סיפורי סבאות
מאת יערה לוין פריימן
רשמים מיום העיון "סבאות עכשיו" של החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, שהתקיים ב-16.1.11.
בבית של סבתא שלי היה חדר משחק לנכדים, מרפסת וגינה אחורית, שבה מצאנו אוצרות וגילינו תגליות. סבתא שלי לבשה בגדים צבעוניים כי "צריך להיות שמח". היא לימדה אותי לצבוע בתוך הקווים, הכינה קציצות טעימות וקינחה בקוביית שוקולד. חשבתי על סבתא שלי ביום העיון "סבאות עכשיו" שהתקיים באוניברסיטת תל אביב ביום חורפי באמצע ינואר. יום העיון עסק בסבאות בעידן הנוכחי וכלל חמישה דוברים ודוברות ופנל מסכם. יום העיון נערך לאור יציאתו בשנה שעברה של הספר "סבאות עכשיו - מורה דרך לסבתא ולסבא" שנכתב על ידי דר' עדנה כצנלסון ופרופ' עמירם רביב (2009, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן).
במושב הפתיחה, פרופ' רביב התייחס למושגים "ידע הורי" ו"ידע סבי". ידע הורי מוגדר כאמונות שיש להורה לגבי הנכון והראוי בקשר לגידול ילדים. ידע סבי מבוסס על ידע הורי, אך הידע הסבי כולל גם התייחסות בין-דורית וראייה מערכתית של המשפחה המורחבת. הצורך בהמשגת ידע סבי וסבאות בכלל, קשור לכך שלסבים אין תפקיד מוגדר ואין מחויבות פורמלית. חוסר הבהירות באשר למשמעות הסבאות נובעת משינויים חברתיים שהתחוללו – שינוי בדפוסי קריירה (שעות עבודה ארוכות, עלייה בתעסוקת אימהות), עלייה בתוחלת החיים, בריאות טובה בגילאים מבוגרים, ושינויים ערכיים המדגישים הגשמה עצמית, אינדיבידואליזם וחופש בחירה. רביב פירט המלצות והצעות ליחסים רב-דוריים טובים ומיטיבים, וביניהם חשיבות תיאום ציפיות, אמפתיה, איזון בין פינוק לשמירת גבולות, והבחנה בין מעורבות להתערבות.
קו רעיוני זה המשיך בדבריה של דר' כצנלסון, שהסבירה כי תפקידיהם של סבים וסבתות מצויים בתהליך של שינוי, וכי כיום סבאות היא אחד התפקידים היותר משמעותיים במחצית השנייה של החיים. כצנלסון הרחיבה אודות היתרונות של הסבאות: הסבאות מעניקה הזדמנות לחוות חוויית הורות מחודשת. הורים שהיו מאד עסוקים בקריירה ופרנסה, או שחשים שעשו טעויות בגידול ילדיהם, יכולים לעשות תיקון בהיותם סבים וסבתות. בנוסף, הסבאות עשויה להעניק משמעות לחיים, הנאה, תעסוקה, חיבור לדור הצעיר, תחושת המשכיות וניצחון על סופיות החיים.
אל מול ההיבטים החיוביים שהעלתה כצנלסון, לילי אדלמן הרחיבה אודות הקונפליקטים ביחסי סבים-הורים-נכדים, והציגה דילמות וקשיים המתגלעים בין חברים שונים במשפחה. במשפחות רבות היחסים בין בני המשפחה הם הדדיים וטובים, אך במשפחות רבות אחרות מתפתחת הוויית חיים מורכבת וקשה. אדלמן, מאמנת אישית וקבוצתית במקצועה, תיארה בזה אחר זה מצבי חיים מגוונים הכוללים מתחים, חוסר תקשורת וריב. היא התייחסה למשל לתחרות בין הסבים, נכד/ה מועדף/ת, התמודדות עם מרחק גיאוגרפי רב, קשיים בקשר הזוגי של הסבים כתוצאה מהסבאות, חרדות של סבים וסבתות אשר מזהים בסבאות את הזקנה המתקרבת, וחשש מאיבוד החופש והפנאי שלהם עם הולדת הנכדים.
המושב שלאחר מכן התחיל בשירה בציבור, שהובילה דר' אראלה למדן, סוציולוגית חינוכית ומטפלת. הקהל שיתף פעולה ושר את "סבתא בנגב" (מילים ולחן: אבשלום כהן; ביצוע: יפה ירקוני) ומיד לאחר מכך הציגה דר' למדן קטע תיאטרלי קצר המתאר בהומור תקשורת קלוקלת בין סבתא לנכד. מטרת אתנחתות אלה היתה להדגים כי לעיתים דור הסבים ודור הנכדים מדברים בשתי שפות שונות, וכי כדי להתקרב לנכדים כדאי לסבים ולסבתות ללמוד את "השפה הנכדית". המסר המרכזי שנשאה למדן בדבריה הוא שיש סוגים שונים של סבאות (פורמלית, מרוחקת, קיימת-נפקדת, ועוד), ושמומלץ לבנות או לאמץ באופן אינדיבידואלי מודלים משמעותיים שונים של סבאות שיש בהם חופש בחירה ואפשרויות גדילה.
