכן, איך מלכדים את השורות ולא מטשטשיפ את ההבדלים.
אם משווים את מצבם של הפסיכולוגים הקליניים שאמורים לטפל במטופלים עם פסיכופתולוגיות (שפרטתי לעיל) עם מקצועות אחרים - עובדים סוציאלים ומטפלים בהבעה ויצירה - הרי שאם עבודתם של אלה ואלה מוגדרת כ'פסיכותרפיה' עם אותם אוכלוסיות מטופלים - מצבם של כל המגזרים האחרים טוב לאין ערוך מאלה של הפסיכולוגים הקליניים. הם יכולים להתחיל, על פי חוק, לטפל מתום סיום התואר השני (למשל: תואר שני ב'עבודה סוציאלית קלינית' או תואר שני בהבעה ויצירה). לעומתם, אחינו גיבורי התהילה - ואוי לאותה גבורה - התמחים בפסיכולוגיה קלינית, אסורים על פי חוק לטפל עד אחרי סיום התמחותם, הרצופה בהתעללות מוסדית מגובה חוקית, וביחס כלכלי מחפיר!
אני בעד ליכוד, אני בעד אחדות, אולם לא רק כמתווה כללי אלא בכל הפרטים הקטנים. אלוהים נמצא בפרטים הקטנים. את ההשווואה ההוגנת, את הראייה הדיפרנציאלית בכל ההיבטים, את ליכוד השורות, ניתן, ראוי והוגן לעשות רק תוך כדי עיסוק ברזולוציות היומיומיות שפוגשת כל מתמחה וכל מתמחה, במסע הסיזיפי לעבר המומחיות בפסיכולוגיה קלינית!
יהושע לביא
גולן שחר13/8/2011
מסכים. רבקה: אני מסכים איתך בנקודה הזו.
מכתבו של עמנואל מרשים וחיוני, ואני מסיר בפניו את הכובע על מנהיגותו. יחד עם זאת, אני סבור שהוא מפספס את העובדה שצמחו לנו מתחת לאף אליטות כמו הפסיכולוגיה הרפואית והשיקומית, שלומדות את כל הטוב שיש לקלינית להציע, ומוסיפות עוד. אמרתי בעבר, ואני אומר שוב, ומי שרוצה יכול לצטט אותי, שמבחינתי הרפואית והשיקומית הן קלינית פלוס, ומכוונות גם את הכוון שאליו הקלינית צריכה להגיע. למרבה המזל, אנחנו באב'ג הצלחנו לכונן קלינית פלוס כזו (= קלינית/נוירופסיכולוגיה), ולדעתי זה גם הכוון במגמות הקליניות האחרות.
ויחד עם זאת, אני מצדיע לעמנואל על האומץ והחוכמה שהוא מגלה, בנוקטו עמדה לא פופולארית בעליל בקהילתו שלו, ורואה במאמר שלו אקט חינוכי וחיוני.
גולן
רבקה יעקובי13/8/2011
הבהרות. לעמנואל שלום, אני מודה לך על מאמציך הרבים ותרומתך לקידום תהליך של ליכוד. עם זאת ישנה פסקה בדבריך שאינה מקובלת עלי לחלוטין. אתה כותב:
'הפסיכולוגים הקליניים יכולים להתגאות בכך שקיבלו הכשרה יסודית ומקיפה יותר בפסיכותרפיה מאשר כל קבוצה מקצועית אחרת. אם נבדוק את רשימת חברי הסגל בכל בתי הספר לפסיכותרפיה בארץ, ובשני המכונים הפסיכואנליטיים, נגלה עד מהרה שרובם הגדול הם פסיכולוגים קליניים. יש בהחלט אינטרס ציבורי כללי שגם פסיכולוגים בהתמחויות אחרות יפַתחו ידע בפסיכותרפיה, לא כדי לעזוב את התמחותם (כפי הבהיר מנכ'ל משרד הבריאות בחוזר שלו בנושא זה), אלא כדי לתרום בה יותר. ההורה שילדו נתקל בקשיים בבית הספר ירוויח מכך שהפסיכולוג בשפ'ח יוכל לעשות פסיכותרפיה מוצלחת עם הילד ועם משפחתו (הורים רבים הרי נרתעים מלפנות למרפאה לבריאות הנפש). מי שחלה בסרטן או נזקק לדיאליזה ירוויח מההבנה של הפסיכולוג הרפואי בתהליך הטיפולי וביחסי מטפל-מטופל. מי שעבר פגיעת ראש ירוויח מהידע הטיפולי של הפסיכולוג השיקומי. ובמקרים רבים, פסיכולוגים קליניים יהיו אלה שילמדו וידריכו את עמיתיהם – כך שהרחבת העיסוק בפסיכותרפיה תעשה אותם לנחוצים יותר, לא לנחוצים פחות'.
