התרשמויות מעבודה במרכז חרדי לבריאות הנפש
מאת חווה בן שלום וד"ר שניאור הופמן
גרסה באנגלית של המאמר פורסמה בספר "Two Are Better Than One: Case Studies of Brief Effective Therapy" מאת SeymourHoffman, שיצא ב-2011 בהוצאת Sky Books. המאמר פורסם בפרק "Reflections on Working in a Haredi Mental Health Clinic".
המגזר החרדי מהווה כיום למעלה מ–11% מכלל אוכלוסיית מדינת ישראל. על אף שהמגזר מורכב מזרמים וקהילות שונות הנבדלות זו מזו, ניתן לאפיין את אורח החיים החרדי כמרוכז סביב למשפחה, כאשר המשפחות נוטות להיות מרובות ילדים ומאוחדות במצוות התורה "פרו ורבו" (בראשית,1:28). מערכת החינוך בקהילה החרדית נפרדת לבנים ובנות, והילדים לומדים במוסדות נפרדים החל מגיל צעיר מאוד: הבנים לומדים בתלמוד תורה או ב"חיידר" ולאחר מכן בישיבה; הבנות בבית ספר יסודי ובסמינר. אחוז ניכר של הבחורים ממשיכים את לימודם בישיבה עד לנישואיהם. את בנות הזוג שלהם הם מוצאים על פי רוב דרך שידוכים. חלק גדול מהגברים אף ממשיך לימודי קודש גם לאחר הנישואים. בהרבה קהילות חרדיות יש התנגדות ללימודים במוסדות חילוניים. טלוויזיה, סרטים, עיתונים חילוניים, והשימוש באינטרנט שלא לצורך פרנסה אסורים. הרבה חרדים רואים בלבוש המסורתי אמצעי חשוב לשמירה על הזהות והייחודיות שלהם וכלי לעיצוב האישיות ולצמיחה רוחנית. כך, הגברים מגדלים זקנים, לובשים חליפות כהות, וחובשים כובעים שחורים. הנשים שומרות על רמה גבוהה של צניעות בלבושן - הן לובשות חצאיות ארוכות, שרוולים ארוכים, מקפידות על צווארון סגור, וחובשות פאה או מטפחת ראש לאחר הנישואים. היהדות החרדית מעודדת התבדלות מתרבות לא-יהודית, ושמה דגש על לימוד תורה של כל בני הקהילה. העיסוק בפרנסה מצדיק לעתים טיפוח קשרים מסחריים עם העולם הרחב, אבל מעורבות בחיים שמחוץ לקהילה אינה נחשבת כבעלת ערך.
על אף גודלה המשמעותי של האוכלוסייה החרדית וצרכייה הייחודיים, לא פותחה בארץ מערכת טיפולית בתחום בריאות הנפש המתחשבת באלה. ממחקר שערך פרופ' אליעזר שנל מ-Yeshiva University בניו יורק (Schnall, Feinberg, Feinberg, & Kalkstein, 2010) עולה כי העדר תנאים מותאמים לטיפול נפשי לאוכלוסייה החרדית מאפיינים גם את ארצות הברית, וזאת על אף שקיימת שם קהילה אורתודוכסית גדולה מאוד. כיום, מטופלים חרדים הנזקקים לטיפול פסיכיאטרי ופסיכולוגי נאלצים להשתמש במערכת הכללית, ונאלצים להתמודד עם מצבים שהם אינם מורגלים בהם דווקא בשעת משבר. על אף שכל המסגרות הטיפוליות מאפשרות קיום מצוות, השהות במחלקות השונות חושפת את המטופלים החרדיים להתנהגויות ולתכנים זרים להם ואף נוגדים את אמונתם וערכיהם.
