על גדת הנהר אני מחכה
מיומנויות אימון בליווי חולים סופניים ותמיכה במשפחותיהם
ציקי בן-שחר וד"ר אסף רולף בן-שחר
1. קודה
"אתה יודע," היא אמרה לי, "השינוי שהסרטן שינה אותי הוא עצום, חבל שלא הכרנו בתחילת המחלה, היית מכיר אז נירה אחרת, כזו ששולטת יותר, נלחמת יותר, מצחיקה יותר, קשקשנית יותר. רק אחרי שהגעתי להוספיס אני מבינה את השינויים שחלו בי, ואני יודעת עכשיו שדווקא חוסר היכולת שלי לשלוט במחלת הסרטן, הוא זה ששחרר אותי. אני מבינה, שהחיים הם כנראה חוויה יותר גדולה ממה שחוויתי וחייתי עד עכשיו, וההבנה הזו נוטעת בי כוחות שלא ידעתי על קיומם.
ולמרבה הצער, הכוחות האלה, מגיעים ממקום של בדידות, הבדידות שלי. הרי כל מי שסובב אותי, וסועד אותי, אפילו אתה שאתה מחזיק לי ביד בחום ובאמפתיה כל כך נוגעים, לא מסוגל להבין את כאב הבדידות של הסרטן שלי. אני לבד, וכך כנראה אפרד מהעולם.[1]" (כל הוינייטות המוצעות במאמר הן דיאלוגים מעבודת הליווי-אימון של ציקי בן-שחר)
דמיינו את האפשרות האמיתית, אם גם הלא נעימה הבאה: אתם בני שלושים, ארבעים, חמישים, שישים או שבעים. יושבים אצל הרופא, לבד או עם בן או בת זוג, אחרי ציפייה ארוכה ומעייפת בבית החולים. את כבר רוצה להיות אחרי, ללכת הביתה ולנוח. אתה לא אוהב את ריח בית החולים ומותש מהבילוי-לא-בילוי שם. הרופאה מביטה בך ואומרת משהו, שלא הצלחת לשמוע. המילים מתרחקות, הרופאה חוזרת על אותו המשפט – ועדיין כאילו המילים מסרבות לחדור. חלק בך קם ומוכן ללכת הביתה, האחר כבר התיישב עמוק יותר בכיסא. החולה שאחריך יאלץ לחכות עוד זמן רב בחוץ. יש לך סרטן.
שם הסירה מחכה לך, על גדת הנהר. דקה לפני שמחזירים ציוד, לפני שהמסך יורד. כשהתקווה לנס, אם היא קיימת הרי שהשתנתה מאפשרות ריאלית והפכה לאיזו תחינה שקטה שאינך מעז לבטא. שייט המעבורת החותר באיטיות עוזר להעביר אותך את הנהר, בין עולם החיים לעולם המתים. אם הגעת לכאן, סימן שנגמר הזמן למשחקים. השאלות שתעזי לשאול את עצמך עתה, התשובות שתרשי לעצמך לתת תקבענה אם השיט האחרון הזה שלך יהיה מלא בקבלה או מרירות, סליחה או נטירת טינה, כעס וכאב או אהבה.
רבות נכתב על המסעות האחרונים הללו, של אלו מאיתנו שהמוות לא רק ברור ומוחשי בעבורם, כי אם גם מסתיר את האופק: הוא קרוב, מסומן, מורגש. מרגע אבחון וגילוי המחלה הסופנית, דרך הטיפולים וההתמודדויות, אנו עוברים טלטלות רגשיות, פיזיות ומשפחתיות. אליזבת קובלר-רוס (1969) היטיבה לתאר את האומץ והעומק שנדרש מאיתנו ברגעים אחרונים אלו כדי לצלוח את המשימה ההתפתחותית האחרונה שלנו: של סליחה, השלמה, הוקרת-תודה ואהבה אל מול סיום החיים. כאשר ברי לכולם – גם לך וגם לרופאים, שחצית את נקודת האל-חזור, מתחילה עבודה קשה וחשובה. אין זמן ומקום למשחקים או העמדת פנים, ולמרות זאת אנחנו מתעקשים. כאן, מטרות הליווי והסיוע הן מורכבות ופשוטות כאחד: עזור לי לסלוח, עזור לי לקבל, להיפרד מאהובי – לספר להם על אהבתי, השקט את פחדי, תן לי יד, הקשב לי. תן לי לומר את מה שלא העזתי מעולם, אל תברח ממני, הישאר איתי, עודד אותי לפתוח את הלב ולהישאר.
טיפול נפשי בשלבי הגסיסה, כמו גם ליווי רוחני, הם שני תהליכים חשובים ומשמעותיים המוצעים לחולים בחודשים, שבועות ובימים האחרונים לחייהם. רובנו חיים בהכחשה עמוקה לגבי מותנו המתקרב, הכחשה הדורשת עימות חזיתי כואב כאשר האדם העומד מולנו הוא חולה סופני (Lockett, 2009). לכאורה, מיומנויות אימון אישי רחוקות ואינן רלוונטיות לאנשים במצבים רגשיים קיצוניים כהתקרבות למוות: הרי אימון מתמקד ביכולות, במשאבים, בתכנון לעתיד, לא ברגשות עמוקים כמו פחד, אהבה, געגוע, חרטה, סליחה. אולם דווקא כאן, כשמרחבי ההעברה (transference) גם אם הם חשובים, לא עוד יכולים להיות מוקד העבודה הטיפולית, כשהמטרות הטיפוליות מצטמצמות לעתיד הקרוב מאוד, לכאן ועכשיו, ועם זאת מתרחבות מאוד (להכיל את בני המשפחה, את החברים, את סביבת החולה), דווקא כאן מיומנויות אימון מהוות כלי עוצמתי, עמוק ורלוונטי לעודד תהליכי שינוי וקבלה חיוניים הכרחיים אצל חולים סופניים ובני משפחותיהם.
המאמר הנוכחי פורש חוויות ליווי-אימון שעוד לא גובשו לכדי מודל ברור, תוך ניסיון לתת רקע תיאורטי וקליני לשיח שנפרש בין המלווה-מאמן לבין החולה. הדרך מכאן ועד פיתוח מודל קליני עוד ארוכה, ישנן סוגיות מורכבות בדרך[2]. אנחנו מקווים שעניין מקצועי בתחום יביא להמשך פיתוח וחקירה של העשייה האימונית שיתרמו ליצירת מודל מגובש יותר. כדי לא לבלבל את הקורא, קול הכתיבה של אסף מוצג בגוף ראשון ושל ציקי בגוף שלישי (למעט בדוגמאות הליווי).
2. על התארגנותו הפנימית של המטפל ומלווה מול סבל ומוות
א. על הכותבים
אבא (ציקי) הציע לי (אסף) לכתוב מאמר יחד איתו, והסכמתי. בחרנו בדרכים שונות בחיים, אולם כאן – מול עבודת הסיוע, דרכינו מתלכדות. אבא הוא איש הייטק, מאמן אישי ומלווה חולים סופניים בהתנדבות, בהוספיס ובביתם, מזה כחמש עשרה שנה. אני פסיכותרפיסט. שנינו בוחרים להתייצב מול כאב, אך עושים זאת אחרת. ההחלטות שאנשים (ואנחנו בכללם, כמובן) מקבלים אל מול אתגרי החיים מהדהדות ושואלות – האם אנו מרשים לחיים לעבור דרכנו, לסחוף אותנו ולטלטל אותנו, או שמא אנו נסוגים ומביטים בחיים עוברים לידינו? שנינו נאבקים בצורך הנרקיסיסטי והאנושי שלנו למשמעות שתזרום דרכנו, שתעניק לנו משמעות. זו פעם ראשונה בה אנחנו נפגשים כך יחד, על הדף – מולכם, לקראתכם.