ואני תוהה על מה אתה מבסס אמירה זו. לידיעתך:
*פסיכולוגים רפואיים ושיקומיים לומדים פסיכותרפיה לא פחות מהקליניים ואולי אף יותר. תיקון החוק בא לתקן עוול ולקבע את מה שקורה הלכה למעשה באקדמיה ובשדה.
*מכיוון שהנחיית המנכ'ל באה להבהיר שכל אחד יעסוק בפסיכותרפיה בתחום התמחותו, ההנחה שפסיכולוגים קליניים יכולים ללמד או להדריך פסיכולוגים רפואיים או שיקומיים מוטעית מיסודה. ממתי פסיכולוג קליני מתמצא בפגיעה נוירולוגית או בהתמודדות עם טרשת נפוצה? יש כיום מספיק ידע מבוסס בפסיכותרפיה רפואית ושיקומית, וישנם אנשי מקצוע בכירים בתחום שהם אלו שמדריכים וידריכו בתחומים אלה. שיתוף פעולה והפרייה הדדית בין התחומים, כן, פטרונות, לא.
*ההתבססות שלך על כך שמכיוון שרוב המורים בתכניות לפסיכותרפיה הם קליניים מעיד על יתרונם האיכותי (ולא המספרי) של הקליניים, אף היא בטעות יסודה. אם התכניות לפסיכותרפיה היו יוצאות מהעמדה הסקטוריאלית המתנשאת ופותחות דלתותיהן לפסיכולוגים רפואיים ושיקומיים, התמונה הייתה משתנית.
אני מודעת לכך שהתפיסות שמייצגים חלק מפסיכולוגים הקליניים בארץ מבוססות על ידע חלקי, הכרות שטחית עם תכניות הלימוד של הרפואיים והשיקומיים ותהליך ארוך של סוציאליזציה מתבדלת ופטרונית. אני מציעה שאם מדובר על ליכוד בין השורות אז שיהיה ליכוד אמיתי, מכבד, ולא מתנשא.
בברכה ובהערכה
רבקה
רבקה יעקובי13/8/2011
הבהרות. לעמנואל שלום, אני מודה לך על מאמציך הרבים ותרומתך לקידום תהליך של ליכוד. עם זאת ישנה פסקה בדבריך שאינה מקובלת עלי לחלוטין. אתה כותב:
'הפסיכולוגים הקליניים יכולים להתגאות בכך שקיבלו הכשרה יסודית ומקיפה יותר בפסיכותרפיה מאשר כל קבוצה מקצועית אחרת. אם נבדוק את רשימת חברי הסגל בכל בתי הספר לפסיכותרפיה בארץ, ובשני המכונים הפסיכואנליטיים, נגלה עד מהרה שרובם הגדול הם פסיכולוגים קליניים. יש בהחלט אינטרס ציבורי כללי שגם פסיכולוגים בהתמחויות אחרות יפַתחו ידע בפסיכותרפיה, לא כדי לעזוב את התמחותם (כפי הבהיר מנכ'ל משרד הבריאות בחוזר שלו בנושא זה), אלא כדי לתרום בה יותר. ההורה שילדו נתקל בקשיים בבית הספר ירוויח מכך שהפסיכולוג בשפ'ח יוכל לעשות פסיכותרפיה מוצלחת עם הילד ועם משפחתו (הורים רבים הרי נרתעים מלפנות למרפאה לבריאות הנפש). מי שחלה בסרטן או נזקק לדיאליזה ירוויח מההבנה של הפסיכולוג הרפואי בתהליך הטיפולי וביחסי מטפל-מטופל. מי שעבר פגיעת ראש ירוויח מהידע הטיפולי של הפסיכולוג השיקומי. ובמקרים רבים, פסיכולוגים קליניים יהיו אלה שילמדו וידריכו את עמיתיהם – כך שהרחבת העיסוק בפסיכותרפיה תעשה אותם לנחוצים יותר, לא לנחוצים פחות'.
