מה שפסיכואנליטיקאים מעדיפים שלא לראות
מאת רננה אלרן
ב-10-11 במרץ 2011 נכחתי בכנס "אתיקה בפסיכואנליזה" שהתקיים במשכנות שאננים בירושלים. הדובר המרכזי בכנס היה פרופ' גלן גבארד, שהתמקד בהרצאותיו בדיון על הפרות אתיות שמתרחשות ביחסי מטפל-מטופל ובאפיון שלהן, וכן ביחסי מדריך-מודרך בתוך חברות פסיכואנליטיות, כאשר רוב ההפרות קשורות לחצייה של גבולות מיניים.
בכתיבה כאן אינני מתיימרת לעסוק בכנס כולו, שכלל הרצאות מעניינות ודיונים רבים בוינייטות קליניות, אלא אביא מעין "וינייטה" פרטית שלי, המתארת חוויה שלי במהלך הכנס. בעיניי, חוויה זו מעניינת כיוון שניתן לראות בה מעין תהליך מקביל לדינאמיקה לא מדוברת שהתרחשה בכנס עצמו.
פרופ' גבארד, כמי שנפגש עם למעלה ממאתיים מקרים של הפרות אתיות של אנליטיקאים שהגיעו אליו במסגרת עבודתו בוועדת האתיקה, ציין כי ב-80% מהמקרים הנידונים מדובר על הפרה שמתרחשת מצד אנליטיקאי-גבר, כאשר בשאר המקרים מדובר על הפרה מצד אנליטיקאית אישה. בנוסף, ב-20% מכלל המקרים מדובר על סטינג בו המטופל והמטפל הם בני אותו המין. למרות הבולטות הברורה מבחינה מספרית של מקרים בהם מעורבים גברים אנליטיקאיים, ולאור העובדה שרוב רובן של הווינייטות שהובאו לדיון הציגו מקרים בהם אנליטיקאי גבר הוא המפר את כללי האתיקה, בלט בהיעדרו דיון משמעותי על סוגיית המגדר. בהערה אחת, שהגיעה מכיוון הקהל, נטען שאולי האחוז הנמוך של מקרים המגיעים לוועדות אתיקה ובהן מעורבות אנליטיקאיות נובע מכך שמטופלים גברים הנכנסים לקשר מיני עם אנליטיקאית נוטים לחוש ניצחון ותחושות של גבריות וכיבוש ופחות תחושות של ניצול ופגיעה. אפשרות אחרת שהוצעה היא שאולי כאשר מדובר באנליטיקאיות נשים הגבולות של הפרות אתיות ברורות פחות ומטופלים מתקשים יותר להתלונן.
אולם חשבתי על אפשרות אחרת להבנת הסוגיה המגדרית של הפרות אתיות בפסיכואנליזה. לאחר שפרופ' גבארד סיים להרצות ניתנה אפשרות לקהל להגיב. הרמתי את ידי כמעט מיד ממקומי בשורה השנייה באולם, אך מצאתי את עצמי מחכה ומחכה, כאשר המיקרופון ניתן לדמויות שונות, מבוגרות ובכירות ממני, מקרב האנליטיקאים והאנליטיקאיות שישבו בקהל. לשם גילוי נאות ברצוני לציין שאני מתמחה בפסיכולוגיה קלינית בשנה הראשונה של ההתמחות, ואני מניחה שגילי הצעיר מסגיר באופן די ברור שאינני אנליטיקאית או קנדידטית במכון פסיכואנליטי. העובדה שמראש הרמתי את היד כדי לדבר הפתיעה אפילו אותי, כיוון שדיבור בקהל מעורר בי חרדה (אולי תופעה שאיננה כל כך בלתי מוכרת להרבה נשים...). בעוד הלב שלי פועם בחוזקה ובינתיים המיקרופון עובר מיד ליד השמעתי קול מחאה קלה על כך שנעקפתי בתור לדבר, עברתי בין תחושות של כעס קל, עלבון ולבסוף ביטול רגשותיי כתגובה מוגזמת. בסופו של דבר החלטתי לוותר על הדיבור. מספר נשים סביבי, ששמו לב לכך שאני מנסה לדבר אך הדבר לא מתאפשר, הביעו אף הן מחאה קלה וניסו לעודד אותי לדבר. לבסוף, המנחה ביקש להעביר את המיקרופון אל "הבחורה הצעירה בשורה השנייה", אך בשלב זה האומץ שלי כבר התאדה ואמרתי שאני מוותרת על רשות הדיבור.
מעניין שהדבר שאותו התכוונתי לומר ולא אמרתי בסופו של דבר היה הערה, שהיא אולי טריוויאלית למדיי: שיש משהו בדינאמיקה של ההפרות האתיות בפסיכואנליזה שתוארה בכנס שנשמעת מאוד דומה לדינאמיקה של גילוי עריות בתוך המשפחה. לרוב, בסיטואציה האנליטית - כמו גם במשפחה - מדובר בגבר פוגע המהווה דמות סמכות אבהית, כאשר הפגיעה נושאת אופי של חציית גבולות מיניים וניצול לרעה של יחסי סמכות ואמון. הפגיעה מתרחשת בתוך מרחב טיפולי-הורי שאמור להיות בטוח ושומר. האנליטיקאים ששומעים על המקרה דרך שמועות או רכילויות - בדומה אולי לאם שמכחישה - נוטים שלא לראות את המתרחש, או להתייחס למתרחש בחוסר אמון, הטלת ספק, ניסיונות לרציונאליזציה ואף בהכחשה. במידה והמטופלת אכן מתלוננת, ההפרה האתית מטופלת "בתוך המשפחה", כלומר בוועדה אתית פנימית של החברה הפסיכואנליטית.
בעודי יושבת בקרב הקהל המבוגר ברובו, מרגישה מעט כמו ילדה שמקשיבה לשיחת ההורים ומנסה, בחוסר הצלחה, להשמיע את קולה, שמתי לב לכך שהתרחש מעין תהליך מקביל. הדיון בקהל היה "בין המבוגרים", ומתבוננת צעירה שמגיעה מבחוץ הושתקה, גם אם לא בכוונה. נכון, אפשר לפטור את כל העניין כחוסר תשומת לב וכרגישות יתר שלי. אולם אני חושבת שפרויד הנחיל לנו מורשת פרשנית שמאמינה בנתינת משמעות גם לפליטות פה, לצירופי מקרים ולטעויות תמימות. לאחר הכנס חשבתי שיתכן שגם כיום, על אף המודעות לפגיעות המיניות המתרחשות בתוך המשפחה ואף בתוך הקהילה המקצועית - כפי שעצם קיום כנס זה שיקף באומץ - עדיין בא לידי ביטוי בתוכו משהו מיחסי הכוחות שמקשים על הדיבור, ועל התבוננות עצמית ביקורתית שאיננה עסוקה במציאת הכשלים האתיים אצל אחרים אלא בתוך הבית פנימה.