מסגרת בריאות הנפש המוצגת במאמר היא מסגרת ייחודית בארץ המספקת שירותים פסיכיאטריים ופסיכולוגיים לקהילה החרדית. היא ממומנת על ידי גוף פרטי המשתייך למגזר החרדי, ובאופן חלקי גם על ידי משרד הבריאות, ונמצאת בפיקוח המשרד. סוגי הפסיכותרפיה הניתנים במקום כוללים פסיכותרפיה יחידנית, זוגית, משפחתית וקבוצתית. לפי שנל ועמיתיו, בקהילה האורתודוקסית עדיין קיימת סטיגמה הקשורה למחלות נפש, אשר מונעת מאנשים מלבקש עזרה. מסיבות אלה נקראת המרפאה "מרפאת קהילה" ולא מרפאת בריאות הנפש. המחקר של שנל הצביע על כך שההיבט הכספי מונע מחברי הקהילה לזכות בטיפול נפשי הולם; ואכן, הטיפול במרפאה המוצגת ניתן ללא תשלום.
המסגרת מתחשבת בצרכים הדתיים המיוחדים של הפציינטים. בהתאם לכך, הצוות מקפיד על לבוש צנוע, חדרי ההמתנה מופרדים בין גברים ונשים, וניתן למצוא בהם ספרי דת וחומרי קריאה דתיים. ההנהלה של המרכז ואנשי הצוות המקצועי שייכים כולם לציבור הדתי והחרדי. בישיבות הצוות, גברים ונשים יושבים בצדדים מנוגדים של החדר. ארוחות הצהריים מתקיימות בחדר שבו קיימת הפרדה בין בנים ונשים. מטעמי דת, הקבוצות הטיפוליות מופרדות לקבוצת גברים וקבוצת נשים. עם זאת, במקרה ייחודי שבו הוקמה קבוצת הורים לילדים חולי סכיזופרניה ניתן היתר מסמכות רבנית גבוהה להעברה של קבוצה מעורבת של גברים ונשים. הפוסק השתכנע כי השתתפות שני ההורים הכרחית לטיפול והסכים לקיום קבוצה מעורבת, בתנאי שההורים היו מבוגרים מגיל ארבעים וחמש. הקבוצה נמנעה מעיסוק בנושאים אינטימיים ומישיבה מעורבת בחדר.
בנוסף לעבודת המרפאה פועלת במקום גם תוכנית של טיפול יום נפרדת לגברים ולנשים. המחלקה לטיפול יום מציעה מסגרת אינטנסיבית הנותנת מענה למטופלים החווים משבר חיים או החמרה במצב קיים. לעתים, ההגעה למסגרת חוסכת למטופל אשפוז פסיכיאטרי, ומאפשרת לו להתגבר על קשייו בתוך הקהילה ובמסגרת התואמת את אמונתו וערכיו. המסגרת מציעה טיפולים פרטניים וקבוצתיים על ידי מטפלים מדיסציפלינות שונות – פסיכיאטרים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, מרפאות בעיסוק, מטפלות באמנות ועוד. בנוסף על הטיפולים, מתקיימות במקום תפילות ומועברים שעורי גמרא לגברים.
מעבר לטיפולים הניתנים במקום, המרפאה מארגנת פורום טיפולי שבו משתתפים אנשי מקצוע המתמחים בטיפול בקהילה הדתית/חרדית. בנוסף, למפגשי צוות המרפאה וצוות המחלקה לטיפול יום מגיעים אנשי מקצוע העובדים בקהילה החרדית. במסגרת הפורום ניתנות הרצאות בנושאים שונים תוך התייחסות לעולם החרדי, ומתקיימים דיונים במגוון נושאים הרלוונטיים לקהילה החרדית.
