הילדים בסדר?
רשמים ממפגש על משפחות אלטרנטיביות והפסיכואנליזה
מאת חיים פינקלמן
סקירת המפגש "אדיפוס לאן? מבט על משפחות בנות זמננו" – מפגש רביעי במסגרת סדרת המפגשים "להיות מטפל פסיכואנליטי במאה העשרים ואחת"של מכון תל-אביב לפסיכואנליזה בת זמננו. המפגש התקיים ב-29.4.2011 בתל-אביב.
המפגש של התיאוריה והטכניקה הפסיכואנליטית עם שינויים במבנה המשפחה המסורתי, ועם האופנים החדשניים שבהם ילדים באים לעולם (במשפחות חד-מיניות, במשפחות חד-הוריות, תוך כדי שימוש בתרומות זרע, בפונדקאות ועוד) היה הנושא במפגש הרביעי בסדרת הכנסים של מכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו "להיות מטפל פסיכואנליטי במאה ה-21". "מפגש" אמרנו? נראה לי שהמילה "מפגש" מתקשה להכיל את מגוון הסוגיות והשאלות שניתן לחשוב עליהן בהקשר הזה. גם השימוש במונח "סוגיות שניתן לחשוב עליהן" הוא אולי ניטראלי מדי, ולא ממש ממצה.
בביקורת על ספרו של האנליטיקאי ג'ק דרשר, "Psychoanalytic Therapy and the Gay Man", כותב סטיבן מיטשל בסוף שנות התשעים ש"העולם הפסיכואנליטי מגיח מתקופה אפלה, אשר בה ההתייחסות להומוסקסואליות הונעה על ידי פחדים עמוקים". כמה שנים לאחר מכן, בהווה של שנת 2011, ניתן להניח שאותם פחדים עמוקים ממשיכים, במידה כזו או אחרת, להשפיע על האופן שבו ניתן לחשוב על הסוגיות הרבות אשר עולות מהמפגש בין התיאוריות הפסיכואנליטיות המסורתיות, על החשיבות שהוענקה בהם לתפקידים מגדריים בהקשר ההורי, ובין מציאות משפחתית פלורליסטית ומגוונת יותר, אשר מנִצה בעשרות השנים האחרונות.
את הכנס פתחה הרצאתה של ד"ר גילה עופר. בתחילת דבריה הציגה עופר כמה התפתחויות תיאורטיות בהתייחסות אל הדרמה האדיפלית: מהמשולש האדיפלי הקלאסי והמוכר של פרויד, דרך הגות ביקורתית של אמצע המאה ה-20 אשר הפרידה בין המין האנטומי ובין הקטגוריה החדשה "מגדר", ועד להוגים אנליטיים של המחצית השנייה של המאה ה-20, כמו לו ארון וג'סיקה בנג'מין, אשר יישמו את אותה חשיבה ביקורתית על מנת להרחיב את המשולש האדיפלי הקלאסי ואת המשמעויות העולות ממנו. בעקבותיהם, ד"ר עופר מציגה שלוש מטלות התפתחותיות אשר מושגות בשלב ההתפתחותי האדיפלי: (1) השגת נפרדות, (2) מיצוק הזהות המגדרית (מיצוק אשר כולל גמישות של אופני מבע גבריים ונשיים מגוונים), ו-(3) גילוי של מיניות ותשוקה, והעברתה של התשוקה לאובייקט שאיננו ההורה. אך כיצד מושגות אותן מטלות התפתחותיות במשפחות בהן ההורים הם בני אותו מין?
