גם מטפלים רעבים
שילי ורדימון
רשמים מהרצאתה של אירנה מלניק, "מחשבות על טיפול והדרכה במצבים של הרעבה נרקיסיסטית של המטפל על ידי המטופל", במסגרת הרצאות ימי חמישי של האגודה הישראלית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית.
כבר כשקראתי אודותיה מראש, נשמעה לי כותרת ההרצאה של אירנה מלניק מאוד מרשימה. הסקרנות התעוררה בשל הדרמטיות של המושג "הרעבה נרקיסיסטית", שמשרה איזו אווירה של נואשות וטלטלה בחדר הטיפולים. כשהעין המשיכה אל צירוף המלים "של המטפל על ידי המטופל", יכולתי לחוש את חוסר הנוחות הקל חולף בי – הרעבה של המטפל על ידי המטופל? אין פה איזה בלבול?
זה מכבר הורגלתי בדיונים בשחזורים ובהמחזות (enactments) בהם המטפל מאייש את עמדת המרעיל/הרוצח/המרעיב. הגישה ההתייחסותית לימדה אותנו שההמחזה של פרדיגמת יחסים, כגון מרעיב/תוקפן-מורעב/קורבן, תדרוש תמיד מהמטפל לאייש בשלב כלשהו את כל אחת מהעמדות ולחוות על בשרו משהו מהכאב וחוסר האונים של הנפגע ומשהו מהתוקפנות, הכוחנות והצורך בשליטה של הפוגע. כפועל יוצא, ברור שישנם מצבים בהם חווה עצמו המטפל כמורעב על ידי מטופלים מסוימים, ובכך מחייה בתוכו חלקיקי חוויה מנותקים שנותרו ללא מילים, כך שיוכלו להתחיל להיות מעובדים בתוך היחסים הטיפוליים.
עד כאן הכל טוב ויפה, אבל בכותרתה של ההרצאה, כמו בדיבורה של אירנה מלניק לכל אורך ההרצאה, יש משהו ישיר, משהו המסרב להסתתר מאחורי מלים מעמעמות: מדובר במצב בו המטופל מרעיב נרקיסיסטית את המטפל, אומרת לנו מלניק. עזבו אתכם מ"חווה את עצמו מורעב", "מרגיש כמו" ו"כאילו". יש פה הרעבה, ובואו נדבר עליה.
את ההרצאה פתחה מלניק בהתבדחות על חשבון הצרידות שתקפה אותה והעירה שאולי בשלב כלשהו בערב יצטרך מישהו להחליף אותה ולהקריא במקומה את הדברים. תוך שימוש בנימה הומוריסטית, נדמה היה לי שהיא כמו אומרת לנו – "אני אחת מכם, מה שאני אומרת יכול כל אחד מכם להגיד". יחד עם זאת, צניעות זו לא פגעה במאומה בביטחון ששידרה. דיבורה לאורך הערב היה בוטח וישיר, תוך שהיא סומכת את טענותיה על ניסיונה האישי כמטפלת ומדריכה ותיקה, ללא צורך מופרז בציטוטים ומובאות של גדולים וחכמים. אם בנרקיסיזם עסקינן, הרי שבאופן דיבורה הצליחה מלניק להעביר מסר פשוט מאוד – לצורך העבודה עם חסכים עמוקים ורעב נרקיסיסטי עלינו להיות מוכנים לעמוד מול עצמנו ואחרים כפי שאנחנו, מוגבלים בדרכים שונות ואולי אפילו ברי החלפה, ועם זאת – נאמנים לעצמנו, לידע שלנו, לניסיון שלנו ולחוויה שלנו.