אנו בוחרים להתמודד עם כאב בדרכים שונות. כמטפל ואדם, אני (אסף) מרגיש זיקה עמוקה לעמדה ההתייחסותית בטיפול ומתוך כך בוחר להתמודד מול כאב דרך התמקמות חושפת-יחסית ומעורבות רגשית עמוקה (ומטלטלת לפעמים). אבא, לעומת זאת, מצליח להתמודד עם כאבם העצום של החולים סופניים על ידי הצבת גבולות פנימיים ברורים: "אני נמצא שם בנוכחות מלאה, אולם המעורבות והפתיחות מצדי היא אחרת – ונשענת יותר על המיומנות שלי 'לפתוח ולסגור מגירות רגשיות'."
ב. ישיבה מול חולה סופני
מה קורה שם בחדר, לצד המיטה, כשהמוות נושף בעורפו של האחד והאחר יושב שם, לצדו, אוחז את ידו ומקשיב: עד לאנושיות הבלתי נסבלת של עצמו ושל האחר? היכולת להקשיב לאחר מול פחדים וכאבים מצריכה הקשבה עצמית והתבוננות עצמית – אנחנו נקראים להתעמת עם פחדינו ומצוקותינו שלנו.
בישיבתו מול חולים גוססים, אבא שלי שואל: "מהו ההסבר לכך, שדווקא אצל האנשים העומדים מול המוות, מתחוללים שינויים מדהימים, משמעותיים ועמוקים? מהי הסיבה לכך, שסדרי עדיפויות משתנים ומתחדדים, אינטואיציות ויכולות ההתבוננות עוברים כוונון מחודש ומהר מאד הם מבינים מה באמת חשוב יותר?"
"ההתחככות הקרובה עם המוות," מוסיף אבא, "מפגישה אותי, שוב ושוב, עם העוצמה האדירה ורבת המשמעות שיש לחיים. בחרתי במוות כחבר מיוחד וסודי שלי, ואני, מקשיב לו, מרגיש בו, אך יותר מכל, לומד ממנו על עצמי. לעיתים, כאשר בעיות יומיומיות ומחשבות שליליות מטרידות אותי, הוא ממהר ומתייצב מולי ללא מילים, כדי להזכיר לי שהכול זמני, הכול יכול להיגמר ברגע, ושאם לא אשים לב, אני עלול להחמיץ רגעים יקרים ומשמעותיים בחיים היחידים שלי. גיליתי זאת לפני שנים, דווקא בתקופה בה פרחתי מבחינה כלכלית וחברתית. באחד הימים, ברגע של מחשבות והתבוננות פנימית, הבנתי כיצד הזמן הקצוב שנותר לי על פני האדמה, מתמוסס בהתעסקות בעניינים פעוטי ערך, ובהתייחסות רצינית מדי לעצמי."
הבחירה לשבת שעות ארוכות מול אדם גוסס שאינו קרוב משפחה או חבר איננה מובנית-מאליו. שנינו מרגישים שליווי סופני שכזה ראוי לו שייעשה בהתנדבות: גביית שכר עבור מחווה אנושית שכזו מייצרת קשיים אתיים בעינינו. יחד עם זאת, המלווה-מאמן מקדיש זמן רב ומיומנויות למפגשים. אנחנו מקווים שבעתיד ליווי ימומן על ידי ידידי בתי-החולים וההוספיסים, ובכך יאפשר עשייה המשוחררת מכבלי הגבולות הטיפוליים מאחד אך מתגמלת את המלווה על זמנו, הכשרתו והשקעתו.
ליווי חולים סופניים מאפשר לחולים רבים לסיים תהליכים רגשיים ומשפחתיים ולהיפרד מהחיים ממקום שקט, מקבל ושלם יותר. עבור המלווה-מאמן, אילו מפגשים לא פשוטים, מאתגרים ומפחידים, אך הם מציעים גדילה, צמיחה והזדמנות אנושית יחידה במינה לאלו המקבלים עליהם לאחוז במשוטים.
אבא שלי ממשיך: "אני מבין ויודע, כי כאשר יגיע היום ואנשום את נשימתי האחרונה, הזמן יעצור מלכת ולא יהיה רלוונטי יותר, ולכל החוויות הנפלאות שחוויתי בחיי לא תהיה יותר משמעות. לא אראה יותר לעולם את יקירי, לא אראה יותר שדות, פריחות, שקיעות, או זריחות. ולא אחווה אהבה, עצב צחוק או שמחה. כל התקוות, השאיפות והתוכניות שתכננתי, יתפוגגו ברגע אחד, כמו גם ההצלחות והכישלונות שחוויתי והאמנתי שהם חשובים לי ובעלי משמעות. כל זיכרונותיי יתנדפו ברגע, ואוותר רק בזיכרונם של אלה שאהבו אותי. ומה שייחרת בזיכרונם הוא לא מה השגתי לעצמי, אלא מה הענקתי להם ולאחרים, וכמה מהם ירגישו ריקנות ואובדן אמיתי כאשר לא אהיה כאן יותר. והחשוב מכל עבורי, הוא מעשה מיוחד שעשיתי (די באחד) של חסד וחמלה, אשר נגע בנשמות בני אדם."
ג. דוגמת ליווי: מאיה
מאיה ביקשה מהמלווה לסייע לה בהחלטה היכן למות. השיחה עם מאיה יכולה להמחיש כיצד, לצד שיח רגשי עמוק וכנה בין המלווה-מאמן לחולה, נעשית כאן גם עבודה אימונית בהירה וממוקדת על בדיקת מטרה:
- "עצמי את עינייך" אמרתי (ציקי) ועצמתי את שלי, "תחשבי על הדקה האחרונה של חייך, דקה לפני שהמוות אוסף אותך, ספרי לי היכן את מדמיינת את עצמך שוכבת ומחכה לו?"
- מאיה עצמה את עיניה, היו שניות ארוכות של שקט. "בבית," אמרה, "בבית כשהילדים לידי, מחבקים אותי ואומרים לי כמה הם אוהבים אותי."
- "מה את מרגישה ברגעים האלה?" שאלתי.
- "אני מרגישה עצב, בור עצום של עצב, תהום ענקית של כאב לב."
- "איפה בגוף את מרגישה את התהום והעצב?" שאלתי.
- "כאן" ענתה והניחה את כף ידה על לוח ליבה, "במקום שאני מרגישה את האהבה העצומה שאני רוחשת לילדיי. ואני מביטה בהם, ורואה את העצב בעיניהם ואת האהבה שהם רוחשים לי, וזה מרגיע אותי ומנחם אותי במעט , אני חושבת שזה השקט של הסוף."
- מאיה התעשתה מיד והמשיכה, "אבל אני יודעת שהדבר בלתי אפשרי, אני חושבת שהם לא מסוגלים לעמוד בכך."
שתקתי, היה שקט ועצב עמוק. אחזתי את ידה בכף ידי, עיניה היו עצומות וכך נמשך הרגע הזה זמן רב. כאשר פקחה את עיניה בכתה בשקט. הרגשתי מחנק אדיר בגרוני. "מה עשיתי?" שאלתי את עצמי, "כיצד העזתי לגעת במקום כל כך כואב?" ניסיתי להרגיע את עצמי, אבל מאיה לא השאירה לי זמן לכך. "אתה יודע," אמרה לי לאחר שנרגעה, "אני מאוד מעריכה את העובדה שהעזת לשאול אותי את השאלות ששאלת אותי, מעולם לא חוויתי חוויה כזו, השאלות הישירות הללו לא מותירות לי ברירה, הרי אני יכולה לשלוח אותך לעזאזל על שאתה מעז לגעת במקומות עמוקים של הנשמה שלי, או לצלול לתוך הכאב העצום ולתת לעצמי את ההזדמנות לענות על השאלות החזקות האלה. אבל אני ביקשתי זאת ממך ואני שמחה שהיה לי האומץ לבקש, ולך האומץ והתבונה לשאול. ואני בוחרת למצוא את התשובות משום שכולן נמצאות אצלי בפנים ואני רק צריכה אומץ להוציא אותן החוצה."