לעומת האווירה הקלילה יחסית שאפיינה את יום העיון עד שלב זה, דר' עדנה ארליך הציגה היבט אחר של סבאות – סבאות בהקשר של שכול וגירושין. היא התייחסה בדבריה לשאלת טובת הילד וטובת הסבים, לאתגר של שמירה על יחסים טובים במצבי משבר כגון אלה, ולהתייחסות החוק בישראל למעמד הסבים והסבתות, אשר במסגרתו לא מוענק להם מעמד משפטי מיוחד ביחס לנכדיהם. ארליך טענה כי במצבי מתח או אובדן יש צורך בחידוד נוסף של הגדרת תפקיד הסבים והסבתות ובמתן כלים להתמודדות עם השינויים, אך אין ספק שלשם טובת הילד יש לנסות ולהגיע לקשר טוב בינו לבין הסבים והסבתות שלו.
ארליך דנה כאמור בסבאות בהקשרים של רגעי משבר בחיים, אך יום העיון התמקד ברובו בהיבטים החיוביים והנורמטיביים של סבאות, בדגש על גישה מניעתית. אני התחברתי לנקודת מבט זו ולהתייחסות לקשר הנעים והמחזק שעשוי להתקיים בקשר בין-דורי. לעומת זאת, השאלות מהקהל בשלב הדיון הפתוח שהתקיים לקראת סיום יום העיון עסקו בקונפליקטים ובדילמות יום-יומיות מורכבות למדי, הקשורות לחוסר תקשורת, לניתוק ולניכור בין בני משפחה. חלק מהשאלות שעלו נראו מתאימות יותר לעבודה במסגרת פרטנית ולא ניתן היה לתת להן תשובה מעמיקה במסגרת יום העיון, אך העלאתן העידה אולי על צורך של הקהל להרחיב יותר על מצבי קושי. נראה כי יש מקום לקיים בהמשך ימי עיון נוספים בנושא סבאות, אשר יתייחסו גם להקשרים ספציפיים, דוגמת גירושי סבים, קשר סבים-נכדים בין-יבשתי, קנאה בין נכדים, יחסים עם נכדים בוגרים, ועוד.
בנוסף, הייתה חסרה בעיניי התייחסות לסוגיות המגדריות הקשורות לנושא. דיבור על סבאות כאילו מדובר במקשה אחת, מבלי להבחין בין נשים לבין גברים, ממסכת את ההבדלים הקיימים, שכן יש לשער כי קיים שוני בין סבתות לבין סבים, וכי הנשים הן המקיימות את עיקר הקשר עם הנכדים והנכדות.
הזווית של הסבים והסבתות היתה הדומיננטית במהלך יום העיון, וקולם של הנכדים והנכדות או של דור הביניים נשמע פחות; אך אין לי להלין על כך, מאחר ומרבית הקהל החזיק בניסיון חיים סבאי - או נכון יותר, סבתאי, שכן היה בקהל רוב נשי מוחץ. שאלתי את עצמי מדוע אין בקהל יותר סטודנטים, אשר היו יכולים להנכיח גם את הפרספקטיבה הנכדית. יום העיון, אשר הותאם לקהל הרחב ועסק בנושא נגיש ורווח, היה עשוי לעניין את תלמידי החוג לפסיכולוגיה ובתי הספר לחינוך ולעבודה סוציאלית, והעדרם בלט.
הספר ויום העיון מסייעים לגיבוש עולם תוכן חדש ומרתק – סבאות. קשה לומר כי יום העיון הציע חידושים דרמטיים, ומלכתחילה זו לא היתה כוונת המארגנים. מטרת יום העיון היתה להעלות למודעות תכנים המהווים חלק מהחוויה האנושית הנורמטיבית. כל אדם הוא נכד, גם אם מעולם לא פגש את הסבים שלו, וחלק נכבד מבני האדם הופכים ביום מן הימים להיות סבים וסבתות בעצמם. הקהל הרב שנכח ומעורבותו העידו על כך שהנושא נוגע בנקודות אישיות ורגשיות וכי התחום זוכה להתעניינות רבה. ואכן, התכנים נגעו גם בי ועוררו געגועים לקשר המיטיב שקיימתי עם סבתא שלי.