על אלתור בארגונים
אסף אלבז
במאמר זה אציע לקהל אנשי המקצוע מספר עקרונות וקווים למחשבה על ניהול עצמי וניהול אחרים דרך מטאפורת הג'אז והאלתור. רעיונות אלו מבוססים על כתיבתו של קרל וויק (Weick, 1998), חוקר ארגונים שכתיבתו מיועדת אמנם ליועצים ארגוניים, מנהלים ותיאורטיקנים של ארגונים, אך רעיונותיו ברי יישום לדעתי גם במסגרות טיפוליות.
התיאוריה הארגונית הקלאסית מדגישה את חשיבות הסדר, השליטה והניבוי בארגונים. מאפיינים אלו זוכים על פי רוב לקדימות על פני מאפיינים ארגוניים נוספים, כגון יצירתיות, המצאה ואלתור. על אף שארגונים מודעים לכך שתכנון יתר, שאיפה לרוטיניזציה ואוטומציה מובילים לחוסר גמישות, חוסר חדשנות ואי לקיחת סיכונים, האלטרנטיבה של אלתור לרוב לא עולה בהקשר הארגוני. בחינת תוכני הקורסים בתוכניות MBA (תואר שני במנהל עסקים) שונות מראה כי אלתור כמודל עבודה נתפש ככפירה בעיקר: הקורסים, רובם ככולם, מוקדשים להקניית כלים לקבלת החלטות. מאלתור, לעומת זאת, משתמעת קבלת החלטה שלא נוסחה מראש, או מתוך מצב קיים. כך, אלתור מוזיקלי כרוך בהחלטה אמנותית שאיכותה אינה נקבעת לפי "אמיתותה" אלא לפי יכולתה להיות משמעותית (במובן האסתטי) עבור קהל המאזינים. כאשר נעשה שימוש במטאפורת האלתור, קבלת החלטות (decision making) כרוכה לפי וויק במתן משמעות (sense making).
וויק מציע אבחנה חשובה: הארגון, לדבריו, אינו קיים לכשעצמו (כ-organization), אלא כתהליך מתמיד של התארגנות (organizing). מרבית העוסקים במלאכת הניהול מתקשים להשתחרר מהראייה לפיה מהות הארגון היא סדר. ואכן, מעבודתי עם מנהלים עולה שאחת הפנטזיות השכיחות היא להגיע לנקודה בה כל דבר קורה כמתוכנן, וכל עובד יודע כיצד עליו לפעול מבלי שהמנהל נדרש לתקנו. פנטזיה זו היא כמובן בלתי אפשרית כאשר המציאות החיצונית לארגון מחייבת השתנות באופן תדיר. אך אם השינוי הוא בלתי נמנע, והיכולת ליצור סדר נידונה לכישלון, איזו בשורה יש בפי וויק שתסייע למנהלים המתמודדים באופן יומיומי עם סיטואציות של קבלת החלטות?
התשובה של וויק זמינה אך ורק עבור אלו שמרפים מהניסיון לשלוט ברגע, ומאמצים מודל משחקי יותר של תנועה בין סדר לכאוס, בין משמעות לחוסר משמעות, בין עבודה למשחק. בהקשר הזה, ניתן להזכיר את דונלד ויניקוט (2007), אשר מדגיש את יסוד המשחק בחיי הילד והמבוגר כבסיס לבריאות נפשית. אם נתרגם את תובנותיו לשפה הארגונית, הרי שמנהלים עשויים לשמש כאובייקט מעבר, בספקם לעובדים מרחב פוטנציאלי של תנועה בין מציאות לדמיון. המנהל, לפי ראייה אלטרנטיבית זו, אינו משמש כמפקח או כשוטר תנועה בתוך ארגון מכאני בו ברור מה תפקידו של כל אדם ואדם. אין מדובר כאן בניצוח על תזמורת של נגנים שכל אחד מהם אחראי על חלקו הקטן במנגינה הכוללת. תחת זאת, עבודת הניהול משולה לקבוצת נגני ג'אז שבה מועברת פונקציית הניהול וההובלה מהאחד אל השני מכוח הנסיבות (האסתטיות) ומכוח התנועה של היצירה המשותפת. כל נגן מספק לנגן האחר משענת או מסגרת של משמעות שבתוכה הוא יכול לבטא את עצמו יותר טוב מכפי שיכול היה לבטא את עצמו לבד. זו עשויה להיות סיבה מצויינת להתארגן - תחושת משמעות אישית לעשייה שדוחפת לעשייה נוספת.
