זיכרון שסולף - ניתוח לפי הגישה הפרוידיאנית
שרי אדלשטיין
במאמר "על זיכרונות מחפים" (פרויד, 1899) משתף פרויד את הקוראים בתהיותיו לגבי המנגנונים הנפשיים הפועלים בעת התהוות זיכרון הניתן למסירה. פרויד שואל את עצמו מדוע על אף שאיננו מטילים ספק בעובדה כי חוויות ילדותנו משפיעות על מהלך כל חיינו, איננו מוצאים להן עקבות של ממש בזיכרוננו כאנשים בוגרים.
תשובה חלקית עונה לנו פרויד, כאשר הוא מפציר בנו לזכור שמה שנראה לנו חשוב כמבוגרים לא תואם בהכרח את מה שהעסיק אותנו כילדים קטנים. פרויד מביא לכך כדוגמא אישה בוגרת שזכרה כמה תאונות שקרו לבובות שלה, אך שכחה אירועים מכאיבים שקרו לה במקביל באותה תקופת חיים עצמה.
הסבר נוסף שמניח לפנינו פרויד לחלקיות הזיכרון הוא הקונפליקט שבין הרשויות השונות בנפשו של הילד הקטן והאדם הבוגר. כתוצאה מהקונפליקט, דווקא המשמעותי - מה שהשפיע יותר מכל, אך הביא איתו צער – דוכא. כך במילותיו של פרויד: "חלקיה הלא מהותיים של חוויה באים בזיכרון תחת החלקים המהותיים של אותה חוויה עצמה. זוהי הדחקה תוך חילוף דבר בדבר מה הסמוך לו (סמיכות של מקום ושל זמן)" (שם, עמ' 188). זאת אומרת, מה שקובע אם דבר מה ייוצג בזיכרון או יודחק, יורחק ממנו, הוא עקרון ההנאה - התהליך הנפשי המנסה למנוע מהאדם צער ולאפשר לו הנאה.
חשוב לציין, שבתקופת כתיבת מאמר זה פרויד טרם טבע את המושג "דחף המוות", שמאוחר יותר יטען שמניע אף הוא את חיי האנשים. בחיבורו "מעבר לעיקרון העונג" מ-1920 יסביר פרויד כי לעיתים חוזר האדם דווקא אל מה שמכאיב לו ביותר, באופן שנראה לו לא רצוני. אך ב"על זיכרונות מחפים", ההסבר למנגנון הנפשי הגורם לשכחה-הדחקה של העיקר וזכירת הפרטים הטפלים הוא עקרון ההנאה.
מהו אם כן הדבר שגורם לנו צער כה רב, עד שמפעיל בנו את מנגנון ההדחקה וגורם לנו לשכחה של זיכרונות משמעותיים? על פי התיאוריה הפסיכואנליטית הפרוידיאנית, אלו אינן רק החוויות הממשיות שקרו, אלא הרבה יותר מכך: המשמעות שנתנו להן היא שגרמה לנו צער.
הצער, אליבא דה פרויד, עשוי להתעורר למשל לנוכח משאלה יצרית המצויה בקונפליקט עם חוקי החברה ושלפיכך מילויה עלול לגרום צער. על מנת למנוע צער זה הודחק מהתודעה הזיכרון שבו טמונה הייתה המשאלה האסורה. במקומו של הזיכרון שהודחק נישאר רק צל חיוור של אותו זיכרון, אותה משאלה.
כיצד אפוא מגיע מטפל בגישה אנליטית אל החלקים המשמעותיים של החוויה, אשר עקבותיהם רחקו מהתודעה? במאמרו "הלא מודע" (1913), פרויד מלמד אותנו כי מה שאיננו מודע ושהודחק יכול לעלות אל התודעה רק כאשר הוא נקשר בייצוגיי מילים, כלומר כאשר החוויה נקשרת למילים שייצגו אותה. הסבר זה מאפשר לנו להבין את הטכניקה של האסוציאציות החופשיות. בטכניקה זו מתבקש הסובייקט המגיע לאנליזה להגיד בקול רם את מה שעולה בדעתו, תוך כמה שפחות ניסיון לבקר את עצמו - וכך להתגבר על הצורך האנושי להגיד דברים באופן שישמעו הגיוניים. לנוכח רצף המילים, האנליטיקאי מנסה להקשיב לאופן בו מילים המייצגות משמעות קשורות זו לזו באופן אסוציאטיבי של סמיכות בזמן ובמקום. אם ירשה לעצמו האדם המגיע לאנליזה "לפטפט", באמצעות האסוציאציות החופשיות עשויות להתגלות מילים המתקשרות למילים אחרות, שפעם ייצגו חוויה שהשפעתה על אותו אדם הייתה עוצמתית..
