על המפגש שבין שפת הרוך לבין שפת התשוקה
סקירת ההרצאה אודות הפירוש הפסיכואנליטי במאה ה-21
מאת שירלי קובלנץ
סקירת המפגש "הפירוש הפסיכואנליטי במאה העשרים ואחת" – מפגש שלישי במסגרת סדרת המפגשים "להיות מטפל פסיכואנליטי במאה ה-21" של מכון תל-אביב לפסיכואנליזה בת זמננו. המפגש התקיים ב-1.4.2011 בתל-אביב.
על מנת לדון בפירוש הפסיכואנליטי במאה ה-21, קובי אבשלום בחר להציג מקרה של אנליזנד, ג', שעובר אצלו אנליזה מזה מספר שנים. טרם ההרצאה הונחו על כיסאות הקהל דפים שבהם וינייטה של אחת הפגישות, כשבמקום שבו ההתערבות של האנליטיקאי אמורה להשתלב הושאר חלל ריק. לאחר הצגת האנמנזה ונקודות ראויות לציון לאורך האנליזה, פנה אבשלום לוינייטה. אבשלום, המושפע בגישתו מאוגדן, הקפיד לאורך הצגת המקרה להדגיש את התחושות והאסוציאציות שעברו בו לאורך הטיפול. תחושות ואסוציאציות אלה, לפי אוגדן, הן חלק מה"שלישי האנליטי", והן מהוות חומר לעבודה המזמן הבנות על מהלך הטיפול ועל עולמו הפנימי של המטופל (Ogden, 1994).
בתום הקראת הוינייטה, הקהל התבקש להוסיף את ההתערבות שהיה מציע, לאור האינפורמציה שניתנה עד כה.לאחר מכן פנה אבשלום לשותפותיו לפורום המציג, חני בירן ומיכל חזן. הפורום תוכנן כך שכל אחד מחבריו ייצג גישה תיאורטית מסוימת (גם אם בקווים גסים ומתוך מודעות כי החלוקה איננה כה מוחלטת) ויציג את הפרשנות שהוא מוצא לנכון למקרה שהוצג. בירן ביססה את דבריה בעיקר על התיאוריה של ביון, והוסיפה את "אבל ומלנכוליה" של פרויד כנקודת מוצא נוספת הרלוונטית למקרה. חזן, אנליטיקאית המושפעת מתורתו של קוהוט, הציגה את גישתה שלה; היא הדגישה, עם זאת, כי בעיניה תיאוריות פסיכואנליטיות הנן קומפלמנטריות ואינן סותרות, כך שהפרשנות שהיא מציעה מפעפעת מתוך מגוון ההשפעות שספגה - גם אם הציר המרכזי הנו הציר הקוהוטיאני.
במהלך המפגש מצאתי עצמי מרותקת ולעתים מרוגשת. שתי הצגותיהן של נשות המקצוע המרשימות הללו הותירו אותי צמאה לעוד מדבריהן. הן הציגו ראייה אינטגרטיבית, והטבעיות שבה השכילו לשלב את התיאוריה אפשרה לפרשנות הנבחרת לנבוע מהוינייטה באופן כמו מתבקש ונטול מאמץ. לאחר מכן, המיקרופון עבר בין אנשים שונים בקהל שהציעו את הפרשנויות שנראות להם מתאימות, חלקן אינטואיטיביות יותר וחלקן מבוססות תיאורטית יותר.
בתורו, אבשלום פתח את דבריו בהצגת שלוש גישות שונות לפירוש הפסיכואנליטי במאה ה-21 כפי שהוא מזהה אותן: האחת נוגעת לניסיון לכוון ללא מודע של המטופל, ולנחש או לפרש מה מניע אותו ואת ההגנות המתעוררות על מנת למנוע ממנו לצוץ; השנייה נאמנה לדבריו של המטופל, וניתנת על מנת להעניק מלים לחווייתו; בשלישית, המיוצגת על ידי תיאוריית העצמי, נעשה ניסיון לחזק משהו בתשתית של האדם, לתת תוקף, נראות וערך, להגיד לו במלים אחרות : "אתה מראה לי ואני רואה".