מה אם כן ניתן לומר על אלתור שלא נאמר כבר על משחק? וויק הולך צעד אחד קדימה ומנתח את מלאכת הניהול דרך מטאפורת הג'אז. הוא משתמש בדימויים של אלתור ושל נגינה משותפת כדי להציע אופקים חדשים לישבה על ניהול ארגונים.
*
פעולת האלתור מצריכה מהנגן גיוס של כוחות פיזיים, אינטלקטואליים ורגשיים לשם יצירת רעיון מוזיקלי תחת הלחץ של קצב אחיד. מאפיין מרכזי באלתור הוא אי-הפיכותו: מרגע שתו הושמע, אין דרך לשנותו. מנהלים רבים יזדהו עם חווית הצורך לספק תוצאות בזמן אמת ולקבל החלטות שהשלכותיהן בלתי הפיכות. מיומנות נוספת הנדרשת מנגן הג'אז היא הנגן היכולת לשקף בנגינתו רעיונות מוזיקליים קודמים ולפתח אותם. פעולת הפיתוח והאינטגרציה בין העתיד לבין הנעשה בעבר אף היא מקבילה למלאכתם של מנהלים: בראייה "אמנותית" של מלאכת הניהול, המנהל מתווך משמעות עבור עובדיו מתוך משא ומתן תמידי בין העבר לעתיד, בין האמיתי למדומיין, בין המנוהל והבלתי מנוהל. הניהול נתפש כך כפעולה של תיווך משמעות הפעולה הארגונית, כפי שנוסחה על ידי דרג בכיר, לכדי משמעות נתפשת בעיני דרג זוטר. איכות הניהול נגזרת מהיכולת לתווך משמעויות בצורה שמקנה לפעולה הארגונית אופי קוהרנטי, הגיוני והרמוני עם מטרות הארגון.
הבדל מהותי בין אלתור בג'אז ובין מוזיקה קלאסית הוא שהאלתור אינו נשען על תווים כתובים מראש אלא על מתווה דרך הרמוני בלבד, ולכן לא נהוג לקשר בין אלתור לבין הלחנה. ואכן, ניתוח המילה "אלתור" באנגלית (im-pro-visation) מצביע על ההנחה שאלתור נעשה "ללא מבט מקדים" (im - ללא, pro - מקדים, visation - תהליך ראייה). זוהי גם התפישה העממית של אלתור, כפעולה שנעשית ללא תכנון או מחשבה ונולדת מתוך הרגע. אך האם ניתן ליצור יש מאין? האם ניתן לאלתר "out of the blue"? או שמא האלתור נעשה על בסיס קיים כלשהו, ממנו ניתן ליצור דבר חדש? לדעת וויק, התיאור המטעה של אלתור מתעלם מההשקעה ומהאימונים הרבים שהמוזיקאי נדרש להם טרם ההופעה.
לתפישתו של וויק, אלתור הוא פעולה שנולדת אמנם מתוך הרגע, אך היא רחוקה מלהיות "פעולה שנעשית ללא תכנון או מחשבה", שליפה מהשרוול, חפפנות או "פתרון פלסטר" (המבוטא בתרבות הישראלית באימרה "כשנגיע לגשר נעבור אותו"). לדעת וויק, ההגדרה המקובלת לאלתור אינה הולמת, ולמעשה אלתור מערב "עיבוד של חומרים וצורות טרום-מולחנות ביחס לרעיונות בלתי צפויים, אשר נהגים, מעוצבים ומשתנים תחת התנאים הייחודיים של ההופעה, ובכך מוסיפים גוון ייחודי לכל יצירה" (Weick, 1998).