על אף שהקהילה החרדית הפכה בשנים האחרונות להיות פתוחה יותר בכל הקשור בטיפולים בבריאות הנפש, היא נותרה סטיגמטית ומתייגת. נושא זה הופך בעייתי מאוד בשלב השידוכים. הנטייה בקהילה החרדית, כמו גם בזו החילונית, היא להסתיר את הפגמים האישיים ואת הבעיות הפסיכולוגיות לפני החתונה, משום שגילוי שלהם עשוי לפגוע באיכות השידוך ולצמצם משמעותית את מספר המועמדים לשידוך. כתוצאה מכך, גברים ונשים חרדיים שסובלים מהפרעות נפשיות חווים מתח רב בזמן השידוכים בשל החשש של גילוי סודם. הטיפול במקרים אלה הוא קשה ביותר משום שהפתרון של גילוי "הסוד" כאמצעי להפחתת החרדה אינו מהווה אופציה אפשרית. לעתים החשש מגילוי של מחלה מוביל לכך שהמטופלים מפסיקים את הטיפול התרופתי והפסיכולוגי. התנהגות זו קשורה לרצון של המטופלים לחוש עצמם בריאים ונטולי בעיות, ולהקרין זאת גם כלפי קרוביהם ובהמשך כלפי המשודכים לעתיד. הדבר מוביל לעתים קרובות להחמרה במצבם של המטופלים, ומביא לתוצאה הפוכה, של קושי בהשגת שידוך הולם. הבעיה ממשיכה לעתים גם לאחר הנישואים: מספר לא מבוטל של נשים וגם גברים מגיעים למרפאה ללא ידיעת בת זוגם, מפחד שאלה יתנגדו למהלך או שיעשו בו בעתיד שימושי לרעה, במקרה שבו הנישואים לא יחזיקו מעמד.
להמחשת הקושי שמתואר לעיל, נביא כאן שני מקרים שמדגימים את הבעיה.
שלמה (שם בדוי, כמו שאר השמות שיופיעו במאמר בהמשך), סטודנט חרדי בן 23 אשר התארס לאחרונה, הגיע לטיפול פסיכולוגי. מטרתו הייתה להפסיק לקחת תרופות פסיכיאטריות לפני החתונה, שהייתה אמורה להתקיים תוך מספר שבועות. הרב של שלמה הזהיר אותו שלא יגלה לארוסתו כי הוא מקבל טיפול פסיכיאטרי ופסיכולוגי, ודחה חלק מדאגותיו והסתייגויותיו בנושא הנישואין בטענה שהדברים אינם משמעותיים. במקביל, וללא ידיעתו של אותו בחור, טופלה ארוסתו במרפאה. הוא גילה זאת במקרה כשבועיים לפני הנישואין, כאשר ראה אותה נכנסת למרפאה. שלמה ביקש מהמטפל שלו למסור לו מידע על ארוסתו וביקש לדעת מהן בעיותיה הנפשיות. המטפל הסביר לו שאינו רשאי לספק לו את המידע הזה בגלל אתיקה מקצועית והציע לו לפתוח את הנושא בצורה גלויה מול ארוסתו. הוא המליץ על כך שיפגינו פתיחות הדדית ויתחילו את נישואיהם "ברגל ימין". לרוע המזל, שלמה לא שמע בקול המטפל וחודש מאוחר יותר הזוג נפרד.
גישה אחרת מזו של הרב של שלמה ניתן למצוא אצל הרב ד"ר אברהם טוורסקי, תלמיד חכם ופסיכיאטר מוכר. טוורסקי כתב ב"המודיע" (עיתון חרדי) בינואר 2009 תשובה לאישה אשר מצאה עצמה בסיטואציה דומה לזו של שלמה:
חזרתי ואמרתי לאנשים לא לשמור אינפורמציה חשובה בדיוק בגלל סיבה שכזו. הורי החתן מרגישים שאם הם היו מגלים שהוא היה לוקח תרופות אז חייו היו נהרסים ולא היה מצליח למצוא אישה, ולכן הסתירו את המידע לתועלתו. אך האם הם עזרו לו למרות כוונותיהם? הורים, אני מתחנן אליכם. רחמו על ילדיכם. אל תגרמו להם סבל על ידי הסתרת אינפורמציה. כפי שאתם רואים זה עלול לגרום להם אומללות על פני אושר.
