פסיכולוגיה עברית

×Dafna Wexler
 Dafna Wexler ©
זכור אותי

כתבות

לאן נעלמת היצירתיות?

מה קורה ליצירתיות המופלאה של פעוטות כאשר הם גדלים ומתקרבים לגיל ההתבגרות? וכיצד ניתן לשמר את האפשרות לחוויה יצירתית בחדר הטיפול כאשר הילדים נמשכים דווקא למשחקים מובנים?
מחדרה של מטפלת באמנות.

מתפרסם מ 29/3/2011 | 19,500 צפיות

תגיות: | | | |

 

לאן נעלמת היצירתיות?

 

מאת אסתי זיסמן

 

 

 

אצל ילדים בגיל הרך, עוללים עד גיל שש, אנו פוגשים עולם יצירתי קסום ועשיר: בארץ הכאילו, גרביים יכולות להיות שדים, ומטפחת כמוה כשובל שמלתה של נסיכה. קופסת קרטון מהווה בית חלומות ומקל מגולף הרי הוא שרביט קסמים. הדמיון העשיר והיצירתיות השופעת מאפשרת לילדים הקטנטנים להיכנס ולצאת מעולם משחקי ויצירתי. הכניסה לתחום הביניים, התחום המשחקי, היא טבעית לילדים, מהנה אותם ומאפשרת להם צמיחה ולימוד. כך, גם הנהייה שלהם אל עולם המוסיקה, הציור, הדרמה והתנועה היא שובת לב: אפילו הביישניים וההססניים מביניהם מוצאים לרוב את מקומם ואת קולם האישי בתחום היצירה והאמנות.

כמה נעים ונחמד להביט מהצד או לקחת חלק בעולם היצירתי שלהם על כל גווניו, צליליו וצבעיו. אין ציניות, אין ביקורת, יש חדוות יצירה ועונג. אני נהנית לפגוש ילדים בגיל זה בקליניקה בטיפול באמנות, אני אוהבת לראות את עיניהם הפעורות והסקרניות לשמע סיפור שבחרו, אני מצפה לשאלותיהם החקרניות והיצירתיות, ונהנית מתגובותיהם האותנטיות לפני ש"אולפו". זאטוטים אלה מוכנים ומעוניינים להתנסות בכל חומר: הם מציירים בעפרונות, בפנדה, בצבעי מים, בגואש ובצבעי ידיים. פלסטלינה חביבה עליהם, וגם חימר. הדבקות, פייטים, כפתורים,עלים ומקלות, מדבקות - הכול חדש להם ומעורר את רצונם ליצור. בחדר הטיפול אני מאפשרת מרחב חופשי ונוח לעבודה – כזה שאין חשש ללכלך, כמו עבודה על יריעות ניילון המכסות את השולחן,או גיליונות נייר עיתון.

אחר כך, מגיל הכניסה לבית הספר ועם הכניסה למה שמכונה גיל החביון, המזמן גדילה והגדרה עצמית, מתחיל שינוי. הרצון להידמות לבני מינם וגילם הופך דומיננטי. אותם עוללים שהעריצו את אבא ואמא באהבה אדיפלית, מעבירים את חיבתם לדמויות הערצה ככוכבים או מדריכים בתנועה ובחוג. הילדים הגדלים עוברים תהליך של נפרדות, הם משתחררים אט אט מהתלות בהורים. ההורים מתחילים להיראות להם בגודלם הטבעי. אל דאגה, הם ממשיכים לאהוב אותם, אך בשקט, בריחוק, ללא גילויי חיבה מוחצנים רבים, וודאי לא בפומבי. גם כאשר ההורים משבחים ומעריכים את תוצרי הילד בתחומי האמנות השונים, הם כבר לא נתפסים כרלוונטיים כל כך. המחמאות נעימות לילדים (למי לא, בעצם?) אך הן לא תמיד נחשבות בעיניהם, שהרי "ההורים תמיד אומרים" כך.

הילד הגדל לומד להשוות בין הישגיו האמנותיים להישגי חבריו, והאישור המתקבל מהחברים בני גילו הוא הקובע בעיניו, לצד המורים המהווים אוטוריטה מקצועית עבורו - בעיקר אלה החביבים עליו. הצד האחר של התחרותיות והשאיפה להצטיינות, שיש בהן מן ההתכווננות וההכנה לחיים הבוגרים, הוא ויתור על תחומי יצירה מענגים ומעניינים בשל תחושת הביקורת והתסכול: " אם לא במיטב - אוותר עליו". באופן טבעי בגיל זה מתעוררת הביקורת העצמית, שעלולה לסרס כל ניצוץ של יצירתיות. בסופו של תקופה זאת (בסביבות גיל 10) נותרים בתחומי היצירה השונים רק "מיטיבי הלכת " שבתחום.

