עוף גוזל, אך אל תגביה טוס כמו איקרוס
סקירת יום עיון שעסק בתהליך ההתבגרות במשפחה
מאת אלה בר
סקירת יום העיון "החנוך הנער על פי דרכו?" מטעם האגודה לטיפול במשפחה ובנישואין ולחינוך בחיי המשפחה שנערך ב-14.2.2011 בדרום השרון.
הכנס בנווה-ירק עמד להתחיל בדקות הקרובות. כנס בנושא מתבגרים נשמע אומנם מרתק, אבל אני הייתי מרותקת למפה, וללא מושג ירוק היכן נווה-ירק. אפילו כיווץ המצח בנחישות לא עזר. הרשיתי לעצמי להניח שפשוט עולים על כביש חוצה ישראל, והכביש בדרכו המאגית פולט את המכונית הנכונה במחלף הנכון. כמה מסובך זה כבר יכול להיות? ממש כמוני, לא מעט הורים מניחים שההתמצאות בנתיב החוצֶה את הילדות לעבר הבגרות די פשוטה, ורק כאשר עולים עליו מגלים שהדבר היחיד שבטוח - הוא הבלבול. ובנתיב ההתבגרות, כמעט בלתי נמנע לחלוף על פני המחלף, ולצפות בפה פעור בשילוט המתחלף במהירות מופרזת מ"זהירות ילדים בדרך", ל"סכנה! סיבובים מסוכנים".
"שש...", לוחשים לי כשאני נפלטת מכביש שש לחדר ההרצאות. את הכנס פותח הפסיכולוג ד"ר בועז שלגי, בהרצאתו "הדיאלקטיקה שבין יצירה עצמית ויצירה הדדית בגיל ההתבגרות". שלגי מתאר את התפתחות החוויה במונחים של תנועה בין סובייקטיביות לאינטרסובייקטיביות, ובין יצירה עצמית ליצירה הדדית. ישנם רגעים בהם תנועת ההתפתחות נתקעת באחד מהקטבים הללו. המתבגר פגיע במיוחד להיתקעות באחד הקטבים, בהיותו מחד גיסא בשיא חוויית היצירה העצמית, ומאידך גיסא מושקע בתהליכי יצירה הדדית.
זינר ושפירו, מסביר שלגי, דיברו על תהליכי זיהוי הגנתיים לעומת תהליכי זיהוי רגילים: בתהליכי זיהוי רגילים, שהם חלק מהיצירה הדיאלקטית בין המתבגר להורה, המתבגר מזוהה תחילה עם האופן שבו ההורה תופס אותו, ובהמשך המתבגר משנה קִמעה את תפיסת ההורה. כאשר ההורה פתוח לקלוט את השינוי במתבגר, התפיסה שלו משתנה בהתאם, ומשהו חוזר ומשתנה במגע ביניהם. במידה וניתן לשאת את אי הידיעה, ממשיכה התנועה בין יצירה עצמית להדדית; אולם שלגי מתאר תחושת אימה מפני תנועה, כיוון שתנועה בעולם כרוכה באי ידיעה - והרי אוגדן כבר הצביע על נטייה להעדיף זיהוי שגוי על פני אימת האי ידיעה. במקרים מסוימים, הורה בוחר ליצור את המתבגר באופן מקובע, הנובע מצרכיו ההגנתיים. צרכים אלו אינם משתנים כתוצאה ממגע עם עצמו, ולא כתוצאה ממגע עם בנו. הפחד המניע את ההורה כפול: יש בו חלק שלא מוכן לפגוש את עצמו, כמו גם פחד מאובדן הידוע. הפחד מפעיל גם את המתבגר, הפוחד מאובדן האובייקט החשוב לו כל כך. כפועל יוצא, המתבגר נצמד לאחד הקטבים ללא אפשרות לנוע. הוא עשוי להיצמד ליחס אינטרסובייקטיבי מצומצם - "שלישי אנליטי" חוטפני שאינו פתוח לשינוי, ולוותר כליל על הקוטב הסובייקטיבי, או להיצמד לקוטב האובייקטיבי, ולא לעשות דבר וחצי דבר עם ההורה והמערכת, ולא ייווצר כלל קוטב אוטונומי אמיתי.
