ההייתי או חלמתי חלום?
בעקבות הספר האדום של יונג
מאת אסתי זיסמן
רשמים מיום העיון "הספר האדום - ספר החזיונות והציורים של יונג מסעו האישי אל מסתרי הלא-מודע" מטעם המרכז להכשרת מטפלים ביצירה ובהבעה,התכנית לפסיכותרפיה יונגיאנית בסמינר הקיבוצים והחברה הישראלית היונגיאנית החדשה, שנערך בתל אביב ב-1 באפריל 2011.
משתתפים רבים, רבים יותר מתכולת האולם שהוזמן, גדשו את הרחבה מחוץ לאולם יום העיון על "הספר האדום" של יונג. ביעילות נפתח אולם נוסף בו ניתן היה לצפות בוידיאו בהרצאות באופן סימולטני. גם בו היו צופים ושומעים רבים. במבט מהיר ומרפרף נראה היה לפי סגנון הלבוש האקלקטי בשכבות, בחיבור של ניגודים בין בדים, צבעים וטקסטורות, כי מטפלים באמנות רבים היו בקרב הקהל. סתם ניחוש אינטואיטיבי.
רות נצר, מהחברה הישראלית היונגיאנית החדשה ומהתכנית לפסיכותרפיה יונגיאנית בסמינר הקיבוצים הנחתה בחן והוסיפה דברי קישור בין המרצים, ואף נעלה בהרצאה מאלפת את היום. נצר חיברה בין פסח הקרב ובא, עם מכת הדם האדום, לבין חזיונו של יונג על נהרות דם השוטפים את אירופה שקדם למלחמת העולם, וקישרה בין הדיאגנוזה לפרוגנוזה.
ראשון הדוברים היה ד"ר גדי מעוז. בשפה בהירה וקולחת העביר מעוז סקירה מרתקת על חייו של יונג והתפתחות תורתו. הוא הזכיר את מערכת היחסים של יונג עם פרויד שהייתה נלהבת בתחילתה, והסתיימה בנתק מצדו של פרויד. יונג חלק על תפיסתו של פרויד את הליבידו כאנרגיית מין בלבד, והבינה כאנרגיית חיים בכלל. סיום יחסיהם קרה באקט דרמטי: פרויד התעלף בכנס בינלאומי, ויונג - למרות חילוקי הדעות - נשא אותו על כפיים. הייתה זו הפעם האחרונה שבה הם נפגשו.
הדלת נפתחה לתהליך משברי, ויונג החל לצמוח: הוא התפטר מכל תפקידיו הרשמיים, התכנס בביתו עם בני משפחתו, ולמעט עבודה עם מטופליו החל בתהליך אישי של לימוד עצמי על עצמו. לא אחת חשש יונג משיגעון וטירוף, הביע דאגה מפני התפרקות, ומשהתבקש להרצות על סכיזופרניה, חשש שאחרי ההרצאה יהיה סכיזופרן בעצמו שכן חלומותיו הזוועתיים אליהם היה פתוח היוו מקור לדאגה אף בעיניו. למחרת פרצה מלחמת העולם הראשונה. יונג הבין שהוא ניחן בכוחות נבואיים שהגיעו אליו מהתת-מודע, וחלומותיו על חורבן והרס אירופה לא היו משוללי יסוד.
עד אז שאף יונג, כפרויד מורו ורבו, לאשש את התיאוריות שלו באופן אמפירי ומדעי. לאחר אותו חזיון, יונג שינה כיוון והחל להיפתח לעולם מסתורי על חושי: הוא החל לתעד את חלומותיו באדיקות - במחברת חומה, בספרים שחורים, בהם הסביר מדוע החל במסע, ולבסוף ב"ספר האדום" בו תיעד את המסע לגילוי עצמו ונשמתו. הוא התעמת יום יום מול בבואת עצמו במראה. הוא ביקר את האמביציה הנרקסיסטית שלו וניסה לחולל שינוי בנפשו תוך שימת לב לביקורת שהוטחה בו. איך ישנה גבר גישה אמביציונית ויהפכה לגישה מבוססת אהבה? היה זה מסע חניכה תוך דיאלוג דמיוני עם ניטשה. מסעו של יונג עבר דרך תרבויות שונות וספרי דת. אצל ניטשה אלוהים מת, ואצל יונג נולד. אצל יונג חל רב שיח בין הדמויות השונות, ואצל ניטשה - המונולוג של זרתוסטרא.