ואני תוהה על מה אתה מבסס אמירה זו. לידיעתך:
*פסיכולוגים רפואיים ושיקומיים לומדים פסיכותרפיה לא פחות מהקליניים ואולי אף יותר. תיקון החוק בא לתקן עוול ולקבע את מה שקורה הלכה למעשה באקדמיה ובשדה.
*מכיוון שהנחיית המנכ'ל באה להבהיר שכל אחד יעסוק בפסיכותרפיה בתחום התמחותו, ההנחה שפסיכולוגים קליניים יכולים ללמד או להדריך פסיכולוגים רפואיים או שיקומיים מוטעית מיסודה. ממתי פסיכולוג קליני מתמצא בפגיעה נוירולוגית או בהתמודדות עם טרשת נפוצה? יש כיום מספיק ידע מבוסס בפסיכותרפיה רפואית ושיקומית, וישנם אנשי מקצוע בכירים בתחום שהם אלו שמדריכים וידריכו בתחומים אלה. שיתוף פעולה והפרייה הדדית בין התחומים, כן, פטרונות, לא.
*ההתבססות שלך על כך שמכיוון שרוב המורים בתכניות לפסיכותרפיה הם קליניים מעיד על יתרונם האיכותי (ולא המספרי) של הקליניים, אף היא בטעות יסודה. אם התכניות לפסיכותרפיה היו יוצאות מהעמדה הסקטוריאלית המתנשאת ופותחות דלתותיהן לפסיכולוגים רפואיים ושיקומיים, התמונה הייתה משתנית.
אני מודעת לכך שהתפיסות שמייצגים חלק מפסיכולוגים הקליניים בארץ מבוססות על ידע חלקי, הכרות שטחית עם תכניות הלימוד של הרפואיים והשיקומיים ותהליך ארוך של סוציאליזציה מתבדלת ופטרונית. אני מציעה שאם מדובר על ליכוד בין השורות אז שיהיה ליכוד אמיתי, מכבד, ולא מתנשא.
בברכה ובהערכה
רבקה
רבקה יעקובי13/8/2011
הבהרות. לעמנואל שלום, אני מודה לך על מאמציך הרבים ותרומתך לקידום תהליך של ליכוד. עם זאת ישנה פסקה בדבריך שאינה מקובלת עלי לחלוטין. אתה כותב:
'הפסיכולוגים הקליניים יכולים להתגאות בכך שקיבלו הכשרה יסודית ומקיפה יותר בפסיכותרפיה מאשר כל קבוצה מקצועית אחרת. אם נבדוק את רשימת חברי הסגל בכל בתי הספר לפסיכותרפיה בארץ, ובשני המכונים הפסיכואנליטיים, נגלה עד מהרה שרובם הגדול הם פסיכולוגים קליניים. יש בהחלט אינטרס ציבורי כללי שגם פסיכולוגים בהתמחויות אחרות יפַתחו ידע בפסיכותרפיה, לא כדי לעזוב את התמחותם (כפי הבהיר מנכ'ל משרד הבריאות בחוזר שלו בנושא זה), אלא כדי לתרום בה יותר. ההורה שילדו נתקל בקשיים בבית הספר ירוויח מכך שהפסיכולוג בשפ'ח יוכל לעשות פסיכותרפיה מוצלחת עם הילד ועם משפחתו (הורים רבים הרי נרתעים מלפנות למרפאה לבריאות הנפש). מי שחלה בסרטן או נזקק לדיאליזה ירוויח מההבנה של הפסיכולוג הרפואי בתהליך הטיפולי וביחסי מטפל-מטופל. מי שעבר פגיעת ראש ירוויח מהידע הטיפולי של הפסיכולוג השיקומי. ובמקרים רבים, פסיכולוגים קליניים יהיו אלה שילמדו וידריכו את עמיתיהם – כך שהרחבת העיסוק בפסיכותרפיה תעשה אותם לנחוצים יותר, לא לנחוצים פחות'.
