תחומו של האפשרי
סקירת מפגש על נוכחותו הממשית של המוות במרחב הטיפולי, ועל המטפל כאדם
מאת לימור חלמיש
סקירת הרצאתה של דבורה פלורסהיים "המוות הוא המקום שאין בו שדיים" (רמון גומז דה לה סרנה) שניתנה ב-31 במרץ 2011 במסגרת הרצאות יום חמישי של האגודה הישראלית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית.
מבעד למילים המדויקות ולניסוחים הפיוטיים שחושפים ידע מעמיק בעבודה הפסיכואנליטית, ולא פחות מכך בספרות ובשירה, ניבטת אמיתיותה של דבורה פלורסהיים, אמיתיות שנראית לי כקשורה לאומץ לחיות את החיים מתוך הכרה כנה בסופיותם. פלורסהיים ישבה על הבמה איתנה, נינוחה ושידרה רוגע. היא דיברה על תכנים קשים, על שאלות קיומיות, ועל התמודדויות מורכבות. פלורסהיים דיברה על נוכחותו הממשית של המוות בתוך המרחב הטיפולי, מוות שמרחף על חיי המטפל שחי בצִלה של מחלה, כזו המאפשרת להמשיך לחיות אבל דורשת הכרה מתמדת בסופיותם של חייו.
בטיפול הפסיכואנליטי, אנונימיות המטפל מהווה תנאי הכרחי ליצירת מרחב מעברי, שמאפשר את גילוי עולמו הסובייקטיבי של המטופל. חוויה זו מתאפשרת בזכות היכולת ליצור אשליית העברה כלפי המטפל, המסכים להיות אובייקט סובייקטיבי שמתמסר לצורך המטופל להיות אובייקט להשלכותיו. מרחב ביניים אנליטי הוא כזה המאפשר תנועה בין פנטזיה למציאות, בין אשליה לממשות, בין בריאת השד לגילוי השד, בין אני ל"לא-אני". ויניקוט (1999) חשב ש"תינוק מרגע לידתו מגיח אל עולם אשר היה שם לפניו, אך כדי שיהיו חייו חיים של ערך ולא רק התקיימות שורדת, על התינוק לחיות את העולם כאילו הוא בראו". השאלה אם השד היה שם לפניו או אם הוא יצר אותו, לעולם אינה נשאלת ולא ממתינה לפיתרון: השד נברא על ידו וגם היה שם לפניו. הפרדוקס הזה יוצר את המרחב הפוטנציאלי שבו חי התינוק וממנו יצמח כיצור אנוש, ש"חוויית האינסופיות שלו איננה הכחשת סופיותו אלא חוט שני בחוויית העצמיות שלו" (שם).
כשהמטפל חי עם ידיעה של סכנה מתמשכת לחייו, הפן הממשי יכול לחדור למרחב האנליטי. "מידע הוא אויב הפנטזיה", אומרת פלורסהיים ביחס לחשיפה עצמית של המטפל, ומבקשת להרחיב את הדיון מעבר לחשיפה אישית של המטפל, לכיוון של בדיקת ההשלכות על המשך התקיימותה של הדיאלקטיקה שבין האשליה לממשות, ההכרחית ליצירת מרחב הביניים. עד כמה אותו מרחב יכול לאפשר את קיום האשליה והכלתה, כשחלקי מציאות של המטפל חודרים לתוך המרחב הטיפולי, במיוחד כאשר חלקים אלו מחברים להכרה בסופיות ובזמניות הקיום הן בחוץ והן בתוך המרחב הטיפולי? בנסיבות כאלו, אומרת פלורסהיים, נפגע המרחב של המטפל לנוע בין היותו אובייקט – המתנהל כ'גוף שלישי' - לבין היותו סובייקט – המתנהל כ'גוף ראשון'; ההזדמנות של המטופל להתמסר לצורך שלו להיות סובייקט עשויה אז להיפגע. האם חשיפת עובדת סופיותו של המטפל משמעה חדירה, impingement, בטרם עת? האם הידיעה תאפשר המשך קיום דיאלקטי בין הממשי למפונטז?