כשהיינו ילדים, המילים הילכו עלינו קסם. לדוגמא, כשאבא - המהווה עבור הילד הקטן מעין מלך בעל יכולות עוצמתיות - אמר "לא", הייתה לכך השפעה עצומה על נפש הילד הרך; וה"לא" הזה, שנקשר לאיסור מסוים, ממשיך במסתורין, באופן לא מודע, להשפיע על הילד שבגר - גם אם היום אינו רלוונטי לחייו לכאורה.
זו הסיבה שבגללה באנליזה אין המטפל מניח שהוא מבין את זה שבא לדבר. בדרך כלל אנחנו משתמשים במילים כאילו אנחנו יודעים על מה כולנו מדברים, אך למילים יש משמעות שונה עבור סובייקטים שונים. המושג "ייצוגי מילים" מבהיר היטב רעיון זה: המילה מייצגת דבר מה, חוויה מסוימת. היא אינה עומדת בפני עצמה. לאקאן, פסיכואנליטיקאי ופילוסוף צרפתי (1901-1980), עסק בנושא זה של השפה והקשריה אל הלא מודע רבות.
אמחיש עתה דרך מקרה מחיי היום יום את מה שעסקנו בו עד עתה: הניסיון להבין כיצד מופיע כזיכרון דווקא דבר מה שנראה לנו בדיעבד חסר חשיבות, ואפילו הוא מסולף ואיננו נותן תמונה מהימנה של המציאות כפי שהתרחשה.
שכנה שיודעת שאני מתעניינת בנבכי הנפש, סיפרה לי בצחוק אירוע קצר שקרה לה לאחרונה עם בנה בן ה-16: לפני כעשר שנים, כאשר בנה היה בן 6, היא התגרשה מבעלה ועברה עם ילדיה להתגורר בדירה קטנה. בתקופת הקיץ היו נכנסים לפעמים לבית ג'וקים מעופפים. השכנה הייתה מגיבה בבהלה וצורחת - "אוי מבול של ג'וקים". לפני זמן לא רב נכנס לדירתם הנוכחית ג'וק, והעניין הזה הזכיר לה את החוויה שהייתה חוזרת על עצמה בדירתם אז. כששיתפה את בנה בזיכרון, ענה כי הוא זוכר את אותה תקופה. לתדהמתה סיפר כי הוא זוכר במיוחד כיצד הג'וקים היו נכנסים בדרך כלל בחורף, בשעת גשם, מתעופפים פנימה רטובים ומתים על רצפת המטבח.
השכנה שלי הסבירה בהיגיון פשוט את אשר מקובל כהבנה אנליטית של האירועים: לדבריה, בנה - שחשיבתו אז הייתה קונקרטית - ודאי חיבר את זיכרון המילה "מבול" לתקופת החורף, ובזיכרון מסולף מאוחר נתן היגיון לזיכרון כך שצייר לעצמו ג'וקים בחורף. אנו רואים כאן את יישומו של הכלל שלפיו מה שרחק מהתודעה שב ועולה באמצעות ייצוגי מילים ("ג'וקים" ו"מבול"), שהיו סמוכים אז בזמן ובמקום בצעקה של האם - ועל כן היטו את הזיכרון: במקום זיכרון של ג'וקים בקיץ, כפי שהתרחש באמת, בן השכנה זכר ג'וקים בחורף.
אני יכולתי לציין לעצמי כהשערה הסבר נוסף, כזה שנותן משמעות לזיכרון המסולף בדבר מותם של הג'וקים על רצפת המטבח. הילד, שהיה אז בגיל 6, היה בעיצומו של תסביך אדיפוס, ונהנה, לאחר גרושי הוריו, מ"בעלות יחיד" על אמו כאובייקט מיני. אך במקביל הופיעה גם החרדה מעונש על שמחתו זו. הזיכרון המסולף שנוצר, בדומה לדרכי היווצרות של סימפטום, מופיע כפשרה בין הדחפים וחוק התרבות השומרת על עקרון ההנאה.
המילה שמאפשרת את הקונדנסציה (עיבוי) של המשמעויות ולכן נשמרה בזיכרון היא המילה "מבול". משמעות המילה "מבול" היא גשם חזק, אך מילה זו גם מתקשרת אסוציאטיבית לסיפור התנ"כי שבו מייצג המבול עונש על החטאים של בני האדם שחטאו. כך, הילד הקטן שפחד מעונש על שמחתו כי עתה לאחר גירושי הוריו אמו היא רק שלו, נפטר מאשמתו ומתִיק אותה אל הג'וקים: לא הוא ייענש בשל רצונותיו האסורים, אלא הג'וקים. זהו עבורו המבול - העונש, שלהם ולא שלו.
ביבליוגרפיה
פרויד,ז', "על זיכרונות מחפים" (1899). בתוך: "כתבי זיגמונד פרויד", כרך רביעי. הוצאת דביר.
פרויד,ז',"הלא מודע" (1913). בתוך: "כתבי זיגמונד פרויד", כרך רביעי. הוצאת דביר
פרויד,ז', "מעבר לעיקרון העונג" (1920). בתוך: "כתבי זיגמונד פרויד", כרך רביעי. הוצאת דביר.
