מי (לא) מפחד מהדרכה קבוצתית?
סקירת יום עיון על שימוש בקבוצה ככלי להדרכה
מאת לירונה רוזנטל
סקירה של יום העיון "השימוש בקבוצה ככלי להדרכה", של המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, שהתקיים בתל-אביב ב-7.4.2011 כחלק מסדרת ימי העיון"אנליזה קבוצתית – בקליניקה, בהדרכה ובמחקר".
ההרשמה לכנס הזה לוותה עבורי בהצפה של חוויות רבות ומגוונות מהדרכות קבוצתיות בהן השתתפתי בתור סטודנטית או מתמחה. מקבוצות קטנות של 5-4 סטודנטים עם מדריך/ה, עד לקבוצות גדולות של כל צוות המרפאה או קבוצות שכללו משתתפים/ות רבים/ות בטווח רחב של שנות ותק ומגוון של מקצועות טיפוליים. זכורה לי הדרישה, שנתפסה כבלתי אפשרית: להעביר ולהציג תקופה של טיפול - מהות של מפגש אישי בין מטפלת למטופל/ת או בקבוצה טיפולית - באופן חד פעמי, לאנשים שלא היו שם, שאינם מכירים את המטופל/ת, ולעתים אף אינם בעלי היכרות מעמיקה איתי. פתאום כולם יודעים מה קורה, מה צריך היה לעשות, מה אני לא רואה. במסווה של אמפתיה ובעטיפה של ביקורת בונה אומרים לי כמה המטופל/ת קשה, ואני שומעת גם כמה בעצם אני לא מבינה, כמטפלת מתחילה ולא מנוסה. זכורות לי גם חוויות טובות, מאירות ומלמדות, אבל מצאתי את עצמי סקרנית לגבי הכנס – האם תהיה התייחסות לצדדים קשים אלו של הדרכה קבוצתית? האם יהיו לכך תשובות?
הדוברת הראשונה הייתה האורחת של הכנס, ליזל הרסט (Hearst), אישה מרשימה ומעוררת השראה. הרסט נולדה בוינה, ממנה ברחה עם עליית הנאצים לשלטון, והגיעה לארץ אל משפחתה בקיבוץ שריד. במהלך מלחמת העולם השנייה שירתה כחיילת בצבא הבריטי ולאחריה עברה ללונדון, שם למדה, התחתנה ושם היא חיה עד היום. הרסט הייתה מתלמידותיו של זיגמונד היינריך פוקס, ובעצם ליוותה את כל מהלך דרכו כמנחה קבוצות וכהוגה תיאורטי מרכזי בתחום. היא אף הייתה נוכחת בסמינר שבמהלכו נפטר פוקס. הסקרנות לגבי הקִרבה המיידית לפוקס ליוותה את הקשר עמה במהלך הכנס.
הרצאת הפתיחה של הרסט – "Using the Group as a Supervision Tool for Individual and Group Therapists", הייתה קצרה וקולעת. היא נגעה בכל המושגים המרכזיים שליוו אותנו במהלך היום: הקבוצה ככלי באמצעותו מתרחשת ההדרכה, יצירת סביבה מאפשרת ומכילה להתרחשות התהליכים הקבוצתיים, האפשרות של הקבוצה ל- reverie, המטריקס הקבוצתי. השאלה הראשונה שהופנתה אליה בסיום ההרצאה נגעה בכל התכנים הקשים והבעייתיים של תהליכי ההדרכה הקבוצתית: קנאה, צרות עין (Envy), תחרות, ונרקסיזם. השואל תיאר את ההדרכה הקבוצתית ואמר שלכאורה כולם נמצאים בתהליך למידה, אבל צל יונגיאני כבד של תחרות רובץ מלמעלה. הדברים שעלו בצורה כל כך ברורה ומדויקת כתגובה ראשונה להרצאת הפתיחה, עוררו בי את התקווה שהכנס אכן יהיה מעניין ומלמד, תוך נגיעה בנושאים הקשים ומעוררי אי-הנחת הקשורים בתהליכים קבוצתיים בכלל ובהדרכה קבוצתית בפרט.