"חולים, הפותחים לי את דלתות ליבם ומזמינים אותי להיכנס פנימה," מחדד אבא, "עושים זאת בתחילה באטיות רבה ובחשש. דלת נפתחת לכדי חריץ ואני מציץ, מביט, צועד צעד קטן פנימה, ועוד צעד אחד קטן ובוחן בשבע עיניים האם קצב הכניסה שלי מתאים לקצב ההזמנה". הדיאלוג עם החולה דורש חידוד חושים, בנסיון לקלוט מסרים של חוסר שביעות רצון, פחד, או אכזבה, והקשבה עמוקה למה שנאמר, ולמה שלא נאמר.
ד. המלווה-מאמן והמטפל מול רגעים אחרונים
אנחנו שונים זה מזה, בהתייחסותנו למוות ובאופן עמידתנו מול רגע המוות הפרטי שלנו. ישנם אנשים המקבלים את המוות בקורטוב של השלמה, בעוד אחרים נאבקים בו ללא תוחלת, עד לשנייה האחרונה. כצופה מן הצד, אפשר לראות בני משפחה יושבים ליד מיטתו של האדם היקר להם ברגעיו האחרונים, עוטפים אותו באהבתם. אולם האהבה הזו, של בני המשפחה, עלולה גם להפריע לחולה להעז ולהביע את כאבו באופן מלא, מתוך ניסיון להגן על אהוביו. פגישות הליווי-אימון מאפשרות לחולים שיחה עם אדם אשר מולו אינם מרגישים מחויבות רגשית לשמירה והגנה, ולכן נותנות פתח להתבוננות פנימית סדורה יותר. באחת הפגישות, אמר אורי לאבא: "הפגישות שלנו לוקחות אותי עמוק לתוך הנשמה שלי, למקומות שמעולם לא הייתי בהם, כנים, ללא אגו ואמיתיים מבחינה רגשית. אני יוצא מכל פגישה מחוזק, מרגיש שיש לי יותר כוח, ושאני טהור יותר מבחינה רגשית."
גם אחרי שנים רבות בהוספיס והתבוננות בחיים הדועכים, היכולת לחוש את טעם הפחד והבדידות של חולה סופני היא חלקית בלבד. בדידותו של האדם הנפרד מן החיים היא קשה, קשה לו לחלוק את הפחד מפני הפרידה הצפויה, או לדבר על הבדידות והסוף הבלתי הפיך. ומשום שאנחנו כל כך שונים זה מזה, אנחנו מגיבים אחרת לקראת הפרידה הצפויה.
עמדת המטפל הניגש לעבודה עם חולה סופני שונה מזו של מהמאמן בדרכים רבות. כפסיכותרפיסט, אני (אסף) מרגיש עד כמה גבולות הטיפול שומרים עלי ומגבילים אותי – עד כמה אני משתמש בגבולות הטיפוליים כדי להגן על עצמי מפני נגיעה יתרה. יש משהו בחוסר הדוגמאטיות האימוני שמאפשר למאמן להתארגן אחרת, להגמיש גבולות בלי להיכנס לדיאלוג בעייתי עם סופר-אגו מקצועי נוזף. מצד שני, עולה בי מחשבה, שאולי דווקא הגבולות הטיפוליים הברורים יותר מאפשרים התמסרות ברמה אחרת אל תוך קשר הליווי?
3. סליחה
- "אני רוצה לדבר איתך על סליחות." אמרה לי מאיה, "זוכר שקבענו?"
- "זוכר," אמרתי, "זה חשוב לך?"
- "כן משום שלאחרונה אני מרבה לחשוב על סליחות, נדמה לי שהן המפתח להשגת השלווה במוות שלי, הרי מהמוות עצמו איני פוחדת. אני עדיין רוצה לברר עם עצמי אם הסליחות שלי חייבות להיות גורפות, או שמא גם סליחות חלקיות מתקבלות."
- "מתקבלות על ידי מי?" שאלתי,
- "על ידי", אמרה.
- "אני מרגישה גוש של כעס שתקוע לי בבטן, אני לא יודעת איך לשחרר אותו וכמה זמן זה יכול לקחת."
- "של מי גוש הכעס הזה?"
- "הוא שלי , שלי בלבד, אני כל כך סובלת ממנו, אבל כנראה רק אני אוכל לשחרר אותו".
- "מה יש בגוש הכעס הזה?"
- "הרבה כיעור, אגו פגוע, עלבונות, כעסים בלתי פתורים, כעסים על הורי, ביחוד על אימי וחלקו הגדול מאד של הגוש שייך למוטי."
- "כמה זמן הגוש הזה קיים?"
- "יותר מדי שנים, ואני לא מבינה איך יכולתי לחיות איתו כל כך הרבה שנים. היו לי חיים די מחורבנים בגללו."
- "ומה את רוצה שיקרה לגוש הזה?"
- "שיעלם או יקטן"
- "ואיך תרגישי שהוא יעלם או יקטן?"
- "קרוב לוודאי שארגיש יותר רגועה ושלמה."
בדיאלוג בין מאיה לאבא ניתן לראות אלמנטים של עבודת אימון עם מטאפורות, המסייעת למאיה לזהות את מטרת הסליחה, ולהתחיל ליצור שינוי רגשי מול כעסיה.
למרות הבהילות, חולים סופניים מתמודדים עם אותם קשיים ואתגרים אנושיים העומדים בפני כולנו. השוני הוא קונטקסטואלי בעיקרו: כולנו נעים בין ודאות מוחלטת (יום אחד נמות) לחוסר ודאות (מתי יום זה יגיע). בעבור החולה הסופני, החיים ודאיים יותר – וצמצום הפער בין הנודע ללא נודע יוצר כאב רב, פחד ותחושת דחיפות. קיצור תהליכים, מושג שנתפס כמעט כמילה-גסה בפסיכותרפיה, הופך לרלוונטי ואף חשוב בעבודה עם אדם שזמנו קצוב. הדבר בולט מאוד כאשר החולה מבקש לסלוח לעצמו ולאחרים.
הישיבה מול חולה סופני שמבקש לסלוח היא ממלאת השראה. המלווה ניצב בפני אתגרי כאביו, עוולותיו ושנאותיו: אם החולה שמולי סולח לקראת המוות, איך אוכל לא לסלוח בחיים? חשיבות הניקוי הפנימי הופכת ברורה והיכולת להרפות מאי-צדק, כעסים, מרירות, חשיבות עצמית ופגיעה הינה בעלת ערך רב. איננו סולחים לאחר (רק) בשבילו – אנחנו עושים זאת (גם) בעבורנו, על מנת שנוכל להיות בטוב, שנוכל להיות נוכחים אל מול חיינו ולהעריך את המסע הארוך שעברנו. בשביל המלווה, זוהי חוויה מכוננת: אם החולה שמולי מצליח לסלוח על עוולות, כאבים ושנאות, איפה זה נוגע בי?
4. משמעות ואנושיות
אני מתהווה מתוך יחסי עם האתה; כאשר אני הופך לאני, אני קורא: אתה.
מרטין בובר (1958, עמ' 11).
א. מקורות העבודה האימונית ומרחבי העברה. דוגמת ליווי: יוסף
כרמלה קיט (2009) מסמנת שלושה מקורות תיאורטיים עליהם נסמך ונבנה האימון האישי: הפסיכולוגיה ההומניסטית, הפסיכולוגיה החיובית והפסיכולוגיה האקזיסטנציאלית. מהפסיכולוגיה ההומניסטית, שואב האימון את המיקוד במימוש העצמי כמו גם את הגישה ההוליסטית הרואה במתאמן שותף מלא לעשייה האימונית, ואת האימון כתהליך של מימוש מסוגלות. הפסיכולוגיה החיובית מתמקדת בטיפוח יכולות ורגשות חיוביים אצל המטופל. העשייה האימונית מכירה בקשיים וברגשות כואבים ואינה מתעלמת מהן, אולם היא בוחרת לשוב ולטפח רגשות, עמדות וערכים שיאפשרו למתאמן להתקדם, להתפתח ולהשיג את מטרותיו. הפסיכולוגיה האקזיסטנציאלית מדגישה את מודעותו העצמית של האדם, את אחריותו ואת מחויבותו להגשמה עצמית ומציאת משמעות (שם).
