פורים - החזרה אל הכאוס
מחשבות על ליצנים, הקרנבל ומקומם בנפש האדם לפי יונג
מאת מיכה אנקורי
בחלק מן החגים היהודיים נוכל למצוא יסודות שמופיעים בחגים של עמים אחרים, הן במועדי החגים והן בתוכניהם. אולם יותר מכל החגים האחרים, חג פורים נושא עמו את סמליו ותכניו של הקרנבל - מוסד הקיים בתרבויות כולן.
תכניו וסמליו של הקרנבל הם תלויי תרבות, אולם עצם קיומו כתופעה כלל-עולמית וההקבלות הרבות שבין תכניו וסמליו בתרבויות שונות מעידים על מקורו ביסודות האוניברסאליים של טבע האדם. הקרנבל הוא ערוץ ביטוי למאווייו הכמוסים של האדם. הוא ביטוי מועצם לקונפליקט הנצחי שבין הדחפים הקמאיים לבין דרישות התרבות והחברה. כל תרבות מציבה סייגים לצרכיו האנוכיים וה"חייתיים" של היחיד. הקרנבל הוא ביטוי להכרתה של התרבות במתח הפנימי, שנוצר כתוצאה מן ההתאפקות שהיא גוזרת על חבריה במהלך חיי היום-יום.
*
אחד המאפיינים האוניברסאליים הבולטים בקרנבל – מעבר לתרבות ולזמן – הוא ההתמודדות עם שאלת הגבולות והמגבלות. בכל קרנבל מופיע המוטיב של חציית גבולות שנשמרים בקפדנות במשך כל ימות השנה. הקרנבל מעניק מסגרת של מועד ושל משך זמן להפרת הסדר והחוק. בעת הקרנבל ניתנת חירות הביטוי לחלק האי-רציונלי והכאוטי המצוי בעמקי נפשו של האדם. המעשים המותרים בתקופת הקרנבל מהווים שיקוף נאמן של ה"איד" הפרוידיאני: המאוויים כמוסים, המיניות והתוקפנות במיוחד, וכלל הנטיות המוגדרות על ידי הנורמה החברתית כסטיות – כל אשר חבוי בתחתיות הנפש ובשיפולי הבטן. הקרנבל הוא קתרסיס קולקטיבי, הוא הפרת-חוק במסגרת החוק, הוא פורקן דחפיו של היחיד במסגרת חגה של התרבות כולה.
הנורמות החברתיות, אשר כל אדם מפנים במהלך התפתחותו, בונות גבולות שמאפשרים את פעולתה התקינה של הנפש ואת זיקתו של היחיד לחברה. אולם הפנמת הנורמות הללו גובה מחיר כבד של יצירת פערים בין רובדי הנפש השונים. הקרנבל, ובכללו חג הפורים, הוא הפירעון הממוסד של המחיר הזה. את מפגש העולמות שמתרחש בקרנבל מייצגים סמלי מעבר-גבולות וסמלי מפגש בין תחומים, השכיחים מאוד בקרנבל. מכאן פריצת החוק והסדר, מכאן הפרת רצף הזמן והצגת ניגודו של כל מה שנחשב למכובד וראוי בחיי יומיום. הילדות הקדומה, המודחקת, פורצת דרך שעשועים וצחוק, ומגלה את כוחה ואת חיוניותה. כך אנו רואים למשל בקרנבל של ריו – הקרנבל של כל הקרנבלים – את המוזיקה המקצבית המועצמת, את ריקוד הסמבה עד כדי טירוף חושים ואת המיניות המתפרצת.
*
אחת הדמויות המאפיינות ביותר את הקרנבל היא דמות הליצן. הליצן (Trickster), מסמל יותר מכל דמות אחרת את פריצת הגבולות ואת המפגש בין העולמות. הליצן מופיע בלבוש שחציו לבן וחציו שחור, או חציו שחור וחציו אדום. בכך הוא מסמל את הניגוד והקשר בין המודע והלא-מודע. לבושו נוגד את הנורמות המקובלות, צחוקו מתחלף בבכי ורוחו הטובה מפנה מקום לביטויי אלימות. לליצן מותר לומר דברי חכמה ודברי הבל, לשכון עם המשרתים ולהיכנס בלא הזמנה להיכל המלך; הוא שליחה של התודעה אל המרתפים האפלים של הכאוס. טיפשותו מציגה את ערוותה של החברה ואת מחיר ניתוקה ממקורותיה האמיתיים של התודעה. חוכמתו ופיקחותו של הליצן מעידות על הערך הטמון במעבר דו-כיווני וזורם בין המובנה לכאוטי, בין הרציונלי לאי-רציונלי. שכיחותו של הליצן באמנות לתקופותיה, מעבר למקום ולזמן, מעידה על משמעותו הסימבולית העמוקה.
