הרחם: כוחה של מטפורה
מאת אורית גודקאר
סקירת יום העיון "התפתחות נפשית מוקדמת" בהשתתפות פרופ' אלסנדרה פיונטלי, שאורגן על-ידי המסלול "מצבים מנטאליים ראשוניים" בתכנית לפסיכותרפיה, ביה"ס ללימודי המשך ברפואה, אוניברסיטת תל אביב. יום העיון נערך בתל השומר ב-3.4.2011
החיים שלפני הלידה מצטיירים כמקום רך, בטוח, מיימי ומכיל. הרחם מתואר כמשאת נפש ומקושר לשקט, לשלווה ולניתוק מגרייה מציפה ומכאיבה. והנה באה פרופ' פיונטלי ומפריכה את התפיסה זו, כמעט לחלוטין. כחוקרת מאפיינים של חיי עוברים ברחם היא מספרת לנו על קיום שונה לגמרי. עוברים ברחם שומעים, מסתבר, רעש מתמיד, טועמים ומגלים העדפות לטעם מי השפיר שלהם (היום קצת חמוץ מידי, אמאל'ה, אולי אפשר קצת פחות מלפפונים חמוצים?), חשים את עצמם (ואם יש תאום איתם – כמובן גם אותו), ואפילו רואים! הם נעים ביוזמתם, ולא בהכרח ישנים או ערים כשנדמה לנו שהם ישנים או ערים. וכן, יש מגוון שלם של תנועות עוברים שאמא לא מרגישה בהן. אז לאן נוליך את המטפורה? האם אפשר לזרוק מהחלון את המשאלה לחזור לרחם? ובכל זאת, נדמה שמבחינת מקומה של המטפורה הרחמית בטיפול אין מקום "להספיד" את הדימוי, וגם מידע משמעותי חדש אין בו כדי לערער את עליונות התפיסות הוותיקות אודות הרחם וחיי העוברות.
יום העיון סבב סביב עבודתה של פיונטלי, המנסה לחבר את המחקר המדעי על חיי עוברים עם הטיפול הפסיכואנליטי, ובמיוחד הטיפול הפסיכואנליטי בילדים צעירים. היה בו ניסיון מעניין לחבר עובדות ופנטזיות, מטפורות ותצפיות. החיבור הזה העלה בדעתי את עבודתו של פיטר פונגי, המנסה לחבר תיאוריות פסיכואנליטיות (בעיקר מתחום ההתקשרות) למחקר מדעי אמפירי, ולחבר המשגה קלינית אודות הפרעות קשות לממצאים מחקריים: כמו אצל פונגי, גם אצל פיונטלי מדובר במשימה שאפתנית, מרתקת, המאתגרת דפוסי חשיבה ועבודה של קלינאים. הגעתי לכנס חדורה סקרנות ומשאלה לקבל תשובות חדשות, אך הציפייה היתה מועדת לאכזבה. המחקר מצוי עוד בשלבים ראשוניים כל כך, כמעט עובריים (לא יכולתי להתאפק עם המטפורה). פרופ' פיונטלי הדגישה בדבריה את חשיבות המשך המחקר והשילוב בין הדיסציפלינות לביסוס הרעיונות ראשוניים שהציגה, אודות המשכיות החיים הנפשיים של עוברים, תינוקות וילדים.
פרופ' פיונטלי התגלתה כאישה חמה, חביבה וזהירה עד מאוד, והיא הצהירה מראש כי תציג יותר שאלות והשערות מאשר תשובות נחרצות. היה נעים לראות עד כמה היא אמפתית לאמהות, ומכירה מקרוב את החוויה הרודפנית שהן נתונות לה בחברה שלנו. אמהות למשל יודעות כי מתח נפשי שהן חוות משפיע לרעה על התפתחות העוברים, וידיעה זאת היא עצמה מרשם בדוק להצטברות מתח נפשי: שהרי אין דבר מלחיץ יותר מדרישה מפורשת להירגע, במיוחד כשאיום בנזק בצדה. פרופ' פיונטלי מבקשת להבחין בין מתח סביר, שהוא חלק מהחיים, ובין חרדה בעוצמות חריגות, והמסר שלה ממתן במקצת את "הכורח להירגע". כאימא, וכמטפלת באמהות וילדים, שמחתי לשמוע אשת מקצוע מנוסה כמוה מזכירה למטפלים עד כמה העמדה התובענית יוצרת תביעה בלתי אפשרית מאמהות.