במרכז ההרצאה הציבה מלניק את הסיטואציה הטיפולית בה מטופלים מפגישים אותנו כמטפלים עם הרעב הנפשי שלנו להכרה, הערכה ותיקוף, או במלים אחרות – למילה טובה. במצבים הנידונים מתייחס המטופל למטפל כמי שאינו מועיל לו, והחדר מתמלא בחוויות של תובענות המלווה בהדיפה, דבלואציה, ריקנות ונסיגות למקלטים שאינם מאפשרים דיבור. אין המדובר במטופלים המטיחים במטפל שאין בו תועלת ועוזבים את הטיפול. המדובר במטופלים המטיחים זאת, ונשארים בטיפול להטיח עוד.
במצבים אלה, אומרת מלניק, המטפל מוצא עצמו רעב לתזונה נרקיסיסטית ונמלא מצוקה. אלא שדומה שלא פשוט לנו המטפלים להכיר ברעבנו אנו, שלא לומר בעצם קיומם של צרכים ורצונות עמם אנו באים למפגש עם מטופלים. בהזכירה את סירלס, דיברה מלניק על הצורך של המטפל להיות נאהב על ידי מטופליו ועל כך שהכחשת צורך זה באמצעות מסירות יתר וביטול עצמי מצד המטפל הן מעשה אנטי-תרפויטי העשוי להוביל לדינמיקה מזוכיסטית.
בהדגישה את הקושי שלנו כמטפלים להכיר ברעב נרקיסיסטי כאשר זה מכה בנו, הובילה מלניק את הרצאתה דרך דוגמאות למצבים בהם פגשה רעב שכזה בקרבה ובקרב מודרכיה. אמנם ברור לכולנו שאין הצדקה לכך שמטופל מרעיב אחד יגרום לנו לאבד את כל ביטחוננו, או במילים אחרות – יגזול מאתנו את כל ההזנה שאגרנו בתוכנו בהתפתחותנו האישית, בטיפולים שעברנו, בקשרים הקרובים לנו ואף במסגרת יחסינו עם מטופלים אחרים; ואמנם, היינו רוצים להאמין שככל שקיבלנו הזנה טובה (דיה) לאורך הדרך כך נמצא בנו יציבות וביטחון שיעזרו לנו לשמור על שיווי המשקל גם בעתות רעב; אך ניסיונה של מלניק הראה לה שבפועל די היה במטופל מרעיב אחד כדי לגרום לה ולמודרכיה לתחושות חוסר ערך וערעור עמוקות ביותר. גם הניסיון למצוא חיזוק ונחמה בעבודה הטיפולית המספקת שהתקיימה במקביל עם מטופלים אחרים, או בהדרכה, לא הצליח להשקיט את יללת הרעב שהתעורר בעקבות מטופל מרעיב ונחוש אחד.
רבים מאתנו מכירים את הקול הפנימי הלוחש באוזננו בארסיות שרק המטופל שרואה את כישלוננו הוא הרואה אותנו כפי שאנחנו, הוא זה ש"גילה" אותנו, בעוד היתר הולכים שולל אחר מקסמי שווא או מסתפקים במועט. מלניק מתארת כיצד מתוך עמדה זו נחווה אף המדריך לא פעם כמצוי "בצד של המטופל", כך שדברי ההדרכה נחווים כביקורת וכחוסר הבנה מצד המדריך; כך הם מעצימים את הבושה והתוכחה העצמית שחש המטפל על עצם העובדה שהוא מרגיש כמו שהוא מרגיש ומגיב כפי שהוא מגיב, מוסיף כשל אמפתי אחד על משנהו, עסוק בעצמו במקום בניסיון להתאים עצמו טוב יותר למטופל. להוסיף צרה לקלחת, מלניק מציינת שהמתקפות מצד המטופל אכן משפיעות על איכות עבודתו של המטפל, כך שבפועל אכן נפגמת עבודתו, מה שרק מוסיף לאשמה ולהתערערות הביטחון.