דמות הליצן מבטאת אפוא את אחד הרעיונות הבסיסיים של הקרנבל: הדיאלוג בין הרובד התודעתי והמובנה לבין הרובד האפל והכאוטי.
*
המשיכה אל הכאוס, למרות הסכנות הכרוכות בקרבה אליו, יכולה להתבהר על יסוד מה שיוחס לו בתרבויות קדומות: מיתוסים רבים מספרים לנו על תחילתם של החיים בכאוס. החזרה אל הכאוס, לפיכך, איננה רק נסיגה אל הראשוני והפרימיטיבי, אלא היא גם חזרה אל מקורות החיים. בנבכי הלא-נודע, ב"כאוס" האפל, שוכנים לצד כוחות היצר גם כוחות היצירה ואף הידע אודות תהליכי התהוותה. לא רק הרפש העכור מצוי שם, אלא גם מהותו האמיתית של האדם, הנושאת עמה את פוטנציאל ההתפתחות וההגשמה. גם במיתולוגיה היוונית נתפס הכאוס כמקור החיים וראשית צמיחתם.
הכאוס , כך מספר המשורר היווני הקדמון הסיודוס, הוא האל הראשון שנברא (גאיה, טרטרוס וארוס נבראו מיד אחריו). הכאוס הוליד את החושך (ארבוס) ואת הלילה, אשר הולידו את האוויר ואת היום. המשיכה אל מקורות החיים וסודם מסבירה את המשיכה אל הכאוס. על מנת להתנסות בחומרים המרכיבים את מקורות החיים, יש לחצות את גבולות הסדר ולחוות את עולם הכאוס. הדמות המייצגת את המעבר הזה בקרנבל באופן המובהק ביותר היא הליצן.
מעניין הדבר שהמיסטיקה היהודית (קבלת האר"י) הבחינה בין "תוהו" ו"בוהו". תוהו הוא מצב של מלאות יתירה. מצב שבו הכוס מלאה על גדותיה, אך עדיין נוזליה לא גלשו לצדדים. "בוהו" הוא השלב שבו פרץ הנוזל את גבולות הכלי והסדר הופר. יש בכך ביטוי למליאות הקודמת לפריצת הגבולות, וערנות למורכבות של הכאוס.
*
בקרנבל מופר הסדר של הזמן הקווי: תפיסת הזמן הקווית מתבטאת במקצבים קבועים של פעולות ובסדר יום קפדני. הקרנבל מתרחש בעל-זמן, בזמן של בין-השמשות, זמן שבו פג תוקפו של הסדר הישן ועדיין לא התחדש תוקפו של הסדר החדש. זהו פרק זמן של אין-חוק, ולפיכך הוא מעורר סקרנות ותקווה, מצד אחד, ופחד ויראה מצד שני. הקרנבל מעניק למצבים אלה מסגרת שמאפשרת את קיומם ומרפה את החרדה הכרוכה בהם. הניתוק מן השורשים של המסורת הוא גם ההתחברות לשורשים העמוקים יותר של טרום-חוק וטרום-מסורת.
תרבות המערב פיתחה את ההיגיון הרציף-הקווי והעמידה אותו ככלי מרכזי בהבנת המציאות. על יסוד ההיגיון הסיבתי פיתח המערב את המדע והטכנולוגיה אשר הביאו לציביליזציה המערבית הישגים בל ישוערו. אולם נבכי הנפש אינם כנועים לחוקים לוגיים, והאי-רציונלי ממלא בנפש תפקיד לא פחות מן הרציונלי. תרבויות הקדם הכירו בכך והעניקו לאדם כלים אי-רציונליים להבנת היסודות הכאוטיים שבנפשו. מתוך הכרה בסכנות הכרוכות בפריצת גבולות ובמפגש עם האי-רציונלי, מספק הקרנבל למשתתפים בו מסגרות מוגדרות היטב של זמן המקום. מחוץ לתחום הקרנבל ומעבר למסגרת הזמן חוזר העולם לקדמותו ומתגדר בגדרות חוקיו. וכך, ההתבסמות (שכרון), שהיא מצווה בפורים, מעבירה את התודעה אל מעבר למסגרותיה הרציונליות – "עד שלא ידע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי".
*
קרל גוסטב יונג מצא הקבלות מרתקות בין טקסי פולחן ומיתוסים של תרבויות פרימיטיביות לבין מוטיבים ומבנים המופיעים בחלומות של בני אדם בכל התרבויות ובכל הזמנים. יונג הסיק מכך כי טקסי הפולחן, כמו החלומות, מבטאים רבדים עמוקים של ההוויה האנושית, רבדים שבהם פועלת "הרוח האובייקטיבית", הנושאת בחובה ידע, מסורת ותובנה. ברובד זה של הלא-מודע מתגלה ידע עמוק של הכרת הכוחות הפועלים ביסוד הבריאה ובטבע האדם. "סדר" אוניברסלי זה מתגלה אף הוא במנהגי הקרנבל.