בעיניי, אילו ההרצאה הייתה נפתחת עם הקדמה זו לגבי הגישות השונות, כמו גם עם סקירה קצרה של הספרות בנוגע לגישות לפרשנות, הצגת המקרה הייתה זוכה למסגרת ברורה יותר. כמו כן, מעט יותר עיבוי תיאורטי על הגישות השונות להתערבויות טיפוליות היו מסייעות במינוף הדיון. עם כל זאת, הניסוי המחשבתי המסקרן שנערך העניק לקהל הזדמנות נדירה להתחקות אחר תהליך התגבשות הפרשנות. לקהל ניתנה ההזדמנות להתבונן על התהליך שעברו משתתפי הפורום, ובמקביל להתבונן על התהליך שכל אחד ואחת עוברים בעת יצירת הפרשנות בטיפוליהם שלהם. יתרה מכך, היה בכך מן הניסיון להדגיש את החיות של האקט הפרשני כאקט שאינו שוקט, ולעולם כרוך במתרחש בין האנליטיקאי לאנליזנד, על ההיסטוריה המשותפת והנפרדת, על הפרה-היסטוריה שאינה מסופרת, ועל העתיד שאינו ידוע, המפונטז, או המאיים.
אבשלום הציג את פרשנותו שלו לאחר שאשת מקצוע מן הקהל הציגה את גישתה שלה, אשר תאמה את האפיק שבו בחר. הפרשנות שהציג היתה מדוייקת, והרלוונטיות שלה לאנליזה של המטופל - כמו גם להתרחשות שארעה בחדר ההרצאות בכאן ועכשיו (ועל כך בהמשך) - הייתה מפעימה. בחודשים האחרונים של האנליזה הבחין אבשלום באקטים גופניים לא מכוונים בעלי גוון אירוטי/פתייני שהאנליזנד עושה במהלך האנליזה בעודו שרוי על הספה ושעוררו באבשלום מבוכה רבה. אבשלום התוודה כי מבוכתו היתה כה רבה, עד שלאורך זמן מה העדיף, שלא במודע, לא לשאול עצמו שאלות אודותיהם ואודות פשרם. מהלך הדברים שבחר המטופל לדבר עליהם במהלך הפגישה המוצגת הובילו את אבשלום לפרשנות שנגעה במפגש שבין הרובד הגלוי של הדיבור לרובד של הגוף המדבר, של הסימפטום - מבלי להעלות את הנושא של נוכחות הגוף של המטופל באופן ישיר. בהמשך, בירן קישרה את הרובד השני עם ההמשגה של ביון (2004) על רכיבים מסוג בתא, המעידים על תהליכים מקבילים ועמוקים המתנהלים בנפשו של המטופל, שלא עברו עיבוד למה שיוכל להיות מדובר ובר-עיכול.
המקרה הפרטיקולארי של ג' מעלה אם כן את הנושאים הבוערים של טיפול פסיכואנליטי: אחד המרכזיים שבהם הוא המפגש בין הרבדים השונים המפוצלים בחייו של מטופל, שעלולים לבוא לידי ביטוי בפיצול בין המילה לגוף, כפי שבאו לידי ביטוי אצל ג'. גופו דיבר את ההיסטוריה שלו, על יחסיו הסבוכים עם ארוס ותנטוס, עם מיניות ועם מוות, לעומת מילותיו, שעסקו בטשטוש או בהסחת דעת מפני מפגש ישיר יותר עם עוצמות הרגשות או הכאב שצבר בחייו המורכבים.
