לידה בחדר הטיפול
מאת אסתי זיסמן
פרטי המקרה המתואר הוסוו לשם שמירה על פרטיות המטופל ומשפחתו.
לקח לי זמן ללמוד לאהוב את אלישע. בעצם, הרבה זמן. התפלאתי על עצמי והתביישתי עד מאוד. היום, במבט לאחור אני יכולה לומר: דרכו ואיתו, תוך לימוד עולמו הפנימי, למדתי גם על זה שלי, גיליתי פינות עלומות וחלקים שהעדפתי להתנתק מהם. אבל בעיקר למדתי לאהוב אותו. למדתי לאהוב את אלישע גדול העיניים, שחום העור ובעל הכיפה הלבנה הסרוגה, ועוד איך.
אלישע הגיע אלי כבוי. יצירת הקשר הראשוני איתו הייתה ארוכה ומתישה. השתעממתי בפגישות איתו, ובבושה גדולה הודיתי בהדרכה כי כל שבוע אני מייחלת שלא יגיע, ואם יגיע - שיאחר. הזמן לא אבה להתקדם בפגישתנו, וכל ניסיון התקרבות מצדי נותר ערירי. הניסיון לא נהדף חלילה, אילו היה נהדף הייתי מתגייסת, מתעוררת, נלחמת. כאן, היד המושטת שלי נותרה תלויה מיותמת באוויר, לא רצויה, לא נראית ולא מובנת. היד המושטת איבדה מביטחונה וחיוניותה, וכמעט התרופפה. דבק בי הדכדוך. דבקה בי תחושת הדחייה. לשעמום, שהופיע בעוצמה רבה בתחילת הטיפול, מצאתי הסבר בספרו של פטריק קייסמנט, "ללמוד מן המטופל": קייסמנט (1985) משתף ומספר על מטופל שנהג בו כאילו הוא אינו נוכח בטיפול או לפחות לא נוכח בו רגשית. להבנתו, המטופל לא העלה על דעתו כי לקייסמנט יש עניין בדבריו. הזדהיתי וחשתי כי גם אלישע אינו יכול לדמיין כי לי או למישהו אחר יש עניין בו או בעולמו. יכולתי לחוש את כאב הבדידות והניתוק הרגשי מסביבתו.
*
אלישע,ילד בן תשע, בעל אינטליגנציה גבולית, סבל מהרטבה שניונית, קשיי לימוד וחוסר יכולת להשתלב ולהיות מותאם בכיתה רגילה. אלישע הרבה לבכות. הוא דבק בעמדה הקורבנית, שבעזרתה הצליח לגייס את הוריו לנסות ולסייע לו. אלישע שלישי מבין ארבעה ילדים במשפחה תוססת ואגרסיבית. הילדים במשפחה, ויתכן שגם ההורים, מאובחנים או מתוארים כבעלי הפרעת קשב וריכוז. אלישע, בשונה מבני משפחתו, חולמני ואטי מאד. באבחון TOVA שעשה לא הייתה תשובה חד משמעית, אך יחד עם זה תפקודו השתפר עם נטילת ריטלין. הוריו בחרו שלא לתת לו טיפול תרופתי, במקום זאת שלחו אותו ל'מורי' לתיקון ודרך ארץ. ה"מורי" מלמד תורה ברוח העבר, פסוק פסוק, ובצדה לימוד משמעת וצייתנות. אלישע קיבל מכות מ'המורי' ומאמו קיבל צביטות בירכיו לזירוז התנהלותו האיטית. דיווחתי על כך לרשויות הרווחה, שיצרו קשר עם המשפחה. כשהודעתי להורים כי אני עומדת לערב את הרשויות, האב אמר: "כל אחד יעשה את תפקידו... אם את חייבת, עשי זאת. אני חייב לחנך את בני ועל כן אמשיך ואשלח אותו לחינוך תורה ודרך ארץ על פי המסורת שלנו".
אלישע הסתובב בעולם בתחושה של ערירות: אין לבטוח באיש. אף אחד לא רואה ומבין את צרכיו. נחמתו היתה בכיו, ורחמיו העצמיים. ביתר הזמן פרש לחולמנות ומחשבות נודדות. בדרך כלל לא ענה כשפנו אליו, וכשדיבר היו חסרות לו מילים רבות. ניסוחו היה חסר, ומהר מאוד התייאש להמשיך בו משלא הובן. "לא חשוב...", היה ממלמל, וניכר היה שוויתר. אלישע נזקק לקלינאית תקשורת, אך לאחר שהופנה, הוריו לא התמידו בטיפול - יתכן כי בשל חוסר אמון מצדם או בשל עומס עבודה וקשיי היום יום. מנגד, האם דיווחה על קשייה להבין ולתקשר עם אלישע. לדבריה, היא שבה ומוצאת עצמה כועסת ומתפרצת עליו מחד, ומאכילה אותו כתינוק מאידך. לתחושתה הוא אטי להכעיס, והוא עושה זאת בכוונה כנגדה.