המטרה הטיפולית היא לשחרר חזרה את הנפש לתוך תנועה בין הסובייקטיבי לאינטרסובייקטיבי. זוהי משימה קשה, כיוון שברגע שההורה מפסיק להכתיב למתבגר מי הוא, עשוי להיווצר 'אפקט קונילמל' – "אם אני, אינני אני, אז מי אני בכלל?": משך שנים אמרו למתבגר מי הוא, וייתכן שאף נשא על גבו צלב בעבור הקרובים לו; לכן, עזיבת הקוטב האינטרסובייקטיבי מעמתת אותו עם אי הידיעה - במקום לדעת מי הוא, עליו לגלות מי הוא. הגילוי עשוי להיות מפחיד כי לעתים אין המתבגר מכיר את עצמו, או את אביו ואמו. אולם ככל שייטיב לעמוד ברגעי אי הוודאות - משהו בקרבו יחזור לחיות.
שלגי מעביר את הלפיד לפסיכואנליטיקאי היונגיאני שמואל ברנשטיין, שפותח את הרצאתו 'לחשל את איקרוס' עם הסיפור המיתולוגי של דדלוס ואיקרוס. אב ובנו הנמלטים מלבירינת באמצעות כנפיים שהרכיבו מנוצות. דדלוס מזהיר את בנו פן יגביה טוס ויקרב לשמש, העלולה להמיס את הדונג בכנפיו, אך איקרוס מתלהב מהמעוף ומתרומם אל על. חום השמש ממיס את הדונג, ואיקרוס נופל מטה אל הים. ברנשטיין מציג את הסיפור במונחים של כישלון האב ללמד את בנו הישרדות. אני מתיישרת בכיסא לקראת מה שמתחיל להישמע כמו פרק הריאליטי הראשון בהיסטוריה: 'הישרדות איי יוון'.
ברנשטיין מצביע על חשיבות שילוב התוקפנות בתהליך הגידול, ובמיוחד בהתפתחות הגבר, ומתן המקום לגילוי התוקפנות וגילגוליה (למשל, אב המעודד את בנו להתגייס לקרבי). הוא מתריע כי כאשר תוקפנות מתועלת לביטויים עקיפים ופתולוגיים ולא מתפתחת היכולת לשאתה, היא מגורשת לפינה ובמוקדם או במאוחר מתפרצת. הגדרתו של ברנשטיין ל'אבהות שאינה טובה דיה' היא אבהות שאינה מכינה את הבן להכלת התוקפנות שבתוכו ולאינטגרציה שלה.
לאב, מסביר ברנשטיין, תפקיד חשוב בחיזוק כנגד בולענות האם ובקידום נפרדותו של הילד ממנה. הוא משמש כחוויית מגן כנגד סכנות הרגרסיה להתמזגות עם האם וחוסר אינדיבידואציה. כשאיקרוס נופל ממעופו הוא כאילו נבלע חזרה ברחם אמו, שמשמעות שמה נאוקרטה "המושלת בים". רק כאשר האב חונך כראוי ומווסת מרחק נכון מן האם - מתאפשרת תעופה אוטונומית.
בשומעי על התפקיד הנוקשה השמור לאב, אני נזכרת במורמון שפגשתי לפני כעשור בסולט לייק סיטי, שכינה את בנו העגלגל "בודהה", לא בשל רוחניותו, אלא בשל גשמיותו המגושמת. נזפתי בו ארוכות על שהוא פוגע בנוקשות ברגשותיו הרכים. המורמון התמרמר וטען, כי נהפוך הוא, זוהי הכנה לחטיבת הביניים, שם אין ספק שייהדף בגין משקלו העודף. כיוון שחווה הקנטות כבר בבית, הוא לא ייקח את הדברים קשה, ויבין שלצד זה גם אוהבים אותו...
ההרצאה השלישית הייתה בסימן יציאתו לאור של סיפרו השלישי של הפסיכולוג חיים עמית. עמית פותח את הרצאתו בנושא "טיפול מווסת רגשית במתבגר ובהוריו", באומרו שאין צורך לכתוב - נוכל לקבל את ההרצאה במייל. בדברים אלה הוא כבר תרם לוויסות הרגשי שלנו... כוונתו של עמית ב"וויסות רגשי" להלימה בין רגש למצב, כמו גם לאיזון מבחינת עוצמת ומשך הביטוי הרגשי. אדם שהוויסות הרגשי שלו לקוי, עשוי להיות אדיש לאירועים גדולים, או לעשות עניין מדברים קטנים, ולכן עלול להגיע לקהות חושים ולדיכאון, או לחילופין לסערת רגשות, אימפולסיביות, זעם, או חרדה. המטרה היא לעורר רגשות במקום שהם מדוכאים, ולמתן במקומות שהרגשות מעוררים יתר על המידה – ולא בהכרח להפוך עצב לשמחה. כאשר ילד אינו מצליח להתמודד כהלכה עם הוויסות הרגשי, הוא עשוי לפתח אחת משתי דרכים: תת-שליטה או שליטת-יתר. בתת שליטה, כל רגש מציף עד שנאלצים להצטמצם או לנקוט התנהגויות של הישענות עצמית בלבד. בשליטת-יתר מנסים בצורה מוגזמת לשלוט ברגשות באמצעות נטרול הרגש.
