בין "חוק" ל"חיק"
הרהורים על משמר הגבול וסוגיות של הכלה
מאת יוסי טריאסט
ההרצאה ניתנה בתאריך 24.6.10 כחלק מ"הרצאות יום חמישי" של האגודה הישראלית לפסיכותרפיה אנליטית. גרסה ערוכה ראתה אור ראשון במסגרת פרסומיו.1
מודרכת שלי, פסיכותרפיסטית רגישה, מנוסה ומיומנת, הביאה להדרכה סוגיה שמדירה שינה מעיניה – תרתי משמע. מטופל עמו עבדה מזה כשנתיים פיתח כלפיה לאחרונה קשר העברה אינטנסיבי כל כך, עד שהוא מאיים להציף את שניהם "כמו צונאמי" . הדימוי, שנתרם על ידי המטופל, בא לתאר את תחושתו שכל עולמו החל לסוב סביב המטפלת; שהוא רואה בה את האישה שעמה היה רוצה לחלוק את חייו. שהוא חולם עליה בהקיץ. שהוא אינו חדל מלחשוב מה היה משמח את לבה, ועסוק רוב זמנו בניסיונות לדמיין את מאווייה מתוך שאיפה להעניק לה את כל מה שלבה חפץ. יצוין שהוא אכן החל להביא למטפלת מתנות מסוגים שונים שאותם מיאנה עד כה לקחת. את סירובה לקבל את תשורותיו פירש כדחייה של אהבתו, ועלבונו נעשה קשה להכלה. בכל מאודו התקומם על כך שהיא עלולה להעניק כינוי מקצועי לאהבתו – כינוי "מן הסוג המבזה", כך התבטא, "כדוגמת "Transference love" למשל (האיש מצוי בז'רגון המקצועי). לכשעצמו, טען, שעם כל הסבל והתסכול הוא מאושר לחוש רגשות כעין אלו, מה עוד שמעולם, קודם לכן, לא נתן לעצמו להיות מאוהב.
שאלת העמידה על "משמר הגבול" הלכה ונעשתה דוחקת יותר ויותר, שכן אופייה האובססיבי של אהבת המטופל החל להתבטא באס.אם.אסים ששלח למטפלת בשעות מאוחרות של הלילה. אלה פלשו אל מרחב פרטיותה, הפריעו ועוררו תרעומת בקרב בני משפחתה. המטפלת נקלעה מטבע הדברים לדילמה קשה. האיש הגיע לטיפול מכיוון שהתקשה ליצור קשרים אינטימיים בחייו. במהלך השנה הראשונה של הטיפול הפגין עמדה מנוכרת, התקשה להתמסר והשתריין מאחורי מעטה כבד של ציניות. כיוון שכך, ראתה בתחילה המטפלת את ההיקשרות שלו אליה באור חיובי. היא מצאה בה עדות ל"תזוזה", להתמוססות מערך ההגנות, עניין שציינה בפני עצמה כהישג טיפולי. בנוסף לכך גם הייתה מודעת לרגשותיה שלה ולא התכחשה לעובדה שהפציינט בהחלט היה אטרקטיבי בעיניה.
לא אכנס כאן לסיפורו המפורט של הטיפול. אני מביא את המקרה בפתח הדברים בעיקר מכיוון שהוא מכיל כמעט כל דילמה אפשרית הנוגעת לסֵטינג: האם להשיב לאס.אם.אסים הנשלחים מתוך המיית לב או מצוקה אמיתית? וכאשר הם מגיעים באישון לילה? האם מרחב התקשורת הסלולרית והאינטרנט הוא בכלל מרחב לגיטימי למפגש טיפולי, גם אם וירטואלי? ראוי היה להתייחס לכל הסוגיות הללו, אך אתמקד דווקא בדילמה "פשוטה" ושגורה יותר לכאורה, שתבעה מענה פרקטי דוחק ונתגלתה כמוקד של פולמוס סוער למדי: האם להיענות לבקשתו של המטופל להעלות את מספר הפגישות השבועיות מפעם לפעמיים או אפילו שלוש בשבוע, כפי שרצה?
יש לציין כי המודרכת שלי נמצאת במסגרת הכשרה ומשופעת הדרכות. השאילתא שגולגלה לפתחנו נדונה במקביל גם בקבוצת הדרכה בה נטלה חלק. הדעות, כפי שניתן לשער, היו חלוקות מאוד. מי שראה בהתאהבות של המטופל ביטוי של תשוקה שאינה יודעת גבולות סבר שבעיתוי הנוכחי, היענות למשאלה להעלות את מינון הפגישות עלול להיתפס על ידי המטופל באופן לא מודע כקריסת היכולת של המטפלת לשמור על גבולות/גבולותיה. כיוון שכך, נתפסה ההיצמדות לסטינג הקיים כבעלת ערך טיפולי ראשון במעלה, כעדות מרגיעה ליכולתה לשמור "חוק" דווקא לנוכח עוצמתה "הצונאמית" של ההעברה. לעומת זאת, מי שבהשראת תורת העצמי ותפיסת הטיפול הויניקוטיאני ראה באירוע המתואר קריאה נואשת של המטופל ל"אמהות טובה יותר" וסבר שהארוטיזציה של הקשר ההעברתי אינה אלא כיסוי על חסך עמוק בהזנה אימהית (או ב-Mirroring של זולתעצמי) טען בלהט שעל המטפלת להיענות לבקשת הפציינט. מחנה זה אף גרס כי אי-היענות עלולה ליצור חבלה אמיתית בהחזקה וביכולת של המטופל להאדיר את המטפלת. בנקודה זו די לנו בכך ששני סוגי הטיעונים מסברים את האוזן, ולא ניתן לשלול את ההיגיון הטיפולי הטמון בכל אחד מהם. כיצד נכריע איפה? דבריי מכאן ואילך אינה אלא ניסיון למפות קריטריונים רלוונטיים לקבלת החלטה מעין זו.
למען הסדר הטוב אפתח בהגדרת עבודה של מושג הסטינג (Setting). מדובר בכל מאפייני המסגרת ומערכת החוקים אשר נועדו להבטיח באופן אפריורי את תנאי הסביבה הנחוצים לקיומו ולהתנהלותו האפקטיבית של מעשה הטיפול. למערכת שיקולי הסטינג יש מעמד חוזי. הם נועדו להגן על האינטרסים של המטופל והמטפל כאחד באופן שיקדם את עבודת מעשה הטיפול, יבטיח ויאבטח אותו כמידת האפשר מפני "רוחות צד", הפרעות, "רעשים" וחבלות, בין אם מודעות ובין אם בלתי מודעות, מצד כל הנוגעים בדבר, מטופל ומטפל כאחד.