דוגמא נוספת: רבקה, צעירה חרדית רווקה, הגיעה למרפאה משום שסבלה מהתקפי חרדה ופאניקה. החרדה שלה הוחרפה בשל החשש והדאגה שפיתחה לגבי תגובת בעלה לעתיד (אותו עדיין לא פגשה) כלפי הסימפטומים הפסיכולוגיים שלה. ברור היה לה כי אם היא רוצה להתחתן עם גבר חרדי ראוי, היא חייבת להסתיר את העובדה שהיא מקבלת טיפול פסיכיאטרי. מתמחה חרדית שטיפלה בה היטיבה להגדיר זאת: "כאשר בחורה פוגשת מועמד מתאים במסגרת חמש הפגישות המוקצבות לה - היא חייבת לעטות מסיכה כדי להצליח ולהתחתן".
במקרה זה המטפלת מצאה עצמה בדילמה: מצד אחד היא מאמינה כי חשאיות, רמאות וחוסר נאמנות כלפי הבן הזוג היא תבנית הרסנית שמהווה בסיס רעוע לנישואין; מצד שני, היא מודעת לכך שבמציאות המצערת בקהילה החרדית, פתיחות וגילוי לב בנושאים של בריאות נפשית מחבלים באפשרות של האדם למצוא בן זוג מתאים ולהתחתן. במהלך הטיפול, הדילמה החריפה, כאשר רבקה סיפרה שפגשה גבר מתאים ושגם הוא מעוניין בנישואים. המטפלת בחרה לעודד את רבקה "לצאת מהארון" ולספר על בעיותיה והדגישה כי תכונותיה החיוביות של רבקה עולות בהרבה על הפגם הקטן. היא הסבירה לה כי עליה לשים בצד את פחדיה וחרדותיה כדי שתוכל להתחיל את חיי נישואיה בדרך חיובית. רבקה היססה, אך הסכימה לכך, ונעזרה במטפלת כדי לגלות את "סודותיה" בדרך המועילה ביותר. המטפלת אף הציעה שתיפגש עם שני בני הזוג ביחד. בפגישה הבאה, רבקה דיווחה כי השידוך המיועד הגיב באופן חיובי, והעריך מאוד את הכנות והפתיחות שגילתה.
*
למרפאה מגיעים מטופלים בגילאים שונים ובשלבים שונים בחייהם. אחת הקבוצות הדומיננטיות שמגיעות לקבלת טיפול היא של נשים נשואות המטופלות במספר רב של ילדים. אחת התלונות המאפיינות את הנשים הללו היא העומס היומיומי הרב שהן חוות במסגרת אחזקת משק הבית ותחושת הדיכאון שמתפתחת בהן. תוך כדי טיפול ושאילת שאלות מצד המטפל, מתחילות הנשים לדבר על נישואים חסרי הרמוניה וריחוק מהבעל. הן מרגישות חסרות אונים וחשות כי לא יוכלו לשנות את המצב. הרבה מהנשים מתלוננות על היעדרו של הבעל ועל כך שהוא לא שותף באחזקת הבית, בטיפול בילדים ובעבודות יומיות. למרות הקשיים הרציניים שמעלות הנשים, ושברור כי אפיינו את הנישואים עוד בתחילתם, הרבה מהן ממשיכות ללדת ילדים. אישה חרדית שנשאלה למה היא מוסיפה ללדת למרות הבעיות בזוגיות, ענתה: "לא מכובד כשיש לך מעט ילדים".
