קרוב להפליא רועש להחריד – סריקת מוח ב-fMRI
חיים שפיר
15 דקות לפני השעה היעודה כבר הייתי בבית החולים. ע' לא השמיעה קול, כנראה עסוקה עם הנבדק הקודם. התקשורת האחרונה שניהלנו היתה במייל. ביקשה את פרטי רופאת המשפחה שלי, ממש לפני שיצאתי מהבית, והוסיפה הנחיות לבוש (ללא אבזמים, תכשיטים, רוכסנים וכל מה שעלול להכיל מתכת). בדלת עצרה אותי זוגתי והושיטה לי טריינינג בשקית ניילון. "קח", אמרה, "אתה יודע איך הם יכולים להקפיא שם". היא השביעה אותי שאחזור לפני שחבריי מגיעים לראות את המשחק, שלא אתן לה לארח אותם לבד, שלא אשכח את השעה ושלא אתעכב לקפה. יש משחק היום וכולם אמורים להגיע. "אל תדאגי, זה רק לשעה", אמרתי, בלי לדעת שאני הנבדק הראשון בניסוי. למרבה הפלא מצאתי חנייה באחד מהרחובות הקטנים שבסביבה ונכנסתי לשטח בית החולים שהיה שקט בצורה יוצאת דופן. השעה ארבע וחצי, יום שבת, חם מאוד. משפחות שלמות שרועות על הדשא בכניסה. לעתים ניתן לראות בן משפחה בחלוק של בית החולים על גבי כיסא גלגלים. תמונה מטרידה של שמחה משולבת בכאב. ישבתי בלובי של אחד הבניינים והמתנתי.
ניסיתי להוציא ספר ולקרוא בו, אבל ההתרגשות וההמתנה ל-ע' שעלולה להופיע בכל רגע מנעו ממני להתקדם יותר מפסקה או שניים. איך הגעתי הנה? הכל התחיל בקורס "נוירופסיכולוגיה קוגניטיבית", אותו סיימתי באותו השבוע ממש. נוירופסיכולוגיה קוגניטיבית הוא תחום העוסק בקשר שבין המוח להתנהגות קוגניטיבית, כלומר באופן בו אנו חושבים. המחקרים בתחום מנסים להבין תהליכים שאנו נוטים לקחת כמובנים מאליהם, אך למעשה הם אלו המרכיבים את החוויה האנושית היומיומית. עם נושאי המחקר של נוירופסיכולוגיה קוגניטיבית נמנים השפה - כיצד אנו מפענחים שפה כתובה ודבורה, למדים אותה ומשתמשים בה; הזיכרון והשכחה – מרמת האזורים המוחיים המיוחדים לזיכרון וכלה בתרשימי זרימה של תהליך הזכירה התיאורטי; תפיסת עצמים ופנים – כיצד אנו יודעים מי הוא מי, ואיך נזהה חפץ; תחום הנוירופסיכולוגיה הקוגניטיבית כולל גם בחינה של יכולותינו המילוליות והמתמטיות על סוגיהם השונים (למשל - מנייה מול הערכה), את חקר האסימטריה המוחית והשלכותיה - כלומר ההבדל בין ההמיספרה ימין ושמאל, בחינה של העיבוד המרחבי, ועוד נושאים רבים.
מטרת הנוירופסיכולוגיה הקוגניטיבית היא השגת הבנה טובה יותר של "התפקוד הבריא" בכל אחד מן התחומים שהוזכרו, לעיתים קרובות על-ידי חקר "התפקוד החולה" (דיסלקציה, דיסקלקוליה, הזנחת צד, אפזיה, אגנוזיה ועוד). שיטות המחקר המקובלות בתחום הן שילוב של אמצעי הדמיה, הנחות בסיסיות בפסיכולוגיה קוגניטיבית, מחקר באנשים שמוחם נפגע ומחקרי זמן תגובה בבריאים.