ההגדרה החדשה שמציע וויק מכילה בתוכה את הספונטניות והאינטואיציה שבאלתור, אך מדגישה גם את העיסוק הגמיש בחומרים שתוכננו מראש, אשר מהווים עוגן לאלתור. במהלך החיים אנחנו נוהגים להתכונן לקראת הבלתי צפוי, בין אם מדובר בריאיון עבודה או מפגש עם אהובה, אבל מודעים לכך שאין טעם בשינון. מושג האלתור במובן החדש מאפשר להתייחס אליו כאל פעולה נשלטת באופן חלקי, היתוך בין סדר לחדשנות.
ניתן אם כן לדמות את החיים ליצירה המבוצעת מול עצמנו ומול הקרובים לנו, ואת התנהלותנו ביומיום לנגינה: בכל רגע נתון אנו מנסים לקחת חומרים ישנים ולשלבם עם חומרים חדשים. כוח ההרגל, כידוע, חזק, והיכולת להשתחרר ממנו, אינה פשוטה. ההיצמדות למוכר הופכת את מנגינת חיינו למשעממת, בעוד היפרדות מוגזמת מנעימת הנושא הופכת את חיינו לאוונגרדים, ואולי אפילו לקקופוניים ולנטולי משמעות המשכית. איננו רוצים להשמיע צלילים צורמים באוזני אחרים, ויותר מכך איננו רוצים "לזייף" בפני הקהל הפנימי שלנו.
אם בוחרים לראות בחיים צורה של אלתור, יש להבינם אם כן כמאבק מתמשך של ניצחונות ותבוסות מול הקלישאה, מול הכוח של הבלתי הפיך: כולנו "משלבים רכיבים מוכרים עם רכיבים לא מוכרים בתגובה לסיטואציות חדשות, מצייתים לתחביר בסיסי ולאסתטיקה מתפתחת" (Weick, 1998). האותנטיות שבתיעוד של המאבק - עם כל הפגמים הטכניים והמהלכים חסרי הכיוון, ועד ההגעה לאיים חולפים של יופי - היא שמבדילה את הג'אז ממוזיקה קלאסית, המורכבת מניצחונות בלבד, ומקרבת את המאזין לחוויה של המוזיקאי. חוסר המלודיוּת שיש לפעמים בג'אז, ושמרתיעה לעתים אנשים מלהתחבר לסגנון, משקפת את הקונטינגנטיות שבחיינו.
*
האם כולנו מאלתרים? כן, אך בדרגות שונות, שניתן לחלקן לפי המרחק שאדם מרשה לעצמו לקחת מהתווים הכתובים. השוני בין כל אחת מרמות האלתור המוזיקלי הוא במידת הדרישה לדמיון וקשב. אלתור מוזיקלי נע על פני רצף שמתחיל מאינטרפרטציה (פרשנות, פרפראזה), דרך קישוט, עובר לווריאציה ומסתיים באימפרוביזציה.
אינטרפרטציה (פרשנות) היא שינוי קל במנגינה מוכרת; קישוט הוא פעולה של הוספה, השהיה ארוכה או השמטה של צלילים מהמלודיה המקורית, מבלי שזו תהפוך לבלתי מזוהה; וריאציה מתרחשת כאשר מוטיב מסוים של המלודיה נשמר בעוד אחר מתחלף (למשל, התווים משתנים, אך המשקל הקצבי נותר זהה), כאשר הזיקה למנגינה המקורית עדיין קיימת; לבסוף, אימפרוביזציה של מלודיה מהווה כבר שינוי מהותי שמותיר דמיון מועט למנגינה המקורית.