פעמים רבות אלישע היה משחק תוך מלמול עם עצמו, לבדו. התנהלותו בבית ובבית הספר היו בלתי נסבלים עבורו ועבור סביבתו. אלישע היה ילד שחי במנותק. רגעי החיבור עם המציאות והסביבה היו במגעים כואבים. יעל עופרים כותבת על ילדים שחווים מצבי בדידות קשים מנשוא:
"מגוון הפתרונות שמוצאים בני-האדם כדי להקל על עצמם במצבים הללו הוא אינסופי ומרתק. ניתן לאמר שכל תינוק, ילד, או אדם מפרק לעצמו את האמת הנפשית המכאיבה והבלתי נסבלת בדרכים המתאימות לו, והמשותף לכולן הוא הנתק התקשורתי. הילד אומר כביכול: "החוויה הנפשית שלי מכאיבה לי מדי. אני רוצה לפלוט אותה ממני. לא יכול לסבול אותה. אני מנתק מגע ממנה". הנתק יכול להיות בדרגות עוצמה ותכיפות שונות. הוא יכול להיות חד פעמי ולא קריטי, וזה נחשב "נורמאלי", ויכול להיות דרך ההישרדות העיקרית, כלומר נתק עקבי עמוק שבו נותר האדם במצב של ניכור וחוסר תקשורת עם הזולת ועם עצמו". (עופרים, 2002, עמ' 55-56).
הייתה לי תחושה שאלישע מנותק הן מעצמו והן מהסביבה, לעיתים בגלל קושי שפתי, אך לרוב בשל קושי נפשי ותחושה שלו שאינו מובן ואינו מוכל.
ניסיונות עיקשים מצדי לשחק יחד איתו הניבו בהתחלה תוצאות חלקיות. הוא החל לשחק איתי בחוסר חשק, כשבמקביל המשיך לשחק את משחקו שלו עם עצמו.
בשני עולמות משחק מקבילים התנהלו פגישותינו, כשאני מתעקשת לא לוותר. לא לו, לא לי, לא עלינו. היה לי קשה. חיפשתי קצה חוט מקשר ולא היה לו סימן.
*
לאחר תקופה של מספר חודשים התעוררה חדווה קלה של הנאה במשחק. אלישע ביטא אהבה לבוא, ובתום הטיפול התקשיתי להוציאו מהחדר. חשתי כל פעם כמה קשה לו הפרידה. כמה קשה לי לנתקו מחוויה שהחלה להיתפס בעיניו כמיטיבה. שוב ושוב אני מנסה בתקיפות, שעוד רגע מתחלפת לתוקפנות (שלום תוקפנותי. נעים להכיר! לא ידעתי עד כמה חיה ובועטת את...) לאחר דין ודברים ובקושי רב נפרדתי ממנו, לא לפני שאלישע התעקש לקחת משהו מהחדר כשעזב סוף סוף (בלון, גולה וכד'), ואני הסכמתי. הייתה לי הרגשה שזהו מעין חפץ מעבר השומר על הקשר בינינו.
השינוי הגדול בטיפול קרה בדרך של חוויה משמעותית ביותר. בתחושתי, אלישע נולד אצלי בחדר בשנית: ראשיתו של משחק זה הייתה ברצון של אלישע להיכנס לגליל מרופד (מעין מיכל ספוג). אני התבקשתי לכסות את פתחו בשמיכה ולחפש אותו. הוא היה מתחבא שם בשקט, ואני, בקריאות של דאגה משתנות, הייתי קוראת:
"אלישע, אלישע, איפה אתה?",
"אוי... מה יהיה? איבדתי את אלישע, הוא בטח מרגיש כה לבד... עצוב לי נורא..."
"מישהו ראה את אלישע?"
"אבא או אמא תכף יבואו... הם יהיו עצובים ומודאגים שאלישע אבד..."
בהמשך, המשחק הלך והשתכלל: הגליל הושכב ארצה, צעצועים הוכנסו פנימה, ידיים - פגומות, חסרות אצבעות - בצבצו החוצה, רגל עקומה הציצה החוצה, בודקת את השטח. אני עומדת ומתבוננת, ומנסה לשכנע את התינוק לצאת החוצה, ומבטיחה לאהוב אותו נורא. אמרתי שאני רואה שחלקים חסרים או פגומים, ובכל זאת מבטיחה שאוהב אותו כמות שהוא ואעזור לו להסתדר. ביקשתי שייתן בי אמון.