תהליך הוויסות הרגשי, מסביר עמית, הוא אינטראקטיבי וכולל שילוב של היבטים פנימיים וחיצוניים. במהלך ההתפתחות מתרחש מעבר ממצב של ויסות הדדי, שבו ההורה עושה את רוב העבודה, לוויסות עצמי של הילד. בתחילה ממסך ההורה גירויים שמציפים והילד אינו מסוגל להכילם; אך אם ההורה ממשיך בכך לאורך זמן, נפגעים מנגנוני הוויסות ומשתבשת היכולת להירגע לבד. יכולת הרגעה עצמית היא מהרכיבים החשובים ביותר של וויסות רגשי. עמית הדגים כיצד המושג של ויסות רגשי מסייע בהבנת קשיים שונים של ילדים, כמו בעיות בתחום האכילה והפרעות אכילה, השתלבות בחברה ותוקפנות.
עמית ציטט את פרופ' מוריה גולן הקושרת בין אנורקסיה לניסיון לשאת תחושות שקשה לווסת באמצעות שליטת-יתר, ובין בולמיה לתת-שליטה הבאה לידי ביטוי בתחושות אימפולסיביות שקשה לשלוט בהן; כך מספקות הפרעות האכילה אשליה של ויסות רגשי. עמית גם בחר לצטט את ד"ר מרשה לינהן המגדירה הפרעת אישיות גבולית כתוצר של ליקוי במערכת הוויסות הרגשי. הפגיעה העצמית נועדה להפחית את עוצמת המצוקה הרגשית על ידי המרת הכאב הנפשי האמורפי לכאב פיזי תחום ונשלט.
עמית הציע דרכים להשפעה על התפתחות היכולת לוויסות רגשי באמצעות תיקוף רגשות, טיפוח התנהגויות עצמיות של וויסות רגשי, שימוש בדמיון, ושימוש בשפה המתפתחת (למשל, ניהול דו שיח עם עצמנו על מה מתאים לנו ומה לא, בקשת ניחומים מהזולת, וכו'). הוא מציע כי בטיפול במתבגרים יש לבחון למשל היכן היו קשיים בוויסות הרגשי בעבר, איך נעשתה ההרגעה העצמית, והאם היה חפץ מעבר. בתחום ההתנהגותי, המטפל יכול למשל ללמד את המתבגר להתרחק מאינטראקציה מעיקה, או להסיח את דעתו באמצעות פעילות נייטרלית או חיובית; בתחום הקוגניטיבי, ניתן ללמד את המתבגר לזהות רגשות נכון ולשיים אותם, וכן ללמוד מיקוד מחדש של תשומת הלב מהגורם המעיק. כלי נוסף הינו 'מיסגור מחדש' של התנסויות שליליות, כמודגם בבדיחה על בעל דוכן שלא מצליח להיפטר מענני זבובים שעטים על המיץ שהוא מוכר, ולבסוף מחליט לתלות שלט: "מיליון זבובים לא טועים".
בהרצאה הבאה, טלי גוגול אוסטרובסקי ואנדריאה לזר, מטפלות נרטיביות, הציגו טיפול משפחתי על פי הגישה הנרטיבית, הרואה את המטופל כמי שיודע הכי טוב על האמת שלו. למתבגרים עולם משלהם, הן הסבירו, עם שפה, ערכים ונורמות משלהם. מעשיהם נתפסים פעמים רבות כמרידה לשם מרידה, ואין התעניינות במחשבות שלהם. המבוגרים תופסים הכול כהורמונלי – אז למה בכלל לטרוח ולהבין? המתבגרים נתפסים כמתעניינים רק בעצמם ובאופן שבו תופסים אותם החברים, ובצל השיח החברתי הזה דברים רבים אינם באים לידי ביטוי.