בחדר הטיפול באמנות מתחלפת העשייה היצירתית ברוב המקרים במשחקים מובנים. למרות המסר הפשוט שאותו אני משדרת למטופלים, המסביר שכאן אין צורך לצייר יפה, שאין זה חוג לציור או "הכנה לתערוכה" - החוויה הפנימית של הביקורת העצמית משתלטת לרוב על היוצרים שהיו ואינם עוד. חוויית התסכול מרחיקה אותם מהתחום ומעבירה אותם אל משחקי הקופסא, הקלפים, ומשחקי ספורט קלים כקליעה למטרה, קליעה לסל, וכדומה. משחק הוא אמנם חוויה בריאה ומגדלת בפני עצמה, ואיני מקלה בחשיבותו כלל ועיקר (וויניקוט הרי הוא מורי ורבי); יחד עם זה, לא הייתי רוצה לוותר על העשייה היצירתית שיכולה להתקיים במקביל, או לפחות לא להיעצר כליל. "מאבקי הצודק" לשימור העשייה היצירתית, אני מודה, נובע אולי מכך שזהו התחום המרתק, המרגיע והמענג אותי באופן אישי; אך זו אינה הסיבה היחידה: להתמודדות עם הביקורת העצמית הגורמת להימנעות וויתור יש ערך בפני עצמו בעיניי.

*

הנה רשימה של כמה גירויים יצירתיים שאספתי בקליניקה ושנועדו להחזקת ניצוץ העשייה היצירתית, לעודד ולגרות לפעולה בתחום. הרעיונות המוצגים כאן מתאימים במיוחד לילדים גדלים ומתבגרים המעידים על עצמם כלא מוכשרים, וטיעון מוצק בפיהם: "ציור זה בכלל משעמם". הרעיונות מבוססים על שימוש בחומרים המצמצמים את תחושת הכישלון ודורשים אולי מיומנות, אך לא כישרון מולד:

  • חלקי עצים הנאספים בנגרייה יכולים להיהפך לטירות קסומות עם אקדח דבק חם. העיסוק באקדח והדבק מושך ונותן לילדים תחושה של שליטה ועצמאות, ואילו חלקי העץ האקראיים מעוררים חשק ליצירה. החומר הוא נתון ואין צורך לעצב אותו, אלא פשוט להשתמש בו ולהפיק ממנו תוצר על ידי חיבור בינו לבין שכמותו.
  • קרטונים ואריזות שונות ומשונות גם הם חומרי גלם מצוינים לטירות, חומות ומגדלים. אפשר לחבור ביניהם בשדכן וסיכות, שהילדים מתפעלים בעצמם.מסכות גבס או פלסטיק המשמשות כבסיס, בתוספת של סוגי צמרים ומיני "שערות" מחומרים שונים, שפמים, משקפיים מצחיקים וכוכבים להדבקה – כל אלה יחד מאפשרים יצירה קלה שאינה מעמתת את היוצר עם יכולות ציור.
  • גם עבודה בחימר מזמנת יצירתיות: עצם המגע בחומר, הלישה, המשחק במים הן פעולות רגרסיביות שקורצות לחלק מהילדים. עם זאת, לפעמים יש צורך בהדגמה קלה או סיוע טכני והסבר ראשוני כדי למנוע סדקים ואכזבות.
  • טפטופי נרות צבעוניים, שבצדם "משחק באש", אהובים על ילדים בגיל זה. יש לעשות זאת כמובן תוך שמירה קפדנית ומכל או תבנית המתאימים לעיסוק באש. בשל הסכנה ישנם מטפלים שלא מעודדים עיסוק זה).
  • חוטי ברזל גמישים לכיפוף וליצירת צורות שונות של מה שניתן לכנות "פסלים בקו".
  • אצטרובלים, פקקים, צדפים וחולות בגוונים שונים, להדבקה ויצירת קולאז' לא מחייב אך מספק.
  • עבודת פסיפס משברי חרסינה מצוירת וחלקה.
  • ציורים סכמטיים מוכנים לצביעה "עושים את העבודה" לפעמים, או תשתית של מספרים ונקודות להשלמת הקו ביניהם. פעמים רבות אחרי ניסיון של עבודה לפי מספרים שניתנו להם, הילדים נלהבים להכין תשתית ממוספרת שכזו בעצמם.
  • חרוזים קטנים וגדולים יכולים להיות מפתים בצבעוניותם, ואפילו חלק מהבנים מביעים עניין להכין צמידי יד או רגל כמו בהודו או סיני.