ואני תוהה על מה אתה מבסס אמירה זו. לידיעתך:
*פסיכולוגים רפואיים ושיקומיים לומדים פסיכותרפיה לא פחות מהקליניים ואולי אף יותר. תיקון החוק בא לתקן עוול ולקבע את מה שקורה הלכה למעשה באקדמיה ובשדה.
*מכיוון שהנחיית המנכ'ל באה להבהיר שכל אחד יעסוק בפסיכותרפיה בתחום התמחותו, ההנחה שפסיכולוגים קליניים יכולים ללמד או להדריך פסיכולוגים רפואיים או שיקומיים מוטעית מיסודה. ממתי פסיכולוג קליני מתמצא בפגיעה נוירולוגית או בהתמודדות עם טרשת נפוצה? יש כיום מספיק ידע מבוסס בפסיכותרפיה רפואית ושיקומית, וישנם אנשי מקצוע בכירים בתחום שהם אלו שמדריכים וידריכו בתחומים אלה. שיתוף פעולה והפרייה הדדית בין התחומים, כן, פטרונות, לא.
*ההתבססות שלך על כך שמכיוון שרוב המורים בתכניות לפסיכותרפיה הם קליניים מעיד על יתרונם האיכותי (ולא המספרי) של הקליניים, אף היא בטעות יסודה. אם התכניות לפסיכותרפיה היו יוצאות מהעמדה הסקטוריאלית המתנשאת ופותחות דלתותיהן לפסיכולוגים רפואיים ושיקומיים, התמונה הייתה משתנית.
אני מודעת לכך שהתפיסות שמייצגים חלק מפסיכולוגים הקליניים בארץ מבוססות על ידע חלקי, הכרות שטחית עם תכניות הלימוד של הרפואיים והשיקומיים ותהליך ארוך של סוציאליזציה מתבדלת ופטרונית. אני מציעה שאם מדובר על ליכוד בין השורות אז שיהיה ליכוד אמיתי, מכבד, ולא מתנשא.
בברכה ובהערכה
רבקה
רבקה יעקובי13/8/2011
הבהרות. לעמנואל שלום, אני מודה לך על מאמציך הרבים ותרומתך לקידום תהליך של ליכוד. עם זאת ישנה פסקה בדבריך שאינה מקובלת עלי לחלוטין. אתה כותב:
'הפסיכולוגים הקליניים יכולים להתגאות בכך שקיבלו הכשרה יסודית ומקיפה יותר בפסיכותרפיה מאשר כל קבוצה מקצועית אחרת. אם נבדוק את רשימת חברי הסגל בכל בתי הספר לפסיכותרפיה בארץ, ובשני המכונים הפסיכואנליטיים, נגלה עד מהרה שרובם הגדול הם פסיכולוגים קליניים. יש בהחלט אינטרס ציבורי כללי שגם פסיכולוגים בהתמחויות אחרות יפַתחו ידע בפסיכותרפיה, לא כדי לעזוב את התמחותם (כפי הבהיר מנכ'ל משרד הבריאות בחוזר שלו בנושא זה), אלא כדי לתרום בה יותר. ההורה שילדו נתקל בקשיים בבית הספר ירוויח מכך שהפסיכולוג בשפ'ח יוכל לעשות פסיכותרפיה מוצלחת עם הילד ועם משפחתו (הורים רבים הרי נרתעים מלפנות למרפאה לבריאות הנפש). מי שחלה בסרטן או נזקק לדיאליזה ירוויח מההבנה של הפסיכולוג הרפואי בתהליך הטיפולי וביחסי מטפל-מטופל. מי שעבר פגיעת ראש ירוויח מהידע הטיפולי של הפסיכולוג השיקומי. ובמקרים רבים, פסיכולוגים קליניים יהיו אלה שילמדו וידריכו את עמיתיהם – כך שהרחבת העיסוק בפסיכותרפיה תעשה אותם לנחוצים יותר, לא לנחוצים פחות'.
