ללא שפת אם
מאת: מיכל אלמגור
בשנה וחצי האחרונות אני שוהה בבוסטון, ארצות הברית, ועובדת בפסיכותרפיה באנגלית. המכון לפסיכותרפיה שבו אני עובדת הוא מכון ותיק בעל אוריינטציה פסיכודינאמית. מרבית המטפלים והמטופלים בו אמריקאיים דוברי אנגלית רהוטה, בעוד האנגלית שבפי היא סבירה אמנם, אך ישראלית למדי.
מעבָר לארץ אחרת והתמקמות מחדש במקום לא מוכר הם חוויות בעלות עוצמה מטלטלת; הבית הפנימי והחיצוני מתערער מהיסוד, ונדרשת הסתגלות והתייצבות מחדש בטריטוריה זרה. לצד האיום על הזהות ותחושת הקרקע הנשמטת תחת הרגליים, נוצרת ההזדמנות להיבנות ולבנות מחדש, לגלות ולהתרחב. אובדנים הם חלק גדול מהתהליך, והשפה היא אחד המרכזיים שבהם. הוויתור על העושר והמרחב שביכולת המילולית ובביטוי העצמי משפיע ונוכח בכל רובדי החיים.
החוויה הראשונית הייתה של היות ב"הסגר שפתי" - כלואה ללא מפתח, ומסביבי עולם שלם של דימויים וביטויים, תרבות והיסטוריה: מצד אחד - הצורך שלי כאדם וכמטפלת לתרגם, לקשר ולתקשר עם האחר; ומצד שני, שפה זרה - ים של פתגמים, תוכניות טלוויזיה, סלנג, גיבורי תרבות, המסומן ומסומבל באותיות ומילים. בתחילת הדרך לא הייתי בטוחה אם אצליח לבנות גשר מעבר לאוקיאנוס הגאוגרפי, התרבותי והזהותי שלפניי.
החוויות הראשוניות, פרט לחרדה, היו של טיפול לא מקצועי דיו. האם אפשר לטפל בלי להבין את דקויות השפה? וכיצד אני יכולה להציע למטופל הבנה והקשבה אם אני יכולה להבין רק חלקי משפטים ולשמוט מילים? ואם להבין אותם הצלחתי די מהר - גם אם לא כל מילה ומושג - הרי לדבר, לבטא שיקוף או פרשנות, התקשיתי. לא פעם מצאתי עצמי מתבטאת במשפטים קצרים או חלקיים, מסתפקת בְּמילה "ליַד" בהעדר המילה המדויקת שרציתי לבטא, מתרגמת מעברית לאנגלית מושגים שאין להם ממש מקבילה, וכל הזמן ערה לכמה אני "בערך", כמה עילגות וחוסר רהיטות יש בדיבור המשובר שלי.
במכון שבו אני עובדת, לכל מטופל הזכות לבחור מטפל ולעבור למישהו אחר אם הוא מעוניין בכך; ועדיין, רגשות אשם היו מרכיב דומיננטי בפגישות הראשונות. הנחתי שמטופלים יוכלו להרגיש נוח יותר עם דובר אנגלית שוטפת, שמבין ללא הסברים נוספים קודים ומילות מפתח. בפועל, התמונה הייתה שונה: המטופלים נשארו, ועם הזמן אף התחלתי לזהות ערוץ שונה ולא צפוי של תקשורת, ובחדר נוצר מפגש מסוג אחר .
התחלתי לחשוב את התופעה המרתקת הזו; מה קורה בין המטופלים לביני למרות פער השפה ו...אולי בגללו?
תחושות, בעיקר גופניות, החלו להתנסח כמחשבות. פעמים רבות חשתי שהמגבלה השפתית שלי מורגשת ובולטת. המילים, ובוודאי המבטא, הסגירו די מהר את עובדת היותי זרה, ואפילו אחת שזה מקרוב הגיעה. לא התאמצתי להסתיר את עובדת זרותי, ונעניתי די בקלות לשאלות מטופלים על מוצאי. חשבתי שיש להם את הזכות "לדעת" את המטפלת שלהם ועליה - את מה שרלוונטי כל-כך למפגש אנושי כלשהו, ובוודאי לטיפול. לעתים חשתי את חוויית מגבלת השפה ממש כסוג של נכות. דימיתי את עצמי כמישהי צולעת, בעלת מגבלה פיזית ברורה ונראית לעין שאי אפשר להסתירה. ה"נכות" הזו, שגרמה לי לתסכול עז, יתכן שאפשרה למטופלים לפגוש פן אנושי ופגיע שלי כמטפלת. ההזדמנות לראות אותי עם מגבלותיי, ולא רק להביא את עצמם עם החולשות והסדקים, יצר מפגש ייחודי ונוגע ללב שמטשטש הבדלי מעמד וביטחון. הבידול החד של הבדלי התפקידים - בריא-חולה, מוגבל-יכול, אנושי-אידאלי - איבד מחדותו, וכך התאפשר סוג אחר של מגע ותקשורת.