האימון האישי ממקם את המתאמן והמאמן ברמה הקרובה יותר לאני-אתה הבובריאני מאשר העבודה הטיפולית ארוכת טווח, זאת במחיר הויתור על העמקת העיסוק בקשר האימוני עצמו, בעבר ובמרחבי-ההעברה. כך, למרות שבאימון אישי טוב המתאמן יביט וילמד מעברו, המיקוד יהיה למען מטרה בעתיד: וכשהמוות ברור וקרוב, הרי המטרות גם הן מתבהרות.
הויתור על עיסוק שוטף ומשקף במרחבי העברה עלול ליצור בלבול תפקידים, טשטוש גבולות ומיסוך. העבודה האימונית היא קצרת טווח וממוקדת-מטרה בעיקרה, ולכן מאפשרת לרתום העברות חיוביות לקראת המטרה האימונית מבלי צורך מוגדר לתרגמן ולפני שהעברות לא-מעובדות הופכות מגבילות בתוך הקשר. הקשר האימוני דורש מהמתאמן לגייס מסוגלות פנימית עבור העבודה האימונית – להיות שותף תהליכי, ובכך הוא אינו קשר המטפח קשרים העברתיים באותה מהירות ועוצמה המטופחות בטיפול. מתאמנים שאינם מסוגלים להתגייס כשותפים לתהליך, או מתאמנים המוצפים בהעברות שליליות אכן אינם מתאימים לאימון. בעבודת הליווי-אימון של חולים סופניים, קל יחסית לגייס את המתאמנים למטרותיהם, הן מפני שהכאב הוא עז, והן מפני שהזמן קצוב מאוד. ההעברות (החיוביות בעיקרן) הן אמנם חזקות מאוד, אולם הן עדיין מאפשרות עבודה אימונית ממוקדת, משמעותית ומיטיבה.
יחד עם זאת, גם העברות שליליות מקבלות מקום בעבודת הליווי של חולים סופניים. הדוגמא הבאה ממחישה את העבודה האימונית הממוקדת יחסית עם העברה שלילית:
לקראת סיום המשמרת, שוב נקשתי על דלתו ושוב סרב לראות אותי. כשפניתי ללכת, שמעתי אותו אומר בטרוניה,
- "איפה היית כל כך הרבה זמן?"
- "אתה כועס עלי ?" שאלתי מבעד לדלת.
- "קצת" אמר, "איך פתאום ככה נעלמת לי?"
- "לא נעים לי לדבר איתך מבעד לדלת הסגורה, אני יכול להיכנס?" שאלתי.
- "נו תכנס כבר," אמר.
- "הייתי בחוץ לארץ מהעבודה," אמרתי לו, "ואחר כך חליתי בשפעת. לפני שנסעתי אמרתי לך שאני נוסע."
- "כן אבל אחר כך לא ידעתי מה קרה לך ולא אמרו לי שאתה חולה. והיית חסר לי, לא היה לי עם מי לדבר ולספר לו את הצרות שיש לי עכשיו."
- "אני מצטער, הייתי צריך להתקשר אליך ולהגיד לך שלא אגיע. אני מתנצל," אמרתי.
- "אין דבר," אמר, "אני לא צריך בכלל לכעוס עליך, אבל אני כועס עליך כי אתה עכשיו כאן."
- "אתה כועס על מישהו אחר, אבל בגלל שהוא לא כאן אתה כועס עלי."
- "כן, אבל סליחה ציקי, אתה בכלל לא אשם."
- "לא אשם במה?" שאלתי.
- "בכל הבלאגן שיש עכשיו."
ב. הקשר האימוני ומרחבים התייחסותיים באימון. דוגמת ליווי: גל
האימון הקלאסי אינו מתמקד בקשר האימוני. אין משמעות הדבר שהקשר לא מדובר בתוך האימון, אלא שבניגוד לטיפול, הקשר כשלעצמו אינו ציר מרכזי בעשייה האימונית – המאמן שב וממקד את המתאמן בעצמו ובמטרה. אימון בגישה התייחסותית (רולף בן-שחר, גרבר וקיט, 2010) שונה מאימון קלאסי בכך שגם הקשר האימוני (וגם המתרחש בתוך המאמן) הופך לחלק רלוונטי – ולפעמים מרכזי – בשיח האימוני. ליווי חולים סופניים הוא תהליך בעל נופך רגשי ומבעי עמוק כל כך, שקשר הליווי הופך משמעותי מאוד בעבור החולה והמלווה גם כן. כך, שהמלווה-מאמן קרוב יותר לאימון בגישה התייחסותית מאשר לאימון קלאסי.
תשומת הלב הנעה בין המתאמן, למאמן, לשדה הנוצר ביניהם (המרחב האינטרסובייקטיבי) תוארה על ידי דיוויד פארה ומישקה ליסאק (2004) כ"כוונון התייחסותי." מאמן המלווה חולים סופניים נקרא להעז ולשתף את החולה ובני משפחתו ברגשותיו מבלי להדוף – להביא את עצמו באותנטיות גם אם היא אינה מעובדת לחלוטין:
- "ציקי?"
- "שלום גלוש."
- "אתה יודע שאמא מתה נכון?"
- "כן," אמרתי, "אני יודע."
- "ולמה לא באת ללוויה שלה?" הופתעתי מהשאלה הכל כך ישירה.
- "בגלל שפחדתי," אמרתי.
- "ממה פחדת?"
- "פחדתי מהפגישה איתך ושלא אדע מה לומר לך ברגעים העצובים שלך. ויש סיבה נוספת," אמרתי, "אני חושב שאמא היתה שייכת גם בחיים וגם במוות למשפחה שלכם ואני בסך הכל הכרתי אותה רק שהיתה חולה וחשבתי שאולי זה לא מתאים שאגיע ללוויה."
- היה שקט. "את מבינה למה אני מתכוון?" שאלתי.
- "כן," אמרה גלי, "ואני לא כועסת עליך, אפילו ששושי קצת כועסת. תבוא לבקר אותי בבקשה, אני רוצה להראות לך את הציורים שציירתי."
יחד עם חברותי כרמלה קיט ומיקי גרבר (שם), תיארנו (אסף) את מאפייני 'הגילוי הנאות' באימון: "בתוך המרחב האימוני, חשוב להבין את הגילוי הנאות של המאמן כהרחבת הכלי – המאמן משתמש בתחושותיו הוא, ככלי אימוני – מערכת היחסים עצמה גם היא הופכת לכלי אימוני. בניגוד לטיפול, הקשר האימוני אינו ציר מרכזי לדיאלוג האימון אולם הוא בהחלט דרך הסתכלות (התארגנות) וכלי להתכווננות לקראת מטרה. מאמן יכול לתקשר למתאמן, למשל, תחושות של חשש או דאגה העולות בו כאשר המתאמן מספר על מטרה אותה חווה המאמן בתודעתו הרגישה כמסוכנת או דמיונית ופנטסטית. הנחת העבודה, הנשענת על תפיסת הנפש-הרחבה[3], היא שכל האירועים הלוקחים חלק בתודעת המאמן הם גם פתח למרחב אפקטיבי (affective) ביניהם, מייצגים גם את האני-הדיאדי (או קבוצתי). כך, השיתוף במה שמתרחש בתודעת ותחושת המאמן הוא שיתוף בתחושה העוברת במרחב המשותף אותו אנו חולקים".