סימפטומים שכיחים אחרים אשר מביאים את המטופלים החרדים למרפאה הם פחדים אובססיביים המלווים בהתנהגות קומפולסיבית. לרוב, המחשבות האובססיביות המוצגות קשורות לעיסוק בטקסים דתיים וחשש מאי קיום מצוות בצורה נכונה. ההתנהגות הכפייתית, המופיעה בנסותם לפתור את החרדה המתעוררת בהם, קשורה בדרך כלל לתכנים של ניקיון, תפילה, היטהרות, ושמירה על הפרדה של בשר ומוצרי חלב. בדרך כלל, הטיפול בסימפטומים אלה דורש שיתוף פעולה של סמכות רבנית (Greenberg and Shefler, 2008; Huppert, Siev and Kushner, 2007 ) ולפעמים אף את התערבותם הישירה של רבנים. (Slanger, 1996). בהמשך מוצגים שני מקרים בהם הייתה התערבות חד פעמית של רב בטיפול בפציינטים הסובלים מהפרעות כפייתיות בעלי תכנים דתיים.
יונה: פטור מיוחד ממצווה
יונה, חוזר בתשובה, רווק בן עשרים ושמונה, קיבל טיפול פסיכיאטרי במשך עשר השנים האחרונות. הטיפול כלל גם מספר אשפוזים. האבחון שלו הוא סכיזופרניה לא מסווגת והפרעה טורדנית-כפייתית. יונה מטופל תרופתית, ובנוסף נעזר בטיפול פסיכולוגי.
יונה מתואר כאדם חרד, חסר ביטחון, ותלותי. הוא מדוכא, חשדני כלפי הסובבים אותו ומתנהל בצורה נוקשה. יונה עסוק במידה מוגזמת בנושאים הקשורים לדת, לכשרות ולניקיון, ועיסוק זה מגביל מאוד את תפקודו היומיומי מבחינה חברתית ותעסוקתית. ההתעסקות הטורדנית-כפייתית כוללת קפדנות מוגזמת בשמירת הלכות כשרות, דאגה שמא הוא דילג על מלים בתפילה, הגורמת לו לחזור על התפילה מספר פעמים, ודאגה מוגזמת בקשר לניקיון ידיו וגופו, במיוחד לפני תפילה ואכילה.
יונה פנה למספר רבנים בקשר לשאלותיו ודאגותיו הדתיות, והם הסבירו לו בסבלנות את כל הדקויות ההלכתיות כדי להרגיעו. למרבה הצער, ההסברים ההלכתיים שמטרתם הייתה להפחית את שאלותיו ופקפוקיו, החריפו דווקא את מצבו הנפשי. יונה העלה בפגישות עם המטפל את רצונו שהם ייפגשו יחד עם רב. לאחר מחשבה הסכים המטפל לבקשתו של יונה לקבוע פגישה עם רב בעל סמכות, כדי שיוכל לדון בנושאים ובשאלות דת והלכה, שבהם הוא עסוק כמעט עשרים וארבע שעות ביממה.
לפני הפגישה, וברשות המטופל, דן המטפל עם הרב באסטרטגיה הנכונה שיש לנקוט עם המטופל כדי לעזור לו. לאחר שהרב הקשיב לשאלות, לפקפוקים ולדאגות ההלכתיות של יונה, הוא אמר לו שלאור מצבו הנפשי הקשה הוא יוכל לקבל פטור מיוחד לשלושה חודשים. לפיכך, מאותו היום יונה לא היה צריך לדאוג ולדייק כפי שנהג עד לאותו הזמן בעניין שמירת חלק מהמצוות. בנוסף הסביר לו הרב כי אם הוא ימצא את עצמו מתחיל לפקפק באופן שבו קיים את המצוות יחזור מיד על ה'מנטרה': 'אין ספקות ולכן אין שאלות, ולכן אין צורך בתשובות' - עד שתעבור המחשבה הטורדנית. הפטור ההלכתי ניתן לשלושה חודשים, ויתחדש רק לאחר התייעצות עם המטפל. הרב כתב וחתם על הפסק שלו, ונתן ליונה לשמור אותו כשהוא מאחל ליונה רפואה מהירה והצלחה במלחמתו נגד 'האויב'.