ואני תוהה על מה אתה מבסס אמירה זו. לידיעתך:
*פסיכולוגים רפואיים ושיקומיים לומדים פסיכותרפיה לא פחות מהקליניים ואולי אף יותר. תיקון החוק בא לתקן עוול ולקבע את מה שקורה הלכה למעשה באקדמיה ובשדה.
*מכיוון שהנחיית המנכ'ל באה להבהיר שכל אחד יעסוק בפסיכותרפיה בתחום התמחותו, ההנחה שפסיכולוגים קליניים יכולים ללמד או להדריך פסיכולוגים רפואיים או שיקומיים מוטעית מיסודה. ממתי פסיכולוג קליני מתמצא בפגיעה נוירולוגית או בהתמודדות עם טרשת נפוצה? יש כיום מספיק ידע מבוסס בפסיכותרפיה רפואית ושיקומית, וישנם אנשי מקצוע בכירים בתחום שהם אלו שמדריכים וידריכו בתחומים אלה. שיתוף פעולה והפרייה הדדית בין התחומים, כן, פטרונות, לא.
*ההתבססות שלך על כך שמכיוון שרוב המורים בתכניות לפסיכותרפיה הם קליניים מעיד על יתרונם האיכותי (ולא המספרי) של הקליניים, אף היא בטעות יסודה. אם התכניות לפסיכותרפיה היו יוצאות מהעמדה הסקטוריאלית המתנשאת ופותחות דלתותיהן לפסיכולוגים רפואיים ושיקומיים, התמונה הייתה משתנית.
אני מודעת לכך שהתפיסות שמייצגים חלק מפסיכולוגים הקליניים בארץ מבוססות על ידע חלקי, הכרות שטחית עם תכניות הלימוד של הרפואיים והשיקומיים ותהליך ארוך של סוציאליזציה מתבדלת ופטרונית. אני מציעה שאם מדובר על ליכוד בין השורות אז שיהיה ליכוד אמיתי, מכבד, ולא מתנשא.
בברכה ובהערכה
רבקה
רבקה יעקובי13/8/2011
הבהרות. לעמנואל שלום, אני מודה לך על מאמציך הרבים ותרומתך לקידום תהליך של ליכוד. עם זאת ישנה פסקה בדבריך שאינה מקובלת עלי לחלוטין. אתה כותב:
'הפסיכולוגים הקליניים יכולים להתגאות בכך שקיבלו הכשרה יסודית ומקיפה יותר בפסיכותרפיה מאשר כל קבוצה מקצועית אחרת. אם נבדוק את רשימת חברי הסגל בכל בתי הספר לפסיכותרפיה בארץ, ובשני המכונים הפסיכואנליטיים, נגלה עד מהרה שרובם הגדול הם פסיכולוגים קליניים. יש בהחלט אינטרס ציבורי כללי שגם פסיכולוגים בהתמחויות אחרות יפַתחו ידע בפסיכותרפיה, לא כדי לעזוב את התמחותם (כפי הבהיר מנכ'ל משרד הבריאות בחוזר שלו בנושא זה), אלא כדי לתרום בה יותר. ההורה שילדו נתקל בקשיים בבית הספר ירוויח מכך שהפסיכולוג בשפ'ח יוכל לעשות פסיכותרפיה מוצלחת עם הילד ועם משפחתו (הורים רבים הרי נרתעים מלפנות למרפאה לבריאות הנפש). מי שחלה בסרטן או נזקק לדיאליזה ירוויח מההבנה של הפסיכולוג הרפואי בתהליך הטיפולי וביחסי מטפל-מטופל. מי שעבר פגיעת ראש ירוויח מהידע הטיפולי של הפסיכולוג השיקומי. ובמקרים רבים, פסיכולוגים קליניים יהיו אלה שילמדו וידריכו את עמיתיהם – כך שהרחבת העיסוק בפסיכותרפיה תעשה אותם לנחוצים יותר, לא לנחוצים פחות'.