קל אולי לומר שמצבים אלה הם שחזור של הכשל בהתאמה הראשונית בין המטופל לסביבתו המוקדמת. אבל - מה עושים? תשובתה של מלניק היתה במידה רבה תמצית צרופה של התכונות שהפגינה לכל אורך הערב – צניעות, כנות וישירות בלתי מתפשרת. בעוד אני ציפיתי שכאן יתחיל דיון בטיבם של enactments ועיבודם, בהחלפת העמדות הפרדיגמטיות ביחסי ההעברה וההעברה הנגדית, ובגישותיהם של שמות כדוגמת ברומברג, מסלר-דיוויס, אוגדן, גנט, בנג'מין וכדומה, היתה בחירתה של מלניק שונה בתכלית. היא מיעטה בציטוטם של תאורטיקנים אלה או אחרים ובמקום זאת פשוט תיארה "מה עבד בשבילה":
ראשית, היא פירטה את ניסיונותיה הכושלים להתמודד עם התופעה. אלה לא מטופלים המעוררים אמפתיה וסימפתיה, הודתה. אלה מטופלים שאינם מתחבבים בקלות, ושבאופן טבעי משתחזרות ביחסים עמם הטראומות ההתפתחותיות מהן סבלו, הסביבה נעדרת האמפתיה בה צמחו. לביאור דבריה היא תיארה את עבודתה עם מטופלת מרעיבה במיוחד וסיפרה כיצד ניסתה לגייס בתוכה אמפתיה ולהציע למטופלת פרשנויות המחזירות לה את כמיהתה להתאמה כביטוי של הכשל שנכשלו הוריה בהתאמה אליה בילדותה. הפרשנויות הללו אמנם הרגיעו משהו ועזרו מעט, מציינת מלניק, אך היא חשה עצמה כמשתמשת במילים אמפתיות שאינן מבטאות את תחושתה, כאוטומט הנסמך על משפטים הגורמים הקלה מסוימת רק כי "זה עובד", ללא כל אותנטיות. דומה היתה בעיני עצמה לילדה כנועה הנעדרת חיים פנימיים ומנסה להשתיק אם זועמת. בנוסף, נראה היה שהמילים האמפתיות אינן משביעות אף אחת מהן, שכן המטופלת אמנם מצאה בהן מזור מסוים, אך בסופו של דבר הן רק הגבירו את תובענותה ודרישתה להתאמה מוחלטת. תחושת הרעב רק התגברה.
בפנותה לגישה המבוססת על יחסי אובייקט ניסתה מלניק לפרש למטופלת את התנהגותה כלפיה כביטוי של התנגדות ושל קנאה הרסנית. המטופלת, מדווחת מלניק בצער, רק חשה לא מובנת עוד יותר, וחווית הזרות והרודפנות שלה העמיקה.
בסופו של דבר, לאחר כברת דרך לא קצרה, מצאה עצמה מלניק במבוי סתום. ברגע זה כל שנותר לה היה להודות בפני עצמה ש – כן, יש לה צרכים נרקיסיסטיים המופנים כלפי המטופלת והמתוסכלים על ידי התנהגותה תסכול עמוק. היא אמנם חשבה עד אז שמטפלים אידיאליים אינם זקוקים לחיזוקים שכאלה, אמנם הניחה תמיד שצרכים שכאלה אסור שיופנו אל המטופל כי יעמיסו עליו יותר מדי, ויכוננו עמדה פתיינית וחסרת גבולות. אך הנה לא נותר אלא להודות באמת הפשוטה. וכך עשתה. "החלטתי לשתפה במחשבות על מה שקורה בינינו".
