"נכון לא נורא?!"
מאת רונית שלו
על מפגש "הארת שוליים" (סדרת מפגשים לשיחה על קולנוע ב"סינימה פריפריה" בזיכרון-יעקב), שבו הוקרן הסרט "כנפיים שבורות" בליווי שיחה עם גב' נאוה רבינוביץ-זנד.
"נכון לא נורא? כל החיים המחורבנים האלה, נכון לא נורא? וגם על אבא, נכון לא נורא?", שואלת מאיה את אחיה בסיום הסרט "כנפיים שבורות" (ניר ברגמן, 2002). "נכון, לא נורא. ממש לא נורא", הוא עונה.
בסוף החופש הגדול מתמודדת משפחת אולמן עם החזרה לבית הספר, לשגרה. תשעה חודשים קודם לכן מת דוִד אולמן, אבי המשפחה, מעקיצת דבורה. בתו מאיה הייתה רחוקה, וכשחזרה הוא כבר היה מת. המשפחה נזרקה באחת לטלטלה, וכל אחת מהנפשות הסובלות בה מנסה לאורך הסרט לחזור לחיים בדרכה - לחזור לבית הספר, לעבודה במשמרות, לגן - לצד תחושות הכאב, הגעגועים ותחושת הבדידות והאשמה.
"הבור הוא עמוק, חשוך וחסר תקווה בהתחלה", אומרת נאוה רבינוביץ זנד בהרצאה. נאוה איבדה את בנה ובעלה בתאונת דרכים, וחוותה בעצמה את כאב השכול והאובדן, את ההתמודדות איתו ואת הצמיחה ממנו. כיום היא חדורת שליחות להעביר את דרכה למשפחות ואנשים המתמודדים עם אובדנם.
המחשבות שלי נעות בין כל התחושות הנובעות מתפקידים שונים שלי: אני כאחות שכולה, אני כחוקרת ומרצה בתחום השכול, אני כצופה המגיעה לערב מהנה עם חברה, ואני כאמנית ויוצרת. מול עיניי עולה עבודתו של Ai Weiwei הסיני במוזיאון ה-TATE בלונדון. עבודה שכאשר עמדתי מולה לפני שבועיים, אתגרה את הרושם הראשוני שלי כצופה. צופה משתתפת, אפשר לומר: מה שאתה רואה זה לא בדיוק מה שאתה רואה, ומה שנדמה לך שאתה מבין ויודע, לא כך הוא הדבר. ההבנה חמקמקה ומתחלפת שוב ושוב. התחושה המיידית היא של צניעות מול העוצמה. העבודה בנויה ממה שנראה כמיליוני גרעיני חמניות. מאה מיליון גרעיני חמניות, אם לדייק, פרוסים על רצפה בגודל מגרש כדור רגל ענק. לכאורה כולם דומים, כולם בדיוק אותו דבר. אך למעשה, כל אחד מהם הוא ייחודי, ולמרות שהם נראים כל כך אמיתיים, הם עשויים מפורצלן, כל אחד ואחד מהם נעשה בעבודת יד וצויר במשך שנתיים על ידי מאות אמנים סינים מומחים בפורצלן, מלאכה בה מתמחה הכפר עוד מימי האימפריה הסינית הקדומה. ההליכה על הגרעינים, ההחזקה, הבדיקה, מביאות להבנה המטלטלת: הם רק נראים דומים! לכל אחד מהם פסים אחרים, תנועת מכחול שונה חלפה על פני כל אחד מהם. גוונים שונים של שחור. אני מוצאת את עצמי בודקת חופן של גרעינים, מסתכלת בהשתאות על משפחות עם ילדים אשר בונות ארמונות כאילו חוף הים ממש כאן. נערות במדי בית ספר נשכבות על הגב, חולצות נעליים, מצחקקות. העבודה מזמינה את כל החושים להרגיש אותה. אגב, יומיים אחר כך יסגור משרד הבריאות הבריטי את האפשרות לגעת ולהלך על העבודה. ענן האבק שמעלה הפורצלן מסוכן לבריאות.
הגרעינים האלו מתחברים אלי עתה לחוויית השכול, האבל, וכאב האובדן. אנחנו נראים דומים, יש מאפיינים ומרכיבים משותפים, יש דמיון ויש תחושות של "ככה זה בדיוק". אבל בכל זאת, אצלי זה קצת אחר... אצל אבלים רבים מוכרת תחושת היפוך התפקידים כמו בַּסרט: העדר נוכחות הורית, לעתים העדר חיוּת הורית. ההורה נמצא, אבל לא נמצא. לכאורה, אפשר ללוות אנשים ומשפחות באופן דומה, ולהתייחס לכולם על פי שלבים ותבניות ודרכים אחידות. וגם כאן זקוקים אנו לצניעות מול העוצמה, מול המחשבה המתעתעת שאם הייתי שם אז אני יודעת או מבינה. אך האם כך הדבר? ככל שהעמקתי לבדוק ולחקור בתחושות שלי, ככל שפגשתי יותר שכול וכאב, כך הרגשתי שאני יודעת על כך פחות ומבינה פחות ופחות. ולבסוף, למרות הדמיון בתגובות לאובדן, דרכי ההתמודדות איתו והדרכים לצמוח ממנו הן ייחודיות לכל אחד ואחד. לכל אחד מאיתנו את היכולת באופן סובייקטיבי להעניק משמעות, לפענח את הקוד הפנימי, להקשיב פנימה לרצונות שלנו, לקחת אחריות, או שמא לא, על הדרכים שעוזרות להתמודד. לכל אחד יש את האפשרות לבחור. זכורה לי אחות שכולה באחת ההרצאות שלי שאמרה: "אני בחרתי, אני בחרתי שלא לחיות טוב אלא לסבול. זו הבחירה שלי!". נאוה רבינוביץ-זנד תיארה בספרה "לקום" ובהרצאה את הדרך שלה, את הבחירות שלה, את המסע הכואב, את "חיסול הפינות האפלות", את האותנטיות, את הטקסים המשפחתיים שעזרו, את היכולת לצרוח מצד אחד אך גם להרפות ולראות את החיוך והתקווה שמזמן העולם.