אביה עוזני (2010), המשיכה והרחיבה את הדיבור על המרחב המשותף הנפתח באימון התייחסותי כ"גוף האימוני", ועל השימוש בהדהוד באימון: "הדהוד פיסי-תחושתי, רגשי או שכלתני עולה באופן ספונטני אצל כולנו. מתוכו עלינו לבחור כמאמנים מה להביא או להציג בפני המתאמן. המאמן בוחר מהם ההדהודים המשמעותיים עבור המתאמן ועבור הקשר. כאלה, שיהיו בעלי השפעה על הגוף האִמוני ויזמנו אפשרויות להצתת השינוי המבוקש. ההדהוד הינו אחת ממיומנויות הבסיס החשובות ביותר של המאמן. זוהי אינה מיומנות טכנית. זהו רצון עז לקרב את המתאמן אלינו ואל מימוש החלום, דרך המראָה שנשקפת במרחב המשותף, תוך שאנו מודעים ברמות השונות למראות של העַצְמִי ולהשפעתם. מיומנות התיווך של ההדהודים הנחוצים כוללת גם מעבר מסוג הדהוד אחד למִשנהו בזמן הנכון. העברה כזו מאפשרת בסופו של התהליך להגיע לתובנות ולשינוי."
ג. משפחת החולה כחלק מעבודת הליווי. דוגמת ליווי: נתן
הדוגמא הבאה ממחישה אלמנט נוסף המאפיין את עבודת הליווי-אימון של חולים סופניים – המשפחה היא חלק מהתהליך. בניגוד לאימון (וטיפול) אישי, בהם התהליכים משפיעים על הסביבה (משפחה, חברים) אך המאמן-מטפל לא נמצא, בדרך כלל, בקשר ישיר עם המשפחה, הרי ליווי חולים סופניים נעשה בפרק זמן, במקום ובמרחבים רגשיים היוצרים לעיתים קרובות מעורבות מערכתית ומשפחתית עמוקה. אחריותו המקצועית של המלווה-מאמן והשקיפות אליה הוא נקרא, מתרחבת לכלול לא רק את החולה אלא גם את משפחתו ואת מעגלי התמיכה הקרובים שלו. גם כאן, המאמן ניצב מול אתגרים והזדמנויות מרתקים:
- "שמי נתן" אמר הסבא, "שושי סיפרה לי שאתה מתנדב בהוספיס שנים רבות, ואני חייב לשאול אותך שאלה שמטרידה אותי. כיצד אתה מצליח להתאושש מהקשר הרגשי שאתה יוצר עם אדם שנעלם לעולמים? הרי כל האנשים שהיית איתם בקשר הלכו לעולמם אחרי חודש חודשיים או יותר. היית חבר של נירה ברגעים הכי קשים ואיומים שלה, איך אתה עומד בזה? מה זה, יש לך לב של אבן?"
- זה היה רגע קשה, הרגשתי את כאבו העמוק ושתקתי.
- שושי התערבה, "אבא למה אתה פוגע בו, זה ההיפך בדיוק! אני חושבת שאדם שנעול מבחינה רגשית, ולב של אבן, לא היה יכול לעמוד בסוג כזה של קשר!"
- נתן שתק, הביט בי, ואמר, "סליחה, לא התכוונתי לפגוע בך."
- "אני יודע," אמרתי, "אני מרגיש את הכאב העמוק שמתוכו אמרת את הדברים. גם אני מתחבט בשאלה הזו לעתים תכופות, והתשובות שאני נותן לעצמי לא תמיד מספקות אותי. יש דברים שאני לא מצליח להבין מאין הם נובעים. קשה מאד להתנתק מאדם המוליך אותך בנבכי נשמתו, משתף אותך בכל המשמעותי ביותר בחייו, בדרך אל מותו, והוא מבקש רק שתקשיב לו, שתהיה איתו. ואחרי רגעי קירבה עמוקה כל כך, הוא נעלם באבחה אחת, ולתמיד. ובסוף הדרך, הקירבה והשותפות שנרקמו נפרמות. השותף איננו עוד ואני נותר לבד מול ריק קשה. וככל שהמסע המשותף אל המוות מתארך, כן גדל החלל שנפער, אך בשלב מסוים שוב מתעורר בי הצורך למלא אותו בקשר נוסף."
- הם הקשיבו לי בשקט גמור, הייתי נבוך מעט...
5. מטרות מובנות בסוף הדרך
א. מטרות בנויות היטב
האימון האישי עוסק באופן מובהק בעיצוב הליבה (core): משמע, ביצירת הלימה (congruence) בין המשאבים העומדים לרשותנו, מטרותינו (או תשוקותינו) והערכים על פיהם אנו מונחים בחיינו. האימון קרוב לטיפול ממוקד בכך שהוא מסייע למתאמן להפוך משאלה למטרה מעוצבת וברורה (Alder, 1994; Bandler, 1985; Caprio, Berger, & Miller, 1998 ; קיט, 2009).
מטרה ברורה, בניגוד למשאלה – מעוגנת בכאן-ועכשיו, במשאבים הזמינים לנו ובבדיקה כנה של יכולתנו להשיגה. היכולת לדייק בהגדרת מטרה היא בעלת ערך רב כאשר הזמן העומד לרשותנו מוגבל מאוד. הגדרת מטרות ברורה עוזרת לנו להחזיר את האחריות למתאמן (לא לרצות משהו ממישהו, אלא להתמקד בעצמי). כשהמתאמן-מלווה הניצב מולנו עומד לסיים את חייו, אנחנו נכנסים למרחב אשר טומן סיכון גדול לויתור, חוסר אונים, כעסים, ייאוש ומרירות. יחד עם זאת, הכאב והסוף הקרבים מציגים כוח מוטיבציוני אדיר לעשייה מלאת משמעות. כאן, עבודת הליווי יכולה להיות בעלת ערך רב ולסייע לפרידה טובה מבני המשפחה ומהחיים.
"להיות באימון," כותבת כרמלה קיט (2009), "פירושו להיות בפעולה – לחקור, לבחור, להתמקד ובתוך כך לפגוש את העתיד וההווה, מערכות יחסים, אמונות, רגשות, כוחות ומשאבים" (עמ' 26). הגדרת מטרות ברורות ועבודה לקראתן בליווי חולים סופניים היא צעד חשוב: חולים ניצבים מול מטרות מתוך ידיעה שהצלחת הגשמתן אינה מובטחת: להחזיק מעמד עד לחתונת הבת או הולדת הנכד, לבקש סליחה מכל מי שפגעתי בו, לארגן את כל העניינים הכספיים, למות בשלווה, להספיק לכתוב זיכרונות. כאשר המלווה משתמש בכלים אימוניים, הוא עושה ככל שביכולתו לסייע לחולה להשיג את מטרותיו באופן קונקרטי, כציר עשייה מקביל לעבודה הרגשית הנעשית במפגשים. חשוב לציין שגם המאמן וגם החולה מחויבים באופן הדדי לעבודה לקראת המטרה.
ב. חיפוש משמעות ושינויים אצל החולה והמלווה-מאמן
חולים מעטים נפתחים לקראת מותם ומבקשים להיפרד מהעולם ומבני המשפחה בשלווה יחסית ומנסים לסגור את המקומות הכואבים שנשארו פתוחים עד עתה. אחרים ננעלים בתוך סערת רגשות מתישה ומחרידה ונספגים לתוכה עד אין. לחולים שתהליך המוות שלהם מתמשך, נקרית הזדמנות יקרת ערך – וחד פעמית - לסיים את חייהם אחרת. הם יכולים לנצל את ההזדמנות, להתקרב לבני משפחתם ולהעניק להם חוויה רגשית מיוחדת ואחרונה, מלאה באהבה, חמלה וסליחה גדולה, חוויה שתיחרט בזיכרונם לעד.
אבא מספר על תחושותיו אל מול עבודת הליווי: "אני יושב מול אדם ומביט בגסיסתו האיטית מתוך רצון בלתי מובן ללוותו ולאחוז בידו כדי שלא ירגיש בודד כאשר הוא נפרד מהחיים. יש נחמה גדולה בידיעה שגם ברגעים האחרונים, יש מישהו שנמצא עמנו ואיננו לבד. כשאני יוצא את ביתו של חולה לאחר ביקור, אני מרגיש כיצד הלב מתרחב: כמה הנתינה הזו מחזקת, החזה מתמלא באוויר טוב, הדופק יציב, הגוו זקוף וההילוך בטוח."