ואני תוהה על מה אתה מבסס אמירה זו. לידיעתך:
*פסיכולוגים רפואיים ושיקומיים לומדים פסיכותרפיה לא פחות מהקליניים ואולי אף יותר. תיקון החוק בא לתקן עוול ולקבע את מה שקורה הלכה למעשה באקדמיה ובשדה.
*מכיוון שהנחיית המנכ'ל באה להבהיר שכל אחד יעסוק בפסיכותרפיה בתחום התמחותו, ההנחה שפסיכולוגים קליניים יכולים ללמד או להדריך פסיכולוגים רפואיים או שיקומיים מוטעית מיסודה. ממתי פסיכולוג קליני מתמצא בפגיעה נוירולוגית או בהתמודדות עם טרשת נפוצה? יש כיום מספיק ידע מבוסס בפסיכותרפיה רפואית ושיקומית, וישנם אנשי מקצוע בכירים בתחום שהם אלו שמדריכים וידריכו בתחומים אלה. שיתוף פעולה והפרייה הדדית בין התחומים, כן, פטרונות, לא.
*ההתבססות שלך על כך שמכיוון שרוב המורים בתכניות לפסיכותרפיה הם קליניים מעיד על יתרונם האיכותי (ולא המספרי) של הקליניים, אף היא בטעות יסודה. אם התכניות לפסיכותרפיה היו יוצאות מהעמדה הסקטוריאלית המתנשאת ופותחות דלתותיהן לפסיכולוגים רפואיים ושיקומיים, התמונה הייתה משתנית.
אני מודעת לכך שהתפיסות שמייצגים חלק מפסיכולוגים הקליניים בארץ מבוססות על ידע חלקי, הכרות שטחית עם תכניות הלימוד של הרפואיים והשיקומיים ותהליך ארוך של סוציאליזציה מתבדלת ופטרונית. אני מציעה שאם מדובר על ליכוד בין השורות אז שיהיה ליכוד אמיתי, מכבד, ולא מתנשא.
בברכה ובהערכה
רבקה
מידד כהן12/8/2011
זה לא מאמר - זה חיבוק. פרופ' עמנואל ברמן,
אני עוקב שנים אחרי פרסומים שונים שלך בהקשר של הפוליטיקה הפנימית בפסיכולוגיה בארץ - החל מעמדתך בנוגע לבחינת המתאם, דרך המאמר שלך בנוגע לסעיף 9ב וכעת המאמר כאן. לא מצאתי את עצמי מתנגד לפסיק אחד ממה שכתבת.
אני יודע שאתה עובד מאחורי הקלעים ומביע את דעתך מול מקבלי ההחלטות. אין לי אלא להצטער שעמדתך לא באה לידי ביטוי באופן בולט יותר בשיח הכללי. יש לכולנו הרבה מה ללמוד ממך.
תודה רבה
יואל אליצור12/8/2011
מצטרף מכל הלב. מצטרף לתודות עמנואל על הטקסט הצלול שמעניק פרספקטיבה מאוזנת ושפויה שמעצימה את ענף הפסיכולוגיה כולו על כל חלקיו השונים. השוני הקיים בתוכנו יכול להיות מקור של הפרייה והתחדשות, כמו גם אתגר להתמודד עם קולות מפצלים המנמיכים את האחר ורואים בו איום.