מקרה אחר מקרה הוצגו לפנינו בקורס: אנשים חולים ובריאים המדגימים את מורכבות העיבוד השכלי האנושי, את הרבדים השונים של הקליטה והחשיבה. פרטנו לפרוטות (עד כמה שאפשר) את התהליך שמלווה כל אחד ואחד מאיתנו בכל דקה של ערות; בזכירה, בחישוב, בקריאה ובזיהויי. לא אחת נעשה שימוש באמצעים של הדמיה מוחית: שיקוף מוקדי הפעילות תוך כדי ביצוע מטלות שכליות. אך הובהר כי השיקוף אינו יכול להסביר תהליך חשיבתי מתחילתו ועד סופו, אלא שהוא מהווה אמצעי לגבות תיאוריה, הנחה או השערה בדבר מיקום וסדר הפעילות המוחית.
עם סיום הקורס - ובמקרה לחלוטין – קיבלתי הצעה להשתתף במחקר לתזה של ידידה ותיקה באוניברסיטה מרוחקת. נושא המחקר - קשר סמנטי בין מילים. מטרתו לגלות כיצד המוח מבין את משמעותן של מילים, אילו אזורים עובדים בעת פעולה זאת ואיך הם קשורים זה לזה. כלי המחקר – fMRI - Functional Magnetic Resonance Imaging. שלחתי לה את הסכמתי להשתתפות בניסוי, ומיד מילאתי שאלונים אודות ידיוּתי (האם אני שמאלי או ימני), שאלון רפואי ושאלון מתכות. האחרון, יש לציין, קשור באופן הפעולה של ה-fMRI.
fMRI הוא מתקן המבוסס על תהודה מגנטית (לא קרינה) ומאפשר סריקה לא פולשנית של רקמות פנימיות. זה מכבר ידוע שחלה זרימה מוגברת של דם לרקמות "פעילות" לעומת רקמות "במנוחה" בגוף. הדבר תקף לרקמות מוח (נוירונים) כמו גם לרקמות אחרות. בעת פעילות כלשהי, הנוירונים האקטיביים במוחנו צורכים יותר חמצן מנוירונים שאינם פעילים. תאי הדם האדומים נושאים את החמצן על ידי קשירתו להמוגלובין אל הרקמות בהן הוא דרוש. המוגלובין בדם עשיר בחמצן מגיב אחרת למגנטיות מאשר המוגלובין בדם דל בחמצן. ההבדלים בין המשיכה המגנטית לדחייה המגנטית הם מזעריים, אך ניתנים למדידה. מכשיר ה-fMRI מודד את אותה תהודה מזערית של המגנטיות ברקמות השונות, ומאפשר לבנות תמונה של הרקמה ולהצביע על מוקדים פעילים במיוחד.
"אני אתזמן את הבדיקה שלך לאוגוסט", הודיעה לי ע' בתחילת השבוע; אך משנפסל אחד הנבדקים לאור תשובותיו לשאלון המתכות, משום שעבד בריתוך מתישהו במהלך חייו, קיבלתי שיחת טלפון בהולה ביום שישי: - "אתה יכול מחר?" - "מחר שבת, לא?" - "כן. המכונה עובדת 24/7. אתה יכול?". הלימודים נגמרו, ולמעט קבוצה של חברים שמוזמנים לצפות במשחק הכדורגל בערב לא היו תוכניות. "כן", אמרתי, ואנחת רווחה נשמעה מן העבר השני.
"תתקדם לעבר אגף בית החולים לילדים, אני אחרי הסיבוב". עזבתי את הלובי ועשיתי דרכי לפגשה. נכנסים בדלת האחורית של האגף, זה הכי קרוב למרתף שבו נמצא מכשיר ה-fMRI. אמנם שבת היום, אך המכונה לא שוקטת אף פעם. חדר הטכנאי היה קטן, מלא מכשירים ולוחות בקרה. אחד המחשבים, של הסטודנטים החוקרים, מחובר לקופסת מיתוג ומעביר את המבחן הפסיכולוגי למקרן שקופיות מעל ראשו של הנבדק. הנבדק מהניסוי הקודם עדיין שכב בתוך המכונה, מדי פעם מחליף דברים עם הטכנאי דרך מיקרופון. התמונה כולה הזכירה לי מגדל פיקוח - רק קטן, חשוך ועם ריח של בית חולים. "השלט היה דפוק, לא הצלחנו להעביר תמונה, ואחר כך לא הצלחנו לסנכרן את המחשב עם הסורק", הסבירה לי ע' את טיב העיכוב. "ככה זה בהתחלה". הנבדק שכב על מיטה, בתוך "מחילה" מוארכת דמוית צינור. את התשובות לשאלות המוקרנות הוא עונה באמצעות שלט בעל כפתורים: כפתור אדום ל"כן" וירוק ל"לא". האצבע המורה מונחת על האדום.
