פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.
 

כתבות

שכול: נקודת מבט

ענת מרנין, מטפלת בתנועה ואחות שכולה, כותבת על השכול ועל פעילותה בפורום המשפחות השכולות למען שלום, פיוס וסובלנות.

מתפרסם מ 7/5/2011 | 17,836 צפיות

תגיות: | |

 

שכול: נקודת מבט

 מאת ענת מרנין

 

 

במשך 30 שנה השכול שלי היה מאוד פרטי. 30 שנה אספתי את השברים של חיי והדבקתי אותם זה לזה. הייתי בת 16 בשנת 73' כששני אחיי האהובים נהרגו במלחמה הארורה.

כשעמדתי בטקסים המכובדים, תהיתי תמיד על המשפחתיות-לרגע שבה נעטפנו, הוריי ואני, לעומת הכאב שנשאר כל כך אישי, עמוק, חסר גבולות. עם השנים פיתחתי דיבור פנימי ביקורתי, ציני משהו, אל מול ביטויים כמו "משפחת השריון" שהייתה שולחת הזמנות לעוד טקסי זיכרון, מעוטרות בציור של זר פרחים - מונח על אנדרטה - עטופה בדגל. חלק מהפרחים בחלקה הצבאית שלנו בטבעון קמלו עוד באותו יום. כשכל העם חגג למחרת, היינו נוסעים אבא, אמא ואני, ואחר כך רק אמא ואני, ולאחרונה בשל מצב בריאותה רק אני לבדי, מרחק דקות מהפיקניקים לחלקה הצבאית, להוסיף מים באגרטלים, כדי שהפרחים יחזיקו עוד יום או יומיים. המנהג המכביד משהו של אמי – לכסות ביום "חגנו" את המצבות בפרחים, כך שלא יראו פיסת אבן – נמשך עד היום.

במשך 30 שנה, אמי נחשפה לכל קהל או כלי תקשורת אפשרי, כשהמסר שלה הולך ומתחדד – אל תשכחו את בניי, את המחיר הנורא מכל שניתן היה למנוע, ועשו כל שניתן למנוע שכול נוסף.

אני תמכתי בדעותיה, אם כי הסתייגתי מהחשיפה. משא השכול בתוך הקהילה הקטנה היה כבד, וחיפשתי את האלמוניות בעיר הגדולה. שם יכולתי לבחור למי אני מספרת, במה אני משתפת, בלי שזה יהיה חרוט על מצחי. באיטיות מדאיגה הצלחתי להקים משפחה ולרכוש מקצוע. החיים שלי שלמים, אך החללים שנשארו מהדבקת החלקים שהתפזרו נותרו כשהיו. בימים מסוימים הם מתרחבים והרגשות נשפכים דרכם, בימים אחרים הם מצטמצמים ועם כיסוי מתאים כמעט שלא ניתן להבחין בהם. אבל הם שם תמיד.

 

לפני 7 שנים, אמי ירדה מהבמה הציבורית עקב מצב בריאותה, ואני עמדתי בפני צומת דרכים עם לפיד בוער בידי. האם אוריד אותו לערמת החול הקרובה ואכבה אותו, או שארוץ קדימה?

בחרתי לרוץ. לא יכולתי לבד. חיפשתי שותפים. הגעתי לפורום המשפחות השכולות ישראליות פלסטיניות למען שלום ופיוס. על הפורום ידעתי עוד קודם, כשהוקם בשנת 95' על ידי יצחק פרנקנטל, אב שכול שחיפש דרך לבטא תמיכה בתהליכי השלום שהנהיג יצחק רבין. פרנקנטל ואמי נפגשו במשלחת שליוותה את רבין לקבלת פרס נובל לשלום. אמי בירכה אותו על יוזמתו, אך בחרה להמשיך לעשות בשדה המצומצם שלה. אני ידעתי, הערכתי ונמנעתי מלהתקרב, להזדהות ולהיחשף, עד לאותו רגע בו חיפשתי מסגרת לפעילות. באופן טבעי חבַרתי לפורום. תחילה כמכותבת דואר, בהמשך כנוכחת במפגשים ופעילות, ודי מהר כפעילה ושותפה לפרויקטים השונים של הפורום.

הפורום הוא ארגון מיוחד במינו, מאופיין בריכוז של איכויות אנושיות נדירות. ישראלים ופלסטינים, אנשים שחווים יום יום את האובדן של יקירם שפקד אותם במהלך שנות חייהם, ולמרות זאת, או בגלל זה, בוחרים כל יום מחדש לעשות למען מניעת שכול נוסף. אנשים למודי סבל, שחוברים יחד מכוח אותו כאב, תוך הבנה שהכאב משני צדי המתרס מחבר ביניהם הרבה יותר מכל שונות לאומית או רעיונית. יחד הם יוצאים ממקור של כאב למקום של תקווה.