הרסט העלתה מספר נקודות מעניינות כתשובה לשאלה זו: היא פתחה ואמרה שכדי להתגבר על ה'צל' הזה דרוש מרכיב שהוא מאוד לא אופנתי בימים אלו – סמכות. המשתתפים צריכים/ות לראות במנחה אדם בעל/ת שיעור קומה אינטלקטואלי, הנמצא/ת במקום רגשי ומעמדי מעט גבוה יותר. כאשר הממדים הללו של קנאה ויריבות חזקים מאוד בקבוצה, נדרשת הנחיה חיצונית, של מנחה שאינו/ה שייכ/ת לארגון, הוסיפה הרסט. כמובן שלנגד עיניי עלו מיד דוגמאות שונות לקבוצות כאלו, ולדינמיקות קבוצתיות בארגונים שנועדו לפזר את צל היריבות והעוינות שהעיבו על צוותים שונים בהם לקחתי חלק. בקבוצה של שווים, טענה הרסט, יש צורך במשתתף/ת מתוך הקבוצה שת/ייקח את האחריות על הקבוצה, שת/יקבל את הסמכות בתוכה. ואני חשבתי לעצמי כמה קשה לפעמים, כמשתתפת בקבוצה, לתת את המקום הזה לחבר/ה בקבוצה, וכמה אולי אף קשה יותר לקחת אותו.
ההרצאה השנייה, של אבי ברמן ומרים ברגר, תחת הכותרת "Matrix and Reverie in Supervision Groups", המשיכה והרחיבה בדיוק בנושאים אלו. ברמן וברגר הציגו מודל הדרכה שפותח על ידם, בו הם מנסים ליצור מסגרת בטוחה ומכילה לעבודת ההדרכה בקבוצה, על ידי הבניית התהליך הקבוצתי בתוך כללים ברורים להתנהלות השיח. לפי מודל זה, מונחים המשתתפים שלא להגיב לחומר המובא להדרכה בביקורת, בהבנה מקצועית ו/או בתהליכי חשיבה קוגניטיביים הקשורים במשנתם המקצועית, אלא בתגובה רגשית, אישית לגבי הנאמר. ברמן ניסח את הכלל הבסיסי של הנחיית הקבוצה: "כשאתה שומע את החומר המוצג לפניך תרשה לעצמך רגע של פרטיות בתוך הקבוצה. שים לב בבקשה לתחושות שלך, לרגשות, לפנטזיות, לזיכרונות ולמחשבות שלך. קח את הזמן להקשיב לעצמך בזמן שאתה מקשיב למודרך המביא את החומר. לאחר מכן שתף אותנו במה שעבר עליך תוך כדי הצגת החומר, ובסוף, בזמן שנשאר, תשתתף איתנו גם בהבנת החומר ברמה של תובנות ומסקנות לגבי הטיפול". ברמן המשיך והסביר את הרקע התיאורטי להנחיה זו. הוא הרחיב בהרצאתו על מושג ה-Reverie, לפי אוגדן והדגיש את הצורך ברגע של פרטיות כדי לאפשר את החיבור לתחושות, לפעמים לתחושות גופניות, לרגשות, לאסוציאציות, לזיכרונות. הוא הוסיף על חלקו של ביון בהגדרת ה- Reverie כחלק מתהליך ההכלה של האם.
שיתוף הקבוצה בחומרים הללו הוא המרכיב הדרמטי שבמודל המוצע, כי משמעותו היא שכל אחד מחברי הקבוצה נחשף. הבושה והפחד מחשיפה, שהם בדרך כלל נחלתם של המציג/ה, משתנים והופכים לנחלת הכלל. לטענת ברמן, עובדה זו משנה באופן מהפכני את עמדת מציג/ת החומר. המציגים מרגישים אז שהקבוצה משתתפת איתם. הם יכולים למצוא מקום לשבת בו בנחת, להקשיב לאסוציאציות של המשתתפים/ות ולחזור עם ה- Reverie שלהם ל- Reverie של הקבוצה. אווירת האמון בקבוצה משתנה כך לחלוטין.
התובנות והיישום של הדברים לחומר המובא להדרכה נאספים בסיום הקבוצה, הסביר ברמן, אך לא פירט כיצד ועל ידי מי. מעניין שהדוגמה שהביא ברמן ליישום המודל התייחסה דווקא לדינמיקה קבוצתית שבה אחד המשתתפים קרא תיגר על חוקי המודל. בדוגמא, המנחה אִפשר את ה'מרד', והאירוע הוביל לתובנות לגבי תכנים של מרד נעורים במקרה שהובא לקבוצה להדרכה, תכנים שאכן לא היו נוכחים באופן גלוי בהצגת המקרה או בתגובות הקבוצה לפני ההתרחשות.