חיכיתי כשעה עד שהנבדק הקודם פינה את המכונה, ממלא עוד טפסים ואישורים לקחת חלק בניסוי. "אסור לזוז", הסביר לי הטכנאי כשהתכוננתי להשתחל בעצמי למכונה. "קר שם?", שאלתי; - "יותר מכאן, זה בטוח". שמחתי על הבגדים הנוספים שנדחפו לידי בחופזה לפני היציאה מהבית. הטכנאי שלף אטמי אוזניים ואוזניות. "איך אפשר לעשות סריקה מגנטית עם אוזניות, אין בפנים מתכות?" והוא שאלתי, ונעניתי: "אילו לא אוזניות רגילות, הן עובדות באמצעות סיבים אופטיים".
נשכבתי על "מיטת" המכונה (לוח ברזל), לצדי הונח כפתור מצוקה. "אם קורה משהו ואנחנו מפספסים, תשתמש בזה". בידי האחת שלט לשם מתן התשובות, על ראשי אוזניות שתחתיהם תחובים אטמי אוזניים. "המיטה עלולה לזוז וצפויים רעשים של דפיקות, קליקים ועוד כל מיני. אל תיבהל, והכי חשוב לא לזוז" הסביר הטכנאי, מיקם את ראשי בדיוק רב, פרש מיקרופון שקוף מול פי, עדשה ממקדת מעל עיניי לטובת הצפייה בשקופיות מהמקרן, הכניס אותי לתוך המכונה ועזב את חדר הבדיקה לחדר הטכנאי.
"מתחילים בסריקה כללית" הוא הודיע בקשר, ורעש קקופוני כמו הקיף אותי במרחק של שני סנטימטר מכל צד. הלמות פטישים בלתי נראים, גרירה של פח, דרדור של רכב, בלם יד נמשך, סירנות וחריקות. "כל זה נורמאלי", הוא חזר, ואני התרכזתי בלנשום. אני רגיל אמנם לשבת בחושך ובקור - אני מסביר את זה בתפקיד אותו מילאתי בצה"ל, וזוגתי פשוט אומרת שאני פולניה; אבל רעש כזה מעולם לא שמעתי, זה היה משהו אחר לגמרי. הבחינה הראשונה החלה מספר דקות אחר כך. שלושה סיבובים של שאלות מקדימות. חזרה - כדי לראות שהבנתי את המטלה, אך מרגע שהבדיקה מתחילה במקביל לשאלון, הצוות בחדר הסמוך עוצר אותה. "מי התחיל את הבדיקה?" שואל הטכנאי, "זה היית אתה?", "לא", אני משיב. והבדיקה מתחילה שוב ושוב ושוב. בסופו של דבר הסתבר שהשלט שהוחלף חסר היה אלמנט המסנכרן את הסריקה דרך המכונה עם עיתוי הצגת השאלות מהמחשב הנייד, אך גם על בעיה זו הצליחו להתגבר בסופו של דבר.
כמובן שאיחרתי לשוב הביתה וזוגתי נאלצה לארח למשך שעה שלמה את כל החבורה שהגיעה בלעדיי, מסבירה להם שאני משועמם כל כך שהלכתי לסרוק לעצמי את המוח. בסך הכל ביליתי בבית החולים כשלוש שעות, מתוכן בתוך מכונת ה-fMRI כשעה וחצי, חתמתי על חמישה או שישה טפסים ביורוקרטיים, עניתי על ארבעה מקבצי מבחנים פסיכולוגיים שונים תוך כדי סריקה, ביצעתי שני מיפויים נלווים (סריקה אנטומית ו"צפיפות החומר הלבן" במוחי), מעל 1600 "חתכי מוח" נלקחו תוך כדי פתרון השאלות, ושתיים וחצי אצבעות ביד ימין נרדמו לי. לסיכום, היה זה "קרוב להפליא רועש להחריד" - ממש כמו כותרת ספרו של ג'ונתן ספרן פויר. אבל קשה לי לחשוב על דרך טובה יותר לסיים את הסמסטר הזה. וחוץ מזה – מה לא עושים בשביל המדע?
