בין כלות הנפש להתכללות נפשית
על געגועים בעולמו של ר' נחמן מברסלב - עיון פסיכודינמי
מאת שי גיל
המאמר מבוסס על הרצאה שנתן הכותב במסגרת הכנס הישראלי השלישי לרוחניות עכשווית, שהתקיים באוניברסיטת חיפה ביום 15.3.11.
רשימה זו מבקשת לבחון את משמעותם של כיסופים וגעגועים לאלוהים בעולמו של ר' נחמן מברסלב - געגועים לא רק כאמצעי לקשר עם האלוהות, אלא כתכלית בפני עצמם. מוטיב הגעגוע עובר כחוט השני בסיפוריו, בהגותו ובאישיותו של ר' נחמן, ונראה לי רלוונטי ומשמעותי לא פחות לנפש האדם בעת הזו ולהתפתחותה הנפשית והרוחנית. ההתבוננות תיעשה בזיקה להיבטים פסיכולוגיים ולתהליכים תרפויטיים.
פגישה לאין קץ
רבי נחמן מבכר להיות תמיד בהתהוות, על פני הגעה ליעד מוגדר, סופי ובר מימוש. הוא מציע להיות תמיד "בדרך לארץ ישראל", המייצגת עבורו את מרכז ההוויה הנפשית, ומזמין אותנו להתנסות במצב נפשי של "היות לקראת", ללא המפגש שאליו מתכוננים. הגעגוע הלא ממומש מיילד בתוכנו שדה רגשי-יצרי גועש ופוטנטי, המוצא ביטויו במרחב התוך נפשי והבין אישי בשלל דרכים המגשרות בין פנים לחוץ: יללה, צעקה, ניגון, ריקוד, חלום, סיפור, ועוד כהנה וכהנה - מבעים היוצרים אצל ר 'נחמן "שפה דתית נשגבת" (כהן, 2010).
ניתן לנסות ולהמחיש את המצב הרגשי-קיומי שאליו מזמן אותנו ר' נחמן, דרך התבוננות בדמותם של אצבעות ידי האדם והאל בציורו המפורסם של מיכלאנג'לו "בריאת האדם" על תקרת הקפלה הסיסטינית: ככל שהן קרובות ומגששות זו אל זו, האצבעות לא נוגעות אלה באלה, ולעולם גם לא ייפגשו. כך גם סיפוריו הגדולים של ר' נחמן "מעשיות משנים קדמוניות" לא מגיעים לכלל סיום, ובהקבלה - גאולת העם, כמו גם הנפש הפרטית של כל אחד ואחד, לעולם לא מגיעה אצל ר' נחמן לסיום. דומה כי הבשורה עבורנו היא שהדרך לגאולה היא אין סופית, כפי שהנפש במהותה והאלוהות הם אין סופיות (אנקורי, 2010).
משאת הנפש ומסע הנפש
מושא הגעגוע הוא אובייקט חיצוני לכאורה, הממוקם כביכול מחוץ לסובייקט המתגעגע; ואולם כפי שמלמד אותנו העיון הפסיכודינמי, האובייקט החיצוני מייצג היבטים מפוצלים ומושלכים, או אם תרצו – אבודים, של נפש הסובייקט המתגעגע.
עניין זה נרמז בסיפור הראשון שסיפר ר' נחמן, "מעשה באבידת בת מלך", שבו דבר מה מאוד ראשוני וחיוני אבד למלך - בת המלך. לפי אחד הפירושים של הסיפור, בת המלך מייצגת את ההיבט הנשי בנפש (האנימה במונחיה של פסיכולוגיית המעמקים היונגיאנית), אשר התפצלה והתנתקה מהמודעות הנפשית (המיוצגת על ידי המלך). הנפש כמהה להשיב לעצמה את אבידתה כחלק אינהרנטי מחתירתה להשתלמות והתכללות, תהליך המכונה בפסיכולוגיה היונגיאנית אינדיבידואציה - התהליך המרכזי של התפתחות נפשית לקראת הבשלה ומימוש עצמי, שבמסגרתו משתחררת האישיות מתלותה בקומפלקסים ובקשרים חיצוניים ומתבסס הקשר בין האני כגרעין המודעות לבין העצמי כמרכז של הנפש המוכללת.