מלניק אינה בוחרת צבעים ורודים לתיאור רגע השיתוף. בתארה כיצד קישרה בין התנהגויות של המטופלת לאפשרות לפתוח את העובדה שאכן יש לה צורך בחיזוקים ומילים טובות, היא מספרת על התוכחה והזלזול בהם נתקלה מצד המטופלת בתחילה, ועל הדרך שעוד היה עליהן לעבור יחדיו עד שהרגשות בהם הודתה מלניק הפכו זמינים גם למטופלת ואפשריים להכלה ולעיבוד. אך הרגע המוטטיבי מבחינתה הוא הרגע שבו היא עצמה יכלה לקבל את הצרכים של עצמה ולהפוך אותם לחומר לעיבוד עבורה ועבור המטופלת. מאותו רגע, יכלה להגיד, אם במפורש או במובלע – "כן, יש לי צרכים. אז מה, בעצם? מה רע בזה?", ולפרק אט אט את הבושה והאשמה בהן טבעו היא והמטופלת יחדיו. היא מתארת שמאותו רגע ואילך הרגישה "על קרקע יציבה".
שפתה של מלניק היא ללא ספק שפה התייחסותית, אינטר-סובייקטיבית, ודבריה מעלים את הסוגיות המוכרות בגישה פסיכואנליטית זו של עיבודם של enactments ושל תפקיד ה-self disclosure. אלא שמלניק בחרה שלא לעשות שימוש נרחב בדיונים הפתלתלים והלעתים שנויים במחלוקת סביב מושגים אלה, אלא להביא את עצמה, ממש כשם שעשתה בחדר הטיפולים, ולהגיד – ככה זה אצלי. אולי אצלכם זה אחרת, אבל זה מה שלי יש להציע, אז בואו נראה אם זה תורם במשהו. מישהו מהקהל הגיב לדבריה של מלניק בטענה שהוא עצמו היה מרגיש נוח יותר להשתמש במושג הזדהות השלכתית לצורך העבודה עם מטופלת כמו זו שתיארה, מאשר להשתמש, כפי שבחרה לעשות מלניק, בסובייקטיביות של עצמו - בחירה שנראית לו קשה יותר ומאיימת בהעלותה אזורים רגרסיביים שלו אל פני השטח. בתגובה הודתה מלניק שבהחלט אפשרי ורלוונטי להשתמש במושג ההזדהות ההשלכתית בהקשר של הטיפול שתיארה, אלא שלה זה עוזר ברמה האינטלקטואלית בלבד. "אז מה אם אני מחזיקה את כל זה?", שאלה בהומור, "זה יעבור לבד?... אין לי אמונה בזה... זה עניין של אמון, כנראה... מה שעוזר לכל אחד". היא לא פסלה ואף לא הציבה טיעון נוגד, אך באופן עקיף כמו אמרה – מה שאנחנו יכולים להציע כמטפלים, כמדריכים ואף כמרצים, הוא רק מה שאנחנו מאמינים בו ומה שאנחנו מחוברים אליו. כל השאר יכול להיות מעניין אינטלקטואלית, אבל לא שימושי עבורנו ברגע האמת.
בשפתה הישירה והמשועשעת הסבירה מלניק למישהי אחרת בקהל כי היא כבר למדה ש"כשאני מדברת על האמא של המטופל מולו, זה סימן שאני ב'בְּרוֹך'. אני מאמינה שמדובר במה שקורה כאן בחדר, וכל דבר אחר הוא הגנתי".
בפשטות דיבורה, בכנות, בישירות ובצניעות, הצליחה מלניק - מעשה אמן ממש - לעקוף את שדות המוקשים של הקרבות בין הגישות הפסיכואנליטיות השונות. היא לא באה לנופף בדגל הגישה ההתייחסותית או לנצל את ההזדמנות לנגח בגישות האחרות. היא דיברה על עצמה, ודרך הדיבור על עצמה לימדה שיעור חשוב מבלי לטעון שלה כל הפתרונים. לצערי, רגעים כאלה של כנות שאינה נכנעת ללעומתיות והתגוששות אינטלקטואלית, הם נדירים. עבורי, הרצאתה היוותה שיעור חשוב גם על איך להיות מטפלת בגישה פסיכואנליטית, וגם על איך להיות בן אדם.