שתי המילים בכותרת, "חוק" ו"חיק", באות להצביע על שתי התפיסות היסודיות של הסטינג. בימים בהם חלְשה "דמות האב" של פרויד על מרחב הטיפול האנליטי, כאשר בתיאורי המקרים של מחקרים בהיסטריה כמעט שלא ניתן היה למצוא דמויות אם, הפרמטרים השונים של הסטינג נקשרו באופן טבעי ל"חוק האב": זמן, משך, תדירות הפגישות, עלות הטיפול ונהלי התשלום - שלא לדבר על "כללי היסוד", ה-Ground rules. לא היה זה אלא פועל יוצא של התפיסה הכוללנית של הטיפול האנליטי, שהוצג מלכתחילה (באופן בלתי מודע יש לומר) כניסיון גברי (כפי שגולם על ידי פרויד וברויאר) "לדעת" – בכל מובניה התנ"כיים של מילה זו - את נפש המטופל/ת (שיוצג/ה בתחילה בעיקר על ידי הפציינטית ההיסטרית).
העובדה שממשיכיו של פרויד החמירו הרבה יותר מרבם בהקפדתם הקנאית על שמירת חוקי המסגרת שטבע – בעיקר בכל הנוגע ל"ניטרליות, אנונימיות (Freud, 1912), והינזרות (Freud, 1915)" - העצימה את הרושם לפיה מרחב הטיפול האנליטי לא רק נשלט על ידי דמות האב, אלא על ידי דמות אב נוקשה ומחמירה למדי, אב המוּנע על ידי אידיאולוגיה מקצועית שעיקרה לכאורה "לאווים", גם במחיר של יצירת תסכול הולך וגובר, שלא לומר ניכור, אצל המטופל ביחס לטיפול.
בהמשך גילתה הפסיכואנליזה גם את יחסי האובייקט המוקדמים, ודמות האם נכנסה אל תוך ה-frame האנליטי: תחילה כייצוג אובייקט חלקי - השד "הטוב והרע" של קליין - ובהמשך כייצוג אם "שלמה" (יותר) כפי שתיארוה ויניקוט וממשיכי תורת העצמי. מכוחן של השפעות אלו נע השיח המקצועי בנושא הסטינג לכיוון ההבנה שחוקי המסגרת אינם מתייחסים רק לחוק האב, אלא עשויים לייצג לא פחות - ואולי אף יותר - את "חיק האם" (רעיון שהציע בין השאר מודל בניתוחו את הסטינג האנליטי של פרויד; Modell, 1989). במילים אחרות, נתבסס מעמדו של הגבול לא רק כדלת הנטרקת בפני דחפי המטופל, אלא גם כדלת הנסגרת ברכות מאחורי גבו, ולו רק על מנת לתחום עבורו מעטפת, מרחב רחמי, חם, בטוח, מכיל ומוגן מפני העולם שבחוץ, על מציאותו הקשה מנשוא לעתים.
תנועה זו, עולה בקנה אחד עם האבולוציה של המחשבה האנליטית לדורותיה. אם מטופליו של פרויד נחשבו כמי שסובלים בעיקר מנחת זרועו של אני עליון רודפני ומ"בלמים תפוסים" המוֹנעים מהם פורקן נינוח ולגיטימי של דחפים במסגרת קבילות חברתית – הנה מטופלי הדורות הבאים נתפסו בעיקר כמי שסובלים מקשיים בהתקשרות אל האובייקט, כמי שחבלה עמוקה ביחסי התלות המוקדמים שלהם אינה מאפשרת להם "לינוק משד האם" ומונעת מהם לפיכך לצאת למסעם ההתפתחותי לקראת בשלות רגשית ומינית. במקביל כמו נהפך על פיו תפקיד המטפל: אם מלכתחילה נחשב המטפל כמי שמייצג עבור המטופל את חוקי המציאות ואילוציה, על אי הנחת המובנית שבה – הנה במודלים אחרים, מוקדמים (פרנצי) ומאוחרים יותר (מויניקוט ואילך), הולכת ומשתלטת גישה חדשה, לפיה על הטיפול להוות "מרחב מוגן" מפני תביעות המציאות, לפחות עד שהמטופל יהיה נכון ובשל דיו כדי להתיידד עמן ולאמצן אל לבו. אם מטופלי דורו של פרויד נתפסו כמי שזקוקים לתהליך "גמילה" מהשתקעות דביקה של הליבידו שלהם על אובייקט ארכאי (אב, אם) בלתי מושג בעליל, הנה מטופלי "דור העצמי" נתפסו כמי שזקוקים ל"הנקה", טובה מזו לה זכו בילדותם.
כך או כך, את מקום התסכול (האופטימלי), שנחשב ככוח מדרבן-שינוי וכבן ברית של מעשה הטיפול, המירה תפיסה חדשה, לפיה על הטיפול להקטין את התסכול ככל הניתן.2 בראייה זו, כל עוד המטופל/תינוק אינו בשל לכך, מתפקידו של המטפל להגן על עולמו הפנימי מפני פולשנותה ורודנותה של "המציאות" (האדישה מעצם טבעה לצורכי הסובייקט). וכך, במקום שייתבע הפציינט להתאים עצמו אל המציאות, נתבעת המציאות (לפחות זו הבין-אישית) להתאים עצמה אליו. ההשלכות על תפיסת תפקיד הסטינג ודרכי שמירתו היו מטבע הדברים מרחיקות לכת.
אף שנדמה כי לא ארחק מן האמת אם אניח כי בקרב אנשי מקצועות הטיפול אין ולו אחד שאינו מכיר בנחיצותו של הסטינג כמרכיב הכרחי ובלתי נפרד ממעשה הטיפול, הנה כאשר באים הדברים לכדי יישום, נדמה כי אין ולו שניים מבינינו המקיימים את הפרקטיקה הטיפולית באופן זהה.
מחלוקות מתקיימות לגבי כל אחד ואחד ממרכיבי הסטינג - אלה הנחשבים פורמליים ולא ספציפיים (וכבר הוזכרו לעיל, כמו משך המפגשים, תדירותם, אורכם, נהלי התשלום עבורם וכן הלאה), ובוודאי, ואף ביתר שאת, אלה המתייחסים לאותם כללי המסגרת המייחדים את הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה הפסיכואנליטית משאר שיטות הטיפול ואשר אחראים במידה לא מבוטלת לשמם הטוב או הרע (תלוי בשומע). אך מה שמעניין אולי יותר הוא שגם כאשר קיימת הסכמה לגבי תפיסות היסוד של הטיפול הפסיכואנליטי, הנה הרציונל לקיומם של חוקי המסגרת משתנה מתיאוריה לתיאוריה ומדור לדור, וכפי שכבר ציינתי, בשינויו מסַפר למעשה את סיפור ההיסטוריה הפסיכואנליטית למן ראשיתה ועד ימינו אלה.