עופר התייחסה לשאלה הזו על ידי התעמקות בסרטה של ליסה צ'ולודנקו "הילדים בסדר", אשר קטעים ממנו גם הוקרנו במסגרת ההרצאה. בסרט מתוארת משפחה המורכבת משתי אימהות לסביות, ומילדיהן - נערה בת 18 ונער בן 15, אשר נולדו באמצעות תרומת זרע. הסרט עוקב אחר גילוי זהותו של תורם הזרע, אותו יוזמים הילדים המתבגרים, ואשר מוביל באופן זמני למשבר דרמטי ולחוסר יציבות בתא המשפחתי. בנתחה את הסרט, עופר התייחסה לאופן שבו מתוארים המתבגרים במשפחה החד מינית (משפחה שבה שני הורים מאותו מין) - ככאלו שהפנימו אובייקטים מיטיבים, וכילדים שבסך הכול, כשמו של הסרט, יצאו "בסדר". יחד עם זאת, באופן שעורר באופן פורה מחלוקת בקהל, עופר הציגה את השגתן של המטרות ההתפתחותיות של המשבר האדיפלי ככאלו אשר מושגות באמצעות המפגש, במציאות, עם תורם הזרע. כך, המטרה ההתפתחותית של השגת נפרדות הוצגה כתוצר של הפנייה שיזמו המתבגרים לחפש את זהותו של תורם הזרע – פנייה שהייתה מרדנית כלפי האמהות.
מטרה התפתחותית נוספת - גילוי בשל של מיניות ותשוקה - התאפשרה אצל הנערה באמצעות הופעתה של "אהבה הזדהותית", בלשונה של בנג'מין, אותה היא פיתחה ביחס לתורם, ובעקבותיה היא הצליחה להפגין תשוקה ביחס לנער בן גילה. גם הגיבוש של זהותו המגדרית של הנער, כמטרה התפתחותית נוספת, הוצג בניתוח כהישג התפתחותי שהתרחש בזכות ההופעה של תורם הזרע בחיי הילדים, והמפגש עם הדמות הגברית הממשית. כחלק מן הקריאה הזו, האימהות של הילדים תוארו על ידי עופר כאחדותיות מבחינה מינית ומגדרית, כ-combined parent figure. צריך את שני המינים, אומרת עופר, ובהקשר של הטקסט אליו היא בחרה להתייחס - צריך את תורם הזרע/ האב הביולוגי/ אבא, על מנת להשלים את השגתן של מטרות התפתחותיות אדיפליות.
מטיעוניה של עופר נובע כי משפחות חד-מיניות ומשפחות חד-הוריות הן במידה כלשהי משפחות "חסרות". על השאלה כיצד ניתן "להשלים את החסר" לא ניתנה תשובה בהרצאה עצמה, למעט זו המובלעת אולי מן הניתוח של הסרט - צריך, באיזשהו אופן, את האם/ האב הביולוגיים הממשיים. בהמשך, בדיון אשר התפתח עם הקהל ואשר נשא אופי ביקורתי, ולעיתים גם מסויג מן הקריאה שהוצגה בסרט, נשמעו הצעות נוספות ל"מילוי החסר". כך, הייתה מי שהצביעה על קשר עם מעטפת של חברים וקרובי משפחה, אשר יאפשר מפגש משמעותי עם דמויות נוספות, בני המין הנגדי, כאשר אין צורך שאלו יהיו דווקא הורים ביולוגיים, תורמי זרע או ביצית. דוברת אחרת התייחסה לרב-גוניות המגדרית אשר קיימת בקרב הורים ממילא, גם אם הם בני אותו המין, ומכאן לאפשרות להתפתח ביחס לרבגוניות הזאת, ללא צורך בהורים בני המין הנגדי. דוברת נוספת הפנתה את תשומת הלב לבלבול בין המושגים "תורם זרע", "אב ביולוגי" ו"אב", וטענה שיש צורך לחדד את משמעותם ולהפריד ביניהם. דובר נוסף טען שתיאוריות פסיכואנליטיות מאחרות להגיב ולהתייחס לשינויים חברתיים באופן כללי, וזאת, ביחס, למשל, למחקר הסוציולוגי. כך, מהתגובות השונות להרצאתה של עופר התגבשה אמירה ביקורתית של חלק מהדוברות ומהדוברים בהקהל, אשר לפיה הבחירה בטקסט קולנועי אשר מציג מפגש עם תורם זרע, וקריאה אשר מעניקה לאותו תורם "איכויות אבהיות", היא במידת מה לא מדויקת, לא רלוונטית, או אולי אפילו לא נכונה ומקוממת.
