הקשבה בבית הספר – לדבר בשפה של האחר
פלג דור חיים
לואיס קרול מתאר בספרו 'מבעד למראה' מפגש בין אליס, ילדה "בת שבע וחצי בדיוק", לבין דמויות שונות ומשונות. אחד המפגשים המתרחשים בסיפור הינו בין אליס לבין פרחים הגדלים בערוגה. אליס קושרת עמם שיחה כאשר היא נקלעת לבדה לעולם לא מוכר בעל מנהגים זרים וחוקים אחרים. סקרנותה מובילה אותה לחקור ולהכיר את העולם הזר הזה אשר מלהיב ומפחיד אותה בו זמנית, ובו היא נמצאת מאד לבדה. אליס, שחשה בבדידות המכרסמת בה, משתוקקת למישהו שתוכל לשוחח עמו, מישהו שיוכל להקשיב לה ולהבין אותה. היא פונה לפרח בערוגה, מבלי שהיא באמת מצפה לתגובה. היא קוראת לורד מתוך יאוש, אולם להפתעתה הורד משיב לה ואף מסביר מדוע בני האדם חושבים שהפרחים אינם מדברים: "אנחנו מדברים כשיש מישהו ששווה לדבר אליו... זה לא מנומס מצדנו לפתוח בשיחה, את מבינה".
המפגש שנוצר בין הילדה לבין הפרח מלמד אותנו על טבעו של מפגש בין בני האדם לבין העולם. אליס זוכה לשוחח עם הפרח בזכות המשאלה העזה שלה לדבר עמו והשיחה ביניהם מתנהלת סביב חיפושה של אליס אחר אדם דומה לה: "יש עוד אנשים בגן מלבדי?".
לכל אורך הסיפור אליס עוסקת בחיפוש אחר קשר בין-אישי. הדמויות סביבה מדברות עמה, אולם רובן ביקורתיות, עסוקות בעצמן, ורואות את העולם מנקודת מבטן שלהן. הורד, כמו הפרחים הנוספים בערוגה, מביעים עניין באליס, אולם הם רואים אותה מנקודת מבטם הצרה ומתארים אותה מתוך סכימת החשיבה שלהם, כפרחים. למשל בעוד אליס מדברת בשפה של ילדה בת גילה, הורד מדבר אליה במושגים המאפיינים פרחים: "עלי כותרת", "קוצים", ו"צבעים"; גדילתה של המלכה מוסברת באמצעות האוויר הצח; והשוני במראה הפיזי בין אליס לבין המלכה מיוחס להיותן "מזן אחר של פרחים". מסיבה זו השיחה עם הפרח אינה מספקת מענה לבדידותה של אליס, ומותירה אותה בחיפוש אחר מישהו שיהיה דומה לה. למעשה, יתכן שהשפה השונה בה חושב הורד, וחוסר יכולתו להבין את אליס במושגיה שלה, אף מעצימים את בדידותה.
בהמשך דרכה אליס פוגשת אנשים נוספים. אלה שואלים אותה שאלות, מעניקים לה תשובות ומתקשרים אִתה במגוון רב של דרכים. אולם, אליס מוסיפה לחוש בודדה וממשיכה הלאה בדרכה. הדמויות שהיא פוגשת במסעה ב'ארץ המראה' לקוחות ברובן משירי ילדים, ומתנהגות כמתואר בשירים הללו. אליס, שמכירה את השירים, יכולה לצפות את התנהגותן ולזהות שהדמויות הללו נמצאות עמה רק לכאורה בקשר בין אישי. למעשה, הן נשארות נאמנות לאותן סכמות התנהגות שנקבעו להן מראש. כך טידלדם וטידלדי, עסוקים היו במעבר בין מריבת אחים לבין התנצחויות ומשחקים. בפגישתם עם אליס הם הקריאו לה את השירים שכתבו ונתנו לה לחזות במריבות שלהם, אולם במפגש איתם לא נותר מקום להקשיב לאליס, לשמוע אותה ולראות אותה כפי שהיא. במפגש עם המפטי דמפטי, הוא מתייחס לשיחה שאליס ניסתה ליצור עמו כאל משחק חידות. אף שהשאלה של אליס "מדוע אתה יושב כאן לגמרי לבד?" הזמינה התייחסות רגשית, ויצירת מרחב של אמפתיה והבנה, המפטי דמפטי זיכה אותה בתשובה הלקוחה מסכימת התנהגות סגורה של משחק חידות: "חשבת שלא אדע לענות על זה? מפני שאין אף אחד אתי! תשאלי משהו אחר". בהמשך המפטי דמפטי נותן לאליס מספר עצות, "תיקונים", והסברים, בעוד היא זקוקה לשותף אמיתי לשיחה:
"בת שבע ושישה חודשים!" חזר המפטי דמפטי בקול מהורהר. "מין גיל לא נוח כזה. אילו שאלת בעצתי, הייתי אומר לך 'עצרי בשבע' – אבל עכשיו כבר מאוחר מדי".