מטבע הדברים לא אוכל להתייחס בהרחבה לכל אלה במסגרת הדיון הנוכחי – אך פטור בלא כלום לא אצא. אציע אם כן סקירה מהירה וחלקית למדי, ממעוף הציפור, של גלגולי תפיסת הסטינג הפסיכואנליטי והסוציאליזציה של אנשי המקצוע שנתלוותה אליה.
נקודת הראשית היא כמובן ב"מחקרים בהיסטריה" (ברויאר ופרויד [1895], 2004). הספה שעליה שוכבת ההיסטרית נמצאת שם לכאורה מאז ומתמיד – ירושה מן הממסד הרפואי שמתוכו מתהווה הפסיכואנליזה. העובדה שהטכניקה האנליטית הראשונה המאומצת על ידי פרויד היא ההיפנוזה בוודאי עולה בקנה אחד עם העובדה שהפציינטית שוכבת: תנוחה המאפשרת הרפיה, Letting-go והפחתת טונוס השרירים משרתת מבחינה זו את הטכניקה. בוודאי בימים בהם ה"ריפוי בדיבור", ה-Talking cure, מתמקד בעיקר בשחרור "הסוגרים המנטליים", ובהקלה על האיסורים המופנמים המונעים פרקון אנרגיה דחפית. כידוע, בפאזה הראשונה של הפסיכואנליזה פרויד אף אינו נמנע מלבדוק את המטופלות שלו בדיקה גופנית. כך הוא מזהה (בגאוניות, יש לומר) כי תגובתה של אליזבט פון ר' לצביטה בירכיה (שם, עמ' 173) מדגימה מחווה של עונג מיני. מיותר לציין כי את הבדיקה הזו, שלא תעלה על הדעת מבחינה אתית בימים אלה (גם לא על דעתם של פסיכותרפיסטים שהוכשרו כרופאים), פרויד מבצע במסגרת בחינה נוירולוגית שגרתית לצורך אבחנה מבדלת בין שיתוקי הגוף ההיסטריים לבין תסמונת שמקורה נוירולוגי.
אך כיצד ומדוע נשארת הספה גם לאחר שאמי פון נ' (הברונית פאני מוזר) - המגיבה בקוצר רוח רתחני אופייני להפרעותיו החוזרות ונשנות של פרויד לרצף סיפורה - משכנעת אותו סופית להיפטר מן הטכניקה הסוגסטיבית ולהמיר אותה בהקשבה לרצף האסוציאציות החופשיות של הפציינט?
שהרי זאת יש לומר: המהפך המתחולל עם החלפת הטכניקה הסוגסטיבית בזו של האסוציאציות החופשיות הוא דרמטי, כפי שמציינת ג'סיקה בנג'מין (Aron, 1996a). שכן למן אותו הרגע חדלה הפציינטית ההיסטרית להיות אובייקט החקירה של האנליטיקאי והפכה ל-Talking Subject. באופן בלתי נמנע מתחלפת גם תפיסת האנליטיקאי כמהפנט, הפועל מכוחה של הרשאה ארכאית ממקומו של האב-הקדמון, הכול-יכול והיודע-כול, למאזין צנוע בהרבה (פרויד [1921], 1977). מורה הדרך לחקר "מקורות הנילוס" של המיניות בעולמו הפנימי של המטופל שוב לא יהיה מכאן ואילך המטפל, אלא המטופל בכבודו ובעצמו. יהא עלינו להגדיר מחדש את הטיפול האנליטי כמרחב שבו המטופל, הסובייקט האנליטי, מבקש לגלות ולברוא את זהותו באמצעות זולת - המטפל. מדוע אם כן נותרת הספה על כנה? מדוע ממוקם המטפל באופן מסורתי מאחורי גבו של הפציינט? מדוע מותרת נוכחות קול, אך לא מראה (כלל שכידוע חשף את הפסיכואנליזה ללא מעט ביקורת ואפילו לעג)?
הביוגרפיה של פרויד (למשל: גיי, 1993, ואחרים) יודעת לספר שפרויד העדיף לשבת מאחורי גבו של הפציינט כיוון שלא סבל את מבטי המטופלים נעוצים בפניו למן הבוקר עד הערב מדי יום ביומו. כמעט ניתן לשמוע את הרטינה הנרגנת שלו בהפטירו זאת. אך אני מעז להציע שהנימוק להתמקמות הפיזית של המטפל בפסיכואנליזה שורשיו עמוקים הרבה יותר – אפילו אם פרויד עצמו אינו מרחיב בעניין זה ואינו מפרט את כל מערכת השיקולים שהניעוהו לבחור כפי שבחר.
יש לומר כי הסטינג האנליטי שירת מאז ומעולם את תפיסת הטיפול הספציפית של תקופתו. ימי המודל הקתרטי הם ימי תפיסת הטיפול כ"אבריאקציה של אפקט חסום". המטרה: לאחות את הדיסוציאציה בין הרגש הכלוא וזיכרון האירוע הטראומטי שנחשב כמחולל ההיסטריה והסימפטומטולוגיה הנפשית בכלל. לא ייפלא שהסטינג של אותם ימים הותאם לכך ונועד בראש ובראשונה למנוע Acting-out בניסיון להבטיח את תיעול האנרגיה הנפשית אל החקירה האנליטית במקום אל פעילות שתחתור תחת מטרות הטיפול.
בשנים שלאחר מכן, תחת ההמשגה של המודל הטופוגראפי (החל מ-1900 לערך) מתחלפת הגדרת יעד הטיפול וזוכה בניסוח חדש: "הפיכת הלא-מודע למודע" ו"שיקום הזיכרון". הטכניקה הטיפולית ממשיכה להתפתח, ועמה חוקי היסוד, ההופכים בהדרגה לנכסי צאן הברזל של הסטינג האנליטי. במהלך פרק זה מבסס פרויד את נוהלי ה-"frame" האנליטי, מעמיד אותו על שעה בת חמישים דקות כך שהמטפל יוכל ליטול הפסקה בין מטופל למטופל, ממסד את נוהלי התשלום ומכריז על "השילוש הקדוש" שהוזכר לעיל, המכונן את עמדת האנליטיקאי: "ניטרליות, אנונימיות והינזרות". הרציונל להתנהלות זו נגזר בין השאר מהסטת מרכז הכובד של האקט הטיפולי לחקר ההעברה. האנונימיות, העלמת פרטי הזהות והביוגרפיה של המטפל מעיני המטופל, נועדה לקדם את אפשרות התפתחות נוירוזת ההעברה ללא הפרעה, או במילים אחרות, ליצור מרחב בו יוכל המטופל "לברוא" את המטפל לפי מאוויי רוחו והשלכותיו; הניטרליות הוצעה כדי ליצור מרחק רגשי – "שוויון נפש" (במובן המילולי, ולא בהוראת "אדישות") - שיספק למטופל חופש לחוש שהוא נמצא במרחב נטול שיפוטיות וביקורת ככל שניתן; ואילו ההינזרות נדרשה על מנת להבטיח שהמטפל לא יעניק סיפוקים דחפיים למטופל, כך שזה יוכל לגמול עצמו בהדרגה מן ההתמכרות של הליבידו שלו לאובייקטים ארכאיים מן העבר. להינזרות היה כמובן גם צד נוסף, אתי, הנוגע למטפל. מדובר באיסור חד-משמעי ומובן מאליו להשתמש במטופל כאובייקט לסיפוק מאוויים אישיים מכל סוג שהוא, כלומר כל אותם מאוויים שאינם נוגעים במישרין למעשה הטיפול וטובת המטופל.