למרות שאינני דתי, אני מוצא שהרעיון נוסח בצורה יוצאת מהכלל במקורות שלנו:
אֵין סַכִּין מִתְחַדֶּדֶת אֶלָּא בְּיָרֵךְ שֶׁל חֲבֶרְתָּהּ,
כָּךְ אֵין תַּלְמִיד-חָכָם מִתְחַדֵּד אֶלָּא בַּחֲבֵרו'
בראשית רבה ס'ט
יואל
אורית אדם12/8/2011
תודה על דבריך. 'ממאבק מפצל למאבק מלכד'- כבר הכותרת מעוררת השראה, שלא לדבר על המשך המאמר.
תודה לך, עמנואל, על הדברים האלה ועל הקול החשוב שאתה משמיע תמיד ובמיוחד בתקופה האחרונה.
רוחות מרעננות נושבות לנו כאן באוגוסט המהביל.
לילך גולן12/8/2011
ימים של שינוי. עמנואל שלום,
נכחתי באהל כשהשמעת את דבריך ושמחתי לקרוא את עיקריהם כאן שוב.
זו פעם ראשונה שאני שומעת אותך מדבר והתרשמתי מאוד. התכנים שהעברת היו קונסטרוקטיביים, רלוונטיים ומעניינים. ההתייחסות העמוקה שלך לתהליכי שינוי המאפיינים את הסביבה, עריכת אינטגרציה ביניהם לבין העבודה שלנו והצורך שלנו, כפסיכולוגים, לגזור מסקנות מתאימות, להיות אדפטיביים ולנוע עם השינוי נראית לי חשובה ביותר. בנוסף, התרשמתי שאתה אדם אנושי, רגיש ואיכפתי, אולי אפילו קצת אמיץ בהשמעת דעותיך.
אני מתרגשת להיות חלק ממה שקורה בימים אלה ומרגישה שמתחיל כאן שינוי היסטורי, משמעותי וחשוב.
אני מקווה שנתמיד ללכת בדרך שלנו עד שנגיע.... ואז נמשיך משם הלאה....
שני אור-נוי12/8/2011
איחוד. שמעתי את ההרצאה המרתקת של פרופ' ברמן באוהל המתמחים, ואני שותפה לתחושה של השינוי שמתחיל להתחולל בקרב הפסיכולוגים- שינוי המקדם אחדות ולא פילוג.
בנוגע לנושא הפסיכותרפיה- כפסיכולוגית שיקומית מומחית, שעבדה כמתמחה במוסדות שיקומיים וכיום עובדת בבריאות הנפש, עליי לציין כי הטיפול השיקומי דורש ידע נרחב הן בתחום הפסיכותרפיה והן בתחום השיקום (פגיעות ראש, נכויות, טראומה וכד'), כך שהידע הנדרש מהמטפלים הינו למעשה כמעט כפול! אזכיר שהאוכלוסיה השיקומית הינה הטרוגנית (מכל תחומי האוכלוסיה) וכוללת גם אנשים עם פסיכופתולוגיה וארגוני אישיות שונים. אני לחלוטין לא מסכימה עם הקביעה החד-משמעית שפסיכולוגים קליניים מקבלים הכשרה טובה יותר בתחום הפסיכותרפיה. נכון שבתואר השני יש יותר קורסים בטיפול דינמי למגמה הקלינית (ולא הרבה יותר, דרך אגב), אולם שעות הטיפול וההדרכה הניתנות בהתמחות אינן שונות. למעשה, הידע שעל המתמחה השיקומי להפגין בבחינת ההתמחות הינו כמעט כפול מזה של המתמחה הקליני. אגב, אם מסתכלים בתוכניות הלימודים לתואר שני, רואים שמספר הקורסים של הסטודנטים לנוירופסיכולוגיה עולה על מספר הקורסים של הסטודנטים במגמה הקלינית.