הנפש בסיפור לא יושבת בחוסר מעש ומבכה את אובדנה; מסופר כי המשנה למלך – המייצג את החלק האקטיבי במודעות, אם תרצו ה"אני" - יוצא למסע רווי תלאות וייסורים על מנת למצוא את בת המלך האבודה. בת המלך עצמה גם היא לא יושבת בחיבוק ידיים, וכאשר פוגש בה המשנה למלך היא מורה לו למצוא מקום ולשבת שם שנה, "וכל השנה תהיה מתגעגע אלי להוציא אותי". אך בכל פעם, רגע לפני שיגאל אותה, שב המשנה למלך ונרדם. כך חוזר הסיפור וטווה את מסלולו בדינמיקה ספיראלית של ניסיונות נועזים אך נואשים לגאולה, שחוזרים ונכשלים. ובמקביל, אצלנו השומעים, החומלים על המשנה למלך ומזדהים עם מאמציו הסיזיפיים, מתעצם והולך הגעגוע והתשוקה לבת המלך האבודה, יחד עם התסכול ותחושת ההחמצה המחמיצה את הלב בכל פעם שמסופר על הצער והיגון שירד על המשנה למלך כשנרדם ונכשל. אמנם, בסוף המעשה מסופר שהצליח המשנה למלך להוציא את בת המלך, אבל ר' נחמן לא מספר איך, ואנו נותרים עם חצי תאוותנו בידינו, ועם הקריאה האישית העולה מהסיפור ומזמינה כל אחד ואחד לגלות כיצד לגאול את בת המלך האבודה הממתינה רק לו.
דוגמא נוספת, מפעימה ומתסכלת לא פחות, מצויה בסיפור הלב והמעיין, המופיע במסגרת סיפורו של הקבצן כבד הפה, ביום השלישי, בתוך "מעשה בשבעה קבצנים" (הסיפור האחרון שסיפר ר' נחמן בסמוך לפטירתו בשנת 1810). לפי סיפור זה יש לב לעולם, והוא מצוי מול הר שעל ראשו מעיין. מעיין זה הוא מקור חייו של לב העולם, וכל עוד הוא רואהו יכול הלב להמשיך לחיות, אם כי רק לזמן-מה, כי נפשו של הלב עומדת תמיד לצאת מרוב געגועים, "וכוסף ומשתוקק תמיד לבוא אל אותו המעיין בהשתוקקות גדול מאוד מאוד". אך הלב אינו יכול להתקרב אל המעיין ולהרוות את צימאונו, כי בדרך יעבור בשטח מת, שבו ייכסה ממנו המעין, ואז ימות מיד. כל שנותר ללב לעשות בנסיבות אלו הוא להתגעגע, וכדברי ר' נחמן הוא "רק עומד כנגדו ומתגעגע וצועק..."
השתהות, אינקובציה ותיקון
הדינמיקה הזו, שחוזרת על עצמה בנוסחים שונים ומשונים ברוב רובם של סיפוריו הגדולים של ר' נחמן, מזמינה את הנפש להשתהות ולהתבשל בתוך הגעגוע הלא ממומש והמתוסכל. בכוחו של מהלך זה, המיילד מתח ניגודים מפרה, לחולל טרנספורמציה בתנועה של האנרגיה הנפשית שחוזרת ופונה פנימה אל תוך מעמקיה היא - בדומה לגל המושלך תחילה אלי חוף ואחר פונה בעוצמה לשוב אל מעמקי האוקיינוס - תנועה שבכוחה לעורר מתרדמתם תכנים שקודם לכן נמצאו במצב רדום, לטנטי או מפוצל בחשכת הלא מודע האישי והקולקטיבי. כך ניתנת לנפש האפשרות לנכס מחדש את חלקיה המושלכים, שקודם זיהתה אך ורק מחוץ לעצמה.