למען האמת, כל שלושת הלאווים עוררו במוקדם או במאוחר, בצדק או שלא בצדק, מידה של אי נחת, וכולם עמדו במוקדו של פולמוס מקצועי ועברו שינויים ברבות השנים. האנונימיות בוקרה לימים על ידי הגישה ההתייחסותית. תיאורטיקנים מרכזיים מזרם זה (למשל Aron, 1996) ראו לנכון להמירה ב"גילוי העצמי היזום" (Self disclosure), אקט שאינו משולל בעייתיות כמובן. המהלך מתבסס על טענה (מוצדקת, יש לומר) שהמטפל לעולם אינו אנונימי באמת, גם אם הוא משלה עצמו שכך הוא (די ברהיטי חדרו ואופן לבושו כדי להסגיר פרטים על אופיו ונסיבות חייו, שלא לדבר על חשיפה בלתי נמנעת כיום במרחבי האינטרנט וכדו'); הניטרליות זכתה לשפע של פרשנויות ונתגלתה למעשה כהמלצה אניגמתית למדי – אך לא לפני שתרמה תרומתה ליצירת הדימוי של הפסיכואנליטיקאי כסכיזואידי-משהו; ואילו ההינזרות והתסכול האינהרנטי שעוררה נדרשה אף היא לעיון מחודש, בעיקר לאחר שאל הקליניקה האנליטית החלו להגיע מטופלים רגרסיביים, גבוליים ונרקיסיסטיים, מן הסוג שהוגדר בשנים הראשונות כ"בלתי ניתנים לטיפול" בכלים אנליטיים. ויניקוט נחשב כמי שסיפק לימים מוצא אפשרי מן הסבך בהצעתו להבחין בין צרכים התפתחותיים (needs) הדורשים היענות לבין דחפים יצריים (Wishes) הדורשים גבולות, וכתב:
With the regressed patient the word wish is incorrect; instead we use the word need … if the need is not met the result is not anger, only a reproduction of environmental failure situation which stopped the process of growth. (Winnicott, 1954)
אך בל נדחק את הקץ. עולם יחסי האובייקט (Fairbairn, 1952, 1963) הקדים והביא עמו התבוננות חדשה על מעמד הסטינג ועל הרציונל לקיומו. כותב מודל בסקירה היסטורית אודות תרומתו של מודל יחסי האובייקט:
The psychoanalytic setting is [a] non-specific … [frame] … that recreates a dependency in which commonly shared developmental conflicts are experienced. These conflicts include dependency versus the fear of loss of autonomy; and the wish to merge versus the fear of being "swallowed up." These conflicts occur within the context of the need to reserve the safety and integrity of the self. (Modell, 1988: 587-588)
והוא מוסיף מתוך הסתמכות על ביון:
I have added to the description of the dependent transference the term containing. Containing has multiple connotations. Containing can refer to the limits of the analytic setting—the rules of the game that apply to both participants; containing also refers to the containing of affects. Containing also may mean accepting what is obnoxious to others or noxious to the self. The process of containing is not without its hazards: the container may not be adequate to what is contained or the container may be pressured by the contents of the contained (Bion, 1970; in: Modell, 1988: 588)
היכולת להכיל – אולי מיותר לציין – אינה עומדת אצל מודל בסתירה ליכולת לשים גבולות ולשמור עליהם. נהפוך הוא. באין גבולות אין גם הכלה.3 אך שומה על המבנה הטיפולי שיהא מותאם למה שעליו להכיל. ואכן, ברבות השנים עבר הדגש מהתגברות על התנגדויות המטופל לחשיפת תכני הלא-מודע – לשון ה-One-Person-Psychology - להצעת מיכל ליחסי האובייקט המופנמים ולבחינת הקשר שבין יחסי האובייקט המדומיינים ליחסים הממשיים הנרקמים עם המטפל הספציפי בהקשר ספציפי (במקרה שהוצג לעיל, עולה השאלה האם שעה בשבוע מספיקה להכלת ה"צונאמי"? האם הגדלת נפח הטיפול תספק מיכל גדול יותר או להיפך, דווקא תיצור "חור" במיכל הקיים?)
על אף קוצר היריעה, לא אוכל לפסוח על נקודת המפנה השלישית והקריטית בתפיסת מעשה הטיפול – זו שמציע ויניקוט. ויניקוט יהיה גם התיאורטיקן שבאמצעותו, בעיקר, אבחן מחדש מקצת מן הרעיונות "הקלאסיים", הקנוניים, העוסקים בסטינג. השפעתו של ויניקוט ניכרת בעיקר בפרספקטיבה ההתפתחותית הקונה מאז חזקה כמעט מוחלטת על תפיסת הטיפול האנליטי. בהשראתה הועברה תשומת הלב הקלינית מהתמקדות בלעדית כמעט בייצוג האם הפנימית, להתייחסות מקבילה גם "לאם הממשית", או למטפל כממלא פונקציות אימהיות כגון החזקה (Holding) טיפול (Handling) והצגת אובייקט4 (Object presenting). הסטינג מקבל על פי אסכולה זו מעמד של אם-סביבה, של מערכת מחזיקה, ולא רק מכילה; של מטריצה שיש בה כדי להוות תשתית לצמיחת העצמי של המטופל. אך נדמה כי התרומה הדרמטית ביותר לענייננו היא האפשרות לראות מכאן ואילך את המרחב האנליטי כ"מרחב מעבר" ואת הטיפול כ"משחק" (במובן הויניקוטיאני שלו) – דהיינו התרחשות אמיתית ודמיונית כאחד, המתחוללת "בפנים", בעולמו הפנימי של המטופל, כשם שהיא מתחוללת בחוץ, במרחב הבין-סובייקטיבי, ב"רווח" שבין האובייקט המופנם והממשי. המרחב הפוטנציאלי הזה ממוקם אליבא דויניקוט לא-בפנים ולא בחוץ, וגם בפנים וגם בחוץ. גם תפקיד המטפל משתנה בהתאם. ממי שאמור לספק Talking cure, תרגום במילים לעולם של לא מודע, הוא הופך מופקד על יצירת תנאים שיאפשרו למטופל לגדל את הילד שבתוכו (שהִנו).