אורן סגל12/8/2011
תודה. תודה לך עמנואל על ביטוי של קול מאוזן, פלורליסטי ובטוח בעצמו. כמתמחה שיקומי ופעיל במאבק הנוכחי, אני חייב לציין שעל רקע הפילוגים בשנה האחרונה שהחריפו לאחר תיקון העיוות של 9ב, הקול שלך בשבילי הוא כמו זרע של דיאלוג שנטמן באדמה במהלך הזמן ומאפשר את תהליך ההידברות ושיתוף הפעולה בין המתמחים שקורה היום. בתוך מסכת ארוכה של השפלה כלפי תחומי התמחות אחרים, מודעת או לא מודעת, מצד ה'גילדה' הקלינית, חשוב היה לי לשמוע אותך מייצג קול אחר שאינו מבטא הגמוניות או חרדה מפני 'אבדן' ה'סוד' הפסיכותרפויתי- פסיכואנליטי. מבחינתי ייצגת קבוצה שלמה של פסיכולוגים, קלינים ולא קלינים, שלא מאמינים במלחמות הפנימיות, שמאמינים שהעולם הפסיכולוגי יכול להיות רב גוני ורב קולי ועדיין להיות עולם אחד משותף, שאנחנו יותר עמיתים מאשר אויבים (ואולי למעשה אנחנו לא אויבים בכלל). תודה לך
אלעד דטלקרמר12/8/2011
פרופ' ברמן היקר!. כפסיכולוג שסיים את לימודיו במגמה נוירופסיכולוגית - שיקומית, אני חייב לציין שנהניתי לקרוא את דבריך בנושא אחדות הפסיכולוגים וטוב שאדם במעמדך נותן תמיכה בנושא זה.
בנושא הפסיכותרפיה אני חולק על הפרספקטיבה שלך ושל מומחים ומתמחים קליניים רבים על המושג פסיכותרפיה:
בעיניכם פסיכותרפיה או טיפול פסיכולוגי הוא בהכרח התהליך הדינמי. אני ורבים כמוני חושבים שטיפול דינמי הוא אכן גישה בפסיכותרפיה, אך גם טיפול מערכתי, חברתי התייחסותי, נרטיבי והתנהגותי כלולים בעיני במושג הנ'ל.
לשמחתי למדתי במכללה האקדמית ת'א יפו ובכך התאפשר לי ללמוד מכל הגישות ( גם בטיפול דינמי ) כך שאני אשמח אם ברוח האחדות, הפסיכולוגים הקליניים ישכילו לראות את מגוון הגישות הפסיכולוגיות לפסיכותרפיה.
אחרת התחושה שתלך ותתעצם היא שהפסיכולוגים הקליניים בסופו של דבר מבעים התנגדות אך ורק מחשש לפרנסתם העתידית (פסיכולוג טוב איננו צריך לחשוש לכך בין אם הוא קליני או שיקומי).
הערה אחרונה בתי הספר לפסיכותרפיה מכווננים ללימוד אקדמי באוריינטציה פסיכודינמית, כך שלא מפליא שחברי הסגל הם פסיכולוגים קליניים. להערכתי בעתיד הלא רחוק בתי ספר לפסיכותרפיה ילמדו גישות טיפוליות באוריינטציות נוספות ואז יהיה מקום לשלב אנשי סגל מדיסציפלינות שונות בעולם הפסיכולוגיה.
בכבוד ובהערכה
אלעד דטלקרמר
ד"ר יוסף לוי12/8/2011
השלם גדול מסכום חלקיו. תודה רבה על דברים שפויים, מעמיקים ומלכדים. שוב ושוב אנחנו נתקלים בריבים הפנימיים בין הפסיכולוגים, שיוצרים תחושה לא טובה בתוך המקצוע הזה, ומציגים אותו כלפי חוץ כמפולג ומפוצל. כשבית מלא צעקות וריבים, איזה ילד (מטופל) ירצה להיכנס? ומה זה משנה בכלל מי התחיל? ומי היה שם קודם?