הרבה מאוד נכתב על המטפל כאובייקט להשלכות, כדמות טרנספרנסיאלית, אבל מעט נכתב על התמודדות המטפל עם חוויות טראומטיות והשפעותיהן על הווייתו כמטפל. כדי להביא את הנושא לזירת הדיון ולאפשר התייחסות לדילמות טיפוליות ואתיות, פלורסהיים בחרה בהרצאה, כמו בטיפול המתמודד עם חשיפת המטפל, לעבור מגוף ראשון יחיד לגוף שלישי, כשהיא נעה בתנועות טבעיות בין חשיפה לבין עמדה מתבוננת. היא ממליצה על הספר של ברברה גרסון (Gerson), "The Therapist as a Person : Life Crises, Life Choices, Life Experiences, and Their Effects on Treatment", העוסק בהשפעות שיש לאירועים בחיי המטפל על הטיפול: מות ילד, הפסקת היריון, או גירושים - לצד נושאים אישיים אחרים, כגון ההשפעה של גוף המטפל על הטיפול מנקודת מבט של מטפלת שמנה וכו'.
החיבור הבלתי נמנע עם הפגיעות ועם המוות ככל הנראה גורם למטפל להתמקם בעמדה שיוויונית יותר. פלורסהיים מצטטת את ראקר, שדיבר על מהות המפגש הפסיכואנליטי כמפגש בין שתי אישיויות המגיבות לכל התרחשות בסיטואציה המשותפת, ולא כמפגש בין אדם בריא לאדם חולה. קריסטבה, אותה מזכירה פלורסהיים בהקשר זה, מדברת על הצורך האנושי של היחיד לעשות הדרה לחלקים שבו כדי לחוש טהור ויפה, מנגנון שנמנע מהחולה אשר נדרש להכיל בתוכו את החלק ה"מת", הפגיע. פרויד דיבר על נסיגת הליבידו של האדם החולה מסביבתו אל עצמו. המטפל, במצב של מפגש עם חוויה טראומטית מתמשכת בחייו, נדרש לעיבוד מתמשך, שבשלבים ובמצבים מסויימים דורש נסיגה של האנרגיות מהסביבה לטיפול בעצמו. מכל הסיבות הללו, נראה כי במצב של פגיעות, הגבולות בין מטפל למטופל מועדים יותר לטשטוש. המטפל צריך להסתגל להוויה חדשה שמאופיינת בדאגה יומיומית, חוסר אונים, ייאוש והתערערות האיזון ביחסים בין אישיים. המוות כמו שוכן בתוך הגוף החי ולא ניתן להכחשה. העמדה הזו למעשה מצריכה עיבוד של האלמנטים הסכיזו-פרנואידיים, הכלה נסבלת של החלקים המושלכים המתקיפים: סרטן, מחלות לב וריאה, איידס, ניוון שרירי. כלומר השלמה עם הפגיעות, חוסר האונים והאובדן.
המודעות העצמית והעיבוד המתמשך של המטפל הכרחיים תמיד לעבודת הטיפול, אולם נשאלת השאלה אם במצבי טראומה הם יהיו מספקים כדי לאפשר את העבודה הטיפולית. פלורסהיים מציגה את עמדתה, שחשיפה עצמית ושיתוף המטופל היא בגדר הבלתי נמנע. המחלה, לדבריה, תדלוף לתוך המרחב הטיפולי גם אם המטפל יבחר שלא לחשוף אותה. הדליפה יכולה להתבטא דרך שינויים בסטינג או דרך מצבו הנפשי של המטפל, ולהשפיע על יכולת ההכלה שלו. השימוש במילה דליפה איננו אקראי. כמו דליפת גז, שהוא חסר צבע וצורה, כך גם המחלה והשלכותיה, תחלחל באופן חרישי דרך פתחים לא מתוכננים, היא לא תיראה ולא תישמע אבל יהיה לה ריח, וכמו גז, היא עלולה להרעיל. היא מביאה כדוגמא את מרגרט ליטל שהיתה מטופלת של ויניקוט, ובאחת הפגישות, כשויניקוט איחר וסיפר שחלה בדלקת גרון, היא התעקשה שהוא חולה בלבו. כשמאוחר יותר סיפר לה שצדקה, היא חשה שהיה בכך אקט טיפולי: "הורשיתי לדעת את האמת, יכולתי להיות צודקת ולסמוך על האבחנות שלי". יחד עם זאת, פלורסהיים מדגישה ש"אין פה קבוצת ביקורת" שתאפשר לדעת אם החשיפה במקומה או לא, אבל לפחות מבחינתה היא בלתי נמנעת.
השאלה בדבר חשיפה תלויה ביכולת המטפל, אבל גם במטופל: בחומרת ההפרעה, בשלבי ההתפתחות בטיפול ובעיתוי החשיפה. הסיטואציה המורכבת הזו עשויה להיות בעייתית במיוחד למטופלים עבורם היא תהווה שחזור של חוויית ילדות כגון חיים עם אם דיכאונית - בדומה למושג "האם המתה" של גרין, למטופלים שלא הצליחו להתגבר על אימת המוות, או עבור מטופלים שנאלצו להסתגל למציאות ולפתח עצמי כוזב ולהימנע מביטויי תוקפנות. המצב עשוי להיות בעייתי במיוחד גם למטופלים רגרסיביים שזקוקים למטפל כאובייקט להשלכות ולא כסובייקט נפרד.