*
אניח בנקודה זו לסקירה ההיסטורית של קורות הסטינג, אף שאינה עושה צדק עם אף אחת מן הנקודות שהועלו, ואציב את השאלה שתשמש ציר מרכזי לדיון כולו: לו היינו נדרשים להמציא מחדש את הטיפול האנליטי, כיצד היינו מבנים אותו כיום? באמצעות תרגיל מחשבה זה אנסה לבחון את הרציונלים השונים להתנהלותנו כמטפלים, ולחקור כמידת האפשר ללא משוא פנים את הרלוונטיות של חוקי העשה-אל-תעשה שלנו. אפשר שאעז להרחיק לכת עד כדי הצבת השאלות הבאות: כלום נחוצה בכלל מערכת קבועה, תחומה בזמן ובמקום של מפגשים? האם חדר הטיפולים הוא עדיין המרחב הלגיטימי היחיד להתקיימותו של מעשה הטיפול? ומדוע לא, למשל, האינטרנט - על שפע האפשרויות החדשות שהוא פותח? לאחר ככלות הכול קשה לדמיין תופעה המטיבה לגלם "מרחב מעבר" יותר מאשר האינטרנט, שניתן לתארו כ"קיים במציאות" כשם שהוא וירטואלי; ולבסוף: האם עדיין אמור/יכול המטפל בפסיכותרפיה פסיכואנליטית לשמור על אנונימיות וניטרליות? ואם כן באיזה אופן?
במקום להשיב על שאלות אלו, אציג בצורה לאקונית ביותר את הנחות היסוד שלי שמבלעדיהם קשה יהיה להבין את העיקרון המארגן של הדיון הנוכחי. נתחיל בכך :
1. הטיפול אינו דומה לשום דבר. זוהי מערכת יחסים ייחודית המתקיימת במרחב אחר של מציאות. היא אינה דומה לחברות, ליחסי רופא חולה, ספק-לקוח, זוגיות, או כל מבנה חברתי אחר שאנו מכירים. עם זאת, כל אלה והרבה יותר מכך יכולים להיות מוטענים על מערכת היחסים הטיפוליים ומוטמעים אל תוכה בצורה סימבולית. בזמנו יועד הטיפול להיות "עיר מקלט" וירטואלית לאלה מבינינו "הכלואים בלא נחת בתרבות" – ואני מרשה לעצמי לטעון שעדיין הוא חיוני ככזה – אך אין זו הפונקציה היחידה שעליו למלא בימים אלה. הדיבור (והריפוי בדיבור) היה ונשאר למיטב הבנתי, הכלי הטיפולי המרכזי שלנו.
2. תהא גישתנו אשר תהא, יש לראות בטיפול מפגש בין שני סובייקטים החולקים ומחוללים ביניהם שדה בין-סובייקטיבי. מטרת המפגש הטיפולי לאפשר למטופל לגלות/לברוא את זהותו באמצעות הזולת – המטפל.
3. מתוך כך עולה המובן מאליו: הטיפול הנו מפגש בין שני סובייקטים בתפקיד. האחד בתפקיד מטפל, השני בתפקיד מטופל. הבנת עיקרון זה היא חיונית להבנת התנהלותם של הסובייקטים בשדה הנתון.
4. כל מערכות הסטינג באשר הן תהיינה נטולות משמעות אם לא ניקח בחשבון כי הטיפול מיועד לחשוף את השיח הלא-מודע של אדם עם עצמו ועם זולתו כפי שהוא נפרש ב"כאן ועכשיו".
5. כדי להקשיב לשיח לא מודע, על האובייקט להתמקם "במרחק אופטימלי" מן הסובייקט; קרוב מספיק על מנת להבין ללבו ולרגשותיו – רחוק מספיק על מנת להבין שאלה אינם מייצגים את כל הווייתו.
6. ולבסוף: כל מערכות הסטינג באשר הן יונקות את משמעותן מתוך ההגדרה הבסיסית של תפיסת הסובייקט האנליטי – לפחות כפי שאני מבין אותה - והנה היא: זהותו של הסובייקט האנליטי מכוננת על ידי מיניותו הלא מודעת.
הנחה אחרונה זו, פרי הגותו של פרויד - גם אם לא הומשגה על ידו בצורה זו - מציבה את הסובייקט האנליטי על קרקע דיאלקטית. בהיות מיניותו לא מודעת לו הוא נזקק בהכרח לאובייקט כמראה. בכל פנייה של הסובייקט אל האובייקט טמונה שאלה זהותית (או נגזרת של שאלה זהותית) – "אובייקט אובייקט, מי אני?". כל תגובה של האובייקט (או אי תגובה) היא בחזקת תשובה.
אך כיוון שסובייקט מעצם הגדרתו אינו סובל הגדרה מבחוץ, יהא עליו במוקדם או במאוחר לאיין את התשובה שניתנה לו על ידי האובייקט. תנועה דיאלקטית זו תחזור על עצמה שוב ושוב כאילו מדובר במטוטלת דמיונית המתנודדת הלוך ושוב בין הסובייקט והאובייקט מבלי שתשוב אי פעם לנקודת המוצא של מהלכה, כשבדרכה היא בוראת/מגלה בהדרגה את הזהות של הסובייקט והאובייקט (סובייקט אף הוא) בו זמנית.
מפרספקטיבה זו ניתן עתה לחזור ולבחון בראייה עכשווית את פתרונות הסטינג של פרויד, כהצעה מרתקת (אך בוודאי לא היחידה האפשרית) לתרגום התפיסה הדיאלקטית של יחסי סובייקט-אובייקט לאקט תרפויטי (גם אם כאמור לא הומשגו בדרך זו במקור). שהרי לפיה, המטפל חיוני עבור המטופל כאובייקט (כמראה, כנקודת משען ארכימדית שבאמצעותה יוכל להזיז את עולמו), ממש כשם שחיוני עבורו להיפטר ממנו (כמי שמגביל את הנביעה העצמית הספונטאנית שלו עצמיותו הבלתי אמצעית; "העצמי האמיתי" שלו אם תרצו). לאור זאת, הרעיון להושיבו מחוץ ל"שדה הראייה" שלו במעמד של ”נוכחות נפקדת", כקול ללא מראה (קול המגיע מאחור, ממקומו של הלא-מודע), כישות שניתן לקרוא לה ולהתעלם ממנה, לחפש אותה ולאבד אותה בהתאם לצורך - נראה גם כיום כפתרון מרתק במורכבותו (גם אם יש מי שיטען שאין לתרגם את זיקת היחס הדיאלקטית לקונקרטיזציה רדוקציונית מעין זו).