בעת הקרנבל עולים על פני השטח גם מוטיבים טעוני סמלי פוריות, צמיחה ובניין. הפסיכולוגיה המודרנית גילתה שגם לכוחות המארגנים והבונים יש מקור עמוק בנפש האדם. ניטשה בישר תגליות אלו כשתיאר את היסודות האפולוניים, הפועלים במעמקי התודעה בצד הכוחות הדיוניסיים: אפולו, אל הרפואה והיופי, מייצג את כוחות הארגון והתרבות; דיוניסוס, אל העליצות והיצרים, מייצג את הפיזי והחייתי שבאדם. בקרנבל, הכוחות האפולוניים והדיוניסיים מוצאים את מקומם אלו בצד אלו.
*
אחד המוטיבים השכיחים בטקסי הקרנבל הוא מוטיב המוות והלידה מחדש. מוטיב זה, הלקוח מן הטבע, מתאר תהליכי נפש עמוקים, הכרוכים בפחד ובסבל. חשיפת התודעה באופן ישיר לתכנים הקשורים במוות ובלידה מחדש היא בלתי אפשרית, ולכן הם מתגלים לנו בסמלים, בחלומות ובטקסים. הצירוף של מוות ולידה בסמל אחד מרמז על הצורך בוויתור על מבני תודעה קיימים כדי לפנות מקום להכרה מורחבת ומפותחת יותר. עמדותיו ואמונותיו של היחיד משמשות לו משען ומקור ביטחון, והוויתור עליהן כרוך בחרדה ובסבל. במעמקי הנפש קיימת "ידיעה", שבלא ויתור על הקיים לא תיוולד הכרה מחודשת, רעננה וגמישה מן הקודמת; אך הוויתור על העמדות והאמונות הקיימות נחווה כמוות – מוות של חלקים ב"אני", שהוא מחירה הכבד של ההתפתחות העתידית. דילמה זו, אותה חוֹוה כל אדם, מקבלת את ביטוייה בקרנבל, המעניק מסגרת טקסית-חברתית לביטוי סמלי לתהליכים הכואבים הכרוכים בצמיחה. הכאוס הוא נקודת המפגש של ההרס והבנייה המחודשת.
*
יונג מצא להפתעתו שלבוש ומסכה ממלאים תפקיד חשוב וחיובי בחלומות. לכאורה, אם החלום מבטא את האמת הפנימית של החולם, את עצמיותו שמעבר לנורמות ולמתחייב מהן, מה כאן מקומה של מסכה ושל מלבוש? כדרכו, הוא פנה אל תרבויות הקדם ומצא שביוון העתיקה, כאשר שחקני התאטרון ביקשו לגלות לקהל את מהותם הפנימית, את עצמיותם, הם עטו על פניהם מסכות – "פרסונה". מכאן הבין יונג שהמהות הפנימית האמיתית זקוקה להגנה: כדי שנוכל להיות אנו עצמנו זקוקים אנו לייצוג חיצוני שתואם את התפקיד שאנו ממלאים במציאות הסובבת – הפיזית והחברתית. מסכה זו, פרסונה, איננה המהות הפנימית עצמה אולם היא מגוננת עליה ומאפשרת את חירותה. כשאנו אומרים לזולתנו לא בדיוק את מה שבלבנו, אין זה שקר - אלא טקט, אין זה זיוף - אלא הכרה במרחק הנחוץ בין עולמנו הפנימי לבין העולם החיצוני – ותובנה זו מתגלמת בסמל המסכה.
*
הקרנבל הוא אם כן האמצעי שבעזרתו מוזמנים התרבות והיחיד לגלות את מכלול הרבדים המצויים בנבכי הלא-מודע: הצד האפל, המצוי במרתפים האפלים של נפש היחיד והנפש הקולקטיבית, זוכה בפורים לגילוי ומעניק את כוחות היצירה לאישיות היחיד ולחברה; הקבוע והמוחלט המצויים במעמקי הלא-מודע מתגלים בקרנבל דרך התבניות הסמליות הקבועות ודמויות האלים בני האלמוות. המפגש עם אלה מעניק לאדם טעימה מחוויית הנצחיות. בעת פריצת הגבולות נפרצים גבולות התודעה הפרטית, והיחיד נוטל חלק בזרימה האינסופית של החיים. כאן תודעת היחיד נוטלת חלק בתודעת היקום כולו.
בקרנבל מתגלה הן התת-אנושי והן העל-אנושי המצוי באדם. גילויים אלה ממלאים תפקיד בעל ערך תרפויטי ממדרגה ראשונה הן למשתתפים בקרנבל, הן לצופים בו והן לחברה המעניקה לאדם את הכלים לגילויים הללו.
מקורות