בפגישה הטיפולית הבאה דיווח יונה למטפל שהפגישה עם הרב, המכתב שנתן לו והשימוש ב'מנטרה' הקלו עליו. הוא ביקש פגישה נוספת עם הרב בעוד שלושה חודשים, כדי להתחזק ו'למלא את המצברים' שלו.
דינה: התרת נדרים
דינה, אישה נשואה ואם לשלושה ילדים, התקשרה לפסיכולוג והתחננה שיקבל אותה באופן מיידי משום שפחדה שברגע של ייאוש עמוק היא תגרום נזק לעצמה. בעת הפגישה הראשונה היא הייתה מתוחה, עצבנית וחרדה, כשתיארה את מצבה הנפשי המעורער. לדבריה, בשנתיים האחרונות היא סובלת ממחשבות טורדניות, פחדים ורגשי-אשמה, לאחר שחברה דתית שלה סיפרה לה שבתלמוד כתוב שבעוון אי-קיום נדרים מתים בנים. מאז היא טרודה מאוד, ובודקת אם חשבה על נדרים, אם הוציאה מפיה נדרים ולא קיימה, והיא חיה בפחד שאלוקים יעניש אותה. מלבד האובססיות והחרדות היו לה מריבות וסכסוכים רבים עם בעלה, שגם הם פגעו בתפקוד היומיומי שלה. בסיום הפגישה הצליחה דינה להירגע, הרגישה פחות לחוצה ומיואשת, וביקשה עזרה טיפולית כדי להשתחרר מהפחדים ומהמחשבות הטורדניות שלה, בתקווה שזה יעזור לה גם בשיפור היחסים עם בעלה.
בפגישה הרביעית הציע לה המטפל להתייעץ בסמכות דתית בקשר לנושא הנדרים. דינה הסכימה, ונקבעה פגישה לשבוע שלאחר מכן. לפני הפגישה תיאר המטפל את המצב לרב, והציע שהרב יערוך טקס דתי של 'התרת נדרים', כדי לעזור לדינה להשתחרר מהפחדים, המחשבות הטורדניות ורגשות האשמה (Rapaport, 1991). בפגישה, שהתקיימה בבית הכנסת, שיתפה דינה את הרב במצוקתה. הרב הקשיב, ואחר כך הסביר לדינה שאסור לנדור נדר ולא לקיים אותו, אולם אין איסור לחשוב על נדירת נדרים. יתירה מזו, התורה מכירה בכך שלא קל לאדם להשתלט על פיו, ולכן אפשרה 'התרת נדרים' במרבית המקרים, במידה והאדם מתחרט על מה שעשה. הרב הציע לדינה להשתתף בטקס 'התרת נדרים', והסביר לה את מטרת הטקס ואופן התנהלותו. בהסכמתה הוא ערך את הטקס בהשתתפות שני אנשים נוספים, שישבו יחד אתו 'כבית דין'. בסיום הפגישה רשם הרב מסמך אודות הטקס, והדגיש שמאותו היום היא לא צריכה לדאוג לנדירת נדרים ולאי-קיומם. הוא ביקש משני ה'דיינים' להוסיף את חתימותיהם על המסמך, ומסר לה את הפתק כדי שתוכל לעיין בו במידה ותרגיש צורך להתחזק. הוא בירך אותה שתהיה לה שלוות נפש ושתצליח בדרכיה. בפגישה הטיפולית הבאה דיווחה דינה שבעקבות הפגישה בבית הכנסת פחתו המחשבות הטורדניות שלה באופן משמעותי, וששיפור חל גם במצב רוחה ובתפקודה היומיומי.