חלוקה זו ניתנת ליישום גם עבור שינויים בארגונים: כך למשל ניתן לראות שימוש חלופי בקו ייצור כאינטרפרטציה, הגדרה חדשה למוצר או ניסיון להחדירו בשוק צרכנים חדש כקישוט, החדרת טכנולוגיה חדשה כווריאציה, וגילוי של שיטה יעילה או חסכונית יותר לייצר את אותו מוצר כאימפרוביזציה. דוגמאות אלו אינן מחייבות, וניתן כמובן לסווג את גודל החדשנות ביחס ל"מנגינת הנושא" בצורות אחרות. הקריטריון המכריע הוא האם השינוי איכותי או כמותי.
מספר נקודות נוספות עולות מחלוקה מטאפורית זו:
- מהי מידת התלות בין השינוי לבין הצורה המקורית שמהווה את הבסיס לשינוי? אינטרפרטציה מסתמכת יותר על המקור מאשר אימפרוביזציה, אך גם היא מייצגת שינוי שעשוי להיות משמעותי: בארגונים ביורוקרטיים למשל, גם פירוש מחדש של נוהל עשוי להיתפש כ"מהפכני", או לחילופין כקקופוני. כדי לקחת בחשבון את רצף האלתור בהקשר ארגוני, חשוב להבהיר לעובדים מהי המלודיה המקורית, ומהו טווח השינויים המותר לקבלת תפקוד אפקטיבי.
- אלתור, יותר מִנּגינה לפי תווים, מסתמך על ניסיון עבר, על נטיות אישיות ועל תנאים מקומיים. גם אלתור יכול להיות קלישאתי או נוסחאתי: ככל שהמטרונום המכתיב את קצב הנגינה פועל מהר יותר, כך נסוג הנגן אל עבר חשיבה ונגינה נוסחאתיות. תחת מגבלת לחץ זמן, נצפה לראות הישענות מוגברת על שתי הצורות הבסיסיות של אלתור. במצב קיצוני של אלתור תחת לחץ זמן נקבל את האומדן הטוב ביותר ליכולתו של המאלתר, מכיוון ששם הוא נשען על עצמו בלבד. מידת ההצלחה של מוזיקאי באלתור נשענת רבות על הרפרטואר המוזיקלי שהוא נושא עמו. כך, כפי שמרכיב האימון לא זוכה למשקל הראוי לו בהגדרה הפופולרית של אלתור, כך מנהלים לא זוכים מספיק לתרגל את מיומנויות הניהול על מנת שכאשר "יעלו לבמה" יספקו "ביצוע מוצלח".
- קורה שכל ארבעת סוגי האלתור מופיעים בסולו אחד. מעבר הדרגתי מכין את המאזינים לשינוי; כאשר מדובר בארגון, ההדרגתיות בשינוי מאפשרת רמות מעורבות רחבות יותר של אנשיו. בדומה לחוויה האסתטית של האזנה לסולו שהולך ומתפתח, כך על המעבר מנושא אחד לאחר בעת שינוי בארגון "לצלצל" כהמשכי, כהגיוני וכנובע מתוך כל מה שנאמר קודם לכן.
*
מרכיב חשוב נוסף באלתור הוא הרטרוספקטיבה - המבט לאחור על כל מה שנאמר עד כה. מכיוון שקשה לחזות מהלך מוזיקלי עתידי, ההיגיון של המלודיה נבנה על בסיס החיבור לצלילים הקודמים. משמעות הדבר היא שהכוונה שזורה בביצוע - וכי ההבחנה בין תכנון לפעולה היא פחות חדה מכפי שנהוג לחשוב; המנהל, בדומה למוזיקאי המאלתר, מנסח את רעיונותיו תוך כדי תנועה. מנהל נמדד בעיני אנשיו לפי יכולתו לבצע אינטגרציה בין הכאן ועכשיו לשם ואחר כך. איכות המוזיקה אינה נגזרת מיכולות הניבוי של המוזיקאי או יכולתו לנסח במדויק מה בכוונתו לנגן, אלא מכוח החיבור בין בחירותיו המוזיקליות בהווה לבין בחירותיו המוזיקליות בעבר.