נכון. אין מאה אחוז הצלחה ל"פיתוי" לניסוי ותהייה; אבל ברוב המקרים, שפע החומרים המגרים כממתקים, הסדר הנוח והמזמן, מעוררים מפעם לפעם גם את אחרוני המתנגדים. העיקר - לא לסגור את הדלת למעשה היצירה. מהניסיון שלי, גם עבודות וחלקי עבודות של ילדים אחרים המונחים על מדפים סביב, מזמנות אותם לעשייה. אמנם, יש הטוענים שעדיף שעבודות של מטופלים אחרים לא יהיו נוכחות בחדר, אך אני מוצאת שמעט עבודות ואווירה של יצירה סביב יוצרים השראה ועידוד דווקא. ובינתיים, בין לבין, אנחנו משחקים. באותו מרחב ביניים מבורך, שאינו בפנים ואינו בחוץ, בהנאה, בשיתוף ותוך בניית מערכת היחסים בינינו.

*

גיל ההתבגרות - זה כבר סיפור אחר. כאן הכול נראה ומרגיש אחרת. אני אתייחס כאן לטווח הממוצע בין 10-13 כמסמן את תחילת גיל ההתבגרות (גם אם לאור קצב הגדילה המואץ בימינו ניתן להתווכח על המועד המדויק של תחילת התקופה). אי אפשר שלא להתייחס תחילה להתפתחות הגופנית שחלה בגילאים אלה בבנות, ההופכות נערות - ואל תחושותיהן כלפי שינויים אלה, הנעות בין בהלה לסיפוק. מתחילה תחרות סמויה וגלויה בין 'ממהרות' ל'איטיות'; תגובת הסביבה מביכה ומבלבלת, ולעתים דווקא מחזקת. הבנים "נשארים מאחור" ומתפתחים רק כשנתיים מאוחר יותר ולעתים אף יותר. איזה מתבגר לא חולם להתחיל להתגלח כבר, או לפחות להיות גבוה ומותאם יותר לשכבת הגיל והבנות? הקול המתחלף מביך לעתים, וגורר תגובות לא נוחות. פצעי בגרות המעטרים פנים של נערים ונערות מהווים קושי ובעיה נוספים, שלהרגשתם לא ייפתרו לעולם.

בנוסף לשינוי הפיזי המהיר, תחילת גיל ההתבגרות היא תקופה של חוסר ביטחון עצמי הקשור לחוויה נרקסיסטית מכוונת מטרה: כל העולם סובב סביבם ואין מלבדם. החוויה הנפשית מאופיינת בביקורת עצמית נוקבת, באי שביעות רצון עצמית, בתחושת רגישות גבוהה, בנטייה להיעלב במהירות - כמעט "אי שפיות זמנית". היחס לעולם המבוגרים הופך מורכב, ובפרט להורים (בעיקר ההורה בן המין השני).

עם מתבגרים, אני מודה, אני מתקשה יותר לעבוד. קשה לי יותר להחזיק את מסגרת הטיפול, לרתום אותם להתמדה. לרוב אני מתעקשת מאוד, מחזקת, מטלפנת, שולחת מסרונים, עובדת בהתמדה ליצירת הברית הטיפולית ומפעם לפעם מחדשת אותה ומזכירה. העבודה עם מתבגרים מלווה בשאלה עד כמה לערב את ההורים בטיפול, ודורשת להלך בזהירות, ברגישות ובנחישות, כלוליין על חבל דק.

העשייה היצירתית בגיל זה לא תמיד אפשרית: אם בגיל החביון אבדו כמה יוצרים בדרך, בגיל ההתבגרות אובדים עוד רבים. הנטייה של בני הנוער היא לעסוק ביצירה שיש בה ממש, העומדת ב"מבחן התוצאה". היצירה כתהליך מהנה לשם עצמו פחות מושכת אותם.העשייה היצירתית עומדת בתחרות קשה עם משחקי המחשב וצפייה בטלוויזיה.

ובכל זאת, מספר ערוצי יצירה מתאימים יותר מניסיוני לעבודה עם נערים ונערות. כך למשל הכנת מנדלות - ציורים במתכונת עגולה המאפיינים תרבויות רבות בעולם והמורכבים מאלמנטים שונים. צביעת המנדלות בצבעים משתנים יכולה להיות תרפויטית ומדיטטיבית. בני נוער מביעים לעתים עניין בהכנת שלט לחדרם, בשרטוט מעוצב של מערכת השיעורים שלהם, ביצירת ברכות לחבריהם, או בהכנת מגנטים או סימניות.