*
כל ההחלטות הטיפוליות שמתגבשות במרפאה ביחס למטופלים שבעייתם מתמקדת בנושאים דתיים, נבדקות דרך "פריזמה הלכתית", לפני שהן מיושמות. במסגרת אחד הטיפולים במרפאה, למשל, החליט הצוות המקצועי של המרפאה יחד עם הצוות החינוכי של בית הספר, שהמטופלת, ילדה בת 10, צריכה לעבור למשפחת אמנה עקב השפעה מזיקה של ההורים עליה. לפני מימוש ההחלטה, התייעץ הצוות עם סמכות הלכתית מוכרת. בשונה מהחלטת הצוות סבר הרב כי טובתה של הילדה היא דווקא להישאר בבית הוריה. הוא התייחס לסוגיות דתיות ובחן את הדברים מתוך הכרות מעמיקה עם הקהילה שאליה השתייכה המשפחה. בהתאם לכך, פסק הרב שעדיף שהילדה תישאר בביתה ותמשיך לקבל טיפול פסיכולוגי. לאחר שהבין הצוות את נימוקי הרב, הוחלט לקבל את החלטתו. הרב והמטפלים במרפאה גייסו עזרה מהקהילה, וארגנו עבור הילדה והוריה המשך טיפול פסיכולוגי במרפאה. להלן מתוארים שני מקרים נוספים המציגים את השפעת השיקולים ההלכתיים על הטיפול הפסיכולוגי במרפאה.
יוסף: אתיקה ודת
פסיכולוגית דתייה העלתה בהדרכה דילמה דתית ואתית. יוסף, בחור חרדי צעיר הגיע לטיפול לאחר משבר פסיכוטי שחווה ואשפוז ממושך במחלקה סגורה באחד מבתי החולים בארץ. יוסף גילה לה שהוא הומוסקסואל ושהתנסה בקיום יחסי מין עם גברים. כיום, לאחר תקופה ממושכת שבה לא היה מעורב בפעילות מינית, הוא רוצה להתחתן ומחפש שידוך. הסיבה המרכזית לרצונו להתחתן הייתה לרצות את אמו, שאיתה יש לו קשר סימביוטי, ואשר אינה מודעת לנטיותיו המיניות.
מאחר שהטיפול היה בראשית דרכו, המטפלת סברה כי מוטב ליוסף להשהות את החלטתו בנוגע לנישואים לשלב מאוחר יותר. יוסף חשב אחרת והמשיך בחיפושיו. המטפלת חשה כי במידה ויוסף יינשא, הדבר יפגע בו ובבת הזוג העתידית. היה לה ברור כי מבחינה אתית ידיה כבולות והיא אינה יכולה לעשות דבר. עם זאת, היא העלתה את השאלה האם היא מחויבת מבחינה דתית לדווח לאמו של יוסף על נטיותיו המיניות, כדי לא לעבור על האיסור "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא, 19,16). איסור זה מבואר על ידי רבנים כמחויבות לנסות להציל ולהגן את חיי הזולת ולשמור על רכושו ועל רווחתו הנפשית. בירור עם סמכות רבנית העלה כי היא לא מחויבת להודיע לאם המטופל על נטיותיו, משום שהיא נחשבת לסמכות מקצועית, וככזו מחויבת לשמור על סודיות מטופליה, וכן מפני שהיא אף עלולה להינזק מכך שתחשוף את סוד המטופל ולפגוע בפרנסתה.
מקרה זה מציג את המורכבות עמה מתמודדים מטפלים חרדיים ודתיים, הנובעת לעתים מהמתח שבין אתיקה מקצועית ובין דת. למטפל החילוני שאלות אלה עשויות להראות כלא רלוונטיות, אולם עבור המטפל החרדי והדתי שאלות אלה מהותיות ועשויות להשפיע מאוד על הקשר הטיפולי ועל תהליכי העברה והעברה נגדית בטיפול.