הרובד הסמוי, או: מעט על תהליכים מקבילים
פורמט ההרצאה התאפיין כאמור בפתיחות שנועדה לאפשר למשתתפים חופש חקירה, פתיחות שהתגלמה בין השאר בדף הוינייטה שניתן ללא הפירוש. עם זאת, "חבר השופטים" המשולש שישב על הבמה, וההמתנה לקראת הגילוי של הפרשנות שהעניק אבשלום, הותירו רושם של ניסוי חברתי שתוצאותיו ידועות מראש, גם אם ניתן ליצוק לתוכו תכנים שונים: על אף הפתיחות של הפורמט, הפרשנויות של חברי הפאנל הרי הוכנו מראש. היתה תחושה כי הדבר חושף את הכפילות שבאקט הפרשנות – שמחד קשור קשר הדוק לכאן ולעכשיו, ומאידך הוא מתקשר לכל ההיסטוריה של הטיפול, ולהבנה האינטגרטיבית של עולמו הנפשי של המטופל. לא בכדי נזרקה בבדיחות הדעת הערה מהקהל לפיה הפורמט מזכיר תוכנית ריאליטי. הסובבים הגיבו בצחוק גלוי, והיה בכך משהו שעורר חוסר נעימות. הפורמט של הריאליטי מותח ומרמז על מה שעלול להפתיע, בשל היותו אינו צפוי או כתוב מראש; בו בזמן, הפורמט עצמו מתוכנן מראש באופן שישמר את המתח, וכך למעשה "שולט" בתגובות של הקהל. בצפייה בתוכנית ריאליטי, אנו מוצאים עצמנו נסחפים בקלות לתוך ההתרחשויות וההסתבכויות; שנייה לאחר מכן אנו מתעוררים עם תחושת מבוכה מההבנה כי הפורמט עצמו מתח והיתל בנו עד כדי שנשב שדודים אל מול המסך ונבקש 'עוד'.
במהלך הערב היו מספר התרחשויות מעניינות: טרם ההרצאה, כמו גם שוב בסופה, אבשלום ביקש לשוחח עמי וביקש כי אקפיד לשמור על פרטי המקרה חסויים לחלוטין בשל הרגישות המיוחדת של המקרה. הסכמתי לבקשה ההגיונית, וגייסתי מייד בעיני רוחי מני טכניקות שיסייעו לי להעביר את הנקודות המרכזיות של ההרצאה, מבלי לחשוף את הפרטים. בנוסף, עם תורה של חזן לדבר, היא חשפה פתק שאבשלום קיבל במהלך ההרצאה, ובו נרשם – "אתה לא מרגיש מיותר?". למה כיוון פתק משונה זה, על המבוכה שהוא עורר בסובבים? אולי לנוכחות המאיימת של שתי עמיתותיו של אבשלום? או שמא בא לומר 'מיותר' בתוך האנליזה של האנליזנד שלו? 'מיותר' מול קהלו? המשפט התמוה הזה, שנרשם באגביות על פתק, הדהד בראשי לאורך ההרצאה כולה, והעלה בי תהיות גם לגבי תחושת המיותרות שלי כסוקרת שהחופש שלה מוגבל מראש.
התרחשות זו פרחה מזיכרוני בתום ההרצאה, ונזכרתי בה כאשר עברתי על רשימותיי טרם התיישבתי לכתוב סקירה זו. כמו אבשלום שהיה נבוך אל מול השפה הגופנית של מטופלו, על המשמעויות האירוטיות שלה, כך גם אני מול הפתק שהועבר, מצאתי עצמי, מתפתה אך, אולי מתוך מבוכה, מתחמקת מלחשוב עליו, על פשרו או על משמעויותיו.