תובנה נוספת שהלכה והתבהרה היא שכמטפלת פסיכודינאמית של "טיפול בדיבור", נטיתי בעבר להישען באופן ניכר על השפה המילולית. תמיד היו נתונים נוספים, לא-מילוליים, שעברו בחדר והיוו חלק מהותי מהתקשורת, אבל מכיוון שהשפה הייתה נוכחת ושגורה, היא הייתה המקור העיקרי לאינפורמציה. כמטפלת מוגבלת-שפה, מצאתי את עצמי יותר ויותר לומדת להישען על מקורות אחרים, התחלתי לחפש תקשורת אחרת או נוספת: גופנית, תחושתית, פרה-ורבלית - רמזים קטנים שעם הזמן למדתי לסמוך עליהם כמקורות מהימנים לְמה קורה בחדר, לְמה עובר על מטופל וממנו אלי.
נוכחותי בחדר השתנתה גם היא; בעודי מנסה להבין כל מילה בפגישה טיפולית באנגלית, מתעייפת לעתים מהמאמץ האדיר להבין ולתפוס, מצאתי את עצמי יותר ויותר משייטת באופן חופשי בחדר ובמחשבותיי ללא האחיזה ההדוקה בכל מילה ומשפט. עבורי הייתה זו החוויה הקרובה ביותר למושג הביוניאני Reverie – חלום בהקיץ, או אותו קשב צף שמאפשר לאסוציאציות חופשיות להיוולד ולמחשבות למצוא חושב. דווקא (דוגמא למילה חשובה שאין לה מקבילה באנגלית) הוויתור על הבנת כל מילה וההרפיה מכך שחררו אותי לשהייה ונוכחות מרחפת יותר, "לוכדת חלומות" שכזו, כמו הקישוט האינדאני העתיק ששמים מעל מיטת התינוק שילכוד חלומות ויגן עליו.
מובן שלשפה עדיין תפקיד מרכזי בתקשורת בחדר, אך עם איכויות ודגשים שונים. גיליתי שהיות תייר בשפה ולא דייר, אִפשר לי מרחב-משחק אסוציאטיבי וצורני עם המילים. כמי שרואה דברים בפעם הראשונה, הייתי הופכת במילים ומשחקת עם צורתן ומשמעותן, שלא תויקה עוד למגירה ידועה מראש. היה בזה מין הגילוי והיצירה של דבר מה מוכר וידוע שלובש פרשנות חדשה או מצליח להיראות במבט שונה. חשתי שהשפה מובילה וסוחפת אותי, מגלה לי את עצמה ואת הדובר אותה, כמו עיר זרה שאתה נכנס לסמטאותיה. התאפשר לי לראות בחדות של פעם ראשונה, לא להניח הנחות מוקדמות, ללמוד ולחוות ראשוניוּת.
במפגש התמיד-ייחודי שבין מטפל למטופל, החלה להיווצר שפה שלישית - שאינה בדיוק שפת המטופל, אבל גם לא השפה שלי; שפה שלישית, אמצעית, משהו ששנינו יוצרים ובונים יחדיו, אזור ביניים בו נפגשים, לא בביתו וגם לא בביתי: המטופל בא לקליניקה שלי, אבל אני באה אל שפתו, אל שפת אמו - .Reaching out הפסיכולוגיה ההתייחסותית עוסקת רבות ב"שלישי" שנוצר במפגש בין שני סובייקטים, ופה נוסף לו ממד כמעט מוחשי, שפתי. מצאתי את עצמי מתערבת פחות, מקשיבה יותר ומדברת במשפטים קצרים ופתוחים, כשלפעמים חסרות לי המילים והמטופלים משלימים מילים משלהם. העמימות, הלא נודע, המשפט הפתוח, מזמינים הרבה יצירה משותפת של כאן ועכשיו. זו עבודה בזמן אמת, ואנחנו יחד יוצרים, בוחרים ו"שוקלים מילים", ומשבצים בפסיפס המורכב של המעשה הטיפולי. בהעדר שליטה, ההליכה לאיבוד מאפשרת רגעים של מציאה, המצאה, גילוי. העמידה על שפת-השפה, באזור הגבול והקצה של הלא נודע, חושפת איכות אחרת למפגש הטיפולי, מאפשרת מגע ואינטימיות טרום-מילולית או מפגש במקום שאחרי המילים…
בניגוד לציפייה הראשונית שלי עם התחלת העבודה במכון, המטופלים כאמור נשארו עמי והפכו מושקעים בטיפול. חווית הסכר – תחושת הלחץ המבקש להתבטא אך מתנגש במחסום האדיר של השפה - הפכה לתנועה ערה של זרימה יצירתית. הזרות נהייתה שונוּת, עם נגיעות עוצמתיות של קִרבה.
במעבר לארץ חדשה ולשפה זרה בטיפול, גיליתי שמגבלת השפה יכולה לעורר ולחשוף ערוצים אחרים של תקשורת, המהווים מנוף לטיפול. המפגש באזור הלא ידוע מזמן מגע וקשר משמעותיים ועוצמתיים. האתגר הוא לשמר את האיכויות הראשוניות של המפגש הזה, על הטריות והחיות שלו, גם בארץ וגם בעברית, ולמצוא את אותה איכות של היות-מחוץ לאזור הנוחות גם כשהאנגלית שבפי תהיה שגורה יותר; או במילים אחרות - להשתמש בשפה לגילוי ולא לכיסוי.