על הביקורתיות הזאת, ועל תחושת העלבון אשר הייתה אולי טמונה בחובה, אפשר היה ללמוד מתשומת לב לשיח "צדדי" לכאורה, אשר התפתח בין עופר ובין דוברות מהקהל, ואשר התפתח באופן ספונטאני, מתוך התייחסות לאיכותו האמנותית של הסרט. עוד בראשית דבריה עופר התייחסה באופן אגבי למשחק של ג'וליאן מור ואנט בנינג, אשר גילמו את האימהות, ואמרה שהן שיחקו טוב. לעומתה, דוברת מהקהל הזכירה את ההערה הזו, וטענה שלפי דעתה משחקן לא היה כל כך מוצלח בהקשר של הדמויות אותן הן גילמו - זוג לסביות. לתחושתה, משהו מהחוויה ההומוסקסואלית, או ההורות החד-מינית, לא עבר טוב מלכתחילה במשחק של השחקניות ההטרוסקסואליות. "אין טעם להתייחס לאיכותיות האמנותיות של הסרט, וליכולות המשחק של השחקניות", טענה עופר בתגובה לכך; יחד עם זאת, ממרחק של זמן, ניתן אולי לחשוב מה בכל זאת התחבא בחילופי הדברים הללו, על איכויות המשחק של השחקניות ההטרוסקסואליות? נראה לי, שעלתה מכך ביקורת עמוקה יותר, ביחס לאפשרויותיה של פסיכואנליטיקאית, ייתכן שהטרוסקסואלית בעצמה, להתייחס לחוויית הורות של שתי לסביות ולהבינה.
בתקופה לא רחוקה בכלל הומוסקסואליות נחשבה לפתולוגית, והיחס למשפחות לא קונוונציונליות, ובכלל זה למשפחות חד-הוריות, היה בעיקר כאל תוצרים לא מוצלחים של נסיבות חיים מצערות. לאחר הרצאתה של עופר, הרצאתה של רחל קלע עסקה בהשפעות המודעוֹת והלא מודעות של ערכים שהופנמו מאותו עבר לא רחוק, אצל מטופלים ובעיקר אצל מטפלים, ובאופנים שבהן ההשפעות הללו באות לידי ביטוי חי, בקליניקה, ביחסי ההעברה.
הרצאתה של קלע הייתה עשירה בשאלות ובחקירה מתמדת שלה כמטפלת, בעקבות ובמהלך תהליכים טיפוליים, והיא כללה וינייטות מטיפוליה באמהות חד-הוריות, ובבנים ובבנות למשפחות כאלו. וינייטה בולטת הייתה מטיפול בילדה לאם חד-הורית, בגיל החביון, אשר סבלה מקשיים להתחבר אל בנות גילה בבית הספר, ואשר הפגינה, בכל מיני אופנים, נוקשות בהתנהגותה. ברקע, קלע סיפרה שאמה של הילדה נמנעה באופן עקבי מכל עיסוק בזהותו של הגבר אשר היה מעורב בהבאתה של בתה לעולם - בין אם הוא היה הורה ביולוגי "קונוונציונלי", או תורם זרע. בזמן הטיפול, ההימנעות הזאת בלטה לקלע, והיא ראתה בה חלק מהותי בדינמיקה של אותה משפחה דיאדית, אשר לא אפשרה ל"שלישי" מכל סוג שהוא להרחיב את הדיאדה. קשייה של הילדה לפתח חברויות הובנו בהקשר הזה כסימפטום של אותה הימנעות. קלע, כשלישית המעזה וחוברת בכל זאת לדיאדה המסוגרת באמצעות הטיפול והדרכת ההורה, מצאה את עצמה ביחסי העברה עם הבת ועם האם, בה היא חשה בתפקיד אב ובעל, בהתאמה. כך, האפשרות לזמן כניסה של שלישי אל תוך הדיאדה המשפחתית - ובכלל זה האפשרות לחשוב ולהתייחס אל העדרו באופן רגשי מעובד יותר - הפכה למטרת הטיפול.