ברוח דומה היינו יכולים לכאורה להצדיק את הסטינג המוזר של הפסיכואנליזה גם בשפתו של ויניקוט. המטפל, על תקן אובייקט חיצוני, צריך למקם עצמו כך שיהיה "קרוב" מספיק לפגיעותו הנרקיסיסטית האינהרנטית של המטופל, על מנת להבטיח שנחיתתו על קרקע המציאות תהיה רכה ככל האפשר, אך בה בעת גם לשמור על "ריחוק" אופטימלי על מנת שהמטופל יוכל לעשות בו שימוש (לשון ויניקוט) ולגלות אותו כאובייקט "הנתון מחוץ לטווח שליטתו האומניפוטנטית"5 (ויניקוט [1969], 1995). הימצאותו קרוב כל כך (סמוך לראשו של המטופל) ועם זאת רחוק כל כך (מאחוריו), מחוץ לשדה הראייה, כמו מספקת את הקואורדינטות הטופוגרפיות ליישום רעיון הקרוב-רחוק, נוכח-נפקד. כמובן שהמיקום הפיזי אינו ממצה כל זאת.
אפשר לומר שנמצאנו ממציאים מחדש את הסטינג הקלאסי, הפעם תחת המשגה אחרת, ברוחה של התנועה הדיאלקטית המתמקחת עם הקיים ולו רק על מנת לגלותו מחדש – אם גם במשמעות אחרת.
כמובן ניתן להמשיך ולהקשות: מה באשר לצורך "להשתמש" במטפל לא רק כמראה, כאובייקט, אלא גם כ"סובייקט בזכות עצמו" (כטענת האסכולה ההתייחסותית)? כלום התפתחות זו אמורה/מחייבת לשנות את פני הסטינג האנליטי? לא אכנס כאן לעובי הקורה של סוגיה זו, אך אציע במקום זאת את ההרהור המתבקש הבא: אפשר שנמצאנו למדים כי אין שום סטינג שלא ניתן למצוא לו רציונל ממש כשם שאין שום סטינג שאינו יכול ליצור בעיה שתהא חמורה דיה על מנת להפריך את הרציונל שמצאנו.
איך נדע איפה כיצד לנהוג? הפסיכואנליזה הרי אינה יכולה ליהנות מאותו הספק ההגותי שיכולה להרשות לעצמה אחותה הוותיקה ממנה, הפילוסופיה. שכן, תרצה או לא, היא נדרשת לתרגם את המחשבה הדיאלקטית למונחים של כללי ביצוע, הלכה למעשה ולאי-מעשה. כיוון שכך, אנו דנים עצמנו באופן בלתי נמנע לפתרונות חלקיים – חלקיים תמיד – ולו רק מן הטעם שהתנועה הדיאלקטית דוחה את ה"גם וגם" כשם שהיא דוחה את ה-"או-או". לא אקלקטיות שטחית ולא אינטגרציה מדומה יחלצו אותנו מן הסבך.
כדי למצוא מורה נבוכים מעשי במבוך התיאורטי הזה אימצתי לי פתרון קליני-פרקטי המבוסס על ויניקוט. אדגיש, ויניקוט הדיאלקטיקן, זה שתרומתו להבנת זיקות היחס הפרדוכסליות המתקיימות בין עצמי ואובייקט ומכוננות את שניהם בתודעה, אינה נופלת מתרומתו להשבת האם אל מרכז השיח הפסיכואנליטי.
מדובר באותה הבנה בסיסית של ויניקוט לפיה הסובייקט והסובייקטיביות נבראים באופן דיאלקטי באמצעות התקפה פרדוכסאלית על האובייקט, ובלבד שזה ישרוד אותה. כאשר מתקיים תנאי זה יוכל הסובייקט מכאן ואילך לעשות שימוש באובייקט כנפרד, כעצמאי, כסובייקט בזכות עצמו.
אם נפַתח רעיון התפתחותי זה של ויניקוט לשם יישומו בעולם הטיפול, ניתן להקיש ממנו שהמטופל עשוי לעשות "שימוש" במטפל באופנים שונים מעת לעת: לעתים יזדקק לו כ"אובייקט" ולעתים כ"סובייקט בזכות עצמו". לעתים יהא זקוק לו כמראה, ולעתים כמיכל. לעתים כ"שד מיניק", ולעתים כ"אב השֹם גבולות". אלא שכאן שוב מתעוררת השאלה: כיצד נדע מתי כך ומתי כך? ובכלל, מה משמעות הדבר עבורנו כמטפלים? הנושא כולו חורג מגבולותיו של מאמר זה, אך ככל שהדברים נוגעים בשאלת ניהול הסטינג, איני מכיר כלל יסוד מוצק יותר מאשר: עלינו להקשיב לקומוניקציה הלא מודעת כפי שהיא מגיבה לסטינג ולשינויים החלים בו. רק כך נוכל לדעת איזה שימוש אמיתי עושה המטופל הספציפי במטפל ספציפי ברגע ספציפי, ורק כך נוכל להחליט כיצד עלינו להתנהל לאור זאת במרחב הטיפולי.
ואכן, רעיון זה מעוגן היטב בהיסטוריה של הפסיכואנליזה ונדמה כי לחו לא נס גם כיום. כבר בספרו הקלאסי אודות הפסיכואנליזה והטיפול הפסיכואנליטי מתאר גרינסון (Greenson, 1967) מקרה של פציינט המגיע לפגישה באיחור של חמש דקות ומספר על ריב נוראי עם בת זוגו המוביל אותם להחליט להתגרש. תוהה גרינסון: איך יכולתי להתייחס לריב ולהבין את סיבת ההחלטה להתגרש, אם אינני מבין עדיין מדוע איחר הפציינט בחמש דקות לשעה שלו?
ההקשבה המדוקדקת לזיקת היחס הנוצרת בין המטופל, המטפל ומערכת החוקים שנטלו על עצמם היא אם כן חיונית תמיד (ואלי חיונית מתמיד בימים שבהם טווח הטיפול התרחב כדי כך שהוא מחיל עצמו כמעט על כל מרחבי החיים הרגשיים). גם כאשר מטעמים טיפוליים כאלה ואחרים עשויות להיווצר נסיבות בהן נעדיף שלא לפרש באוזני הפציינט את הבנותינו – הנה השמירה על ערנות מתמדת ביחס למתרחש במרחב הגבול של הטיפול היא קריטית לקיומו בכל עת.