המניעה שלי מלהיכנס לפרטי הטיפול, מותירה חלל ריק כמו זה שנותר בתומה של הוינייטה הטיפולית ועל כן מעניקה לכם, הקוראים, את האפשרות להתנסות בלהשלים בעצמכם את הפרטים החסרים. מאידך, היא עלולה להוביל לתחושה שאולי הוניתי אתכם: אני ושותפיי לקהל יודעים את הפרטים, אך אתם - לא. הדינאמיקה הפתיינית בה דובר גם בתוך הקליניקה של ג', נכחה גם במהלך ההרצאה, ואולי משתחזרת גם כאן, בסקירה, ביני לבין הקוראים. חזן ציינה את הבלבול שבין שפת הרוך לשפת התשוקה וקישרה כך בין הסיטואציה בקליניקה להתרחשות בחיי המטופל; בירן התייחסה בהקשר זה לבלבול המופיע לעתים בין הסיטואציה הפתיינית לסיטואציה האנליטית. הודגשה החשיבות של חיזוק הנוכחות של שפת הרוך בטיפול המוצג, כאלטרנטיבה לבלבול שחווה המטופל בחייו, על מנת להוציא את שפת התשוקה מתוך הסיטואציה האנליטית ולהרגיע את החרדות שעלולות להתעורר לאור נוכחותה המאיימת. שוב מתעוררות בי שאלות אודות מה בין הגלוי לסמוי, בין מה שנסתר מן העין ומה שנחשף באופן אגבי: האין ההגבלה (ההגיונית כמובן) על חשיפת הפרטים, הפתק על ה"מיותרות" ופורמט "הריאליטי" מסתיר הטפח וחושף הטפחיים עוסקים כולם באותו הנושא שהעסיק את משתתפי הפורום והוביל לפרשנויות השונות? נראה שגם אני חוויתי, במהלך ההרצאה ולאחריה, את הדילמה בין שפה מגדלת ומלמדת, בהירה ולא מבלבלת, לבין שפה שיש בה מידה של פתיינות, טשטוש, ועמימות.
הפסיכואנליטיקאית הצרפתית פיירה אולנייה מדברת על האקט הפרשני כמתקשר לאלימות הראשונית של האם כלפי וולדה (טרואזייה, 2002): היא כופה עליו ועל עולמו מילה, ייצוג, הכרוך במטען החברתי והרגשי עמו היא מגיעה בעצמה. הוולד סופג את הפרשנות ומאמצה. האלימות הראשונית היא תוצר של מפגש שמעצם הגדרתו אינו יכול להיות ניטראלי, אך שיש בו מן ההכרחיות כמו גם מן התועלת. בסופה של הצגת הפרשנות שלו, אבשלום חשף חילופי דברים מרגשים שהתרחשו בעקבות פרשנותו, כמו גם אירועים חיוביים רבי משמעות שהתרחשו בחייו של המטופל לאחרונה. גם בדבריי פה על אוסף ההתרחשויות במהלך היום המעניין שבו זכיתי להיות נוכחת, אני כופה פירוש, התערבות מודעת. בקשרי בין הפירוש שאבשלום נתן בתוך הקליניקה של האנליזנד שלו, הנוגע במפגש שבין הרובד של הדיבור לרובד של הגוף, לבין ההתרחשות המקבילה שהתרחשה באולם ההרצאות בעודנו מדברים על אותו האנליזנד. החלל הריק בתום הוינייטה, אליו מתנקז הפירוש הנבחר, נדמה כאינהרנטי לטבעו של הפירוש, המכוון למלא את החלל אך להותיר אותו בעינו, על חוסר הוודאות והמתח הגלומים בו. הפרשנות של אבשלום נוגעת בפיצול ומרמזת על החיבור האפשרי. תוכן ההרצאה, האינפורמציה הקיימת והנעדרת אודות המטופל, הפורמט והפתק המשונה, המרצים והקהל, וגם אני, נדמים כנפרדים, מפוצלים. אך הפירוש המכוון לחיבור האפשרי בינם לבין עצמם, מעניק רגע של הפוגה מן המתח, ויש בכך מן הנחמה.
מקורות
ביון. ו. ר., ללמוד מן הנסיון. תל-אביב, תולעת ספרים, 2004.
טרואזייה, הלן. פיירה אולאנייה. תירגם מצרפתית נועם ברוך, ערך מדעית ד"ר מישל גרנק, הוצאת תולעת ספרים. 2002
Ogden, T. H. (1994). The analytic third- working with intersubjective clinical facts. Int. J. Psycho-Anal., 75, 3-20.