גם הזיכרון הוא מרכיב חשוב באלתור, על אף שאינו נתפס על פי רוב כקשור לאלתור או לספונטניות. וויק מפריך הנחה זו ומביא ציטוטים של מוזיקאים המתארים את הולכת הסולו שלהם כדיאלוג עם עצמם שבו השורה התחתונה לא ידועה מהתחלה. בהקשר זה, חוסר קשב לעצמך או לנגנים אחרים פוגע באלתור ויוצר נתק מהצלילים שנשמעו עד כה. לכן מרכיב הזיכרון הוא כה נוכח בלימודי מוזיקה: פיתוח השמיעה מאפשר להגיב בזמן אמת למתרחש. לפי עקרון מנחה זה, המשפט הפותח באלתור (או הנפת המברשת הראשונה על הקנבס, באמנות פלסטית) הוא שרירותי, וקובע אך ורק את מורכבות ההתאמה שהאמן יידרש לה ביחס לצעד הפותח. בטענה זו יש נחמה עבור מנהלים: השורה התחתונה מקבלת משמעות מכוח החיבור בין השורות הראשונות לכדי סיפור בעל אחיזה במציאות. ככל שהסולו מתפתח, כך החיבור בין הצלילים הנוכחיים לצלילים הקודמים נהיה מורכב יותר.
מטאפורת הג'אז יכולה להציע לנו עוד מספר תובנות לגבי התנהלותנו:
- טעויות, מנקודת המבט של מטפורת האלתור, מהוות פלטפורמה ל"הצלות" מוזיקליות שמולידות חידושים (בדומה לתפקיד המקדם של מוטציות באבולוציה). מכאן שמנהלים חייבים ללמוד לראות גם את החיובי שבחוסר תכנון, את הסדר החדש שצומח מתוך כאוס. במובן הזה, אין צליל "לא נכון", יש רק צליל בזמן הלא נכון, או צליל שלא משתלב עם מנגינת ההמשך. יש משהו מוכר ואנושי בנטייה שלנו לשנות מהלך חיים בעקבות מעשה פזיז אך ורק על מנת לשמור על אחידות אסטתית ועקביות עם פעולתנו הקודמת (Festinger, 1957). לא בטוח שפסטינגר דיבר על הצלה מוזיקלית כאשר עסק בדיסוננס קוגניטיבי, אך הבחירה במושג מוזיקלי ("דיסוננס", כלומר צרימה) מורה כי לתפישתו אנשים מפעילים קריטריונים אסתטיים בתהליך השיפוט של פעולותיהם.
- לג'אז יש מן המשותף עם אמנות הבריקולוג' - טכניקה אמנותית המבוססת על יצירה מחומרים אקראיים זמינים (כגון מתכות, ניילונים ושאריות זבל). בשני המקרים לאמן יש גישה מוגבלת לאמצעים, והיכולת ליצור עם מה שיש מותנית בגמישות מחשבתית ויכולות אלתור. אמן האלתור פועל בתנאי לחץ זמן, ולפיכך נאלץ להסתמך על רעיונות מוזיקליים נגישים. הוא עשוי לשאוב השראה מנגינת מוזיקאים אחרים או להגיב לרעיונות הקודמים שהפיק. משאב הזמן הופך ליקר מאוד כאשר למוזיקאי אין את הפריבלגיה לנסח מראש את רעיונותיו המוזיקליים בצורת תווים. המנהל נתון במצב דומה: עליו לקבל הכרעות בנוגע למשל לניצול המיטבי של התקציב ביחס למטרות הארגון, בעודן משתנות ומתחלפות דרך קבע. האסתטיקה, אפוא, נובעת מהחיבור שבין הרכיבים ולא מאיכותם הנפרדת.