יונג מכיר במקומו של "המרפא הפצוע", ומעודד הליכה אחר האַפקט. על פי דרכו אותה ניסה בעצמו ועל עצמו, יש לתת לרגשות לעלות בחופשיות, ולתת להן ביטוי בפעילות יצירתית. ואכן, הספר האדום מורכב מטקסטים, ציורים, סמלים וארכיטיפים קדמונים, כמו גם מביאורים המלווים את השיחות והחזיונות של כל הקולות והדמויות שעלו.
יונג בשברו איבד את נשמתו ומשמעות חייו. מסעו היה מסע לגילוי מחודש. נשמתו אכן נמצאה באמצעות דמיון פעיל: "נשמתי, איה את?", הוא קורא לה, ומכריז כי ניער מעליו את אבק הנדודים ושב אליה. הוא תוהה אם עליו לספר לה על המסע עצמו, אבל מרגיש שהחשוב מכל הוא לחיות חיים אמיתיים בעלי משמעות, חיים בעלי ערך נשגב. הוא קורא לכל עצב ושמחה להנכיח עצמם באותנטיות; "רוח המעמקים" מאלצת אותו לכך, ו"רוח הזמן" עדיין חיה וקיימת אצלו. בספר מתועד החיפוש, ועולות הדמויות השונות בהן פגש במסע, אך קודם לכן היה עליו להודות שנשמתו אבדה וריק גדול השתלט עליו. "הספר האדום" לא הושלם על ידו, ופורסם רק בשנת 2009, על ידי בני משפחתו להם הוריש אותו. מאז הוא פורסם ב-50 אלף עותקים במבחר שפות.
הספר והגישה של יונג מהווים בסיס גם לטיפול בפוסט טראומה, דרך יצירתית לאיחוי הנפש השבורה. יונג שאף לאיחוד הכוחות המנוגדים הנלחמים אלו באלו. אחת הדרכים שלו לכך הייתה באמצעות ציור מאנדלות, דרך מקובלת אף היום לחיפוש אחר השלם וההרמוני, העולה בקנה אחד עם דרכו לתרגום רגשות לדימויים ארכיטיפים. יונג הצליח לחבר בין גוף לנפש, בין מזרח למערב, בין אנימה לאנימוס.
תפיסתו של יונג, על תת מודע קולקטיבי העובר מדור לדור, נותנת לאדם פרופורציה לקיומו מחד, ואת היכולת לחיבור עם השלם הגדול ממנו, מאידך. יונג מתאר בספר את התת מודע כשאול, ואת הירידה אליו כסבל רב, ואולם שם גם מצוי הריפוי. הרצאתו של מעוז הסתיימה בתחושה כי יונג הקדים את זמנו.
את ההרצאה הבאה נתנה בינה ווינר. היא הקריאה קטעי שירה על ריקנות, ביניהם קטע משיר של ויסלבה שימברוסקה, האומרת כי נפש יש בנו רק מדי פעם. תחושת הריק הפנימי היא אוניברסלית, והסבל הקיומי מוכר ומשותף לבני האנוש: הגאולה תמיד מעבר הנהר. אובדן הנשמה, כפי שמתאר אותה יונג, מדומה לכלב שברח מאדונו. יונג הדגיש וחידד שהתשובות והידע יימצאו בתוך האדם עצמו פנימה: יש ידע מדעי אמפירי-שכלי הבא מן החוץ, ויש ידע פנימי אינטואיטיבי ואמיתי הבא מהלב. יונג שאף לאחד בין השניים. צמיחת הידע מהלב יכולה לנבוע בעת ירידה אל השאול כמוהו הדיכאון; למרות שאיננו אוהבים להיות בשפל והמפגש עם "הצל" שלנו מכאיב, דווקא שם צפויה הגדילה וההתוודעות לגילוי העצמי.
ווינר מציינת כי יונג חש שהתנסותו במשבר ובסבל היא למען מטרה נעלה ולמען הכלל. הוא עצמו היה מושא הניסוי, אך חוויותיו דרך חלומות ופנטסיות היו תקפות לכלל - שכן חוויה קולקטיבית מאחדת בין בני האנוש.
