לא רק צרכים נרקיסיסטיים
חשיבותם של יחסי אובייקט לבניית העצמי
מאת אורנה אפק
קוהוט ראה את העצמי כמתפתח דרך סיפוקם של צרכים נרקיסיסטיים. העצמי, לדבריו, נבנה כשנוצר "תסכול אופטימלי" של צרכים אלה, על-ידי הזולתעצמי (selfobject), שבעקבותיו מוקמים מבנים בתוך העצמי. קוהוט, בדומה לוויניקוט, הניח את העצמי במרכז התיאוריה שלו, ובכך הפנה את תשומת לבנו למרכזיותו בחוויה הפסיכולוגית האנושית; אולם באופן פרדוכסלי, העצמי המשתקף מהתיאוריה שלו הנו עצמי חסר, מצומצם, עצמי העשוי בעיקר מ"חומרים" נרקיסיסטיים, אך חסר ממדים חשובים נוספים, כמו אלה הקשורים ליחסי אובייקט.
תיאוריית העצמי מצמצמת מאוד את תפקידם של יחסי אובייקט, יחסים בן שני אנשים נפרדים המשפיעים זה על זה (דרך נפרדותם ו"אחרותם"), ומדגישה את תפיסתו של הקשר עם האחר כחלק המשכי של העצמי. בין ממשיכיו של קוהוט ישנן חילוקי דעות לגבי השאלה האם קיים קשר עם אובייקט נפרד, או שניתן לראות בכל מערכת יחסים בעלת משמעות עם הזולת, בלי יוצא מהכלל, כקשר עם זולתעצמי, לעתים בשל יותר ולעתים פחות (Orenstein, 1991). ניתן לשער שאחת הסיבות ל"הזנחה" היחסית של קוהוט את יחסי האובייקט, את הקשר עם אובייקט נפרד, היא התמקדותו בהפרעות נרקיסיסטיות, דבר שגרם להכללת יתר של סוג יחסי אובייקט נרקיסיסטיים לכלל האוכלוסייה.
העצמי אכן נבנה ומתהווה באמצעות אינטראקציות שיש בהם היענות (או אי-היענות) לצרכים נרקיסיסטיים, אך לא פחות מכך באמצעות תהליכים ואינטראקציות עם הדמויות ההוריות, שאינם קשורים לאלמנטים נרקיסיסטיים. במאמר אתייחס לתהליכים משמעותיים אחרים, לא נרקיסיסטיים במהותם, החיוניים לבנייתו של העצמי ובעלי השפעה על החוויה הבסיסית של האדם את עצמו.
העצמי על פי קוהוט
תוך כדי ניסיונו להבין את תופעת הנרקיסיזם ואת הדרך לטיפול באנשים נרקיסיסטיים, יצר קוהוט בהדרגה - ויש לומר, בתעוזה רבה - תיאוריה פסיכואנליטית חדשה, הרואה את חוויית העצמי במרכזה (קוהוט, 1984; Kohut, 1977). מסקנתו הייתה שהמוטיבציה העיקרית המניעה אותנו אינה בהכרח הצורך לספק דחפים מיניים/תוקפניים (כפי שטוענת התיאוריה הקלסית), אלא הצורך הפסיכולוגי בשימור ותחזוק העצמי. החרדה העמוקה ביותר היא חרדה מהתפוררות העצמי. אנו צריכים לחוש את העצמי שלנו לכיד והמשכי בזמן: לחוש את עצמנו כיחידה אחת, כאשר החוויות, התחושות והמחשבות מחוברות וקשורות זה לזה; לחוש את עצמנו כאותם אנשים לאורך הזמן - ללא תחושה של חוויית עצמי מקוטעת ומשתנה תדיר. אנשים בעלי עצמי בריא הם אנשים בעלי תחושת ערך עצמי חיובית ויציבה, בעלי תחושת חיוניות, ועם אמביציות להגשים את "התוכנית" המוטבעת בעצמי שלהם תוך שהם מונחים למימוש מטרותיהם על-ידי האידיאלים המכוונים אותם.