התהליך הדינמי שמתחולל בנפשו של האדם המתגעגע עד כלות, כרוך בדרך כלל ברגרסיה, בשיבה פנימה אל מעמקי הנפש העלומים, אל האחדות הראשונית המזינה אך גם מאיימת בכיליון ובבליעה, של טרם בריאה והתהוות, כמו גם במפגש פנים אל פנים עם משקעים רגשיים קמאיים ולא מעובדים.
כאן, בשקט הבדיד והבלתי מתקשר, פוגש האדם את עצמו באפלת הלא ידוע, בלא מילים ובלא שכל מתווך. במונחיו של ר' נחמן מדובר בשיבה אל החלל הפנוי כביכול מאלוהות של טרום התהוות, הנמשל ל"תהום שכל באיה לא ישובון" (משלי ב' יט), שם ניתן רק לשתוק, לדמום, ולהינשא על גלי הניגון והאמונה התמימה. אולי ממקום זה, מהחלל הפנוי והכאוטי, מתחיל התיקון, במובן של יכולת להשתהות, להכיר ולשאת את כאב הנפרדות, את הגעגוע הלא ממומש, את מרחב ההתהוות, את האי ידיעה והאפלה, שהנם חלק בלתי נפרד מהשיח המתפתח בין האל לאדם, כמו גם בין האדם לעצמו ובינו לבין זולתו.
תהליך האינקובציה, שבה הנפש נסוגה זמנית אל תוך מעמקיה היא ומתוודעת לדרמה הפנימית המחוללת בתוכה, מאפשר בסופו של יום שיבה אל העולם ממקום שלם, מפוכח ומפויס יותר, ממנו ניתן לקיים יחסי גומלין הדדיים עם מושא הכיסופים העובר תיקון ונתפס עתה באופן מציאותי, שלם ואובייקטיבי יותר. במונחיה של תאוריית יחסי האובייקט מבית מדרשה של מלני קליין, ניתן לזהות במהלך זה מעבר מעמדה סכיזו-פרנואידית ראשונית לעמדה הדיכאונית הבשלה: בעוד העמדה הסכיזו-פרנואידית מפצלת בין אובייקטים טובים אותם היא מבקשת לנכס לעצמה, לבלוע, להיבלע או להימזג בהם, ובין אובייקטים רעים, הנתפסים כמאיימים ורודפניים ויש להילחם בהם עד חורמה, בעמדה הדיכאונית האובייקט ניתפס בשלמותו, על צדדיו הטובים והרעים, וניתן להתחיל להכיר בו ולבוא עימו במגע הדדי (Segal, 1974). בנפשו של אדם שהשלים עם מציאות קיומית של געגוע לא ממומש, שהכיר בניסיונותיו הכושלים למלא את החסר בעזרת אובייקטים שונים - תחליפי אובייקט ראשוני האבוד לעד, מתחולל תיקון במובן של גדילה רגשית.