היום קוראים לזה צמיחה פוסט טראומטית (post traumatic growth). אנשים שחוו אירועים טראומטיים מדווחים על שינויים חיוביים משמעותיים בתפיסת העצמי, בהשקפת העולם וביחסים עם אחרים בעקבות האירוע. טדשי וקלהון מתארים חמישה תחומים בהם יכולה לחול צמיחה בעקבות הטראומה: תחושה של קשר קרוב יותר לאחרים, ראיית אפשרויות חדשות בחיים, תחושה רבה יותר של כוח אישי, התחזקות רוחנית והערכה מחודשת וחיובית יותר לחיים (Tedeschi & Calhoun, 2004). הצמיחה מביאה לשינוי וליכולות ולתובנות חדשות שלא היו לפני הטראומה.
יש לזכור שאנו לא מגלים תמיד סובלנות לכאב, נוטים לעודד איפוק ו"נשיאה בעול", ומעודדים "לצאת משם": "אתה חייב למצוא עבודה", "אתה חייב להתקדם", "כדאי שתמצאי חתן". אך כדאי להיזהר בהמעטת ערך הכאב. תהליך הצמיחה האישי ובניית המשמעות לחיים נמשך לעיתים זמן רב. ימים רבים עוברים עד שאפשר לשלב יחד את הגעגועים, הכאב והאובדן בחיים עצמם. המודל הדואלי (Stroebe, Schut & Stroebe, 2001) מתאר את האבל כתהליך אקטיבי ורצוף בחירות. חלק מהבחירות הן ברמה היומיומית, אך קשורות בשאלה מהותית: האם להשקיע בהתמקדות בחסרון האדם האהוב או להסתגל למציאות החדשה? הדואליות בתהליך היא אם כן מעבר בין עבודת האבל לבין התכוונות לשינויים אחרים. האדם האבל יכול לנוע בין התרכזות באובדן ובין ניסיון לחזור למסלול חיים רגיל. אפשר לקחת "פסק זמן" ולהתעלם מהכאב; בלשונה של נאוה רבינוביץ-זנד, אפשר "לבנות בית מרקחת פרטי": ביס מעוגת שמרים, קפה טוב, מגע החול בים. מודל אחר, המודל הדו-מסלולי של האבל (Rubin, 1999) מניח כי הבנת האובדן קשורה הן לתפקוד האדם השכול והן לקשרים המתמשכים עם הנפטר: מסלול התפקוד מתייחס לתפקוד הביולוגי-חברתי של האדם השכול ולשינויים באישיותו, והמסלול השני מתמקד בקשר הרגשי וביחסים הנמשכים של האבל עם הנפטר, כלומר בזיכרונות, בגעגועים ובמחשבות על הנפטר. אפשר לראות איך האדם מתפקד לכאורה, עד כמה הוא משקיע בחיים, אך המסלול הפנימי סמוי מן העין: הגעגועים, תחושות ההקלה בהיזכרות או תחושות האשמה הן פנימיות ומלוות הן האדם האבל בכל משך חייו.
משפחת אולמן בסרט "כנפיים שבורות" נאבקת לחזור לתפקוד. החופש הגדול תם, מתחילה התחלה חדשה, ומשבר נוסף ניחת על המשפחה. אך דווקא "מכה" נוספת זו מביאה לקרבה במשפחה, כפי שאמרה נאוה רבינוביץ-זנד, היא מביאה להבנה "שיש עוד מה להפסיד". זיכרונות מהאב משחק כדורסל עם הבנים מביאים את האח הגדול לשחק כדורסל בדיוק במילים של האב מול אחיו הצעיר השוכב בקומה מחוסר הכרה. הוא מתעורר, יש תקווה. הפרידה מהאוטו המקרטע, המסרב להניע אלא בדחיפה, מביאה איתה רוח של שינוי והבטחה של דרך למקום אחר.
"נכון לא נורא?"
בתמונה: העבודה "The Unilever Series" של האמן . Ai Weiwei. צילום: רונית שלו
מקורות
רבינוביץ- זנד, נ' (2008 ) לקום. הקיבוץ המאוחד בע"מ- ספריית פועלים.
Rubin, S.S. (1999). The "Two-Track Model of Bereavement" Overview, Retrospect and Prospect. Death Studies 23(8), 681-714.
Stroebe, M.S. & Schut .H. (2001). "Models of Coping with Bereavement: A Review". in: M.S. Stroebe, R.O. Hansson, W. Stroebe. & H. Schut (Eds), Handbook Of Bereavement Research, Consequences, Coping and Care. (Pp375-405). Washington, DC: American Psychological Association.
Tedeschi, R.G. & Calhoun.L.G. (2004). "Posttraumatic Growth: Conceptual Founndations and Empiriical Evidence. Psychological Inquiry 15, 1-18.