תאור החוויה של האינדיבידואציה מסופרת דרך החלטתו של העורב וינסטה לצאת מתיבת נוח כדי לחוש חופשי. הוא אינו מבין למה עליו להיות כלוא בתוך תיבה מיטלטלת שעה שאלוהים כועס על בני האדם. מרדו של העורב והסכנות האורבות לו בדרך מחד, ושאיפתו להיות עצמאי וחופשי, משולות לחיפוש האדם אחר האמת הפנימית שלו. נוח בכה, אלוהים כעס, אך העורב ניצל משהתגלתה פיסת יבשה, אי של יציבות בתוך התהום. הייתה זו צדודית של כוח הרצון שגבר וסליחתו של האל שלא יכול היה לעמוד מול רצון עז שכזה. לדעתו של יונג, במצבי מצוקה לא מספיק להאמין; יש לצאת אל המסע הגדול להשיג את הגאולה.
הפסיכיאטר יורם אינספקטור הקדיש את הרצאתו לאביו. הוא סיפר כי בערוב ימיו אביו נפל ושבר את ירכו ובכך זירז את פריצת הדמנציה שתקפה אותו. הוא מספר שכששכב בבית החולים, הוא פנה לאחת החולות ושאל אותה מה הכי חשוב לה בחיים. החולה ענתה שאינה יודעת. האב דחק בה שתשאל אותו מה החשוב לו מכל וענה: השירה (פואזיה -בלשונו).
אינספקטור אומר שכשהיה מתמחה צעיר בבית חולים פסיכיאטרי נהג לעבוד עם החולים דרך קריאת שירה ששמרה עליהם ועליו בדו שיח בין החלקים הבריאים באמצעות היצירה. הוא ציטט את יהודה עמיחי, שאמר כי משוררים תפקידם להחזיר למילים את כוחן, ואת יונג שאמר שתפקיד המטפלים להחזיר את הכוח לשיגעון: אין לגנות את השיגעון או לפחד ממנו. יש להעניק לו חיים. למה הכוונה? לדברי יונג, האדם אינו יכול לשאת סבל שאין בו משמעות. להעניק חיים לשיגעון זה לתת לו משמעות.
בהמשך ההרצאה, מספר אינספקטור על החוויות הליליות אותן מתאר יונג בספרו האדום. בלילה השלישי, נפשו של יונג שואלת אותו אם הבחין בשגעונה, האם הוא מודה בו? האם הוא מוכן לקבלה בדרך ידידותית? ובחזיונו יש שתי דלתות, ימנית ושמאלית (זמן רב לפני גילוי צדיו של המוח ומשמעותם). הימינית, שממנה יורדים אל הצד השמאלי – מובילה לספרן שכלתן ומתנשא, והשמאלית, ממנה יורדים אל הצד הימני - לטבחית עממית. בהמשך החזיון, מעבר וכניסה לעולם התת מודע, שם נפגש יונג ביחזקאל ומבקש להצטרף אליו. יחזקאל טוען כי הם מתים ואין זה אפשרי, אז יונג שואל איך הם נראים כל כך מלאי חיים? ותשובתו של יחזקאל: "משום שלא חיינו באופן 'חייתי' כשהיינו בחיים". יש תיאור הומוריסטי של המעצר אותו גורמת הטבחית המתקשרת למשטרה, ודו שיח בין יונג האנליטקאי והד"ר ממחלקת האשפוז הכפוי לאבחון מצבו של הפאציינט ההוזה ומפנטז. בסיום ההרצאה, באווירה הומריסטית עובר אינספקטור לדבר על "הספר הירוק" - ספרו של קדאפי מ-1975. בספר זה מנסה קדאפי למצוא פתרון לבעיית הדמוקרטיה. אינספקטור אומר: יחי הבדל בין משוגע חי למת... ובכל מקרה יש לתת לכל אחד את זכות הדיבור והכתיבה, גם אם זה ההפך מ"איחוד הניגודים" של יונג.
נועה שוורץ-פוירשטין דנה בהרצאתה בתורת המזרח והודו והשפעתה על יונג. יונג הודה שבספר האדום הוא קיים קשר לא מודע עם הודו. מה לפסיכולוג שוויצרי בורגני ולתרבותה של הודו? שוורץ-פוירשטין מציינת שבשנת 1928 קטע יונג את ספרו בציור של מנדלה צהובה באווירה סינית, ותהה מה משמעותה וצבעה, ואיך הגיע אליו תאור המבצר הסיני הזה? מספר ימים לאחר מכן הוא קיבל מוילהלם, מיסיונר שחי בסין, את הספר "סוד פרח לב הזהב". יונג הבין שוב כי תחושותיו המוקדמות ניבאו את העומד לקרות.