על פי התפיסה הקבלית, תיקון נפש האדם, כמו גם תיקון האלוהות, שזורים זה בזה ומותנים ביכולתו של האדם לפתח דיאלקטיקה של "רצוא ושוב" עם מושא הכיסופים, קרי לפתח יחסי קירבה, נפרדות והדדיות עם האלוהות. באופן דומה, על פי גישתה של קליין, התפתחות של סובייקטיביות, אינטגרציה ויכולת להכלה וויסות עצמי בנפש התינוק, הינם תולדה של פיתוח מערכות יחסים עם דמויות משמעותיות בסביבתו, שאוהבות אותו, מכילות אותו, ודואגות לו. על פי תפיסה זו, תיקון האובייקטים המופנמים בנפשו של התינוק, ובהקבלה, היכולת לרקום יחסי גומלין עם אובייקטים שלמים במרחב הבין אישי, לעולם לו נשלם, אלא יש להבינו כתהליך הנמשך ומשתלם לאורך כל חיי האדם. הדהוד להבנה זו ניתן למצוא באמירה של הרבי מקוצק (1787-1859) שיש המייחסים אותה לר' נחמן: "אין שלם כלב שבור", ובמקביל גם באמירתו של הפסיכואנליטיקאי הנס קוהוט מייסדה של פסיכולוגית העצמי: "אדם נולד שבור, חייו הם תיקון, חסד אלוהים הוא איחוי" (Kohut, 1977, p. 287).
הגעגוע האין סופי כרגש טרנספורמטיבי
בסיפור הלב והמעין, הגעגוע המביא לסף מוות, גורם ללב ולמעיין להביע את כיסופיהם בשירי אהבה נפלאים, המבטאים את החסר העמוק שלהם. במונחים טיפוליים אפשר לומר כי ר' נחמן מעדיף תסכול רגשי מידתי על מנת לאפשר לתנועת הרגשית - לארוס - ביטוי מלא במרקם הגוף נפש, באמצעות צעקה, בכי ריקוד, שירה ונגינה. כל אלה מבנים נרטיב מילולי, הבעתי או יצירתי, המכיל ומתעל את המצוקה. כך למשל מתפקדת פרקטיקת ההתבודדות, הנוהגת עד היום בקרב חסידי ברסלב, במהלכה הם משיחים את מעוקותיהם בפני אלוהים באופן האישי והרגשי ביותר, כדבר בן אל אביו. אצל ר' נחמן, חוויית ההעדר נוכחת במלואה ומנביעה געגוע אין סופי לאלוהות המסתתרת, כאשר אנו מוזמנים להשתהות ולחוות לעומק את הגעגוע והכיסופים, אשר בכוחם לחולל טרנספורמציה נפשית ורוחנית.
נדגים מהלך זה באמצעות משל מפורסם מאת המקובל רבי יצחק דמן מעכו (1250-1340), שאומץ מאוחר יותר על ידי הבעש"ט וממשיכי דרכו: "יושב קרנות אשר חשק בבת מלך והשיבו שילך לבית הקברות, עד שהופרש מתאוות העולם הזה ונעשה חסיד עולם". במונחים שטבע פרויד לתיאור מבנה הנפש, לפי המשל, דחפים ראשוניים (הדחף המיני במקרה דנן), שמקורם באיד, יתועלו ויותמרו באופן שיעלו בקנה אחד עם האגו' – המודע לעקרון המציאות (עובדת היות יושב הקרנות איש פשוט מדלת העם, והעדר האפשרות להיווצרות קשר בינו לבין מושא חשקו - בת המלך) והנתון למגבלות הסופר אגו המצפוני (העובדה כי לא ראוי שאיש נחות כמוהו יחשוק בבת המלך הנעלה).
ואולם ההתרחשות הנפשית-דחפית שבה עוסק ר' נחמן אמנם עוברת דרך עקרון הסובלימציה הפרוידיאני, אך חורגת מעבר לו. חשקו המיני של יושב הקרנות, המופנה תחילה אל בת המלך כאובייקט קונקרטי, מזוכך והופך לארוס רוחני צרוף. בת המלך מפסיקה להיות רק אישה פרסונלית והופכת לפרסוניפיקציה סימבולית של העיקרון הנשי בנפש הפרטית (האנימה), ובאלוהות (השכינה). כך, באמצעות הגעגוע וההשתוקקות שעברו התמרה, בא האדם במגע עם כל רובדי ההוויה בתוך נפשו פנימה ומחוצה לו, למן האישי ועד האלוהי-האין סופי. יש כאן מעבר התפתחותי של התודעה לממד חדש ויצירתי, שבו המוחלט והיחסי, האישי והאוניברסאלי, באים במגע אלו אם אלו.