על פי קוהוט, אנו נולדים עם עצמי "גרעיני" (מעין קווים אישיותיים מולדים או תוכנית בסיסית המכוונת לדרך בה עלינו לצעוד ולמצוא את ייעודינו בחיים), אשר נבנה ומתגבש עם הזמן בעזרתה של מערכת יחסים אמפתית, עם זולתי העצמי (הדמויות המשמעותיות בגיל הרך). העצמי של הילד/ה זקוק לסיפוק בסיסי של שלושה צרכים נרקיסיסטיים מרכזיים: שיקוף (הזולתעצמי משקף לילד כמה הוא נפלא, מיוחד וכל יכול), אידיאליזציה (הזולתעצמי מאפשר לילד לראות בו דמות "גדולה מהחיים", ראויה להערצה) ותאומות (מתן אפשרות לילד לחוש תחושת שייכות ודומות). באופן צפוי וטבעי, הזולתעצמי, נכשל מפעם לפעם מלספק צרכים אלו. אם הכישלון לא גורף וטראומטי, הילד מצליח להתמודד עם החסר והתסכול, ובהדרגה נבנים אצלו מבנים פנימיים בעצמי, דרך תהליך "ההפנמה הממירה". למבנים הפנימיים יש את אותה הפונקציה שהייתה לזולתעצמי : הילד או הילדה יכולים עכשיו לחוש עצמם כיחידה אחת, להרגיע את עצמם, לנחם את עצמם, להחזיק בתחושת ערך עצמי חיובית ויציבה וכדומה.
לדבריו של קוהוט, כל חיינו אנו זקוקים לזולתי עצמי שיתחזקו לנו את תחושת העצמי, אך כאשר תהליך ההתפתחות תקין, עקב סיפוק הצרכים הנרקיסיסטיים, הצורך הארכאי, העוצמתי, מתמתן ויש כאמור בכוחנו לשמש עבור עצמינו במקרים רבים, מה שהזולתי עצמי שימשו עבורנו בילדותינו.
התגבשות העצמי דרך היענות לצרכים לא נרקיסיסטיים
אין ספק שחוויית העצמי, כפי שטען קוהוט, מושפעת מאוד ומתעצבת באמצעות היענות ההורה לצרכים הנרקיסיסטיים של ילדו. כאשר הילד או הילדה חשים שהם קשורים להורה חזק, נפלא וכל יכול, הדבר משפיע מאוד על חוויית העצמי שלהם, על תחושות חיוביות בקשר לעצמם, ועל תחושת יכולוּת וביטחון בהתנהלותם בעולם. הדבר נכון גם לגבי תחושת הגרנדיוזיות שמקבלת הדהוד בגיל הרך (שיקוף) ותחושת השייכות והדומות. עם זאת, הדרך בה מתגבש העצמי, וה"חומרים" ממנו הוא עשוי מורכבים הרבה יותר: האם המענה (או חוסר המענה) על הצורך בקרבה, באהבה, בנפרדות (קשר לאובייקט נפרד) אינו משפיע באופן דומיננטי על הדרך בה אדם תופס וחווה את עצמו? האם הדמויות ההוריות, על יכולתם ומוגבלותם לאפשר מרחב להתפתחות העצמי, להכיל תכנים רגשיים, אינן משמעותיות לא פחות? האם אישיותם הייחודית של ההורים, והאופן בו הם מופנמים לתוך עולמנו הפנימי, אינם משפיעים על תפיסת העצמי?