אסיים אם כן, בדוגמא שיש בה כדי להמחיש את הרגישות הרבה לנושא הסטינג, במיוחד זו הנוגעת לתגובה הלא מודעת על הפרה של גבולות המסגרת או אִתגורם.
אלון איחר לפגישה הקודמת בעשר דקות כיוון ש"לא התעורר בזמן". לפגישה הנוכחית (למגינת לבי) גם אני מאחר בחמש דקות עקב פקקים לא צפויים. מטבע הדברים מעסיקה אותי השאלה כיצד הוא תופס את "פעולת הגומלין" שלי.
אלון מחייך חיוך שאני קורא בו שמץ של ציניות. אני מצביע על עצמי ואומר, כמנסה לתת מילים לחיוכו: "היום אתה איחרת".
הוא אומר: "אני יודע שהיו פקקים מטורפים בגלל הקונצרט", ומשתתק (מה שאכן היה).
אני אומר: "בכל זאת...?"
לאחר דקות ארוכות של דממה הוא מספר על אחד המנהלים במקום עבודתו. אדם מסוגר, רציונלי ואדיב בדרך כלל, שלא העביר מסמך נחוץ בזמן והשתלח בהתקף זעם באחד מעובדיו שהעז למתוח עליו ביקורת.
בערוץ הקומוניקציה של הלא-מודע נדמה לי שאני שומע חשש מרומז בדבריו, שמא הזמנָתי לבחון את רגשותיו בעניין האיחור שלי עלולה להתנפץ על ראשו - כתגובתו של אותו מנהל. אני מציע איפה פרשנות ברוח זו.
אלא שלהפתעתי לא ביקורת אני שומע ממנו, אלא דווקא דאגה. כשאיחרתי עלתה בדעתו המחשבה שמא ארעה לי תאונה, הוא מספר. למרות שידע על הקונצרט והפקקים. הוא חש נבוך לשתף אותי בכך. חש שבכך הוא מסגיר את העובדה שהוא נקשר אלי ושאני עלול לפרש את דאגנותו כ"חולשה" וכעדות ל"תלותיות" שלו.
הרעיון המהפכני המונח ביסוד ההקשבה האנאליטית הוא שהלא מודע אינו מהווה רק מאגר של דחפים, זיכרונות ופנטזיות (כפי שתיארו פרויד) אלא פועל כל העת כמעין "תחנת מכ"מ ושידור" פיראטית המתקשרת On line"" עם הלא-מודע של האחר. בזמנו הדהימה אותי קביעתו של רוברט לנגס לפיה התקשורת הלא-מודעת מובנית כך שאל מול הכאוס האינהרנטי המאפיין אותה היא תרה אחר גבולות-ביטחון – כאלה שיבטיחו את התנאים לשמירת רציפות תקשורתית בכל תנאי (Langs, 1978). לנגס סבור לאור זאת, כי התקשורת הלא מודעת מגיבה מיני ובי לכל הפרה של גבולות, בין אם על ידי המטופל ובין אם (ועל אחת כמה וכמה) על ידי המטפל.
נראה כאילו תשומת הלב האמפתית שאני נותן לדבריו של אלון משקמת את המיכל הטיפולי שנפגם זמנית, והוא מעלה אסוציאציה שנראית תחילה כבלתי קשורה. לפני הפגישה, הוא מגלה לי עתה, הייתה לו שיחה עם ידידה שסיפרה על קשר אמיץ מאוד שנוצר לאחרונה, במפתיע, עם המטפלת שלה. קשר שהתבטא בין היתר בכך שהמטפלת שיתפה אותה בסיפור אינטימי מחייה. החוליה החסרה הקושרת אסוציאציה זו ל"כאן ועכשיו" התבהרה כאשר הוסיף שנסיבות המקרה בהן גילתה המטפלת את לבה למטופלת נוצרו לאחר שביתה נפרץ והיא לא הגיעה בשל כך לפגישה עם ידידתו – המטופלת.
הבנתי עתה כי האיחור שלי עורר באלון את החשש שמא נפרצו/ייפרצו גם גבולותיי. דאגה זו הייתה מבוססת קרוב לוודאי על היבט של העברה - רשמי ילדות של אלון לפיהם ניתן היה להפעיל את אימו בכל עת באמצעות עירור רגשות אשמה. לא פעם חווה אז את עצמו כבעל "כוח להשחית" ו"להשיג ממנה כול מה שרציתי, בלי חשבון".
בנקודה זו כבר יכולנו לבחון ביתר עמקות את הפנטזיה הנוגעת להזמנתי לברר את רגשותיו לגבי האיחור שלי (כאמור, בעקבות האיחור שלו).
ראוי להוסיף כי אלון לא שגה בהנחתו שאני חש אי נוחות ואי נחת בעקבות האיחור שלי. נסיבותיו היו אמנם מעבר לשליטתי, אך לא כן הכעס שחשתי, כבר זמן מה, על מה שהרגיש לי כעמדה צינית של אלון כלפי הטיפול – אותה דימיתי כזכור לקרוא בחיוכו. כאשר איחרתי חשתי כאילו "שיחקתי לידיו" – כלומר סיפקתי תחמושת לחלק הביקורתי-מתנגד שלו. במילים אחרות: אלון בוודאי חש בהעברה הנגדית שלי, גם אם לא ידע לנסח אותה לעצמו.
"כן", הוא אומר בסיומה של השעה. "האמת שרציתי לשאול אותך מדוע איחרת, ואני קולט עכשיו שפחדתי שלא תספר לי". ולאחר הרהור קצר הוא מוסיף: "תיקון: אולי פחדתי עוד יותר שדווקא כן תספר לי".
*
וכאן, לבסוף, אני שב למקרה שאיתו פתחתי. מה אמורה המודרכת שלי להחליט? האם היה עליה להיענות לבקשת המטופל להגדיל את תדירות המפגשים?
מיותר לציין כי יותר משיש בכוונתי לתת תשובה-יאה-לכל-עת לסוגיה זו אני מבקש להציע קריטריונים אפשריים לקבלת החלטה, פרמטרים אותם ראוי לקחת בחשבון. דווקא משום כך אקדים את המקרה הפרטי לכלל, ואומר כי בנסיבות הנוכחיות סברתי כי טוב תעשה המטפלת אם תיענה לבקשתו של המטופל להגדיל את תדירות הטיפול (לשני מפגשים שבועיים). הטעם העיקרי לכך הייתה האמונה העקרונית כי הגדלת נפח המיכל הטיפולי תאפשר לטיפול לקלוט את מה ש"זולג" אל מחוצה לו – אל הלילות והאס.אם.אסים.
