טיסה נעימה (או שלא)
מאת: חיים פינקלמן
סקירת הרצאתה של גלית רוזנברג בנושא טיפול בפחד טיסה, שנערכה במפגש של האגודה הישראלית לטיפול קוגניטיבי התנהגותי (איט"ה) ב-22.10.10 במרכז רפואי ע"ש שיב"א תל השומר
"תנשמו עמוק", ביקש השחקן קלסי גריימר, אשר מגלם בסדרה "חופשי על הבר" (Cheers) פסיכולוג המנחה מטופלים בעלי פחד טיסה בחשיפה in vivo במטוס. "תדמיינו שאתם במקום נעים".
הדיילות עברו בין המושבים, ובדקו שוב, בפעם האחרונה, האם המטוס מוכן להמראה. הדלתות נסגרו, המנועים החלו לפעול. לקוחותיו של גריימר הצטמררו מאימה.
"אתם הולכים ונרגעים", המשיך גריימר בקולו המרגיע לכאורה, "ואנחנו מתחילים לנשום עמוק...". בשלב זה אחת מהנוסעות התחילה לצרוח.
דמותו הקומית של גריימר הוקרנה בכנס האחרון של האגודה הישראלית לטיפול קוגניטיבי התנהגותי (איט"ה), במסגרת הרצאתה של גלית רוזנברג, פסיכולוגית קלינית ומדריכה בטיפול קוגניטיבי התנהגותי, אשר עסקה בפחד טיסה. מעבר להתרפקות הנוסטלגית, אולי, על הדמויות הקומיות מהסדרה, נראה היה שעבור באי הכנס היה בצחוק לנוכח הטיפול המגוחך של גריימר משהו נעים ומשחרר במיוחד. שאלתי את עצמי מהו ה"משהו" הזה, ומדוע הצחוק היה נעים ומשחרר כל כך? בשביל לנסות ולענות על השאלות הללו חשבתי עוד על דמותו של גריימר, על הפרוטוקול של הטיפול בפחד טיסה אותו הציגה רוזנברג ברהיטות רבה, וגם קצת על ההיסטוריה של הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי.
הטיפול של רוזנברג בפחד טיסה מבוסס על מספר מודלים טיפוליים קוגניטיביים-התנהגותיים: מודל REBT (Relational Emotive Behavior Therapy), אשר פותח על ידי אלברט אליס (Albert Allis), ועוסק בעבודה הקוגניטיבית סביב הפחד; המודל התלת שלבי (Phase - Oriented Treatment) של אוטו ואן דר הארט ((Otto Van Der Hart, אשר באמצעותו ניתן, בין היתר, לברר מי מהמטופלים בשל לעבודה באמצעות חשיפות; חשיפות בדמיון ובמציאות ועוד. העבודה של רוזנברג שואבת השראה גם מהעיקרון הדיאלקטי אשר פיתחה מרשה לינהן (Marsha Linehan) בטיפול DBT (Dialectical Behavioral Therapy), ואשר עוסק בשילוב בין קבלה של חוויות רגשיות ובין שינוי של דפוסי התנהגות. בהקשר של פחד טיסה, ניתן לדבר על תיקוף רגשי לפחד: "לקבל את הפחד", ולנסות לשזור אותו באופן אינטגרטיבי יותר בחוויית החיים של המטופל, אך מתוך כך גם לטפל באופן ממוקד, התנהגותי וקוגניטיבי, בסימפטומים שלו.
רוזנברג מתארת את הפרופיל של הסובלים מפחד טיסה והפונים לטיפול בו - אנשים מתפקדים, מצליחים על פי רוב ורציונאליים, אשר חוויית הפחד מהטיסה "איננה מתיישבת" עם הצורך שלהם לטוס לא מעט לחו"ל. אלו הם אנשים אשר נוטים לפרפקציוניזם, ואשר הצורך שלהם בשליטה מתבטא על פי רוב באמצעות שליטה חיצונית, שליטה בסיטואציה. למשל, מנהלים בכירים אשר נוטים "לסדר את העולם" לנוחיותם ולמען קידומם האישי. תגובה של הומור עצמי לנוכח הפחד, הנפוצה אצל מטופלים מעין אלה, מבטאת בושה עמוקה לנוכח אי-הרציונאליות של הפחד אותו הם חווים. הטיית השליטה "פנימה", כלומר "התקרבות" לפחד, והאפשרות לא לחשוש מלחוש אותו, הוצגו על ידי רוזנברג כבר בתחילת הרצאתה כמטרה טיפולית חשובה ביותר, מכיוון שבאמצעותה מתאפשרת הפנמה של תוצאותיו של הטיפול לטווח ארוך.
נחזור לקלסי גריימר ואל נוסעיו המבוהלים. מצאתי את עצמי חש שלא בנוח, ותמה לנוכח הקומיות של דמותו. האם כך נתפסים בציבור פסיכולוגים? קל יותר לחיות, ואולי אפילו די נעים, עם דמויות של פסיכולוגים המוצגים כנוירוטים ומיוסרים, א-לה ראובן דגן מ"בטיפול", או עם הצגתם כמעורבים ביחסי העברה ארוטיים, אפופי סקס אפיל, ומאתגרים מבחינה אתית. אבל ייצוג שטחי עד כדי כך? "דמיינו שאתם במקום רגוע", מבקש גריימר מלקוחותיו, במה שנראה כהתעקשות פאתטית וחסרת תוחלת. מה הפשר של הניתוק המשווע בין הפרוטוקול הטיפולי ובין חוויית האימה בה שרויים המטופלים? מה יכול להיות יותר מעליב, בעצם, מלחשוב על פסיכולוג אשר מנותק כל כך ממה שמטופליו מרגישים, ושהעזרה שהוא מציע כל כך לא יעילה?
גריימר נכח לאורך הרצאתה של גלית רוזנברג כחוט השני. דמותו הקומית סחפה את הקהל, ותוך כדי כך חידדה את האתגר שבטיפול בפחד טיסה. מתוך ניגוד לניתוק שדמותו של גריימר מייצגת, הודגש הצורך העולה בטיפול להכיר את חווית הפחד ולעבד אותה ברמה כלשהי. תהליכים אלו, כך נראה,עתידים להוביל ללימוד ולהפנמה של שליטה בתחושת הפחד. בנוסף לכך, מתוך ניגוד לגריימר, הודגש גם הצורך להתאים את הפרוטוקול הטיפולי באופן פרטני למטופלים השונים אשר זקוקים לו. נראה לי, שבהתאמה הזו, ובאפשרות להכיר את חווית הפחד, טמונה האפשרות לא רק לעזור למטופלים להכיר את הפחד שלהם, ולטפל בו, אלא גם להתמודד עם החרדה שדמותו של גריימר מעלה בנו, המטפלים.