מרים ברגר פתחה את החלק השני של ההרצאה בהסבר על מושג המטריקס של פוקס אשר יחד עם מושג ה-Reverie, משלים את המודל בכך שהוא מוסיף את תפקידה של הקבוצה והתהליכים המתרחשים בה להתפתחותו של היחיד. התהליכים המודעים והבלתי מודעים המתרחשים בין חברי הקבוצה הם הרשת החברתית המספקת מערך של משמעויות ואפשרויות פירוש, העשוי לשפוך אור חדש על המקרה המובא להדרכה. ממדים אלו תורמים לערך המוסף של ההדרכה הקבוצתית לעומת ההדרכה הפרטנית.
ברגר המשיכה והסבירה באופן מסודר וממוקד את המטרות של המודל ואת הרציונל העומד מאחוריו, ובכך היא גם סיכמה את ההרצאה. בסיום דבריה הביאה ברגר דוגמה שעזרה להמחיש את התרומה של המודל להדרכה הקבוצתית: בקבוצה שלא נוהלה מראש על ידי המודל, החלה מתקפה על המציגה והושמעה ביקורת על דרכה בטיפול. ברגר עצרה את התהליך והזמינה את המשתתפים להגיב לדברים מתוך אסוציאציות אישיות שלהם. אסוציאציות של המשתתפים נגעו לאירועים מעברם שהיו רלוונטיים למקרה, ועזרו להפוך את המפגש מחוויה של מתקפה ומגננה לחוויה מלמדת ומפרה.
עתה, למען הגילוי הנאות, אספר שאבי ברמן קיים קבוצת הדרכה על טיפול קבוצתי לפי מודל זה במרפאת בריאות הנפש בה עבדתי בתקופת ההתמחות שלי. תיאור המודל היה עבורי מעניין כפליים בשל ההתנסות האישית שלי, והוא סיפק הסבר לשאלות רבות שהתעוררו בי ובצוות המרפאה במהלך העבודה עם ברמן. כמו כן, מעניין היה לנתח את המודל ואת הצלחתו לאור ההתנסות הזו. חשוב לציין שקבוצת ההדרכה המדוברת כללה את כל צוות המרפאה, כלומר הייתה מרובת משתתפים, ומגוונת ביותר מבחינת הוותק, המעמד המקצועי והרקע המקצועי של המשתתפות/ים. תהליך האסוציאציות החופשיות אכן הצליח לנטרל את התוקפנות, התחרותיות ושחזור יחסי הסמכות והסטטוס המקצועי שבמרפאה בתוך קבוצת ההדרכה. הקבוצה אכן נחוותה כמקום בטוח להביא אליו את המקרה מבלי לחשוש משיפוטיות. עם זאת, האסוציאציות אפשרו גם בריחה והימנעות מביטוי תכנים קשים הקשורים בכאן ועכשיו של הקבוצה ושל המקרה. בסיום מפגש ההדרכה הקבוצתית, המנחה אסף את החומרים האסוציאטיביים שהובאו, תוך הפיכתם לתובנות טיפוליות ויישומיות עבור המקרה שהובא להדרכה. שלב זה של סיכום תובנות תיאורטיות וטיפוליות יישומיות לגבי המקרה היה משמעותי ביותר בחוויית הקבוצה, אולם לשלב זה כמעט ולא הייתה התייחסות בהרצאות על המודל. לעומת זאת, סבב האסוציאציות, שהובא כמרכיב המרכזי של המודל בהרצאה, נתפס על ידי המשתתפים בקבוצה כמספק חומר גלם לתובנות הסופיות שניתנו על ידי המנחה אך לא תמיד נחווה כמשמעותי בפני עצמו.
מתוך שיחות ורחשי הקהל הבנתי שלא רק אני עסוקה בשאלות הקשורות ביישום המודל ובהבטחה לפיזור צל היריבות מעל קבוצת ההדרכה. חבל שלא נמצאה מסגרת לדיון בתכנים הללו במהלך הכנס.