יש נערות שמגלות סקרנות כלפי עבודות של תפירה וסריגה, המאפשרות להן לרכוש מיומנות נשית מובהקת כמו גם ליצור "מוצרים אמיתיים". ובכלל, אני מוצאת שנערות מוכנות יותר לעבוד באמנות ונגזרותיה מאשר נערים. נערים מגלים עניין בחומרים כמו קרשים ועצים, שלהם אני מוסיפה מסמרים וכלי עבודה "גבריים" המאתגרים אותם לנסות ולהתנסות.

בעבודה קבוצתית עם נערים ונערות, אני מוצאת שפעמים רבות הם נהנים מאוד ליצור ביחד 'פלקטים כאוטיים' בצבעי ידיים והתזות צבעים לכל הכיוונים. לתחושתי זוהי תמונת מראה למתרחש בתוכם - או לפחות השתקפות של החדר המבולגן בביתם... גם עיסוק מחאתי בגראפיטי קורץ להם מאוד - נראה כי יצירת גרפיטי באמצעות מכלי ריסוס, גם אם זה על גבי פלקטים ולא קירות, מעניקה ליצר המרדנות מקום לביטוי ופורקן. אני נהנית לראות אותם מתארגנים ביניהם ליצירה המשותפת, ואת התפעלותם מכך שאיני מגבילה את כמות הפלקטים וזרימת הצבעים או מכלי הריסוס (כמובן שנדרשת הכנה מוקדמת של החדר, עם ניילונים רחבי ידיים וסמרטוטים לניקיון). מניסיוני, בני הנוער שמחים מאוד לתעד את תהליכי היצירה. בתחילת התהליך היצירתי אני שומרת אמנם את המצלמה במקום מוצנע, כי אני מעוניינת בתהליך הטבעי הנרקם בספונטניות; אך לקראת תום התהליך החברתי-יצירתי המצלמה נשלפת ואני מתחילה לתעד את העבודות לקול שמחתם, ובקשותיהם להעלות את התמונות לפייסבוק. אני כמובן גם מאפשרת להם לצלם את חבריהם בעצמם, או לביימם קלות, והנה עיסוק יצירתי נוסף סביב צילום ומשחק.

*

לסיום, אני רוצה לשוב ולהדגיש את חשיבותה של היצירתיות בחיינו. אני שותפה למחשבה הפוסט-מודרניסטית שלפיה היצירתיות מצויה אצל כל בני האדם. בסביבה מתאימה ומעודדת היא ניתנת לפיתוח אצל כל אחד מאיתנו. כשתהליך היצירה הוא שבמרכז, ולא רק התוצאה ושבחה, הרי עצם החשיבה, העשייה, הגילוי והפיתוח מקנים ליוצר גמישות מחשבתית, וכוחות לשינוי, ריפוי וצמיחה.

מומלץ אם כן להורים להרעיף בשבחים על תהליך, על מאמץ, על התמדה והתמודדות - ופחות לעסוק בשבחים על התוצאה והתוצר, או לחילופין בביקורת עליו. בבתים בהם רמת הביקורתיות גבוהה במיוחד, הילדים מפנימים אותה ויחסם ליצירתיות מושפע בהתאם. הפתיחות של מתבגרים ומבוגרים לתהליכים יצירתיים נרכשת לרוב במהלך הילדות: כאשר היא מקבלת גירוי הולם היא תלך ותתפתח, וכאשר היא תיתקל בביקורת או מסגרת דורשנית וקשה, היא תלך ותדעך. או אז נשאל בתמיהה: "לאן נעלמה היצירתיות?"

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

זיסמן, א. (2011). לאן נעלמת היצירתיות?. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 15/12/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2575

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

נצה ברקנצה ברק4/4/2011

נהניתי לקרוא. מתכוון להעזר בביתי

אסתי זיסמןאסתי זיסמן3/4/2011

מסכימה בהחלט!.

עינת גבעעינת גבע3/4/2011

האמץ להיות בלתי מושלם. דרייקורס תבע את המושג " האמץ להיות בלתי מושלם" .
אני חושבת ומאמינה שאם נצליח לגדל ילדים שמאמינים בעצמם, שיכולים לעשות בשמחה ובחדווה, ללא ביקוורת. ילדים שמוכנים לראות בטעויות משוב ללמידה(כפי שלמדה אותנו וירג'יניה סאטיר) נוכל לגדל ילדים אמיצים, ילדים שמקבלים את עצמם כמו שהם - זהו המפתח לדרור יצירתי.
עינת גבע, מכון אדלר.