הגיל נתפס אצל בן השיחה של אליס כמשהו רצוני, שבו אליס יכולה לשלוט. אפשר להסביר את יחסו של המפטי דמפטי כלפיה בכך שהוא אינו רואה בה ילדה אנושית, בעלת רגשות, תחושות ודמיון. במקום זאת, הוא כולא אותה בתוך סכמה של דמות שטוחה וליניארית, שהגיל מהווה רק עוד מאפיין אחד ברשימת מאפיינים נוספים שלה, כדוגמת הבגדים שהיא לובשת או תספורתה.
לקראת סופו של הסיפור, אליס פוגשת בשתי מלכות השחמט – המלכה האדומה והמלכה הלבנה. שתי הדמויות הללו מטיפות לה מוסר ומבקרות אותה, בלי קשר לכאורה לדבריה של אליס:
"באמת לא הייתה לי כל כוונה" – התחילה אליס, אבל המלכה האדומה קטעה אותה בקוצר רוח. "על זה בדיוק אני מתלוננת! צריכה הייתה להיות לך כוונה! מה התועלת, לדעתך, בילדה בלי כוונה? אפילו לבדיחה צריכה להיות איזו כוונה – וילדה היא יותר חשובה מבדיחה, אני מקווה..."
כל עוד אליס ממשיכה לנסות לרצות את הדמויות שסביבה, ולהסתדר עמן, הן מוסיפות לבקר אותה ולגעור בה. אליס מונעת הלאה בכוח סקרנותה לנסות להכיר את העולם, להבינו, ואולי למצוא מענה לבדידותה. יתכן שללא אותו חיפוש, היא אכן הייתה נשארת במקומה ונעשית דמות שטוחה, ליניארית, המתנהגת לפי המצופה ממנה, בדומה לדמויות הספר האחרות. אולם ישנו דבר נוסף שממריץ את אליס להמשיך ולא להיכנע: החלום שלה להיות 'מלכה' – חלום שניתן להשוותו לרצון להתבגר, ולהיות עצמאית וקיימת בזכות עצמה. לכן, אליס ממשיכה לצעוד, ולטוות את עלילת חייה. עם זאת גם כאשר היא מוכתרת למלכה, ומקבלת את הכתר, שתי מלכות השחמט לא מקבלות את התפקיד החדש שלה:
"מלכה? איזו זכות יש לך לכנות את עצמך כך? אינך יכולה להיות מלכה, לפני שתעברי את הבחינה המתאימה".
אם כן, התבגרותה של אליס אינה מקבלת הכרה מלאה מהסובבים אותה, והיא צריכה להמשיך ולהתעמת עם העולם סביב רצונה להתבגר ולהיות אדם אוטונומי. עם זאת, נראה שכל עוד היא מוסיפה "לשחק" על פי החוקים של הדמויות בסיפור, כך תשוקתה להיות אדם שלם ואותנטי נשארת לא מושגת. לבסוף אליס, באקט של התמרדות, אינה משתפת פעולה עם שלל הדרישות ממנה:
"אני לא יכולה לסבול את זה יותר!", קראה, מזנקת ממקומה ותופסת את המפה בשתי ידיה: משיכה הגונה אחת, והצלחות, המגשים, האורחים והנרות כולם נפלו והתנפצו בערימה ארצה.
לאחר מעשה זה, התכווצו הדמויות סביבה ואליס התעוררה מחלומה. כלומר, רק לאחר פעולת ההתמרדות חזרה אליס להיות ילדה אנושית ולא עוד דמות מתוך סיפור. אליס הפסיקה לנסות לרצות את האחרים, ודרך מעשה זה נעשתה אליס למי שקיימת בזכות עצמה.