לאחר הפסקה קצרה נחלק הקהל לקבוצות הדרכה. הקבוצות התקיימו סביב שולחנות עגולים, אני הצטרפתי לקבוצה בהנחיית תמי אלעד. התהליך הקבוצתי היה עבורי הדגמה מאלפת של השימוש בקבוצה, באסוציאציות של המשתתפות/ים ובדינמיקה ביניהם כחומר השופך אור חדש על המקרה שהובא, ונותן צידה משמעותית למטפלת שהציגה, כמו גם לשאר המשתתפים/ות.
תמי הזמינה את המשתתפים להעלות מקרה להדרכה וחני בירן הציגה טיפול קבוצתי. לאחר מספר אסוציאציות אישיות למקרה, ברוח המודל שהוצג קודם, עלתה גם דינמיקה קבוצתית הקשורה לדרך בה הוכרע כי חני היא שתביא את המקרה. הדינמיקה הזו, שנותבה להבנת התנהלות הקבוצה והמקום האישי של הנוכחים בתוך ההתנהלות הזו, תוך הפגנת יכולת מרשימה של התבוננות עצמית וקבוצתית, עזרה לשפוך אור על נקודות שונות במקרה שהוצג. החוויה של השתתפות מלאה ושוויונית של אנשים מטווח רחב של ותק וסטטוס מקצועי נראה לי אופייני לעולם הקבוצות, והוא מעורר הערכה ומקדם חוויה מיוחדת של למידה משותפת.
אם בחלק הראשון של היום חווינו הדגמה של הצדדים המיטיבים האפשריים של העבודה הקבוצתית, החלק השני של היום הדגים את הצדדים הקשים והמאתגרים יותר של עבודה מסוג זה.
אריק מוס פתח את החלק השני של היום בהרצאה על The Supervision Group: A Necessity for Trauma Therapists. מתוך היכרותי עם הפרעות פוסט-טראומטיות ועם תהליכים של טראומה משנית בקרב אנשי מקצוע מתחומים שונים שבאים במגע עם אוכלוסייה במצב טראומטי, הנושא נראה לי חשוב ביותר. כמו כן ידוע שטיפול קבוצתי יעיל בעבודה עם הפרעות פוסט טראומטיות. אך מוס לא התייחס כמעט לממדים התיאורטיים המחברים בין טראומה, טראומה משנית טיפול קבוצתי והדרכה קבוצתית. נותרתי עם שאלה מהם היתרונות הספציפיים להדרכה קבוצתית על טיפול בטראומה ביחס ליתרונות ההדרכה הקבוצתית על נושאים אחרים.
ההתנסות האחרונה של היום הייתה הדרכה קבוצתית על ידי ליזל הרסט בטכניקת האקוואריום (Fish Bowl). על הבמה ישבו כ-8 משתתפים יחד עם הרסט ועם רותי דואק שהכינה מראש מקרה להדרכה. הקהל צפה בתהליך ההדרכה הקבוצתית, ולאחר סיום ההדרכה התרחש דיון בתהליך בשיתוף הקהל.
קשה לשים את האצבע בדיוק על הגורם, וסביר להניח שהיה זה שילוב של גורמים, אבל החוויה הייתה של תהליך תקוע שאינו מתפתח. מבחינה טכנית, היה קשה לשמוע ולעקוב אחר הדברים של המשתתפים למרות המיקרופון שהועבר ביניהם וגרם גם לשיבוש בזרימה של הדיון; עצם התנהלות בקבוצה מעל במה מול קהל אינה פשוטה; אך בעיקר, לקבוצת ההדרכה וגם לקהל חסרה שאלה ברורה לגבי המקרה שהובא. הדינמיקה הייתה של מאמץ גדול לספק מענה לצורך שאינו ברור, והיא הותירה תחושה של מועקה ותסכול.
היום הסתיים בפאנל בהשתתפות המרצות/ים ורובי פרידמן.
לסיכום, היום היה עשיר ומרתק, ושילב בין התנסות חווייתית לבין חשיבה תיאורטית. החוויה שיקפה את עולם הקבוצות, שנע ממקומות מלמדים ומעשירים מעין כמוהם עד למקומות של מועקה קשה. המפגש עם נושא ההדרכה הקבוצתית נגע בחוויות עבר אישיות שלי מהדרכות קבוצתיות ועזר לי לעבדן ובכך ענה במידה רבה על הציפיות עמן הגעתי ליום העיון.
מקורות