אלישע מצדו היה עונה שאינו רוצה. קשה ורע בחוץ, ויותר נעים בפנים. ואני ממשיכה ומשכנעת...
בחוויית הלידה כשלעצמה ראיתי את הצורך של אלישע ברגרסיה לתלות, כפי שכותב וויניקוט: "יש הרבה מה ללמוד על האופן בו אדם מאחסן זיכרונות, מחשבות ופוטנציאלים. המצב הוא שיש ממש כמו ציפייה שיופיעו תנאים נוחים שיצדיקו רגרסיה ויציעו הזדמנות חדשה להתפתחות קדימה, מה שהיה בלתי אפשרי או קשה מלכתחילה, בשל הכשל הסביבתי " (Winnicott, 1954).
המשחק הזה היה אהוב על שנינו. הוא היה הדבק המחבר בינינו, וסימל יותר מכל את הקשר שנרקם אט אט. אלישע חיפש מקום להביע את כאבו וסבלו, את תחושת פגימותו. אני קיבלתי אותו כפי שהוא, אהבתי אותו והבטחתי לשמור ולהגן עליו. כשאמרתי שאוהַב אותו לכשיצא, כבר אהבתי אותו בפנים, בלבי.
*
מבחינתי, זהו הזמן להיזכר גם ברגעים קשים נוספים בקשר: במהלך השנה הראשונה אלישע ביקש שאני אתחבא בגליל הרך ואסתתר כמוהו. משעשיתי זאת, הוא "דפק" בראשי כדורסל קשה ומנופח. נבהלתי, כאבתי, הרגשתי חסרת אונים. חשתי את התוקפנות של אלישע, חשתי כי הוא מעביר אלי את חוסר אמונו באנשים ובעולם. אבל מעבר להבנה, זה היה כאב פיזי מתסכל. בקושי התאפקתי מלהגיב באופן "לא טיפולי" (שלום תוקפנותי, את כבר חיה ותוססת זמן רב בתוכי. אני לגמרי שלמה איתך. מצטערת ששנים התעלמתי ממך...). אבל אמרתי ושיקפתי שהוא רוצה שאדע וארגיש איך זה שכואב. איך זה שקשה לסמוך. אלישע שתק ולא הגיב. הפעם ידעתי ששמע.
בפעם אחרת, הוא ביקש שאזחל כמוהו בתעלה (מתקן ארוך שהוא חיבר וצירף אל הגליל, זחל בו ורצה לצאת ממנו, בדומה לתעלת הלידה). אני הסכמתי, רציתי להיות "במקום של המטופל" גם באופן מוחשי. אך בסוף אותה תעלה, אלישע סגר את הפתח ולא נתן לי לצאת. התעלה גם ככה הייתה צרה על מידותיי, ומשנסגרה חשתי מבוהלת, חסרת אוויר, וצעקתי אליו לעזרה.
דיברתי עם אלישע על הצורך שלו "להתעלל" בי, שארגיש ואבין איך זה מרגיש. להבנתי כך חווה אלישע את אחיו, הלועגים לו על ההרטבה, התינוקיות, קשיי דיבורו והבנתו. יחד עם זאת הבעתי את כעסי ואכזבתי באופן מפורש. הודעתי נחרצות שאינני מוכנה לכך. הדיבור הישיר, האסרטיביות, אולי היוו לאלישע Modeling. לי, הם היו מחויבי המציאות. התגובה האותנטית, לעתים, עושה את שלה. הפסיביות של אלישע ודרכי התקשורת שלו עם אחרים לאט לאט היו פחות קורבניים ומקרבנים, ומעט יותר ישירים.
*
לימים, תדירות המשחק של הרך הפגום שאמור להיוולד הלכה והתמעטה, אך ילד חי וויטאלי הנהנה לשחק נוכח איתי בחדר במלואו. לפי קוהוט (1984), רכישתו ההדרגתית של מגע אמפתי עם זולת-עצמי בשלים היא מהות הריפוי האנליטי. הוא מציין כי את מקום צרכיו הארכאיים של המטופל תופס ההדהוד האמפתי. המטופל מצליח להפעיל מחדש את צרכיו שסוכלו בילדות בעזרת כוחותיו של הזולתעצמי העומדים לרשותו בתהליך הטיפולי.