כמו שלא כל מטופל יוכל לעמוד בחשיפה כזו, נראה גם שלא כל מטפל יוכל להכילה - לא רק מבחינה טכנית, המתבטאת בביטולי שעות - אלא גם מבחינה רגשית. מצד המטפל מתעוררות דילמות ביחס למידת היותו חשוף ופגיע, להשלכות שיש לחשיפה על זיהויו עם המחלה או עם מטופלים מסוימים, וגם ביחס להיבט של הפגיעה בעבודתו, כשמפסיקים לפנות אליו ולהפנות אליו מטופלים. בנוסף, איום המוות עלול להביא לצמצום המרחב המשחקי שלו, עם או בלי קשר לחשיפתו. ויניקוט (1999) אמר: "פסיכותרפיה נעשית בחפיפה של שני תחומי המשחק, זה של המטופל וזה של המטפל. אם המטפל אינו יכול לשחק הוא אינו מתאים לעבודתו. אם המטופל אינו יכול לשחק יש לעשות משהו שיאפשר לו להיעשות מסוגל לשחק. לאחר מכן ניתן יהיה להתחיל בפסיכותרפיה". היכולת של המטפל להמשיך לשהות במרחב המעברי גם בצל ידיעת המוות, כלומר, לדבוק בחיים ולאפשר למטופל להמשיך להשתמש בו באופן סימבולי, עשוייה למנוע את קריסת הפנטזיה לכיוון הממשות.
השאלה האתית והטיפולית - האם מטפל במצב של מחלה כרונית צריך לטפל, לא נשאלה בהרצאה. מרוח הדברים ניתן היה להבין שהתשובה לשאלה "להיות או להיות" היא "להיות". עמדה זו מבטאת את הלך הרוח של הגישה האקזיסטנציאליסטית, לפיה המוות הוא חלק מהחיים ומכאן שהוא גם חלק מהמרחב הטיפולי. היידגר, פילוסוף גרמני, ששורשי הפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית נעוצים בתורתו, טען שאדם יכול לחיות חיים אותנטיים ובעלי משמעות רק כאשר הוא מודע לחוויית האימה, אשר נוצרת ממודעות למוות הבלתי נמנע.
מתוך נקודה זו פלורסהיים העלתה שאלה לגבי האפשרות שתהיה זו הזדמנות ליצירה ולא לקריסה, לבריאה ולא לכאוס. היא מצליחה לראות במצב הזדמנות לשינוי ולהתמרה בחיים ובטיפול. באחד המאמרים שלה (פלורסהיים, 2008) היא כותבת: "עבורי, ההימצאות של פחד המוות במרכז ההוויה היא מקור של כוח והשראה אישיים ומקצועיים. רצוני לומר, שיותר משחשוב המוות במשמעותו כקץ לחיים, חשובים קיומו ומשמעות קיומו בתוך החיים...". כך, לצד שאלות ביחס להיבטים ההרסניים במצב כזה, ניתן להעלות שאלות ביחס ליצירת תנועה ובנייה: כנגד השאלה האם חשיפה עצמית של המטפל פוגעת ביכולת של מטופל לרגרסיה, ניתן לשאול האם חשיפתו אפשרה יותר חופש למטופלים לתור אחר תהליכים פנימיים בנפשם; כנגד השאלה האם סכנת המוות של המטפל אינה מאפשרת בנייה של חיים, ניתן לשאול האם ניתן דרך החשיפה לספק חוויה מתקנת לייצוג של הורה, שלא הצליח להכיל את אימת המוות בתוכו; כנגד השאלה האם פגיעות המטפל לא מאפשרת ביטוי תוקפנות, ניתן לשאול האם פגיעות המטפל מאפשרת למטופלים עם עוצמות envy כלפי המטפל, שנתפס כבעל הטוב והשפע, להתמתן; וכנגד השאלה האם חשיפת המטפל מביאה לייאוש, ניתן לשאול אם חשיפתו מאפשרת למטופל להצליח למצוא את התקווה גם בתוכו ולא להפקידה אצל המטפל בלבד.