- השפעת הקונבנציות החברתיות (במושגים מוזיקליים - כללים הרמוניים, מהלכים מקובלים, וכד') מכתיבה את גבולות האלתור האפשרי; באופן דומה משפיעות קונבנציות חברתיות על המערך הארגוני: כל אדם עשוי לשאול את עצמו לאיזה סגנון מוזיקלי הוא משתייך, ולגזור מכך תובנות לגבי רגישותו לאי-וודאות. לפיכך, המפגש בין מוזיקאים מאסכולות נגינה שונות הופך את הנגינה המשותפת למורכב יותר. קלאסיקן הנשען על תווים יתקשה על-פי רב לאמץ גישה משוחררת ונינוחה של ג'אזיסט, בעוד ג'אזיסט ימצא את הדרישה להיצמד למהלך הרמוני מסוים כמייגעת. הקונבנציות השונות נובעות מתפישה שונה של מטרות המוזיקה והמוזיקאי. בהקשר זה, תרבות ארגונית חזקה יכולה להימשל ל"זהות מוזיקלית" מגובשת אותה חולקים כלל חברי הארגון.
*
לסיכום, וויק מתאר את פעולת הארגון דרך מטאפורת האלתור של נגני הג'אז - אמנות הרגע בה כל המאמצים של המוזיקאי ממוקדים בהווה ובתגובה למתרחש בהתבסס על היכרות עם העבר. שילוב מטאפורת האלתור בחיינו מאפשר לנו להשיג סדר בתנאים דינאמיים דרך שילוב אסטרטגי בין וריאציות לבין שימור, להשתחרר מהפיתוי הכרוני להישען על דפוסי תגובה מוכרים כפתרון לבעיות שאופיין השתנה - וכך להגיב טוב יותר למצבים חדשים. השימוש במטאפרות האלתור יכול גם לסייע לנו להכיר בחשיבות אימון רב כיסוד מובנה באלתור מוצלח – יסוד התורם להגברת מהירות התגובה תחת לחץ. בד בבד מטאפורת האלתור מדגישה את חשיבות ההקשבה כבעלת ערך לא פחות ממרכיב הטכניקה. לבסוף ההיכרות עם דרגות שונות של אלתור מאפשרת להמשיג דרגות שונות של היצמדות אל המוכר והידוע המתאימות למטרות שונות, וכך מסייעת בהשגת מעבר רך יותר למצב של שינוי.
ובנימה אקזיסטנציאליסטית יותר, נדמה כי ניתן לראות בחיים צורה של אלתור, כמאבק מתמשך של ניצחונות ותבוסות מול הקלישאה, מול הכוח של הבלתי הפיך. כולנו "משלבים רכיבים מוכרים עם רכיבים לא מוכרים בתגובה לסיטואציות חדשות, מצייתים לתחביר בסיסי ואסתטיקה מתפתחת". הדמיון בין המצב האנושי לאלתור הוא מה שהופך אותו למרתק. לעתים, חוסר המלודיות של ג'אז, שמרתיעה אנשים מלהתחבר לסגנון, משקפת את הקונטינגנטיות שבחיינו. בו זמנית, האותנטיות שבתיעוד של המאבק, עם כל הפגמים הטכניים והמהלכים חסרי הכיוון, עד ההגעה לאיים חולפים של יופי, היא זו שמבדילה את הג'אז ממוסיקה קלאסית, המורכבת מניצחונות בלבד, ומקרבת את המאזין לחוויה של המוזיקאי.
מקורות:
ויניקוט, ד' (2007). משחק ומציאות, תל אביב: עם עובד.
Festinger, L. (1957). A Theory of Cognitive Dissonance. Stanford, CA: Stanford University Press.
Weick, K. E. (1998). Introductory Essay: Improvisation as a Mindset for Organizational Analysis, Organization Science 9(5). pp. 543-555.