מפליא הוא, ולפעמים גם עצוב, להיווכח בכוחו של אדם בשלב זה של חייו להשתחרר ולגעת בנשמותיהם של בני משפחה חברים וקרובים בדרך שלא הייתה לו אפשרית לפני כן, ולראות דווקא את היופי והאהבה שבזולת. "המבטים האוהבים שלהם המהולים בכאב, פלאיים בעיני," כותב אבא, "משום שאני חש לעיתים כאילו נפשי חשופה בפניהם. הרגעים האלה הם רגעי ריפוי עבורי, משום שרגע אחד כזה אשר מלא באהבת אדם, העומד להחזיר את נשמתו, מחזק אותי ומפיח בי כוחות שלא ניתן לתאר. אני חושב שרגעי הריפוי האלה הם הרגעים בהם אני לומד מכל אחד מבני האדם האלה, כיצד לסלוח, כיצד לנסות ולקבל את האחר, כיצד לדכא את האגו (ולא תמיד בהצלחה), דווקא לקראת המוות וכל אחד עושה זאת בדרכו ומלמד אותי משהו חדש על החיים, על החיים שלי. כנראה שבשלב הגסיסה, מקבל האדם כוחות מיוחדים, הנובעים משחרור מוחלט ומהתייצבות מול האמת בנפש מעורטלת. שחרור מוחלט מכל המגבלות והספקות אשר ליוו אותו כל חייו."
אבא כותב: "יעל שיתפה אותי יום אחד בפחדיה ממה שנמצא מאחורי 'האין' שאולי ישפוט אותה על מעשיה. מה מפחיד כל כך מאחורי ה'אין'? נדמה כי פחד המוות מעצים בתוכנו את הצורך למצוא משמעות לחיינו, כמה חבל שרבים מאיתנו מסוגלים לחולל את השינוי רק לקראת מותנו." מטרה זו של חיפוש משמעות, הנמצאת במוקד התפיסה האקזיסטנציאלית (למשל פרנקל, 1959), היא אחת ממוקדי העשייה בליווי-אימון של חולים סופניים.
"המוות הרי ייגע בכולנו," מוסיף אבא, "וברור שרבים מאיתנו מאיתנו מבקשים למות בשלווה, אך כיצד נצליח למות בשלווה אמיתית, אם לא נבחר ונטפח את השלווה גם בדרך חיינו?" הוא ממשיך וכותב: "המוות נמצא איתנו כל הזמן ובכל מקום, ואין מקום שנוכל להסתתר ממנו. הוא חלק מאיתנו כבני אנוש. "הפכתי אותו לאחד החברים הטובים שלי, לעולם אינו פוגע, תמיד שקט, ישר, רק מתבונן, אינו שופט, אני חושב אפילו שהוא אוהב אותי."
6. סופים טובים. יש חיה כזאת?
הדבר הכי טוב שתוכל לקוות לו הוא למות בשנתך[4]
קני רוג'רס (מתוך השיר "המהמר" The Gambler)
א. מהו סוף טוב?
אבא כותב: "לדעתי יש 'מוות טוב', אבל הוא שונה אצל כל אחד. המשמעות של 'מוות טוב' רחבה יותר ממוות שליו. עבור אחד, מוות טוב משמעו סליחה וחרטה שלמה ואצל האחר גם סליחה חלקית מביאה מזור לייסוריו. לאחר, מוות טוב נמצא בידיעה שהצליח להשאיר סדר בענייניו הכלכליים, ולכן לבת זוגו יהיה קל יותר מבחינה כלכלית."
בשביל המטפל-מאמן, אפשר שההתייצבות האמיצה הזו מול חולים סופניים מייצרת גם סוג מסוים של אלמותיות. הנה, אנחנו ניצבים מול המוות ושורדים. אמנם, זה אינו מותנו שלנו, אבל בכל זאת – מוות זה מוות. ואנחנו מצליחים להסתכל למוות בלבן של העין ולשרוד. אבא מדייק: "זה סוג של התמכרות, הצורך להתמודד פנים אל פנים עם המוות שוב ושוב."
ב. דוגמת ליווי: מאיה
כיצד את מתארת את מותך? מה אתה חש כשאתה נתקל במוות? מה זה פחד מוות בשבילך? מה הוא מסמל עבורך? באחת השיחות האחרונות עם מאיה, היא דיברה בכנות מכאיבה וסיכמה במונולוג ממושך את תחושותיה לקראת מותה:
"איזה מזל שחליתי בסרטן הארור הזה ולמדתי להיות כנה, ישרה, אמיתית ונקייה מבחינה נפשית. זו המתנה הגדולה ביותר שקיבלתי בחיי, אבסורד נכון? מתנה?!!"
"המפגשים והשיחות בינינו לימדו אותי לשאול שאלות, ומהסרטן למדתי לתת לעצמי תשובות אמיתיות וכואבות. אני יודעת שהסרטן כבר מקנן בי זמן רב, ושככל הנראה הפסדתי בקרב על חיי, אבל למרות שהובסתי אני חושבת שקיבלתי מתנה ולא עונש. התבוסה פקחה את עיני, והפגישה אותי עם מאיה החדשה-ישנה."
"למדתי ליהנות מדברים פשוטים וגם משטויות, ולחוות את החיים אחרת, אחרת כפי שאני רוצה.
גיליתי שאני אישה חזקה ומיוחדת וחבל שהחיים שלי עומדים להסתיים דווקא עם הגילוי המשמעותי הזה."
"אני זוכר," מספר אבא, "שלאחר השיחה הזו, היה לי קשה להירדם בלילה."
ג. מוות טוב כמשימה התפתחותית
קשה למדוד הצלחה בטיפול או ליווי של חולים סופניים, אולם, כפי שהדגים סמית'-פיקארד (2009): "נראה שניתן לזהות שינוי במטופל בכך שישנם רגעים בתוך המפגשים, רגעים קצרים אך משמעותיים, בהם הבלתי-ניתן-לדיבור מצליח להיאמר והופך את המסע הזה לפחות מבודד ובודד" (עמ' 144). אנו מאמינים, שאנחנו נדרשים להיכרות עמוקה עם הבדידות הקיומית הזו שבתוכנו על מנת ללוות חולים סופניים אל תוך המוות. הישיבה על המעבורת, החתירה בין גדות נהר הסטיקס, השיח עם האדם היושב עמנו בסירה, אלו פעולות מלאות במשמעות וכאב, וכדי להצליח להתייחס אליהן הן צריכות להדהד בתוכנו משהו מוכר.
אולם, מה ערך ההתמודדות הלא קלה הזו אל מול פני המוות? למה עכשיו? הפסיכולוג ופסיכואנליטיקאי אריק אריקסון (1963) טען, בניגוד לפרויד, כי ההתפתחות האישית והנפשית ממשיכה גם לאחר השנים הראשונות של חיינו. לפי אריקסון, כל שלב בחיים מציב בפנינו אתגר התפתחותי אחר. יכולתנו להיענות לאתגר באופן חיובי תורמת ליצירת חיים טובים. האתגר האחרון הוא שלב הבינה, בו אנו נדרשים להתמודד עם מותנו. יכולתנו לקבל את הסוף, להשלים עם חיינו ולהיפרד באהבה מהאנשים והמאורעות אותם עברנו מאפשרת סיום חיים מלא ביושרה וקבלה, אחרת – האתגר מוליד ייאוש, מרירות ותחושת כישלון. כאשר השלב הזה מופיע מוקדם מן הצפוי, האדם נדרש להתפתחות רגשית מואצת על מנת להצליח למצוא שלווה ולהישאר בקשר מיטיב עם הסובבים אותו ועם עצמו (Simonton, Matthews-Simonton, & Creighton, 1978).
ד"ר ראובן גרבר (תקשורת אישית)2010) העוסק בפילוסופיה הומאנית ישראלית, שילב את 'מדרג האנושיות' עם תורת התפתחות האנושיות של אריקסון, בדיאגרמה המוצגת כאן. במהלך חיינו השפעות חברתיות-חיצוניות, שליליות או חיוביות, תורמות לעיצוב התכונות של אישיותנו. ועם זאת, פיתוח המודעות למאבק הפנימי שבין האיכויות השליליות, האילמות והאלימות, לבין האיכויות החיוביות-ההתייחסותיות, מחולל שינוי הדרגתי באישיותנו.