הסיפור של אליס הוא סיפורם של כל ילד וילדה במאבק שלהם להתבגרות ולצמיחה. זה גם סיפורו של הילד במפגשו עם בית הספר ובהפיכתו ל"תלמיד".
ה"תלמיד" מתמודד עם דרישות מסביבתו, עם הציפייה ממנו ללמוד ולהתפתח, ועם ניסיון מתמיד להפיג את בדידותו דרך מציאת בני אדם אחרים שיבינו אותו, ויעניקו לו תחושה שהוא מובן ושייך. מעבר לכול, ה'תלמיד' מתמודד עם החיפוש אחר זהות אישית ואותנטית שתלווה אותו בדרך להתבגרותו. הדמויות בסיפורו של קרול מתארות, לתפיסתי, את האופן שבו הילד תופס לעתים את המורים שלו בכיתה: ביקורתיים, ודורשים מהילד שיתנהג באופן ההולם את הנורמות של תלמיד בבית הספר. לעתים ההורים הם אלה שנתפסים על ידי הילד כ'דמויות שטוחות' ולינאריות המדברות בשפה שלהם ומתקשים לראות את צרכי הילד ואת בקשתו העיקשת לקשר בין-אישי אותנטי. הילד חש כי המבוגרים, בניסיונם לחנך אותו וללמד אותו, מתקשים לראות את זהותו, את רגשותיו ואת עולמו הפנימי.
חשוב לזכור כי לא רק התלמיד עלול לחוש לא אנושי בתוך בית הספר – אלא גם המורה. על מנת שהילד יוכל להיות אנושי במסגרת בית הספר, יש לאפשר גם למורה לחוש אנושי בתוך בית הספר. בניסיון להבין כיצד מקום כזה צריך להיראות, כדאי לנסות ולהבין את אליס ואת תחושותיה בתוך העולם שמבעד למראה. אליס חשה כי הדמויות שעמן היא באה במגע אינן מקשיבות לה, רואות אותה או מבינות את דבריה. הקשבה הינה כמובן לשמוע גם את מה שמעבר לדברים שהילד אומר (או לא אומר). הקשבה בבית הספר פירושה להעניק את המקום לילדים שאינם מדברים ואינם מביעים את תחושותיהם; אותם ילדים שלכאורה 'הכול בסדר' אצלם ואינם מביעים 'קול זעקה' כלפי המערכת. אותו ילד ששותק בכיתתו היה אומר (אם היה יכול): "אין לי בעיה לדבר, יש לי בעיה לשתף".
היכולת לשתף תלויה בכך שהילד יחוש בטוח כי יקשיבו לו, וינסו להבין אותו. רק אז הילד יוכל להביע את עצמו בין כותלי הכיתה, בהפסקות, ובכלל בשיח שלו עם המבוגרים. ההימנעות מהקשבה
אסיים את הדברים עם טענתו של יאנוש קורצ'ק ביחס למקומה של אנושיות בעולם החינוך. לדבריו בסיס הפירמידה של בית הספר הוא מקומו של הילד. כאשר קורצ'ק ניסה לפרוש לפני מדריכיו שורה של כללים שיאפיינו את בית היתומים שניהל, הוא ציין שנקודות המוצא של הכללים הללו הינן כבודו וזכויותיו של הילד (כהן, 2008). בזיקה לדבריו של קורצ'ק, בלי נקודת המוצא של בית הספר (זכויותיו של הילד), הרי המערכת כולה תקרוס, תיפול ותתרסק. קורצ'ק דרש להתייחס בכבוד להווייתו של הילד. לתפיסתו, ראיית העולם של הילד שונה מזו של המבוגר, ועל כן ישנה חשיבות רבה לכבד את חוסר הידיעה של הילד. לדבריו יש לכבד את כישלונותיו של הילד, את דמעותיו, את רכושו ואת צעצועיו, את כלי העבודה שלו, את חלוקי האבנים, הענפים והאוספים שצבר. חלומו של קורצ'ק היה להמציא את התנאים הטובים ביותר להתפתחותו ולגדילתו של הילד.
מקורות
קרול, ל' (1999), מבעד למראה ומה אליס מצאה שם, הקיבוץ המאוחד.
כהן, א' (2008), הדיאלוג הקורצ'קי: דיאלוגים של אהבה. מתוך: אלוני. א', דיאלוגים מעצימים בחינוך ההומניסטי, הקיבוץ המאוחד.
