חזרתי הביתה, ואני לא לבד
פסיכותרפיה גופנית הוליסטית וטיפולי מגע
מאת: מיכל גיא
זכורים לי היטב הרגעים בתחילת דרכי כמטופלת וכסטודנטית במסלול הפסיכותרפיה הגופנית בהם חשתי ברגשותיי, בגופי ובנשמתי את האינטגרציה בין כל החלקים שבי – את היכולת שלי להיות בקשר עם עצמי תוך כדי קשר עם גופי ועם התחושות המתחוללות בו. אותם רגעים נחוו כמדויקים ונכונים עבורי, וליוותה אותם תחושה של מעין "חזרה הביתה".
גרדה בויסן (Boyesen, 1980), אחת מהדמויות המרכזיות בפסיכותרפיה הגופנית, מתארת את שיטתה וכותבת שכילדים אנו מדחיקים רגשות ומפתחים אישיות משנית ושריון שרירי על מנת להגן על עצמנו מרגשות שלא מקובלים מסביבתנו. כאשר אנו גדלים, מסבירה בויסן, רגשות אלו לא זוכים לביטוי או זוכים לביטוי פיזי בלבד, והתוצאה היא פיצול בין המרכיבים הגופניים והנפשיים של האדם. על הפיצול הזה, שמקורו כבר בימי הילדות, מנסה הפסיכותרפיה הגופנית להתגבר, והאינטגרציה בין החלקים היא ממטרותיה המרכזיות.
פסיכותרפיה גופנית הוליסטית היא שיטת טיפול אינטגרטיבית הרואה את הקשר בין גוף, רגש ונפש כהכרחי לקיומנו כאנשים המורכבים מהיבטים אלו. מקום הגוף בפסיכותרפיה הוא סוגיה מורכבת, שזוכה לאחרונה לעניין גובר בפסיכולוגיה ופסיכותרפיה. עדית פאנק וקובי נחושתן טוענים למשל כי "כל סימפטום גופני, או כל חולי בגוף האדם, מתפתח במקביל למצב רגשי-מנטלי מסוים, או נוצר בעקבותיו או יוצר אותו. ולהיפך – כל מצב רגשי-מנטלי נולד או נגרם בעקבות חולי גופני" (פאנק ונחושתן, 1997,עמ' 62). לדבריהם, השלכות רגשיות על הגוף או השלכות גופניות על הנפש משפיעות זו על זו ומקבילות זו לזו במערכת השלמה של האדם.
אחד המרכיבים החשובים בפסיכותרפיה הגופנית הוא עבודת גוף, כלומר טכניקות טיפול המבוססות על מגע. בעבודת גוף נעשה שימוש רב ומגוון בפסיכותרפיה הגופנית, לצד המרכיב המילולי של הטיפול, המחבר את הגוף לרגש ולמחשבה, מתוך ראיית האדם כמכלול. עבודת הגוף בפסיכותרפיה הגופנית כוללת התייחסות למנח הגוף, עבודה עם נשימה, דמיון מודרך, תנועה מודעת, מיקוד בתחושות הגוף, ריקוד, וכן מגע פיזי כמו עיסוי רקמות עמוקות בהיבט הרגשי (טוביאל, 1993), מגע בסיסי ומגדיר גבולות ועוד. לעבודת הגוף יש פוטנציאל לשמש ככלי עזר מרכזי ביצירת קשר ובהבנת האני: היא בעלת חשיבות לא מבוטלת בסיוע למטופל בהיכרות עם עצמו, ולצד זאת היא תורמת ליצירת הקשר הטיפולי.
ואכן, כמטופלת מזה שלוש שנים, מצאתי שיצירת קשר מחודש עם גופי – הנוחות הפיזית שלי עם עצמי, של גופי במרחב ומול אנשים אחרים - תרמה רבות לגיבוש הזהות הנוכחית שלי ולשיפור ביכולת שלי להיות בקשר עם עצמי תוך כדי קיום קשר עם סביבתי. גם כמטפלת בתחילת דרכה, הטיפול בפסיכותרפיה גופנית הוא גורם המסייע ל"חזרתי הביתה" - להיכרות המחודשת עם עצמי, שמתוכה אני לומדת להכיר מחדש גם את העולם שסביבי. אני מדמה זאת בעיני רוחי לרגע הקסום של הגיענו לעולם, הרגע בו תינוק מגיח לעולם ומונח בחיק אמו. זהו קשר ראשוני, חושפני ואותנטי: גוף ערום על גוף ערום, שני זוגות עיניים המתבוננות בפעם הראשונה אלו באלו. הדימוי של יצירת קשר ראשוני ומוחשי זה עולה בי בטיפול ברגעים בהם אני מרגישה שנגעתי וננגעתי, בהם אני חשה לרגע שאני – אני, מי שאני באמת, ושאני לא לבד.
עבודת גוף שלא עוסקת בקשר של המטופל עם עצמו או עם מטפלו ולא נותנת מקום לחיבור לרגשות, תחושות ומחשבות העולות מהטיפול, שונה במהותה מזו הנערכת במסגרת פסיכותרפיה גופנית. בעבודת גוף מעין זו, המטופל מגיע למטפל עם סימפטום פיזי, כפציינט הניגש לרופאו, והמטפל ניגש לעבוד על "הבעיה". בטיפולים מסוג זה, כמו עיסוי שוודי, רפלקסולוגיה, דיקור, שיאצו ועוד, אין חשיבות ליצירת קשר טיפולי או קשר בין גוף המטופל לרגשותיו ונפשו. גם אני במהלך חיי פניתי פעמים רבות לקבל תמיכה פיזית מסוג זה; אך יצירת הקשר עם מטפלים לאורך השנים היא שסייעה לאימון היכולות שלי בקיום קשר עם סובביי ללא צורך בביטול או שינוי חלקים מזהותי הפיזית או הנפשית-רגשית. הישג זה, של חזרה הביתה אל הגוף וחזרה לתוך קשר, הוא ההישג לו יש לייחל בטיפול.
מקורות:
Boyesen, G. (Ed.). (1980). Collected Papers on Biodynamic Psychology. London: Biodynamic Psychology Publications
טוביאל, צ. (1993). קורס תרפיה סומטית – חוברת קורס. תל אביב: מכללת רידמן.
סלע,י. (2005). פסיכותרפיה ממוקדת גוף: אתגר מחודש. פסיכואקאטואליה: רבעון הסתדרות הפסיכולוגים בישראל: הפ"י. נובמבר 2005.
פאנק, ע. ונחושתן, ק. (1997). מגע ישיר. תל-אביב: למשכל.