ההקשבה לפלורסהיים היתה מרגשת ומעוררת מחשבה. בתחילה שמתי לב שאני נותרת בעמדה מתפעלת ומעריצה, תחושות שבדרך כלל מעוררות בי חשד לגבי עניינים שאיני רוצה להתמודד איתם. לאחר חיפוש כן עם עצמי, הבנתי שעמדה זו מסתירה חשש לפגוש את עניין הסופיות בעצמי, באופן שגורם לי לרצות להפקיד את ההתמודדות אצל מי שמצטיירת כיכולה לה. האפשרות לחיות תוך הכרה מתמדת במוות היא כמעט בלתי נתפסת באבסורדיות שלה, ונראה שהצורך בתפיסת המשכיות או בהכחשה של הסופיות הכרחי כדי להקל על עיכולה. במהלך כתיבת הדברים הצלחתי להתקרב קצת יותר ולהבין שהחיבור הוא דווקא לא למוות כקץ החיים, אלא להנעה שמספק הפחד מהמוות לחיות חיים בעלי משמעות, כפי שכתב המשורר היווני פינדרוס באודה הפיתית השלישית שלו: "הו, נפשי אל תשאפי לחיי נצח, מצי את תחומו של האפשרי". הקרבה למוות, אמרה פלורסהיים לקראת סיום ההרצאה, מכריחה אותנו לחוש את החיים. ולדברי ויניקוט (1999): "האדם הוא יצור סופי ואינסופי כאחד, וזוהי המהות אשר ממנה עשויים החיים, לא רק ברגע הלידה וברגע המוות, אלא בכל נקודת זמן של התרחשותם. רק קיום מתמיד של מרחב דינאמי בין אשליה להתפכחות ושוב יצירת אשליה יבטיח יצירת חוויה סובייקטיבית וחיים בעלי ערך ולא התקיימות שורדת".
קיים לדעתי חיבור נוסף הנחוץ להתמודדות עם הסופיות, והוא החיבור לאנושות. אולי לא בכדי, פתחה פלורסהיים את ההרצאה בשיר של ג'ון דאן, משורר בן המאה ה-17 שמדבר על אחדותה היסודית של האנושות:
שׁוּם אָדָם אֵינֶנּוּ אִי
כֻּלוֹ מִשֶּׁל עַצְמוֹ
כָּל אָדָם הוּא פִּסָּה מִן הַיַּבֶּשֶׁת, חֵלֶק מֵאֶרֶץ רַבָּה;
אִם גוּשׁ עָפָר יִגָּרֵף עַל ־יְדֵי הַיָּם -
אֵירוֹפָּה תִּהְיֶה נֶחְסֶרֶת
מַמָּשׁ כְּמוֹ לוּא הָיָה כֵף ־סֶלַע
כְּמוֹ לוּא הָיָה אֲחֻזַּת מֵרֵעֶיךָ
אוֹ אֲחֻזַּתְךָ שֶׁלְךָ הָיָה;
מוֹתוֹ שֶׁל כָּל אָדָם מְפַחֵת בִּי,
יַעַן ־כִּי אֲנִי מְשֹׂרָג בְּגֶזַע הָאָדָם.
וְלָכֵן לְעוֹלָם אַל תִּשְׁלַח לִשְׁאֹל לְמִי צִלְצְלוּ הַפַּעֲמוֹנִים -
לְךָ הֵם מְצַלְצְלִים.
(הרהורים על מאורעות מסועפים, מתוך מדיטציה י"ז, תרגום רמי דיצני)
אולי במצב בו אדם מתחבר לסופיות החיים ומבין שעליו להיפרד מהם, הוא רוצה להרגיש שהוא "משורג בגזע האדם", כלומר לא נותר לבד: "הכל הולך אל מקום אחד, הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר" (קהלת ג, כ'). כמו התינוק שנולד לתוך חוויית אחדות עם אם-סביבה עד שיכול להכיר בנפרדותה, אולי גם האדם הנפרד מהחיים מבקש להתחבר לדבר גדול ממנו, לקיום אינסופי, נצחי, וכך לצד רגעי הפיכחון בסופיות ולצד רגעי הכחשתה, אפשר לדמיין שבניגוד לנאמר בשיר שבכותרת הרצאתה של פלורסהיים, גם במוות יש שדיים שמחכים לנו.
המפגש עם דבורה פלורסהיים היה רחוק מלהיות מקום שאין בו שדיים, וקרוב כל כך למה שאפשר לקרוא חיים.
מקורות
ויניקוט, ד. ו. משחק ומציאות. תל אביב, עם עובד, 1999.
פלורסהיים ד. "לקטוף פרחים מקצה ההתקיימות" – הוויית התקווה בפסיכותרפיה – חוויה אסתטית מחוללת תמורה, שיחות, כ"ג (1): 49-36, 2008.