מהמפגש הראשון אליו הצטרפתי הרגשתי שהגעתי הביתה. האנשים שסביבי דיברו באותה שפה כמוני, למרות שחציים דוברי ערבית שלצערי איני יודעת. דיברנו בשפת גוף, דיברנו במבט, בחיבוק, באחיזת יד. ב-7 שנותיי בפורום, הארגון עצמו והעשייה בו הפכו להיות מרכיב מאוד משמעותי בחיי. הפעילות המגוונת שאני מעורבת בה נותנת משמעות ומנסחת עבורי מחדש את דמותי ותפקידי כאחות שכולה. בתוך מעגלי הפורום במפגשים שלנו, כנציגה של הארגון בפני קהלים של תלמידים, סטודנטים ומשלחות נוער מחו"ל, כמנחת סדנאות לאוכלוסיות ייעודיות ובשליחויות בחו"ל, אני מספרת את סיפורי האישי – תמיד לצד חבר או חברה פלסטיני/ת, ומתעלת את השכול והכאב שלי לקידום תהליכים של אמון, אמפתיה ופיוס. אני רותמת את הכאב שלי כדי לגעת בלבם של אנשים ולשכנע אותם שאין הצדקה לשפיכות דמים, שאין דרך אחרת שתכבד את אנושיותנו ואנושיות זולתנו מלבד דיאלוג, הכרה, הבנות, הסכמים, שלום.

 

הפעם הראשונה בה סיפרתי את סיפורי האישי היתה בסדנת מנחים של מפגשי דיאלוג. התחלתי במילים: "אחי הבכור, פינקי, בן 23, אחי האמצעי, יאיר, בן 19, ואני, ענתי הקטנה, עוד מעט בת 50..." חנקתי את הדמעות והמשכתי בתיאור המשפחה שלנו, החיים בקיבוץ ואחר כך בטבעון, הילדות המרופדת, הבטוחה והשלווה, וההלם עם פרוץ מלחמת יום כיפור. סיפרתי על הימים האיומים של חוסר הוודאות, כשאני נצמדת לתקווה, פשוט כי לא יכולתי לדמיין משהו אחר, ולבשורת איוב שנחתה עלינו כשהודיעו לנו ששניהם נהרגו, באותו יום ובאותה שעה, פינקי ברמת הגולן, יאיר במדבר סיני. סיפרתי שהקהילה בה גדלנו בקרית טבעון, בחרה להנציח את פינקי ויאיר שהיו שחקנים ואוהבי כדורסל מושבעים, בהגשמת חלומם - הקמת בית ספר לכדורסל הקרוי על שמם ומיועד לילדי הקריה. על הפעילות המבורכת שמקדמת ותורמת לקהילה, מלאת חיים, שמחה, חברות וגאווה. תיארתי איך אני בוחרת לזכור אותם כך, תוך הבלטת החלקים של אישיותם, אהבותיהם, יחסינו, ודחיקת מושגים כמו "מורשת קרב" לפינה נידחת. הם היו צעירים, תמימים, הלכו בתלם של החינוך שקיבלו, מבלי שניתנה להם ההזדמנות להתבגר, לבקר, לחשוב ולפעול אחרת.

כשסיימתי את סיפורי, הרשיתי לעצמי לשחרר את הבכי, ודרך מסך הדמעות הבחנתי שלא הייתי היחידה.

 

מאז סיפרתי את הסיפור אין ספור פעמים. הקושי הגדול בחשיפה, שאפיין את הפעמים הראשונות, הוחלף במיומנות והיצמדות למטרה לשמה אני פועלת. לעתים אני מספרת באריכות ובפירוט, לעתים בקיצור ובפשטות, בהתאמה לנסיבות ולקהל השומעים. כשאנו באים למפגש דיאלוג עם בני נוער ישראלים, אני מרגישה שהסיפור שלי, אישי ומרגש ככל שיהיה, הוא רק מבואה למפגש המשמעותי והמיוחד עם החבר הפלסטיני. שכן את סיפור השכול הישראלי הם סופגים בימי הזיכרון כבר מגן הילדים, אבל מפגש עם פלסטיני בשר ודם, לא אותו אחד מהשידורים המכוונים בטלוויזיה, אלא אדם שנראה אנושי, מדבר בשפתם, מתאר את נסיבות חייו תחת עול הכיבוש ומשתף אותם בכאב השכול שלו, זה אירוע נדיר, הטומן בחובו הזדמנות גדולה לשינוי התפיסות הרווחות בציבור הישראלי בכלל ואצל בני הנוער בפרט. במפגש עם קהל מעורב של ישראלים ופלסטינים, מרגש אותי במיוחד לראות ולשמוע את התגובות האמפתיות של המשתתפים מהצד השני של המתרס, מה שמחזק פעם אחר פעם את המסקנה שלכאב האובדן אין לאום, שהוא אנושי ואוניברסאלי.