שלבי ההתפתחות האחרונים מציבים בפנינו אתגר שיכול לחבר אותנו לעצמנו, לאחר ולחוויה רוחנית בעלת משמעות רחבה יותר (אותה ד"ר גרבר מכנה חוויית השייכות שבטבע). לעיתים המוות המתקרב מאפשר לנו לייצר תיקון אמיתי לבחירות המפוחדות, המנותקות והמנתקות שעשינו בחיינו. קובלר-רוס (1969) מתארת כיצד חולים סופניים עוברים תהליך של אבל-מצופה, מתוך התכוננות למוות. השלמה עם מותנו הקרב הוא משימה התפתחותית חיונית לחיים. פק (1968) מציע שהתמודדות כזו יכולה להוביל להתרוממות מעל לאגו האישי (מציאת משמעות, אהבה סליחה) או להיפך, לעיסוק-כפייתי באגו וחוסר יכולת להרפות.
ד. שינוי מסגרת ההתייחסות. דוגמת ליווי: יעל
אחת המשימות האימוניות והטיפוליות החשובות נקראו על ידי הפסיכיאטר והפסיכותרפיסט מילטון אריקסון (1959) "שינוי מסגרת התייחסות" (או באנגלית, reframing). המשמעות שאנחנו מעניקים לחוויות החיים שלנו לא טמונה בחוויות עצמן כי אם בדרך בה אנחנו מבינים ומפרשים חוויות אלו. כאשר אנחנו מצליחים לשנות את זווית ההסתכלות המתורגלת שלנו על העולם ויוצרים מסגרת התייחסות חדשה (סכמה חדשה) לחוויה שלנו, גם משמעות החוויה והשפעתה הרגשית עלינו תהיה אחרת (Bandler & Grinder, 1979; Erickson, 1958, 1965; Erickson & Rossi, 1981, 1989). הדוגמא הבאה של שיח עם יעל ממחישה כיצד שינוי מסגרת ההתייחסות מאפשר ליעל להתבונן אחרת על החלטותיה ומעשיה:
אני יושב מול יעל ורואה את המוות בעיניה, אני מביט בו ואיני מפחד. אבל זו לא חוכמה, הוא לא שלי. ואני רואה וחש את הפחד שלה ואני רק משקיף מהצד, ושואל את עצמי, איזו זכות יש לי להביט מקרוב כל-כך בתהליך הגסיסה ובמוות המתקרב של מישהו אחר, במקום הכי אינטימי שלו? ויעל כנראה קוראת את מחשבותי ואומרת.
- "אני מפחדת עכשיו, נכון שרואים?"
- "כן. אני רואה, אבל אני רואה גם אשה מדהימה ואמיצה המרעיפה כל-כך הרבה חום אהבה ואכפתיות על הקרובים לה למרות הפחד."
- "זה לא מפחית מהפחד שלי."
- "אני יודע, אבל זה מוסיף ונחרת בזיכרון המשפחתי שלכם ובזיכרון הפרטי של כל אחד מבני המשפחה איזה אדם, אמא, ואשה נהדרת שאת."
- "כך אני רוצה שיזכרו אותי," אמרה ודמעות בעיניה. "אני לא רוצה שישכחו את הטעויות שטעיתי, אני רוצה שידעו שלמרות הטעויות או בגללן, אני היום מה שאני."
- "זה נכון," אמרתי, "שאת מעט הבחירות הטובות שלנו בחיים, אנחנו עושים רק לאחר שלמדנו מנסיון מצטבר של בחירות רעות."
- "עצוב לי לפעמים אחרי שאתה הולך, עצוב לי משום שאני לא מבינה מדוע דווקא הכאב הזה חשף אותי לאמת, זה קורה תמיד שאתה הולך ואני רוצה לדבר על העצב הזה. הרבה שנים היו לי בחירות רעות ולא הייתי מספיק חכמה ללמוד מהן. הייתי עסוקה בדברים אחרים, בטיפוח הקריירה שלי, בטיפוח האגו שלי, והכל היה אמנם מקצועי מאד, אבל ריק. בכל דבר שעשיתי חיפשתי את השלמות, תמיד רציתי להיות הכי טובה, הכי חכמה, הכי צודקת הכי מושלמת, ועכשיו אני מבינה איזו טיפשה הייתי. היה לי קשה להודות בטעויות, הייתי גאוותנית, לעיתים שתלטנית, צינית, ולעיתים קרובות מדי פגעתי באנשים הקרובים לי ועכשיו זה עצוב ומכאיב לי."
- "כל החיים אנחנו מנסים להיות הכי טובים ומושלמים," אמרתי, "ואנחנו לא מבינים שזה בעצם העונש שלנו."
- "אני חושבת שאתה בכלל לא במקצוע הנכון."
- "ואני חושב שאת טועה, לחיות חיים בעלי משמעות, אינו ענין של נסיבות, אלא של החלטה ובחירה."
ה. מקום המלווה ברגעים האחרונים
"החולים מצפים לפגישה השבועית שלנו," מספר לי אבא, "פגישה שמדברים בה על הכל כמעט, על משפחה וחברים, זכרונות, בדידות, חלומות, בדיחות וסתם שטויות, פחדים וכאב, וגם שותקים, הרבה שותקים. שותקים כי מרחפת בינינו באופן ברור ובוטה ההבנה שאלה הם הימים או השבועות האחרונים. המודעות המשותפת הזו כמו אומרת אל תנסו 'לעבוד על עצמכם', שניכם יודעים שזה הסוף. אי אפשר לסלק אותה, אבל החיוך הכואב של החולה מבקש 'כן, אני יודע, אני יודע שזה הסוף, אבל רגעי השפיות עם האיש הזה המגיע מבחוץ חשובים לי. הם מאפשרים לי איזה פסק זמן מהנוכחות המתמדת של המחשבות הקשות עם עצמי. רוב שעות היום המשפחה סובבת אותי ומרעיפה עלי אהבה ודאגה, תשומת לב שלעתים מעצבנת אותי. האיש הזה המגיע מבחוץ, לא שייך ל'מקהלת ההרגעה'. הוא לא בא להרגיע אותי, הוא בא להיות איתי, להקשיב לי ולשתוק איתי. אני זקוק להתרחק מדי פעם מהמהומה שמקימים סביבי המשפחה והחברים'."
- "אני חושבת שזה הסוף," אמרה מאיה בלחש, "מעניין מה נמצא מאחורי המוות."
- "מה את חושבת שנמצא שם?"
- "ממש כלום," היא אומרת, "אני סתם משתעשעת, כנראה אגיע למקום שיש בו שקט אינסופי, ובמקום להגיע אליו בעוד שלושים או ארבעים שנה אני מקדימה אותך בקצת. הזמן כרגע לא רלוונטי, עוד יום, פחות יום, ממש לא חשוב, מה שחשוב הוא, שאני יכולה היום לומר לעצמי - זהו מאיה, הגיע הזמן ללכת, השגתי את מה שחיפשתי, מצאתי את הסליחה, נפרדתי מהכעס וזה הזמן להפרד מהאנשים הכי יקרים לי. ואני מקווה שייקחו איתם את זיכרון האהבה שהשארתי להם."
7. לידה
פול סמית' פיקארד (2009) מתאר את הטיפול בחולים עם פרוגנוזה קצרת מועד כמאתגרת את המסגרת הטיפולית (setting) – את פרקי הזמן, התדירות, ואת משך הטיפול. גם שמירת הסודיות והחיסיון מוגבלת (פעמים רבות הטיפול ניתן במחלקה פתוחה). היכולת לדבר ולתקשר הופכת אחרת, ודורשת גמישות – ויותר מכל אהבה ואנושיות. "בעבורי," כותב פיקארד, "הטיפול והמפגש הטיפולי נוצרים תמיד מתוך החוויה ההדדית שלנו - של אנושיותנו המשותפת" (עמ' 144).