סטולורו, ברנדשפט ואטווד, מממשיכי זרם תיאוריית העצמי, מאמינים שעבור תהליך בניית העצמי יש צורך ביותר מתהליך של הפנמה ממירה של הפונקציות לתחזוקת העצמי (פונקציות נרקיסיסטיות), כפי שחשב קוהוט (Stolorow, Brandchaft and Atwood, 1995). כפועל יוצא מתפיסתם זו הם מרחיבים את תפקידי הזולתעצמי החיוניים לבניית העצמי, ומדגישים עד כמה קריטית התמודדות נכונות של ההורים (הזולתיעצמי) עם רגשות ילדיהם, לבניית העצמי ולאופיו. לדבריהם, על ההורה לסייע לילדיו לזהות רגשות שונים, לעשות אינטגרציה בן רגשות סותרים, להכיל רגשות, וכדומה. הם טוענים ובצדק, שכאשר הורה לא נותן לגיטימציה לרגשות כאלה או אחרים, הילד נאלץ להיפטר מנתחים שלמים של העצמי שלו. נחשוב למשל מה קורה לילד שאסור לו לחוש עצב – כמה הוא הופך להיות מנוכר מחלקים מעצמו, ולא רק מהחלקים העצובים אלא גם מחלקים נוספים רבים שעלולים לעורר עצב, כמו כמיהה לקשר, געגוע, תחושת אובדן ועוד. בניגוד לכך, הורה מכיל, מאפשר, המסייע לזיהוי הרגשות, מאפשר לילדיו לכלול ולנכס לתוך העצמי שלהם עולם שלם ומגוון של תכנים פנימיים.
מייסנר, במאמרו "Narcissism and the Self", מצביע על הבלבול שחל בן מושג העצמי לבין נרקיסיזם (Meissner, 2008). הוא מדגיש את הצורך להפריד בין שני המושגים. חשוב לדעתו להכיר בכך, שישנם תהליכים לא נרקיסיסטיים התורמים להתפתחותו של העצמי, כמו למשל תהליך הספרציה-אינדיווידואציה של מרגרט מאהלר. בתהליך זה, יכולתה של האם לאפשר נפרדות הדרגתית היא מרכזית וחיונית לבניית העצמי של ילדה. מייסנר מזכיר תהליכים נוספים הקשורים במבנים מולדים (המבשילים בהדרגה) ומשפיעים מאוד על חוויית העצמי: תהליך של יצירת זהות מינית בשלב האדיפלי, הופעת העצמי ביחסים בין אישיים ועוד.
קוהוט הדגיש את הצורך בקשר, בחיבור עם הזולתעצמי, לאורך כל החיים, והתנגד לתפיסה המאדירה את תהליך הנפרדות כפי שהציגה מאהלר ותיאורטיקנים אחרים של פסיכולוגיית האגו ויחסי אובייקט. עם זאת, לא ניתן להמעיט לדעתי בחשיבותו של תהליך הנפרדות כתהליך המאפשר לגבש עצמי ברור ובשל. בשלות אישיותית באה לידי ביטוי בין השאר בכך שאנו לומדים להכיר (בחרדה ובכאב רב) בנפרדות שלנו ושל האחר, בכך שבחוויות שונות ומשמעותיות בחיינו אנו לבד, בהכרה לא רק בכך שהאחר נפרד, אלא שיש לו עולם סובייקטיבי משלו. כך, בנג'מין רואה את היכולת להכיר בסובייקטיביות של האחר כהישג התפתחותי משמעותי ביותר (Benjamin, 1990). אין ספק שאנו זקוקים לזולת כל חיינו, אך איכות הקשר עם הזולת, ולמעשה היכולת לנהל קשר של שני סובייקטים, תלויה במידה רבה במידת הנפרדות של העצמי, כפי שהתגבשה בגיל הרך.
בדומה לקוהוט, גם וויניקוט תיאר את "נקודת הפתיחה" הנרקיסיסטית כמשמעותית מאוד בבניית העצמי (Winnicott, 1971). המקום בו הילד חש ככל-יכול, והאם שמאפשרת פנטזיה זו, הם הבסיס לעצמי האמיתי, לחיוּת וליצירתיות בשלבים מאוחרים יותר בחיים. הוא תיאר את התפתחות העצמי באופן מורכב ועשיר יותר מקוהוט, כאשר בנוסף לשיקוף שהאם עושה ולשיתוף הפעולה שלה עם הפנטזיה של ילדה לגבי יכולותיו הגרנדיוזיות, יש לה גם פונקציות חשובות נוספות בתהליך צמיחת העצמי האותנטי: לפי וויניקוט, על האם לאפשר לילדה את המרחב שהוא זקוק לו כדי לאפשר לעצמי האמיתי לצמוח, ולאפשר מקום למשחק ולמרחב הביניים. וויניקוט הדגיש את חשיבות תהליך הנפרדות ההדרגתי, המחדד את גבולות העצמי ומתאפשר דרך יכולתה של האם/האובייקט לשרוד את התקפותיו האגרסיביות של ילדה.