למרבה הצער, קלע סיפרה שהמוקד בטיפול, אשר מדגיש את אותו "חוסר" בדיאדה, ובמיוחד את חסרונו של שלישי גברי, הוביל בסופו של דבר לסיומו של הטיפול בטרם עת. כך, לאחר פגישה טיפולית אשר בה, באמצעות משחק, היה עיסוק באפשרות כלשהי של "מישהו נוסף", הילדה תבעה מאמה לשמוע על זהותו של הגבר שהיה מעורב בלידתה. האם, מוצפת בעלבון עז, הודיעה באותו היום על סיומו של הטיפול בבת. קלע סיימה את הרצאתה עם שאלות שנגעו לאותו טיפול בילדה, שלא צלח, ולאופנים שבהם עמדות מופנמות שלה כמטפלת, מודעות יותר ופחות, השפיעו על חוסר ההצלחה הזה. האם, שאלה קלע, ההתמקדות של התבוננותה, כמטפלת, ב"חסר" באותה משפחיות דידאדית, היה באמת כל כך נחוץ? עד כמה ההתבוננות הזאת נבעה מהנחות מופנמות מוקדמות, ושליליות, ביחס למשפחות חד-הוריות? האם ההתבוננות הזאת, ב"חסר", מצמצמת את האפשרות ליחס אמפתי ומכבד? האם ההתבוננות הזאת מחמיצה התוודעות אל מה ש"יש"?
ה"חסר" במשפחות חד-מיניות וחד-הוריות הוא לא משהו שאפשר להימנע מלהבחין בו: כמטפלים באוריינטציה פסיכואנליטית, היעדרו של אבא או אימא ממשיים במשפחה בולט ביחס לתיאוריות התפתחותיות רבות בהן האנטומיה היא, לפחות במידה כלשהי, גורלית. כבני אדם אשר הפנימו ערכים פטריארכליים והומופוביים, חוסר זה יכול להיחוות כמאיים. המודעות לכל זה, כאנשי טיפול, היא הכרחית. יחד עם זאת, עיבוד בלבד של היחס של כל אחד אל החוסר הזה, כמטפלים או כמטופלים, לדעתי אינו מספיק. מנקודת מבט שהיא לאו דווקא תיאורטית, שווה להישיר מבט אל משפחות חד-מיניות וחד-הוריות, ולשאול מה "יש" שם, ולא רק "מה אין". מה ייחודי בחוויה החד-הורית מעבר לנטל ההורי הגדול יותר? אילו מיומנויות, וערכים, הורים הומואים ולסביות יכולים להעניק לילדיהם? אילו שינויים יכולים להתחולל בחברה בה המגדר הוא רב-גוני ועשיר יותר, ומה יכול לקרות כאשר האפשרויות להיות הורה מעוגנות פחות בנוקשות בסדרים חברתיים קבועים?
אני מרגיש שישנם גם הרבה דברים חשובים וטובים אשר מתהווים בקרב משפחות "לא קונוונציונליות". אני מקווה שתיאוריות ופרקטיקות טיפוליות קיימות לא ימנעו מאיתנו מלראות כל זאת, אלא להפך - יעזרו לנו להטיל ספק, לחקור, לבקש לדעת וגם למצוא דרכים חדשות להכיר חוויות אנושיות מגוונות, ולהעניק טיפול הולם. הרצאותיהן של עופר ושל קלע במסגרת סדרת ימי העיון של המכון התל אביבי לפסיכואנליזה שימשה, לדעתי, כהזמנה אמיצה לחקר שכזה, ולדיונים נוקבים וביקורתיים.