 

בראיית עולמי כיום, אחיי הם שותפים לדרך, ואני מאמינה שאני פועלת גם בשמם.

באחת השליחויות מטעת הפורום לחו"ל, יצא שצעדתי ב"צעדת השלום" באיטליה ב-7 באוקטובר, שהוא יום השנה למותם. נשאלתי על ידי עיתונאית מקומית איך ההרגשה שלי לצעוד בצעדה כזו בתאריך המיוחד הזה. אחרי רגע של התבוננות פנימה אמרתי באופן חד משמעי שאני בטוחה שאחיי היו גאים בי ותומכים במה שאני עושה.

כחלק מהפעילות בפורום הצטרפתי לצוות שהוביל במשך תקופה את פעילות נשות הפורום. זו הייתה הזדמנות מיוחדת במינה לפגוש את חברותינו הנשים הפלסטיניות, להעמיק את ההיכרות ולעשות ביחד למען ביטוי הקול הייחודי שלנו כנשים בשתי החברות, להעצים אלה את אלה, לבלות ביחד, ללמוד על אורחות החיים ולקדם בדרכנו המיוחדת את הפיוס בין העמים. מגבלת השפה, שמקשה במיוחד על פעילות הנשים, שכן מעטות מאיתנו דוברות אותה שפה, כיוונה אותנו לחשיבה על דרכי ביטוי יצירתיות ולא מילוליות, כמו בישול בצוותא, ועיסוק משותף בתחומי יצירה. הקושי בארגון ובביצוע המפגשים הוא רב, והכאב שאנו פוגשות בכל מפגש כזה ממיס את הלב, אבל פעם אחר פעם, בסיומו של יום כזה גיליתי שהלב מתרחב, שאני מקבלת כוח, אומץ והשראה להמשך הפעילות מעצם קיומו של המפגש, מהשיתוף והקרבה שאני חשה כלפי חברותיי – אחיותיי לכאב ולתקווה.

 

הפרויקט הנוכחי שבו אני משתתפת הוא "נקודת מבט", במסגרתה אנו מגיעים, צמד מנחים מהפורום, לקבוצות ייעודיות, לשם היכרות הדדית עם הנרטיבים האישיים, בתוך ההקשר הלאומי וההיסטורי של שני הצדדים – ישראלי ופלסטיני. אני נפעמת בכל מפגש מחדש, מהרגעים המרגשים והקשים, מהנגיעות העמוקות והנוקבות ומהמחויבות לתהליך. פעם אחר פעם אני מתחזקת באמונה בדרכנו, וגאה להיות חלק מהעושים במלאכה.

ההזדמנות שניתנת לי בפעילותי בפורום, לנתב את כאב האובדן לעשייה חיובית, שמטרתה לקדם פיוס ולמנוע שכול נוסף, מסייעת לי להעניק משמעות למחיר הנורא ולחסר התמידי הנוכח במארג חיי.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

מרנין-שחם, ע. (2011). שכול: נקודת מבט. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 14/12/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2596

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

רועי אלישררועי אלישר12/6/2011

מרגש ונוגע. היכולת שלך לחלוק את הסיפור האישי שלך מרגשת ומחזקת.

שושי יעקבישושי יעקבי19/5/2011

ריגשת אותי: שושי יעקבי(פיסנטה).

ענת מרנין שחםענת מרנין שחם18/5/2011

תודות. תודה נעמי, תודה יעל ותודה לכל המגיבים ששלחו משובים מרגשים למייל האישי שלי. התלבטתי לגבי החשיפה הכל-כך אישית במקום כל-כך ציבורי. התמיכה שלכם מחזקת אותי בבחירה לפרסם. תודה ליעל ולאפרת עורכות האתר על ההזמנה וההזדמנות. ענת

יעל שרוןיעל שרון17/5/2011

תודה, ענת. התרגשתי לקרוא. מודה לך מאד על השיתוף בחוויה. כי זה בדיוק מה שזה עשה לי- שיתף בחוויה האישית שלך. - יעל שרון

נעמי רזנעמי רז8/5/2011

נקודת מגע. ענת, היכולת להסב את הכאב לתקווה, לחבר את האישי שלך עם האישי של אחרים, לתת ביטוי כה נוגע - סחפה אותי. לא עצרתי לרגע בקריאתי. חיבוק אוהב מרחוק. נעמי רז