נחמה: "לפתוח פה לשטן"
מטפל צעיר במרפאה סיפר במסגרת ההדרכה על נחמה, אישה נשואה ואם לארבעה ילדים, אשר סובלת ממחשבות טורדניות וחרדות הקשורות לכך ש"בעלה עומד למות" או ש"בנה עומד להידרס על ידי רכב". המחשבות, והחרדות שהגיעו בעקבותיהן, השפיעו מאוד על פעילותה היומית של נחמה. היא אף ציינה כי מחשבותיה מעצימות את חרדותיה ופחדיה היות שהיא מפחדת שעצם מחשבותיה עלולות להוביל לכך שהדבר יתרחש והיא תהיה אחראית לאירוע הטרגי. לאחר מספר בירורים, הציע המדריך התערבות התנהגותית מסוג "הביטואציה". טיפול מסוג זה מחייב את המטופלת להביע את מחשבותיה בקול רם, להקליט אותם ולהקשיב להם מספר פעמים ביום. המטרה של התערבות מסוג זה היא לגרום להפחתת ההשפעה שיש למחשבות אל על האישה. במקביל העלה המדריך בעיה הלכתית הקשורה לאיסור ההלכתי "אסור לאדם לפתוח פה לשטן" (יורה דעה קי"ז כף החיים) וההסכם נעשה "בשפתיים" ("ברית כרותה בשפתיים" – מסכת מועד קטן י"ח א"ע, תלמוד בבלי), לפיהם על האדם להיות זהיר בדבריו משום שלמילים יש כח והשפעה ושעלולה לגרום להתרחשות האירוע המפחיד. המדריך והמטפל לא רצו לבצע התערבות טיפולית שיכולה הייתה להיות נגד ערכי הדת של נחמה. לפיכך פנו המטפל והמדריך לרב, אשר התיר את השימוש בשיטה משום שהתרשם כי זו תועיל למטופלת להשתחרר מהסימפטומים המטרידים.
סיכום
במאמר הוצגה העבודה במרכז לבריאות הנפש המספק טיפול לאוכלוסייה חרדית, ותוארה ההתמודדות עם הצרכים הייחודיים של האוכלוסייה, כמו דילמות הלכתיות, התמודדות עם בעיית התיוג החריפה ומקומם המרכזי של רבנים בחברה.
הקמת מרפאה לבריאות הנפש המיועדת לקהילה החרדית היא צעד חלוצי נועז שיש לשבח אותו. צעד זה מקל על אנשי הקהילה ומעודד אותם לפנות לטיפולים פסיכולוגים ופסיכיאטרים בעת הצורך ולקבל סיוע בסביבה "ידידותית לדת" הפועלת לפי ערכים דתיים ומכבדת אותם. בנוסף, מקום מסוג זה מאפשר לאנשי מקצוע דתיים וחרדים מתחום בריאות הנפש לרכוש ידע קליני ולעבוד בסביבה התואמת את ערכיהם ודרך חייהם. חשוב לעודד פתיחה של מרפאות נוספות לבריאות הנפש המיועדות לחברה החרדית.
מקורות
Greenberg, D. and Shefler, G. (2008) Ultra-orthodox rabbinic responses to religious obsessive-compulsive disorder. Israel Journal of Psychiatry and Related Sciences, 3, 4, 183-192.
Huppert, D. H., Siev, J. and Kushner, E. S. (2007) When religion and obsessive-compulsive disorder collide: Treating scrupulosity in ultra-orthodox Jews, Journal of clinical psychology, 63, 10, 925-941.
Rapaport, J. L., (1991) The Boy Who Couldn’t Stop Washing. New York: Signet, (pp. 176-191).
Schnall, E., Feinberg, S., Feinberg, K., & Kalkstein, S. (2010).
Psychological disorder and stigma: A 25-year follow-up study in the
Orthodox Jewish community. The 118th Annual Convention of the American
Psychological Association, San Diego, CA, August 2010.
Slanger, C., (1996) Orthodox rabbinic attitudes to mental health professionals and referral patterns. Tradition, 31, 1, 22-33.