בסוף המסע, המלווה נשאר לבד. כמו בטיפול. אלא שהמוות פה אינו סימבולי אלא מוחשי. בסוף מסע הכתיבה הזה, אנחנו נשארים – אבא ובן – יחד. ניצבים זה לצד זה מול שאלות דומות. מצד אחד, ניכר הדמיון בבחירות שלנו ובחיפוש המשותף והנפרד אחרי משמעות. מצד שני התחדד לנו גם השוני בגישות שלנו אל מול כאב: המטפל ההתייחסותי מביא את עצמו במלוא כנותו ומגיש את עצמו לאחר בחשיפה אישית כואבת. המלווה-מאמן מתמקם תוך מידור ושמירה על גבולות, כמו גם עלי ידי מדידה מתמדת של גבולות בחשיפתו מול חולים סופניים.
ליווי רוחני לחולים סופניים מציע תהליך של פרידה, מתוך תפיסה של משמעות המוות. אבא שלי, בניגוד אלי, לא מאמין בהישארות הנפש. מבחינתו המוות הוא סוף מוחלט. העיסוק הרוחני רחוק ממנו, והכלים האימוניים מאפשרים לו ללוות חולים, מבלי לאבד את עצמו או להיסחף לגאיות אינסופיות של ייאוש. אבל בשבילי, מתוך המצוקות הביוגרפיות והאישיותיות שלי, אני נזקק למיכל גדול יותר כדי להצליח להתמסר לכאביו וכמיהותיו של האחר – למשהו רחב וגדול ממני אל תוכו אוכל להישען: האמונה שלי תומכת בי ומחזיקה אותי.
שוב מסתמנות שתי דרכים חלופיות להתמודדות עם סוף – אמונה מול רציונאל, התמסרות המסכנת נטישה עצמית, מול שמירה עצמית המסכנת הנצחה של בדידות. אני נותר עם הערכה גדולה אליך, אבא, וגם פחד גדול. אם אינך מניח לאחר להחזיק אותך, וגם לא לאלוהים (או כל מרחב הגדול יותר ממך), האם אינך מנציח את בדידותך? האם אינך נותר מופרד ומנותק, ומצטרך למילוי מהיר של הריק הזה על ידי יצירה של קשר חדש?
המאמר הזה מספר סיפורים ושואל שאלות. לחלקן הגדול אין לנו תשובות, אולם אנחנו מקווים שעוררנו בך סקרנות ועניין, לעומק העשייה האימונית במקום בו נגמרים החיים ומתחילה הפרידה, אנחנו מקווים שההפלגה האחרונה הזו מהדהדת במרחבי הנפש שלך בהודיה – ובשלווה.
ציקי בן-שחר איש הייטק, מאמן ומלווה בהתנדבות חולים סופניים
ד"ר אסף רולף בן-שחר, פסיכותרפיסט התייחסותי.
מקורות
גרבר, ר. (2010) הומניזם ישראלי – מציונות רוחנית לתרבות ישראל. ת"א: מופ"ת.
עוזני, א. (2010). הגוף האימוני - אימון בגישה התייחסותית. בטיפולנט - פורטל לשירותים פסיכולוגיים בישראל. נשלף בראשון ליולי מ http://www.betipulnet.c...סותית/
קיט, כ. (2009). נקודת מפגש. חולון: אופיר.
רולף בן-שחר, א., גרבר, מ., & קיט, כ. (2010). במרחב משותף - אימון בגישה התייחסותית [Electronic Version]. בטיפולנט - פורטל לשירותים פסיכולוגיים בישראל. נשלף ב 24 ביוני מ www.groupcoaching.co.il .
Alder, H. (1994). NLP: Neuro Linguistic Programming: The new art and science of getting what you want. London: Piatkus.
Bandler, R. (1985). Using Your Brain – for a Change. Moab: Real People Press.
Bandler, R., & Grinder, J. (1979). Frogs into Princes. Enfield: Eden Grove.
Buber, M. (1958). I and Thou (R. G. Smith, Trans.). New York: Scribner.
Caprio, F. S., Berger, J. R., & Miller, C. (1998). Healing yourself with self-hypnosis (Rev. and expanded ed. / revised by Caroline Miller. ed.). London: Prentice Hall.
Erickson, M. H. (1959). New frames of reference for old. In E. L. Rossi & M. O. Ryan (Eds.), The Seminars, Workshops and Lectures of Milton H. Erickson (Vol. II - Life Reframing in Hypnosis, pp. 189-222). London: Free Association. 1985.
Erickson, M. H. (1958). Reframing problems into constructive activity. In E. L. Rossi & M. O. Ryan (Eds.), The Seminars, Workshops and Lectures of Milton H. Erickson (Vol. II - Life Reframing in Hypnosis, pp. 133-188). London: Free Association. 1985.
Erickson, M. H. (1965). An Introduction to the study and the application of hypnosis in pain control. In E. L. Rossi, M. O. Ryan & F. A. Sharp (Eds.), The Seminars, Workshops and Lectures of Milton H. Erickson. (Vol. I - Healing in Hypnosis, pp. 217-277). London: Free Association Books, 1992.
Erickson, M. H., & Rossi, E. L. (1981). Experiencing Hypnosis: Therapeutic Approaches to Altered States. New York: Irvington Publishers.
Erickson, M. H., & Rossi, E. L. (1989). The February Man: Evolving Consciousness and Identity in Hypnotherapy. New York: Brunner/Mazel.
Erikson, E. H. (1963). Childhood and Society. Second edition. Revised and enlarged. New York: Norton.
Frankl, V. E. (1959). Man's Search for Meaning. New York: Pocket Books.
Gilligan, S. G. (1997). The Courage to Love: Practice and Principles of Self-Relations Psychotherapy. New York: Norton.
Kubler-Ross, E. (1969). On Death and Dying. London: Routledge, 1989.
Lockett, M. (2009). Reflections on cancer counselling. In L. Barnett (Ed.), When death enters the therapeutic space: Existential perspectives in psychotherapy and counselling (pp. 45-56). Hove Routledge.
Paré, D., & Lysack, M. (2004). The willow and the oak: From monologue to dialogue in the scaffolding of therapeutic conversations. Journal of Systemic Therapies, 23(1), 6-20.
Peck, R. C. (1968). Psychological developments in the second half of life. In B. L. Neugarten (Ed.), Middle Age and Aging. Chicago, Ill: Harcourt, Brace Jovanovich.
Simonton, O. C., Matthews-Simonton, S., & Creighton, J. L. (1978). Getting well again: a step-by-step, self-help guide to overcoming cancer for patients and their families. London: Bantam, 1980.
Smith-Pickard, P. (2009). The experience of working with patients with a short prognosis. In L. Barnett (Ed.), When death enters the therapeutic space: Existential perspectives in psychotherapy and counselling (pp. 135-144). Hove: Routledge.
[1] הוינייטות נלקחו מתוך ספרו של ציקי בן-שחר "מסעות אל המוות הטוב" הנמצא בשלבי עריכה. הדוגמאות הן קולאז' המבוסס על ליווי חולים סופניים בחמש עשרה השנה האחרונות, אך הן גם שילוב של חולים אמיתיים עם נגיעות שהן פרי הדמיון. כל הפרטים המזהים שונו.
[2]ניסיון והכשרה קלינית, אופי המטפל, תמיכה במשפחות ובחולים, מגע גופני, גביית תשלום ושאר סוגיות אתיות – אלו רק חלק מהן.
[3] המושג "נפש-רחבה", שאול מעבודתו של סטיבן גיליגן (1997) ומתאר את המרחב המשותף בין מאמן ומתאמן – את הישות האינטרסובייקטיבית שנוצרה ביניהם (מקביל לשלישי האינטרסובייקטיבי בפסיכואנליזה התייחסותית).
[4] And the best that you can hope for is to die in your sleep.