קליין, קרנברג, אוגדן ואחרים, כל אחד בדרכו, ראו את העצמי כבנוי מייצוגים פנימיים של העצמי והאובייקט אשר, אוגדן (1986) מכנה "ארגוני משנה לא מודעים ודינמיים של האני". אני מאמינה שאכן ניתן לא פעם למצוא את קווי המתאר של האחר המשמעותי, אישיותו וטבעו הייחודי מוטבעים ומונצחים בעצמי שלנו ומשפיעים באופן ניכר על חוויית העצמי – הדרך בה אנו תופסים ורואים את עצמנו. הדימויים המופנמים, הזדהותנו עמם, התפקיד שאנו מוצאים עצמנו בתוכו מפעם לפעם, מצביעים ללא ספק על חוויות עצמי המושפעות מקשר עם האובייקט הנפרד ואישיותו הייחודית. כמעט כל קלינאי נפגש עם שחזור היחסים, ההרסני לעתים (כאשר מדובר ביחסים טראומטיים, נטישה, התעללות וכדומה) - הן ביחסים הטיפוליים והן מחוץ לחדר הטיפולים.
מאמר זה אינו מתיימר להקיף את התיאוריות והמחקרים העוסקים בהתהוותו של העצמי. ניסיתי לטעון, בדומה לדעתו של מייסנר, שלשם תהליך בנייתו וגיבושו של העצמי, בנוסף לסיפוק הצרכים הנרקיסיסטיים, יש צורך בהיענות לצרכים נוספים, שחלקם קשורים למערכת יחסים עם אובייקט משמעותי נפרד. קוהוט יצר טלטלה בעולם הפסיכואנליטי כאשר סימן את העצמי כמרכז הקיום הפסיכולוגי, ובכך תרם לתובנות משמעותיות חדשות לגבי התהליכים הפסיכולוגיים המניעים אותנו. כמה מממשיכיו עושים מאמצים להעשרת תיאוריית העצמי שפיתח ולאינטגרציה שלה עם תיאוריות מרכזיות אחרות ועם מחקרים שנעשים בתחום ההתפתחות של ילדים (Basch, 1991; Bacal, and Newman, 1990). אני צופה שלניסיונות חשובים אלה יהיו השלכות מרחיקות לכת על תפיסת דרכי התהוותו של העצמי, וכי הם יובילו אולי להבנה טובה יותר לצרכיו של הילד ושל המטופל.
מקורות
קוהוט, ה. (1984) כיצד מרפאת האנליזה, עם עובד 2005.
אוגדן, ה.ת. (1986) מצע הנפש, תולעת ספרים 2003.
Kohut, H. (1977). The Restoration of the Self The University of Chicago Press.
Stolorow, D, R, Brandchaft, B. Atwood, G. E. (1995) Psychoanalytic Treatment An Intersubjective Approach, The Analytic Press.
Meissner. W.W. (2008) Narcissism and the Self: Psychoanalytic Considerations Journal of the American Academy of Psychoanalysis and Dynamic Psychiatry. New York vol 36.
Benjamin, J. (1990). Recognition and Destruction: An Outline of Intersubjectivity. Psychoanalytic Psychology 7. 33-47.
Winnicott, D.W. (1971). Playing and Reality, New York: Basic Books.
Orenstein, P. (1991) , Why Self Psychlogy Is Not an Object Relations Theory: Clinical and Theoretical Considerations. In: The Evoloution of Self Psychology, Progress in Self Psychology, ed. A. Goldberg. The Analytic Press
Basch, F.M. (1991) Are Selfobjects the Only Objects? Implication for Psychoanalytic Technique. In: The Evoloution of Self Psychology, Progress in Self Psychology, ed. A. Goldberg. The Analytic Press.
Bacal, H. A. & Newman, K.M. (1990),Theories of Object Relations: Bridges to Self Psychlogy. New York: Columbia University Press.