לקראת סיום הטיפול, אלישע שב לשחק במשחק "הלידה" אך שינה אותו קצת. הוא שם על דופן הגליל "מתנה מזכרת", וגנבים באים וגונבים אותה. בהדרכה שקיבלתי הבנתי שאלישע מגיב אל סוף הטיפול המתקרב. הוא חושש שאפילו הזיכרון מהטיפול יילקח ממנו. תחושת האין והלבד הכה אופיינית לו שבה אלינו לחדר. נתנו לה ביטוי ודיברנו בה. החוויה הכואבת קיבלה מילים, ובדרך זו הפכה לנסבלת מעט יותר. במאמרו "נפש או רוח בפסיכואנליזה: התהוות העצמי דרך משחק" מתייחס רענן קולקה (2002) אל המשחק כאילו הוא עצמו משמש זולתעצמי לילד בתוך הטיפול. בכך הוא מרחיב את תפיסתו של וויניקוט, אשר ראה במשחק את מרחב הביניים, המרחב הפוטנציאלי, שאינו בפנים ואינו בחוץ ומשמש גשר בין העולם הפנימי והחיצוני.
סופו של הטיפול היה לא פשוט. כחודש לפני הפרידה אלישע הודיע שאין טעם שיבוא יותר. ממילא עוד חודש נפרדים. אמרתי לו שהפגישות שנותרו כל כך חשובות, ולא הייתי רוצה לוותר עליו יותר מוקדם ממה שאנחנו נאלצים (בשל מגבלות המרפאה הציבורית). הייתה זו תשובה שעשתה את שלה. אלישע המשיך להתמיד ולהגיע, למעט לפגישה האחרונה. כשניסיתי לקבוע פגישה חלופית, שוב ושוב חיכיתי לבואו, ושוב ושוב הוא מיאן להגיע.
בסופה של התעקשות (ארבע פגישות ברצף שלא התרחשו) הוא הגיע לעשר דקות בלבד.מתנה מאימא בידו, וכבר הוא רוצה לברוח ממני, מהסיטואציה. אני 'גוררת' אותו אל החדר. מביטה בעיניו הדומעות ונפרדת. אני שואלת מה הוא הכי אהב כאן? הוא שואל: "את מתכוונת, איזה משחק?" (לא לזה התכוונתי, אבל מילא... אני מדברת כך עם עצמי) "כן..." אני עונה. והוא אומר בקול חלש: " שאת."
עכשיו כבר עיניי דומעות גם. "שהייתי כאן, שחיכיתי לך, ששיחקנו ביחד?" הוא מהנהן בראשו וממלמל שוב: "שאת".
נפרדנו כך.
שוב אני מוצאת את עצמי תוהה, כבפעמים אחרות: מה עשה את השינוי? איך פתאום נוצר הקשר ומה הניע את התהליך? תשובה אפשרית אני מוצאת אצל עופרה אשל (2002), שכמו מטפלים רבים נוספים תוהה על שאלות אלה ושואלת מה עשה את השינוי בתהליך הטיפולי אותו היא מתארת. היא נעזרת בדבריו של ראקר שכותב:
"תהליך ההתמרה (טרנספורמציה) האנליטי תלוי, במידה רבה, בכמות ובאיכות של ארוס שהאנליטיקאי יכול לגייס ולהפעיל עבור המטופל שלו. זהו סוג מסוים של ארוס - זהו הארוס הקרוי הבנה. [...] וזוהי, מעל לכול, הבנה של מה שדחוי, של מה שמפחדים ממנו ושונאים אותו כבן אדם". (שם, עמ' 45)
מקורות
אשל, עופרה, "מחשבות על הכלה, הזדהות והאפשרות להיות". שיחות ט"ז, חוברת 2, 2002, עמ' 145.
עופרים, יעל. "ההקשבה בהורות ובטיפול כמכל מחיה וכהכנה ליכולת לשחק". בתוך: פרוני, אמיליה (עורכת), המשחק – מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר, הוצאת ידיעות אחרונות, 2002. עמ' 52-63.
קוהוט, היינץ, "כיצד מרפאת האנליזה", 1984, עמ' 126, 138-139.
קולקה, רענן. "נפש או רוח בפסיכואנליזה: התהוות העצמי דרך משחק". בתוך: פרוני, אמיליה (עורכת), המשחק – מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר, הוצאת ידיעות אחרונות, 2002. עמ' 104-120.
קייסמנט, פטריק, "ללמוד מן המטופל", הוצאת דביר, 1985, עמ' 81.
Winnicott, Donald. "Metapsychological and Clinical Aspects of Regression within the Psycho-Analytical Set-Up" [1954]. In: Through Paediatrics to Psycho-Analysis. The Hogarth Press and The Institute of Psycho-analysis. 1958, pp. 278-294.