במונחים של פסיכולוגיית המעמקים היונגיאנית, ניתן לראות כאן ביטוי לפועלה של הפונקציה הטרנסצנדנטית בנפש: היכולת לשאת את הקונפליקט ואת הניגודים המתנגשים מבלי לבטלם (במקרה דנן - התשוקה מחד כמו גם האיסור לבוא אל בת המלך, ובסיפוריו של ר' נחמן - הגעגוע אל האובייקט, כמו גם חוסר היכולת לממשו), מזמנת את הלא מודע לשחרר חומרים ואנרגיה המחוללים התמרה של הניגודים לממד נפשי חדש בשירות תהליך האינדיבידואציה.
אם תעירו ואם תעוררו את הגעגוע
ר' נחמן דורש את הפסוק "ואנכי הסתר אסתיר פניי" (דברים ל"א), כנסוב על מציאות של הסתר שהוא נסתר, כלומר מדובר במצב קיומי שבו אין האדם יודע כלל שעליו לחפש אחר האלוהות. לכאורה, לא חסר לאדם דבר - "הכול טוב", כמו שאומרים, או שיותר גרוע מכך - האדם שרוי בדיכאון עמוק כל כך שאינו רוצה דבר. הבנה זו מהדהדת את פרשנותו של הר' מקוצק לעונשו של הנחש בגן עדן. בבראשית פרק ג' נאמר בפסוק י"ד: "על גחנך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך", ומבאר הרבי מקוצק שאין אומלל מהנחש בבריאה, שכן "אמר הקב"ה אכול וזלול ואיני רוצה לשמוע את קולך. כי תפילה היא התרפקות בן על אב וכשאפשרות זו אינה ניתנת, אהה, מה קללה גדולה היא זו" (אלפסי, תשכ"ט, עמ' 140).
להבנתי, ר' נחמן וגם הר' מקוצק, בעצם מבכים את מצבו הקיומי של האדם שהפסיק להתגעגע, שהפסיק לחפש. אם תרצו, זהו האדם הפוסט מודרני, המוצף בכל כך הרבה "תשובות" ומתכונים לאושר ולהארה, העסוק באכילה וזלילה של "מוצרים רוחניים", ואשר הפסיק לחוש את עצמותו המתגעגעת. האדם בעת הזו לא יודע ולא רוצה לדעת על מציאותו של אל מסתתר, המבקש עד כלות להתגלות מחדש על ידי תודעה בת תמותה כוספת לאין קץ.
אם כן, כיצד לעורר מחדש את הגעגוע בדור שרבים ממנו חיים בשינה, במציאות של "הסתר אסתיר פניי"? שאלה זו מומחשת באופן תמים ונוגע ללב בסיפור על נכדו של ר´ ברוך ממז'יבוז', הנער יחיאל מיכל, ששיחק עם נער אחר במשחק המחבואים. הוא התחבא היטב וחיכה שחברו יחפשהו. כשחיכה זמן רב יצא ממחבואו, אבל חברו לא נראה בשום מקום. עתה הבחין יחיאל, שחברו לא חיפש אותו כלל וכלל. פרץ בבכי ובא במרוצה מתוך בכייה אל חדר סבו, והתאונן לפניו על חברו הרע. זלגו עיני רבי ברוך דמעות ואמר: "כך אומר גם הבורא: אני מחביא את עצמי, אבל אין איש רוצה לחפשני" (Buber, 1947, p.97).