בטיפול הנרטיבי מתנהלות שיחות שמטרתן להחצין את הבעיה, כלומר להתרחק מחיפוש הבעיה בתוך המטופל או בתוך היחסים, ובמקום זאת – לחקור אותה ממרחק ולבחון את ההקשר המשפיע עליה. מטפלים נרטיביים מעודדים את המשפחה לכנות את הבעיה בשם, למשל 'אובדן אמון', ואז לבחון כיצד אובדן האמון משפיע על החיים, מתי הופיע ומה איפשר לו להיכנס ולהישאר. כאשר המטופל אינו מוגדר עוד באמצעות הבעיה ומתבססת זהות נפרדת, נפתח יותר מקום לסיפורים על הזהות, ונוצרת הקשבה כפולה: הן לסיפור של הבעיה והיווצרותה, והן לסיפור אחר. המטפל מכוון ושואל על סיפורים אחרים שעד כה לא הייתה להם בולטות כמו לבעיות, כדי שייתפסו כחלק מהזהות. ההנחה היא כי תמיד יש לאנשים ידע ואפשרות להתמודד בדרכים אחרות, ולכן יש מקום למחקר משותף באמצעות הכלים הטיפוליים שלנו, והידע שלהם.
את ההרצאה האחרונה הציג פרופ' אלן אפטר, מנהל מרכז פיינברג לחקר הילד והמחלקה לרפואה פסיכולוגית במרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל. הוא חתם בהרצאה עתירת נתונים מצמררים על מצב האובדנות מתחילת המאה הקודמת ועד ימינו אנו. הוא ציין כי התקופות היחידות בהן חלה ירידה משמעותית בשיעורי האובדנות חלו במלחמות העולם. חוסר האונים בהתמודדות מול האובדנות בלט מאוד בהרצאה, ואולי בדרך זו יכולנו לחוש בגוף ראשון תחושה גורפת של חוסר אונים, כזו שמביאה בן נוער שכל חייו לפניו, לשים להם קץ.
מדי שנה מתאבדים כמאה מתבגרים בישראל, ביניהם כשלושים חיילים, וזו למעשה הסיבה השכיחה ביותר למוות מתחת לגיל 19. יש בניסיון האובדני קריאה אחרונה של מישהו שמנסה להילחם - למשל, במגזר הערבי בקרב בנות שמאולצות להינשא. הבעיה העיקרית במניעת אובדנות, הסביר פרופ' אפטר, היא זיהוי מתבגרים הסובלים מדיכאון וגורמי סיכון אחרים: 90% מההורים אינם יודעים על ניסיונות אובדניים, ו-30-60% אינם מספרים לאיש על ניסיונות עבר. לכן חשוב לעבוד על מודעות בקרב בני נוער, להסביר להם מהם הסימנים לדיכאון אצל חברים, ולשאול האם שמעו על מישהו שביצע ניסיון אובדני. יש לחנך לספר על מצוקות של חברים, לשאול שאלות ישירות בכיתה ולהיעזר שאלונים.
בתום יום העיון אני עולה על הצומת בין הילדות לבגרות עם לא מעט תובנות. בכל שנה מתאבדים כמאה מתבגרים, ואולי הם מהדהדים בעוצמות שונות קולותיהם של רבים אחרים שהולכים לאיבוד. קל ללכת לאיבוד בגיל ההתבגרות, ולא קל להימצא. אך גם מתבגר שהודף, כמה להימצא, כפי שהיטיב לנסח ויניקוט: "זהו אושר להיות חבוי, אך אסון לא להימצא". אי אפשר להראות למתבגר שהלך לאיבוד את הדרך, כי את הדרך שמתאימה לו יוכל רק הוא לגלות בעצמו; אך ההבנה וההתכווננות של מי שלצדו חשובות כל כך. הניסיון להתכוונן אל המתבגר הוא קצת כמו כיוון תחנת הרדיו בגליל - אף פעם לא נקלוט בדיוק, אבל שווה להמשיך ולנסות.
אני מתבוננת בשילוט: כביש חוצה ישראל מסתיים בצומת בית-קמה; ואילו הנתיב החוצה את הילדות - מסתיים בצומת בן-כמה? אין אנו יודעים באיזה גיל מסתיימת ההתבגרות, ואולי דווקא מכיוון שאיננו יודעים, אנחנו מקבלים בהבנה את בני החמישים פלוס שרוכשים אופנוע ונוסעים להופעת רוק כבד ואת בנות הארבעים פלוס שעושות קעקוע ומפזרות ים של כסף על קרמים בחיפוש אחר מעיין הנעורים. בראשי מתנגן שירו של ביאליק, ששואל "היכן הם נעוריי?", ואני חושבת לעצמי שגם גוזל שמרהיב במעופו, זקוק לפעמים שיבינו אותו, ושיכניסוהו תחת כנף.