פיונטלי סקרה את התפיסות על אמהות, עוברים ותינוקות במבט היסטורי ותרבותי, סקירה שהיתה עבורי חזרה על מידע שמוכר לי מחקירותיי על אמהות ולידה. יחד עם זאת, הסקירה העמידה בתוך הקשר את המושגים שנדמה לנו שהם אוניברסליים – אמא, אמהות, תינוק, עובר, לידה. גם ההתבוננות בתאומים נעשתה מתוך חקירה של ההקשר התרבותי וההיסטורי של חוויית התאומות. לדברי פרופ' פיונטלי, התפיסות על תאומים בחברות שונות נעות מבהלה ואימה, שמובילים לפגיעה בתינוקות, ועד ייחוס כוחות מאגיים.
המידע הרפואי-מחקרי שהציגה פרופ' פיונטלי היה לטעמי מרתק: הוצגו מגוון תנועות העוברים שניתן לזהות בתצפיות, שכיחותן בשלבי ההתפתחות השונים, ההבדלים בתחושות וביכולות אצל עוברים בשלבי היריון שונים, וספציפית לגבי תאומים – ההבדלים המשמעותיים בין תאומות מסוגים שונים בהקשר הפיזי (שק שפיר יחיד או שניים, הימצאות או היעדר קרומי שפיר). לא תמיד היה ברור כיצד המידע הרפואי-התפתחותי הזה מתקשר לעבודה הטיפולית ולחשיבה אנליטית על טיפול, בילדים ובמבוגרים כאחת. אמנם, הדוברים הנוספים והמתדיינים בכנס ניסו להרחיב את הספקטרום, ונעשה ניסיון ליצור חיבורים ולעורר חשיבה בדבר משמעות הפרקטיקות והמידע שהובאו מתוך התצפיות; הרצאתה של אלינה שלקס היתה במובן זה מאלפת ומעוררת מחשבה. עם זאת, בסופו של דבר נותרתי עם תחושת החמצה, לצד סקרנות שמומשה בחלקה.
הצעד הבא היה לרכוש את ספרה של פיונטלי (שיצא כבר לפני קרוב לעשרים שנה, ומן הסתם חלק מהמידע העדכני שהוצג בכנס חסר בו). על הספר קל יותר להמליץ, גם משום שהוא קריא מאד (ובעברית! האנגלית וקשיי האקוסטיקה באולם היו מאתגרים גם למי שישב בשורה הראשונה בכנס), וגם משום שהקישור בין התחומים השונים בספר הוא בהיר ומלא יותר. הקישור נעשה באמצעות תיאורי המקרים, בהם המידע מהתצפיות מקבל הקשר טיפולי ואנושי בהבנה של הדינמיקה המשפחתית והתוך נפשית של העוברים, התינוקות והילדים המוצגים בספר. לפרופ' פיונטלי יש בסיס רחב לעמוד עליו, החל ממסורת התצפיות בתינוקות של מכון טביסטוק, וכלה בתיאורטיקנים מרכזיים בפסיכואנליזה שעסקו בחוויות מוקדמות (קליין, ויניקוט, ביון, ביק, ועוד רבים וטובים). גם המיקוד בחקר תאומים דווקא היה יותר ברור בעקבות הקריאה בספר. האפשרות של התאומים להיות באינטראקציה משמעותית כבר בהיותם עוברים מעלה שאלות משמעותיות ויסודיות: כיצד התנאים הגופניים שיוצרת התאומות מתקשרים אל היווצרות הנפש בהמשך החיים? האם החוויה הראשונית עם אדם אחר משמעותית ונמשכת גם אל החיים שלאחר הלידה? והאם יש לעוברים "אני"? הקריאה בספרה של פיונטלי גם הבהירה יותר את המונח שטבע פרויד, "סזורה", והפנים השונות שהיא עשויה ללבוש במצבי חיים שונים: הסזורה היא המעבר - שלעיתים הוא קרע, שסע, ולעתים הוא משבר, ובמקרים אחרים הוא פשוט גלישה אל תווך אחר - באמצעות חוויית הלידה.
ובכל זאת, ספר דורש התמסרות של יותר מכמה שעות, ואין לצדו כיבוד משובח וחברה טובה של עמיתים וחברים משכבר שכייף לפגוש. נראה שנדונתי למצוא גם כאן חוויה "טובה דיה" ומספקת במידה, ורחקתי מהפנטזיה על סיפוק בסגנון רחמי – מלא, ממלא, וללא אי נוחות או תסכול.
לקריאת סקירה נוספת על יום העיון