הספר הגיע בעת משמעותית ביותר עבור יונג. באותה השעה הוא תהה איך להעביר את מחשבותיו לגבי הלא מודע הקולקטיבי ונגזרותיו התרבותיות. הספר שהגיע והתקבל המחיש כי למרות השוני התרבותי ניתן למצוא אוניברסליות קולקטיבית. במערב אמנם התרבות מוחצנת, ומבוססת מדע, בעוד במזרח התרבות מופנמת ומבוססת אמת פנימית ותחושות; יחד עם זאת, יש אלמנטים חוצי יבשות משותפים לבני אנוש.
שוורץ-פוירשטין מציינת שגם במזרח חשוב לך לדעת מי אתה, שאם לא כן תמשיך ותתגלגל גלגולים נמוכים כיתוש או צפרדע. אם תחקור אחר נשמתך ותדע מי אתה, תוכל לעלות במעלה הגלגולים. לדבריה, גם במזרח תהו מה קורה לנשמה לאחר מות האדם, ורבים הסיפורים והשיחות עם חכמים המנסים למצוא תשובות לשאלות קיומיות אלו.
לדבריה, כשיונג טייל בהודו הוא אחז בספר האלכימאי בשפה הלטינית, כאילו ביקש לעצמו שמירה אנליטית מערבית מפני היסחפותו כליל אל תוך הודו השפעתה ותרבותה. הפיצול הזה מאפיין את יונג. המאבק בין אישיות אחת מערבית ומדעית, מול אישיות שנייה מיסטית במחוזות האל. הקריעה ביניהן והחיפוש אחר החיבור בין הניגודים הם ממאפייניו. אין ספק, יונג הקדים את זמנו: היום עם תנועת הפיוז'ן וההשלמה של שני חלקי עולם יחד עם ההשלמה בין גוף-נפש, בין החלקים הגבריים באישה והנשיים בגבר, חייו היו עשויים להיות קלים יותר.
בסיום יום העיון שוש ליבנה ורות נצר סקרו את ציוריו המרהיבים של יונג כפי שהם מופיעים בספר האדום: יצורים דימיוניים, אלמנטים מהטבע, קליגרפיה המזכירה כתב מימי הביניים ועיטורים עדינים. סמלים וארכיטיפים קדומים, כמו נחשים, דמותו של פילמון, תנינים, יתושים, חיפושיות מצריות המסמלות את התחייה, בעלי חיים מציאותיים ומפלצות ודרקונים. ההשפעות והמוטיבים מהם נוצרו הציורים נלקחו מהסביבה ומהאנשים - חלקם ציירים. בסביבה ניתן להכליל את אירופה ואת ארצות מסעותיו של יונג כאסיה ואפריקה, השפעות ביזנטיות, אלמנטים אצטקיים של תרבות האינדיאנים, עבודות מהמזרח בהשפעת הבלט הרוסי, והשפעות מציורי ילדים ומטופלים חולי נפש, כמו גם ציורים פרימיטיביים ששימשו לו בריחה מהציביליזציה.
על יונג הייתה השפעה גדולה של התנועה הסימבוליסטית - ציוריו הדו משמעותיים והבלתי ניתנים להגדרה של רדון כמו גם ציורי דושאן ותנועת הדאדא. בין האלמנטים השונים המופיעים בציוריו ניתן למצוא ערבסקות, פיתולים, גודש טקסטואלי, ציורי מפות, העדר פרספקטיבה, ספירלות, והשפעות מהארט-נובו - כשהרקע ודוגמת המוטיב המרכזי (לרוב בבגד הדמות) חד הם. עוד חוזר מוטיב הביצה, וניתן לזהות השפעות אמנות אבורג'ינית מרובת הנקודות ורשת המייצגת חיבורים כנחמה ודרך לאיחוי השבר. יונג עושה שימוש גם בצורות גיאומטריות מתוחמות בקו שחור, מעין מסגרת שומרת ומארגנת את התוהו המאיים בהצפה.
גם אליהו, יחזקאל וסאלומה (שלומית) נציגי התרבות היהודית, השפיעו עליו השפעה רבה ומופיעים בין איוריו. מוטיב העץ המייצג את העצמי והנחש המסמל את השאיפה להתפתחות ואינדיבידואציה, כמו גם המפלצות והדרקונים, גדות נהר וספינות המייצגות מסעות וכאמור מנדלות לרוב - תוך ניסיונותיו לחיפוש אחר חיבור, איזון והרמוניה. הספר מסתיים במילה: "אפשרי. .." ונגדע באבו. יונג, כאלכימאי, עשה את הבלתי אפשרי לאפשרי.