לא ניתן כמובן להתעלם מן הסכנה שמא יפורש צעד זה על ידי המטופל כעידוד ההעברה הארוטית או כרמיזה שיש בה כדי להעיד על חולשת גבולותיה של המטפלת, כביכול אם היא נכונה להיענות למשאלה זו אפשר שתהיה מוכנה להיענות גם למשאלות אחרות – לגיטימיות פחות. אף על פי כן סברתי שסירוב לבקשתו לא ישיג תוצאות טובות יותר, ולוּ מן הטעם שהוא עלול לשים את המטפלת במקום של האובייקט הנחשק, המנוע, האסור – מכוחו של צו (מדריך-אב) "חיצוני". הסכנה בהחלטה הנכפית כביכול מבחוץ היא בכוחה להעצים באופן פרדוכסאלי את האלמנט הפתייני - דווקא בגלל הסירוב. חששתי גם שההתערבות ההדרכתית המסיבית במקרה זה תאפיל על יכולתה של המטפלת להקשיב לצוו לבה. דאגתי שמא במאמציה לסתור את סכנת הפתיינות, תילכד בפוזיציה סופר-אגואית "הפוכה", ביקורתית-חינוכית-מוסרנית במודגש, מעין היפוך תגובה פרי העברה נגדית, שתמנע ממנה לפעול בספונטניות, להקשיב למאוויי הפציינט בפחות חרדה ולשים גבולות נינוחים יותר, הלוקחים בחשבון את זיק התשוקה שנוערה בו לאחר שהייתה קפואה ומעוכבת שנים כה רבות.
מיותר לציין לאור כל האמור לעיל שנסיבות אחרות היו עשויות להוליד החלטה שונה בתכלית.
נדמה כי די באלה כדי להמחיש את המורכבות שביקשתי לתאר. לאמור: קשה לנבא מראש את תוצאותיו של כל מהלך המתנהל במרחב דיאלקטי. כיוון שכך איני רואה דרך אחרת מלבד להיצמד לכללים בהירים של עשה-אל תעשה, ובלבד שלא ייחסך בדרך זו הצורך - המתסכל ומעורר החרדה לעתים - לערער על הכללים ולבוחנם מחדש בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ספציפי. לא אכחיש כי בכל המקרים שבהם אני מעז לאתגר את הכללים קיימת בלבי התקווה שאצליח להמציא את החוקים המוכרים מחדש במתכונתם הקודמת... אך לא תמיד, ולעולם לא באותו אופן ומאותו הטעם בדיוק.
בסופו של דבר נדמה כי אין מנוס מלנקוט אקט של בחירה ולפעול (להתערב) מתוך הבנה שכל החלטה, עקרונית ככל שתהא, היא בבחינה החלטה חד-פעמית – ובלבד שאינה מתנכרת להגיון המונח ביסודו של הכלל, שלא לומר, לצורך העקרוני בכללים. מפותל ככל שניסוח זה עלול להישמע, אני סבור כי הוא מצביע על המורכבות האמיתית של מעשה הטיפול בעידן של קריסת אמיתות נצחיות. כך או כך, מורת הנבוכים שלנו הייתה ותהיה תמיד היכולת להקשיב ולפרש, ללא כחל ושרק וללא משוא פנים, את הקומוניקציה הלא מודעת שמתחוללת בשדה הטיפולי בתגובה על ההחלטה בה בחרנו – תהא זו אשר תהא. אין כמוה לשמש מצפן בסבך השבילים המתפצלים ונפתולי הבחירות האפשריות, של כל רגע טיפולי נתון.
1. בזמנו ניתנה ההרצאה תחת השם "סטינג – חוק האב וחיק האם". בינתיים נסתבר לי כי הכותרת "חוק האב וחיק האם" כבר שימשה עמיתה שלי, שרה קולקר, להצגת נושא אחר. צר לי על "הפלגיאטיזם" שנגרם בתום לב.
2. המתח המובנה בין שימת גבולות והיענות קיים כמובן בכל המודלים האנליטיים, יהיו אשר יהיו, אך נדמה כי העמדות המקוטבות נוטות ליצור לא פעם פיצול בשיח המקצועי.
3. ויניקוט עצמו כותב:
"In order to achieve this in development the child absolutely requires an environment that is indestructible". (Winnicott1967: 94)
4. תפקיד הראי של האם (ויניקוט [1969] 1995, עמ' 128)
5. בהרצאה אחרת שניתנה לחברה האנליטית פרטתי את האופן שבו הרחבתי את רעיון "השימוש" במטפל מעבר לטווח ההגדרה המקורית של ויניקוט.
מקורות
ברויאר, י. ופרויד, ז., [1895]. מחקרים בהיסטריה. חיפה: ספרים, קוגיטו, 2004.
גיי, פ., [1988]. פרויד: פרשת חיים לזמננו. תל-אביב: דביר, 1993.
ויניקוט, ד,ו., [1969]. "השימוש באובייקט והתייחסות באמצעות הזדהויות". בתוך: משחק ומציאות. 106-113. תל-אביב: עם עובד, 1995.
פרויד, ז., [1921]. פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני. בתוך: תרבות בלא נחת ומסות אחרות. תל-אביב: דביר, 1988, 1977.
Aron, L. (1996). A Meeting of Minds – Mutuality in Psychoanalysis. London: The Analytic Press.
Aron, L. (1996a). “From Hypnotic Suggestion to Free Association: Freud as a Psychotherapist, Circa 1892–1893.” Contemporary Psychoanalysis, 32: 99-113.
Fairbairn, W. (1952). An Object Relations Theory of Personality. New York: Basic Books.
Fairbairn, W (1963). “Synopsis of an Object Relations, Theory of Personality”. The International Journal of Psychoanalysis, 44: 224-225.
Freud, S., (1912). Recommendations to Physicians Practicing Psychoanalysis. S.E. XII, 109-120.
Freud, S.,(1915). Observations on Transference Love. S.E. XII, 159-171.
Greenson' R., (1967). The Technique and Practice of Psychoanalysis. New York: International Universities Press, Inc.
Langs, R. (1978). The Listening Process. New York: Aronson.
Modell, A.H. (1989). The Psychoanalytic Setting as a Container of Multiple Levels of Reality: A P... Psychoanal. Inq., 9:67-87.
Winnicott, D.W., (1954). "Metapsychological and clinical aspects", p.228.
Winnicott, D.W., (1967). "Delinquency as a sign of hope", p. 94.