סיום
ר' נחמן ניסה לתת מענה לנפש המעונה והישנה על ידי סיפורי מעשיות, באמצעותם ביקש לעורר את בני האדם מתרדמתם. ומה בדורנו אנו? נדמה לי שאת המענה צריך לחפש כל אחד עבור עצמו. אולי ר' נחמן ניסה לרמוז לנו על כך במשל "התבואה המשוגעת", שמספר על המלך והמשנה אהובו, שחזו בכוכבים שכל התבואה תתקלקל ומי שיאכל ממנה ייעשה משוגע. בסופו של דבר החליטו שגם הם יאכלו מהתבואה כמו כולם, אבל יטביעו סימן על המצח, כדי שאם יסתכלו זה במצחו של זה ידעו מהסימן שהם משוגעים. ר' נחמן רומז לנו שבתוך המציאות והשגרה המרדימה, אדם צריך לעשות לעצמו סימן על מנת שיזכיר לו עד כמה הרחיק את עצמו מעצמו, עד כמה חייו ריקניים ומזויפים, עד כמה השתגע. במונח שטבע הפסיכואנליטיקאי כריסטופר בולס, הסימן יזכיר לאדם עד כמה הפך לנורמוטי - כלומר לנורמלי באופן פתולוגי (בולס, 2000).
האדם מזומן אם כן להטביע סימן שיעוררו לחפש את אלוהיו כמו גם את עצמו. וראו זה פלא, הסימן לדידו של ר' נחמן מתייצב למולנו בפניו של האחר, האחר שעמנואל לווינס מספר לנו שנוכחותו וקיומו מזמנים ותובעים מאיתנו להכיר בגרעין האנושיות, בניצוץ האלוהי המבליח לעומתנו מהוויית אחריותנו התהומית והחד פעמית (אפשטיין 2001). ובאופן דומה אומר לנו מרטין בובר: "שעה שאדם אינו יכול עוד לומר 'אתה' [...] אל האלוהים הבלתי ידוע, [...] על ידי אמירת 'אתה' בכל לבבו אל אדם אחר ידוע וחי, [...] כאדם הרי הוא כאילו עבר ובטל מן העולם" (בובר, 1962, עמ' 69).
מקורות
Buber, M. Tales of the Hasidim,Schocen Books, N.Y. 1947.
Kohut, H., The restoration of the self. New York, int.univ press 1977.
Segal, H. Introduction to the work of Melanie Klein Basic Books N.Y 1974.
אלפסי,י', החסידות פרקי תולדות ומחקר, הוצאת ציון ת"א תשכ"ט.
אנקורי, מ', מרומי רקיעים ותחתיות שאול, מסע הנפש של ר' נחמן מברסלב. הוצאת רמות 1994.
אנקורי.מ', געגועי נפש בגלותה, בתוך: החיים כגעגוע, קריאות חדשות בסיפורי מעשיות של ר' נחמן מברסלב, עורך רועי הורן, הוצאת ידיעות אחרונות, 2010.
אפשטיין, ד', בעקבות האחר הנשכח - עיון במשנתו הפילוסופית של עמנואל לווינס, בתוך: האחר בין האדם לעצמו ולזולתו בעריכת חיים דויטש, מנחם בן שושן, ידיעות אחרונות 2001, עמ' 180-206.
בובר, מ', פני אדם בחינות באנתרופולוגיה פילוסופית, ירושלים: מוסד ביאליק, 1962.
בולס, כ', צילו של האובייקט, זמורה ביתן 2000, עמ' 150-154.
גרין, א', בעל היסורין, הוצאת עם עובד 1979.
כהן, ח"פ, געגועי הלב למעיין כסודה של השפה הדתית, בתוך החיים כגעגוע, קריאות חדשות בסיפורי מעשיות של ר' נחמן מברסלב, עורך רועי הורן, הוצאת ידיעות אחרונות 2010.
ליבס, י', החידוש של רבי נחמן', דעת 45 תש"ס, עמ' 103-91.
שטיינמן, א', כתבי ר' נחמן מברסלב. תל-אביב: כנסת תשי"א.
